שי מלול

גג חדיש עם תאורה, חזית אחידה ומטופחת לכל החנויות, החלפת תשתיות מהיסוד. שוק ב' יעבור מתיחת פנים משמעותית בעלות של 4 מיליון שקל

מהדו"ח השנתי של המועצה לשלום הילד עולה כי 10% מהילדים דיווחו שהלכו לישון רעבים בגלל חוסר מזון בבית

את הטור האישי שלי בכלל תכננתי להקדיש לנושאים הבוערים במדינה, אבל ידיעה הזויה, כואבת ומכעיסה (תבחרו אתם את המילה המתאימה) גרמה לי לעשות שינוי קיצוני, ולהציג בפניכם את המציאות בה אנו חיים, בעולם שהפך לכמעט בלתי אפשרי לנהל בו חיים נורמטיביים.

אני לא הולך לזכות בפרס פוליצר בקטגוריית "הסקופ הבלעדי של השנה", על השורה הבאה שאתם הולכים לקרוא, ובכל זאת מדובר בנתון חשוב מאוד – יש משבר מנהיגות בעולם. שימו לב מי הם שני המתמודדים המתקוטטים ביניהם על נשיאות המעצמה הכי גדולה בעולם, דונאלד טראמפ והילרי קילנטון. אחד חובב נשים מושבע, עם עבר בעייתי מאוד ופה גדול שאינו מפיק מרגליות

אני חייב להודות שלא נפלתי מהרגליים ברגע שהגיעו הדיווחים על קריסת החניון בתל אביב. במדינה בה כל אחד יכול להיות רופא אלטרנטיבי, כל אחד יכול להיות מנתח פלסטי, וכל אחד יכול להיות קבלן, אף אחד לא צריך לתפוס את הראש לאחר שחניון קורס על ראשם של שישה עובדים חסרי ישע, שקיפחו את חייהם בנסיבות הכי כואבות שאפשר.

פעם בכמה חודשים נולד לו גזען חדש, חשוך ומכוער, שמנסה (ואף מצליח) לעלות לכותרות על חשבון יהדות ספרד. פעם זה דודו טופז ז"ל, פעם זה יאיר גרבוז ועכשיו זה מבקר הקולנוע גידי אורשר, איש קטן וחסר חשיבות שזכה לדקות התהילה שלו על חשבון אוכלוסיה שלמה וחשובה מאוד במדינה שלנו.

החופש הגדול ממש עומד בפתח, במרחק נגיעה, והתחושה האולטימטיבית אצל כל הורה ממוצע עם תחילת החופש היא לחץ, לחץ ועוד פעם לחץ. גם אם יבטיחו לנו אופר צמוד לילדים 24 שעות ביממה בכל חודש יולי, ושהייה בבית מלון באילת לאורך כל חודש אוגוסט, לא נהיה רגועים ונחפש לרטון, להתעצבן ולהשמיע קולות בכי ונהי בקולי קולות.

אני שי מלול, תלמיד שסבל "מחרדת מספרים", כותב שורות אלה עבור כל תלמידי התיכון שלא מסוגלים לגשת לבחינת בגרות 5 יחידות מתמטיקה, ועדיין יכולים להצליח בחיים, להטביע חותם ולהפוך לדמויות משפיעות בחברה הישראלית. ולתפארת מדינת ישראל…

מועדוני כדורגל גדולים באירופה עברו תהליך של התרסקות מקצועית, נשרו לליגות נמוכות יותר, ודווקא מהמקומות הנמוכים אליהם הן נקלעו, הקבוצות הללו חזרו למרכז הבמה וזכו בתארים נחשקים ביותר. מ.ס. אשדוד עברה תהליך דומה, ונראה כי היא עשויה ללכת בדרכן של אותן קבוצות, ולנצל את הדעיכה של המועדון לפני שנה, כדי להגיע למקומות הרבה יותר טובים, כאלה שהיא לעולם לא הצליחה לגעת בהם. אירופה למשל…

ראשית, ברור לי שאני בדעת מיעוט בחברה הישראלית, ויהיו לא מעט כאלה שלא יאהבו את מה שאני הולך לכתוב, אולם באותה נשימה אני תומך נלהב של מערכת המשפט בישראל וסבור שאם בשלוש ערכאות שונות, התקבלה החלטה ברורה (אומנם לא חד משמעית) שרומן זדורוב הוא הרוצח של תאיר ראדה, הרי שעם כל הכבוד לחובבי הקונספרציות למיניהם, צריך להניח את הפרשה בצד ולתת מנוח לנפשם המיוסרת של בני משפחת ראדה, שגם ככה סבלו וסובלים יום-יום, שעה-שעה.

שנה לא פשוטה כלל וכעיקר עברה על קבוצת מ.ס. אשדוד. הירידה לליגה השנייה השאירה לא מעט אנשים בהלם מוחלט, אבל דווקא ראשי המועדון, ובמיוחד ג'קי בן זקן, אמרו כבר למחרת היום הלא פשוט, כי מדובר בהזדמנות של ממש לבנות משהו חדש, סביב שחקני הבית של המועדון, ובעיקר לגרום להתעוררות בקרב אוהדי הקבוצה

העיתון שאתם מחזיקים ביד הוא ללא ספק חלק מההיסטוריה של התקשורת המקומית בעיר הנמל. לא כל יום עיתון מקומי חוגג הוצאת 600 גיליונות, כל אחד מהם מקצועי, מרשים, מהודר, עם איכויות שלא רואים כל יום בזירת התקשורת המקומית.

שרון גרמיזו, מהעוגנים החשובים והאיכותיים שיש בעיתון "המגזין", כותבת טור דעה מדוע העיתונות הכתובה עדיין חיה, נושמת ובועטת, אחד הסימנים הכי בולטים לכך – תורים בלתי נגמרים בבוקר יום שישי בתחנת הדלק "גל ראשונים"…

23 שנה אני חוטא בכתיבה, ולא עבר יום אחד מבלי שנתקלתי בסיפור של עוולה כזו או אחרת כלפי אזרח מצד משרדי הממשלה. זה פשוט בלתי נתפס כיצד אותם משרדי ממשלה, שתמיד מבטיחים להתייעל, לשנות סדרי עולם ולהיות קשובים יותר לאזרח הקטן, חוזרים על אותן טעויות של זלזול, חוסר התייחסות והישענות בלתי נסבלת על כבלי הבירוקרטיה.

בכל פעם מחדש אני נפעם מההצלחה המדהימה של יובל דיין, הנציגה האשדודית הכי אותנטית בתעשיית הבידור בארץ.

בעבר היותר רחוק לא היינו שומעים יותר מידי על הפעילות של ימ"ר לכיש, היחידה המרכזית של האזור בו אנו מתגוררים. עיקר הפעילות העבריינית הייתה מן הסתם באזור המרכז, ורוב ארגוני הפשיעה היו עסוקים בחיסולים ובסגירת חשבונות באזור תל אביב רבתי. ברגע שארגוני הפשיעה בדרום הרימו ראש, והפכו להיות מהמובילים במדינה, היו לא מעט סימני שאלה האם ימ"ר לכיש, תוכל כיחידה קטנה יחסית וחסרת רקורד משמעותי, להצר את צעדיהם של שלום דומרני, בני שלמה ושאר העבריינים הבכירים באזור. מלחמות כנופיות הפשע הפכו להיות אלימות יותר, אגרסיביות יותר ומסוכנות הרבה יותר, עם מטענים מתחת לרכבים, זריקת רימונים, יריות וגם נפגעים והרוגים.

"היי סקול פסטיגל" – חוויה מדהימה לכל גיל, מכה כואבת לכיס…

ביום ראשון האחרון נשבר שיא חדש, שיא שהיינו שמחים מאוד לוותר עליו – בשלוש שעות התרחשו שלוש תאונות דרכים קשות בלב העיר, ליתר דיוק ברחוב הרצל. זה פשוט היה מדהים, כוחות ההצלה עוד לא סיימו לטפל בזירה אחת קשה ומורכבת, וכבר נאלצו לנוע לתאונה אחרת עם לכודים. למרבה המזל, כל התאונות לא גבו קורבנות בנפש, אך היו לא מעט פצועים. פצועה אחת קשה פונתה לבית החולים "תל השומר", והיו עוד 4 פצועים באורח בינוני ו-4 פצועים באורח קל.

עיתון "המגזין" כל כך מלחיץ את העיתון המתחרה, לכן הם משקרים את הציבור

יש רגעים בחיים שעולם הספורט הופך לשולי, ללא רלוונטי, מול תופעות מדאיגות שמרימות ראש. רגע כזה התרחש (למזלנו הגדול מול מצלמות הטלוויזיה), במהלך משחק שקיימה מ.ס. אשדוד מול צסק"א מוסקבה, במסגרת מחנה האימונים שערכה הקבוצה על אדמת בולגריה.

פעם זה מגיע מימין, פעם משמאל, פעם אלה שונאי חרדים ופעם אלה החרדים עצמם שמקימים קול זעקה בדיצבלים מיותרים. אין כמעט יום שהחברה הישראלית אינה מייצרת בינה לבין עצמה מלחמות ומאבקים שמגיעים לטונים מכוערים, עם כמות מסחרית של רפש וגועל שגורמים לצחנה בסביבה שלנו.

לראות ולשמוע את משה אבגי ושמעון פרנס מדברים בכזו התלהבות ובכזו חדוות יצירה על "פסטיבל מדיטרנה השלישי", שיתקיים באשדוד ממוצ"ש הקרוב עד יום חמישי (6-11 ביוני), זה בהחלט דבר שלא רואים כל יום. בשבוע שעבר הוזמנו כל אנשי התקשורת באשדוד למסיבת עיתונאים במשכן לאמניות הבמה, כדי לשמוע על הפסטיבל עם השם הכי מסובך שהופק בארץ ("פסטיבל מדיטרנה"), אך באותה נשימה פסטיבל שכבר מיצב את אשדוד כאחת מערי התרבות במדינות ים התיכון בכלל ובישראל בפרט.

הסיפור המוזר שכולל דוח של 730 שקל, הסערה בפייסבוק וחניית הנכים…

מה אנחנו עושים למען ניצולי השואה? התשובה היא ברורה: כלום ושום דבר למען האמת, אני מתבייש וכמוני רוב רובו של העם היושב בציון צריך להיות

לתת במה לדעות של חצרוני הגזעני, זה כמו להראות את עריפת הראשים של דעא"ש.

מי שמכיר אותי יודע שאני רחוק מלהיות שמרן, ממש להיפך. אני בעד ליברליות כמעט בכל תחום, לאפשר לכל אדם לחיות על פי אמונתו ועל פי צו מצפונו. מה שכן, אני משמיע לאחרונה באופן תדיר לכל מי שסביבי, את הדאגה שלי מכל מה שמתרחש סביב הדור הצעיר.