כשהעורך שי מלול ביקש שאכתוב טור לכבוד חגיגות 60 לעיר, מיד סימסתי לו 'תכוון אותי'. הוא השיב: 'אשדוד בעיני ליזה, פשוט מאוד, מי כמוך אשדודית'. וואלה, יש בזה משהו… מבחינת מכריי וחבריי מעבר לגבולות העיר, אשדוד זו ליזה ואני שמחה שאני מצליחה להאיר את העיר בפניהם בצורה שונה: עיר יפה, עם כבישים רחבים, קולינאריה ענפה, חוף ים שרואים רק בסרטים, אמפי מפואר ועוד כל כך הרבה שאפילו הם מרימים גבה ומודים שלולא התעקשותי, 'בחיים לא היינו מגיעים'. נו, בסדר, אני תמיד עונה, 'העיקר שתחזרו לפה ותעזרו לי לכלכל את העיר'. הם צוחקים, אני מתכוונת.
ובאמת ככה זה, עבור רבים מאזרחי המדינה העיר אשדוד מרוחקת שנות אור מהמרכז, עם תרבות משלה ומנהגים משלה. האמת? זה לגמרי נכון: אשדוד זו מדינה, אמנם העיר השישית בגודלה בישראל אך מתנהגת כבפריפריה. אשדוד היא מדינה קטנטונת וסופר מהממת בחיצוניותה בתוך מדינת ישראל. אך אם מסתכלים על הפנים יש המון ריקבון, זו בעצם מדינה עם אוכלוסיה שרובה אוכלת יושביה, האנשים הכי מצליחים שצמחו בעיר הזאת נאלצו לעבור לעיר הגדולה, לא בגלל הכסף הגדול, כי אם בשל צרות העין, הרכילות הבלתי פוסקת, המקלות בגלגלים שאוהבים לשים פה, שנאת החינם. כאן אוהבים להפיל, לרמוס ורק אז אולי לשאול לשלומך כדי לומר 'ניסיתי לעזור לו, מסכן'. יש כאן תרבות בעייתית. כל מי שיש לו שקל וחצי יותר מהאחר, מרגיש שהוא שליט, שהוא כל יכול אך בפועל אין לו ביצים להודות שהוא רועד מהצל של עצמו. הכרתי כמה כאלה בערוב שנותיי ובעיקר בכמעט 20 השנים בהן אני יודעת שמסתכלים עליי עם זכוכית מגדלת. זהו לא סוד שאת הקריירה התחלתי כתלמידת תיכון עם מלא חוצפה וכתיבה קסומה, מלאה ברגש. היה קשה לאכול אותי מלכתחילה, לא הפליתי אף אחד בדרך, כולם תמיד שווים היו בעיניי: המיליארדר מצד אחד והפועל הפשוט מצד שני. בני אדם, בשר ודם, אז מה אם אחד נוסע על מרצדס והשני על אופניים? אלה לא השיקולים שהיו לי בבחירת האנשים שהכנסתי לחיי. אז כילדה, נכנסתי מהר מאוד לעניינים וקיבלתי מלא תמיכה ועידוד מהוריי ואחיי. היום, גם הם רואים שכל מי שניסה לשים לי רגל, מבקש לשרוך לי את השרוכים שבנעליים. ולא, אני לא נותנת, את הנעליים שלי אשרוך כל עוד כוחי בי, בעצמי. שם הכוח האמיתי, להיות מסוגל לתת לעצמך, לעשות בעצמך. רק אדם שאינו בריא, בכוחו או בשכלו, ייתן לאחר להתכופף בשבילו.
למזלם של רבים, באופיי אני טיפוס שמוחל, שמעביר הלאה, אז למרות שכל כך הרבה פעמים ניסו בעיר היפהפייה הזו, לגרום לי לצאת מהקווים, להתרסק, עדיין הצלחתי לעמוד יציבה, איתנה בדרכי ולפתח את אהבתי המקצועית – עולם התקשורת. גם כאן בתוך העיר הלא מפרגנת, עם מחליטנים אינטרסנטים ובעלי עסקים שחושבים שחברה מתל אביב תיתן תוצאות גבוהות יותר (כי היא… מתל אביב) החלטתי לפתח את חברת יחסי הציבור שהקמתי ב2008, "דיאל תקשורת", זו שמעניקה שירותי דוברות וחשיפה לעסקים ואישים, כזו שמציעה דוברות וטיפול ברשתות חברתיות, שמנהלת דפי פייסבוק ומגיעה לערוצי הטלוויזיה והרדיו ועורכת תוכן שיווקי ומלווה אסטרטגית, ניהולית ושיווקית – וכן, היא חברה מקומית אשדודית, חלוצה בענף ולשמחתי כבר לא היחידה – כל עוד קיימים משרדי יחסי ציבור נוספים, משמע יש עבודה בתחום ומי כמוני תרצה שכמה שיותר אשדודים יתפרנסו? ההפך, וולקאם.
כבר ביקשו ממני להעתיק את המשרדים לעיר אחרת וסירבתי, למרות שהכי קל לשלם פחות ארנונה בעיר אחרת, וליהנות מלקוחות שמעריכים את היכולות שלך. מבחינתי גם לתושבי אשדוד מגיע להיות בטופ של התקשורת הישראלית ואני עושה את זה הכי טוב שאפשר. ברוך ה' ייסדתי לעצמי אימפריה, מוסד תקשורת מצליח, אם כי עדיין, רוב לקוחותיי הינם תושבי חוץ.
רגע לפני שמכבים את הנרות שעל עוגת יום ההולדת למדינתנו הקטנה והמהממת אשדוד, אפשר לומר שעשו פה ארץ נהדרת ב-60 השנים האחרונות עם שבילים נהדרים ועתיד. תכף ייפתח בית החולים ואולי גם אוניברסיטה ומפעלים יקומו כאן בעתיד, והלוואי וכולנו נדע להאמין יותר אחד באחר, נכלכל זה את זו, נשאיר את הפרנסה בעסקים בתוך אשדוד, נאהב את העיר שלנו יותר, ניתן מילה טובה, נקבל את הדעות של האחרים ונבין שמה שעושים כאן היום, יעשה לצאצאינו טוב בעוד עשרים שנה. והעיקר שנהיה בריאים, כל היתר בונוס.
