ראשי / טורים / חכם סידי

חכם סידי

לחפש לא למצוא

אמרתי לעצמי – "משה תעזוב. מה שלא תכתוב תצא רע…רע מאוד אפילו גרוע. עזוב. בחייאת משה". אז אמרתי. ממתי אני מקשיב, אפילו לעצמי? אז תתיישבו טוב כי אנחנו יוצאים למסע בעולם ששייך לאלה שלא נשואים, רווקים וגרושים. רגע רגע, האדון והגברת הנשואים או בזוגיות, אל תקומו ותלכו…לכו תדעו מתי ואם תצטרכו את המידע הזה. לא שאני מאחל…אבל אתם יודעים, החיים….וכאלה.

הקיצר, שאין דבר כזה אצלי הקיצר, מישהו אמר לי תכנס לאתר היכרויות תמצא אחלה בחורות. אני שומע בחורות מיד ההקשבה מתחדדת, ואם הן יפות בעיניי (אני יודע כל אישה היא יפה…יודע יודע, בצורה כלשהי. רק אצלי יש צורה די קבועה…) אז אני כבר לא שומע כלום…. מפה לשם, נכנסתי. לפני כחודש וחצי עזבתי מישהי שמאוד רציתי (כתבתי על זה טור פה, למי שכבר שכחה) אבל הרצונות היו שונים אצלנו, שזה היא רצתה ילדים ואני כבר לא רוצה יותר, אז מה היה לי להפסיד… מסתבר את הכבוד.

כי יש בעיה בעולם האתרים האלה שמיד ארחיב עליה. אבל השורה התחתונה היא שמרוב עצים לא רואים את היער…או מרוב אנשים לא מוצאים את העץ שעליו רוצים להישען. לא הבנתם? מיד תבינו. נרשמתי. מילאתי את כל הפרטים, כולל תמונות הכי יפות (עד כמה שאני יכול להיות יפה בתמונות) שביקשו באתר, ויצאתי לצייד. סליחה לחפש אהבה. כמובן שהיה ברור לי שגבר נאה כמוני ימצא כמה וכמה בדקות בודדות…ובאמת.. אחרי שבוע של חיפושים בלי מזל, ענתה לי מישהי…החזרתי הודעה נוספת עם הנייד וקבענו לדבר. היא כמובן התקשרה יומיים אחרי, כי ככה זה, אין גיל כנראה לתרגילים שהיו טובים פעם בתיכון…שלא אחשוב שהיא מעוניינת חס וחלילה…והיא כנראה לא הייתה. סבלנות, אמרתי מיד תבינו.

עניתי לה, והיא תוך כדי שאלת שאלות (כולל ביקורת, כאילו קיבלה מינוי לשופט בחיים שלי) שלא היו מביישות ראיון עבודה לשב"כ או למוסד, כשאני נשבע לכם שומע את העיפרון שלה חורק על הדף את התשובות שלי, הודיעה כי אני "עברתי את השיחה". נשבע לכם בכל הקדושים. היא הוסיפה כי נפגש בעוד יומיים…האמת רציתי לנתק לה "בפנים" ולהראות לה איך אני מעביר אותה גם…רק לשיחה ממתינה…אבל אמרתי לעצמי, "יאללה משה. גם ככה אתה לבד. תספור עד 10. לא נמאס לך להפסיק לספור ב-3?". האמת נמאס. כי אחרי 3 נשאר רק הקול בראש…כי אני נשאר בסוף לבד. הקיצר (טוב טוב רק אני והקיצר, כאילו אתם מאמינים לי) שתקתי. חיכיתי לגברת תוך זה ששלחתי יום לפני הפגישה אס .אמ.אס נחמד עם אמוגי' עוד יותר מחויך. היא לא הגיבה. אבל אחרי כמה שעות שלחה פרח. האמת ראיתי שהוא עומד לנבול. לא משנה אמרנו לספור עד 10 לא?

אז הגיע היום שקבענו. חיכיתי כמו ילד טוב (אני? ילד? ועוד טוב?) וסימסתי לקראת אחר הצהרים מה נשמע, מה קורה ומתי נפגשים? היא ענתה אחרי שעתיים פלוס…"שכחתי שיש לי משהו היום"…זהו כבר לא ספרתי. אפילו עד 1. שום מספר לא רץ לי מול העיניים להרגיע אותי.  פה כבר אמרתי לה בדיוק מה שאני חושב עליה. אמרתי לה (מביא רק את הקטעים העדינים): שהלוואי הייתי ילד ואני כבר לא, וכי כשאבדתי את התמימות התבגרתי…ואם היא רוצה לעבוד על מישהו, שתעשה את זה לפראייר אחר שמוכן. גבר מסגנון הסחבה המצויה. אבל הכי חשוב אמרתי לה: "הרי קבעת דייט עם עוד מישהו, בואי. מסתבר שאת כאן לחפש ולא למצוא"…והוספתי – "אני מניח שנפגש כאן שוב, כי הרי לא תספקתי באחד".

כן גבירותיי וגבירותיי. האתרים האלה הם "מלכודת דבש". נשים מקבלות יותר הצעות מגברים והם מתבלבלות בין המציאות לווירטואליות. חושבות בגלל זה שהן המוצר הכי טרי על המדף, בעוד שחלק מהן על גבול "הפג תוקף" (תקללו חופשי בנות). הן חושבות כי הבא בתור שישלח הודעה באתר הוא הכי קרוב לאביר על הסוס, או הרכב הלבן (אני מעדיף רכב כהה). הוא יהיה יפה יותר, גבוה יותר, חכם יותר, עשיר יותר.. יותר….ואז הן נשארות לעד באתרים האלה. למה? כי לא יודעות להיות ממוקדות. מחכות לבא בתור…

אני יודע שחלק מכן יגידו שהן מכירות  מישהי שהכירה באתר ואולי גם אתן בעצמכן. נכון, גם אני שמעתי על זוג אחד שחי בהרי האררט…יאללה לא עליי…לפחות אל תעבדו על עצמכן. אתן לא באמת מוצאות מישהו להישאר לבד…אתן מחפשות מישהו בכדי לא להרגיש לבד לרגע…עד הרגע הבא….וזה עצוב. עבורנו הגברים, אבל בעיקר עבורכן….ואהה כן…והשבוע שוב ראיתי את ההיא באתר. מחפשת…

 

 

לשחרר באהבה

כשאנשים מדברים על אהבה לבני זוג, הם מדברים על מישהו פיזי. בדרך כלל. מישהו שהם רואים כל הזמן. מישהו שעושה להם טוב, או שהם חושבים שעושה להם טוב. אהבה נמדדת רק בהיותה קיימת. כשהיא כבר לא, היא מתבטאת אצל רוב האנשים בגעגוע, או בכאב או בלא מעט קללות על ההוא או ההיא שהלכו ועזבו אותם (יש זמרים שעשו קריירה משירי בכי – "למה עזבת אותי"…. "עם מי הלכת עם מי?" תוסיפו מוזיקה בראש). אוההווו איזה קללות. קללות שעוברות דרך כל המשפחה הקרובה והרחוקה של אלה שעזבו אתכם,  במיוחד אם זה לטובת אחר או אחרת, אז גם האחרים נכנס לפלייליסט של הקללות.

אבל אני רוצה לדבר אתכם על אהבה אחרת, אהבה כזו שאתם אוהבים עדיין ומשחררים אדם. לא בכעס, לא כי עשה לכם משהו רע, ההפך. לא כי אתם הוא או היא לא רוצים, אתם מאוד מאוד רוצים. אז למה? כי אתם מבינים שזה הכי טוב והכי נכון לבן או בת הזוג. זו אהבה לא פחות גדולה מאהבה כשנמצאים ביחד. יודעים מה, גדולה יותר.

נכון, זה קרה גם לי. אין צורך לנחש. אני מיד אפתח בווידוי בשורות הבאות, אחרת איך הייתי כותב פה טור? לפעמים אני מתעקש שזה לא קשור אליי, אבל הפעם גם אם אתעקש יראו את זה במילים. המילים שיצאו מהמקלדת נכתבו ישר מנימי הלב, בלי לעשות עצירה במח. עברתי לא מעט בחיי, אני איש חזק, מנוסה, נפלתי קשה וקמתי כמה פעמים ו"המצאתי" את עצמי מחדש, אבל גם בי זה לפעמים נוגע…ואני כסף אין לי לפסיכולוג, בואכה פסיכיאטר, אז אני נותן לטור הזה לרפא אותי לא פעם. גם הפעם.

הסיפור הוא על מישהי שהכרתי לפני כחודשיים וחצי. מישהי יפה יפה וצעירה ממני בשני עשורים (טוב תמיד הן אצלי צעירות בשני עשורים לפחות. עכשיו תגידו איזה אדם שטחי אני. כאילו אתם לא הייתם הולכים אם מישהי צעירה מכם….בסדר….). הקיצר, כאילו יש אצלי משהו שמגיע בקצרה, הקשר הזה התחיל רגע לפני הקורונה (גל ראשון אם אתם סופרים בגלים…) ובגלל הנגיף , זה הפך למאוד אינטנסיבי. כמה אינטנסיבי? עד כדי שהיא קיבלה את המפתח לדירה שלי. ככה אינטנסיבי. כן יקירותיי ויקיריי, גם אני נפלתי. אפילו אני סידי הגדול נפלתי למחווה קטנה שהיא בעצם ענקית. נתתי למישהי את המפתח לדירה שלי. שזה בעצם להעניק לה  את המפתח ללב שלי. ואצלי ה"מנעול" כבר היה חלוד. מאוד חלוד…..

הכל היה כמו שצריך. הכל. לא אפרט יא מציצנים, אבל הכל היה כמו בסרטים האלה בטלוויזיה, רק במציאות. הקשר, המגע, הביחד, סופי השבוע…אפילו המריבות היו מריבות לייט (ואצלי מעולם לא היו מריבות לייט. בדרך כלל הן כללו סטים של צלחות "שמעופפות" לכיווני…). ה כ ל !!!! אפשר להמשיך? תודה. חיכיתי לרגעים אתה. היא גרה בדירה משלה, אבל הייתה מספיק קרובה אלי, תרתי משמע, בכדי לבוא כל רגע. למרות שהיא חיה אצלי בנפש כל שניה, כך שלא הייתה צריכה לטרוח. הכל היה מושלם. כמעט

נכון, רק כמעט. הרי  היה ברור לכם שמשהו ישתבש פה כמו איזה סיפור אהבה שאתם מחכים לרגע הזה שמשהו ייהרס. והוא נהרס. הוא לא נהרס בגלל שלא רצינו אחד את השנייה הוא נהרס כי אני, אני ה"אדיוט" החלטתי פעם אחת בחיי, להיות גבר ולא לחשוב על עצמי בלבד. הבעיה, לפחות מבחינתי, הייתה ש'היפה שלי', כך קראתי לה, הייתה רווקה ללא ילדים. אני גרוש (פעמים, פעמיים…יאללה שחררו) פלוס שלושה ילדים, והיא רצתה משפחה  איתי. בגילי המתקדם, זו כנראה לא הייתה אופציה. אומנם רציתי אותה שתישאר, חשבתי, דמיינתי, תיארתי איך זה להיות אתה משפחה, ידעתי שנהיה מאושרים יחד, אבל הבנתי שאני לא רוצה להכניס לכיתה א' ילד כשאני בן 60. אז מאותו הרגע חשבתי עליה. חשבתי שמגיעה לה משפחה. אם אני לא יכול לתת לה את זה, זה לא אומר שלה זה לא מגיע. ומי שיזכה בה, יזכה. אז שחררתי עם אהבה ולא מעט כאב…הרבה.

מאז הקשר בנינו נותק. חד צדדית. לא מדברים, לא מסמסים, המפתח חזר, הלב נסגר. בכאילו. אבל הכי חשוב לי שיש לה עתיד וטוב לה….רק אני לא מבין למה לי עד עכשיו…עוד רע…

 

אהבה בימי קורונה

ראש הממשלה נתן ראיון (האמת בשיר "משיח לא בא" הוא נותן במבט, אבל היום מבט לחדשות זה כבר פחות) והמליץ כי בימי קורונה לאהוב זה מרחוק. תגיד לי ביבי בשם 1,352,449 שבחרו בך, שזה 29.46% מכלל הקולות (אל תרוצו לבדוק, המספרים בדוקים), זה מה שאתה ממליץ. להתרחק מאהבה?

טוב לפני שנכנס לעומקם של דברים, או לריחוק של חיבוק, אליבא דה ביבי, מה שנתניהו אומר היום בצל "בהלת הקורונה", אני אומר כבר זמן רב. הכי בטוח זה מרחוק. אם ראש הממשלה אומר את זה, אז הגעתי לשיא. הרי חכמינו ז"ל, או מישהו חכם אחר שעוד בחיים אמר – אם תרצה לקלל מישהו תגיד לו הלוואי שתתאהב. כי אהבה גורמת לנו לחשוב עם הלב (בכלל אפשר?) במקום עם הראש (הכי רצוי), ואז אנחנו אח"כ מתקנים את הטעויות שלה, כשאנו מגלים שאהבה זה בלתי…ותשלימו כל אחד מניסיון חייו.

ומצד שני, הרי ברור שנתניהו יגיד את זה. הרי הוא חי איזה מיליון שנה עם שרה ואחרי מיליון שנה אתה הכי רוצה להתרחק. נתניהו גם יצר פה תקדים מסוכן לאותם זוגות שחיים מתקופת "אנו באנו", שזה מעל כשנה פלוס ביחד. הנה יש סיבה להתרחק אחד מהשני. הרי ראש הממשלה אמר אסור, אז אסור. המקפידים יקפידו להוסיף לזה ריחוק על פי ההוראות של משרד הבריאות, של 2 מטר, ואם אפשר אז עדיף מרחק של חיים שלמים של אחד מהשנייה, וישנו גם במיטה נפרדת.

ואני אומר, אם מיתה אז במיטה. מה נגיד אנחנו הפנויים? אלה שלבדנו כל הזמן גם כך. עד שיש לנו אפשרות להגיע למישהי, להתקרב להתכרבל (זה רק לרומנטיים שבנינו), אולי אפילו "להדבק" בנוזלי קורונה אחד מהשנייה, מגיע ראש ההמשלה ומפחיד אותנו. למה אני אשם שביבי ושרה זה כבר הרבה זמן יחד? (ראו פסקה קודמת). נניח הכרתי מישהי מיוחדת, אז אם אני כבר מגיע אליה, בדרך לא דרך (שזה ברכב בכביש ריק לגמרי, שאני מתאפק לא לעבור באדום כי גם ככה אין תנועה) בניגוד לסגר, היא תגיד לי שאסור להתקרב? נראה לך מיסטר פריים מיניסטר? נראה לך שאתרחק? עבורי להתקרב זה צורך חיוני, וכמו שההוראות אומרות בהסגר הנוראי הזה, צורך חיוני זה מותר. אז מותר. מותר להתחבק…ואפילו יותר.

ואם נהיה קצת פחות ציניים (למרות שזה מאוד מאוד קשה לי), הרי אין תקופה טובה יותר מאשר עתה להראות קצת חיבה. מה מלמדים אותנו מגיל קטן שרע לנו, שאין טוב מחיבוק להרגיע אותנו. שלא לדבר על נשיקה טובה שתעשה פלאים. והנה פתאום באמצע החיים (אז מה אם אני בן 50, אני רק באמצע החיים, לפחות אם זה לא תלוי בקורונה) מודיעים לנו שחמימות זה פאסה? סליחה? ושוב סליחה? אני חי על חמימות, גם אם היא רגעית. גם אם היא מתחלפת. אני רוצה חמימות, חמימות עושה אותי חם…הכוונה פחות חם, הכוונה רגוע…

אדוני ראש הממשלה. אתה יודע כמה גברים הפכו להיות מאושרים בזכותך וכמה פחות בגללך? אסביר. כל מי שנשוי או בזוגיות, רץ לסופר למקום של זמן האיכות שלו לעצמו (כהרגלו מימים ללא קורונה) למעט התבודדות. שם הלך שוב לאיבוד בין המדפים לרשימה שקיבל "מאהובתי" כפי שהוא קורה לה רק שהוא לידה… רק שהפעם הוא רץ לסופר בכדי לקנות איזה שמפניה טובה, או יין מבעבע אחר. הוא חגג בחסותך את העובדה שהוא יכול עתה לא לתת תירוץ לקרירות שיקבל מבת הזוג שלו, או הקיפאון שהוא מראה לה. הוא הרי עכשיו הוא בעצם "דואג" לה, שומר על "בריאותה", חושש "לחייה". או במילים אחרות, בואי נשמור על מה שאנחנו עושים בכל יום גם כך-  נתרחק. רק עכשיו זה בסדר ועוד בחסות המדינה. ומי רוצה להמרות את פי המדינה. משהו בסגנון "אם אחבק אותך. יבוא שוטר"….מבחינתו  זו שעתה היפה של "מדינת המשטרה".

מצד שני, המונים רבים אחרים ביניהם כבודי, פחות מאושרים. הרי אנחנו "אנשי הלבד" גם כך בכל יום רגיל צריכים לעבוד "שעות נוספות" עד שמוציאם לנו מקום לא להיות לבד. מקום אצל מישהי. כמה אני יכול להסתובב במקום הבילוי החדש? בין הקפואים למחלקת החלב? כמה אני יכול להציע לשכנים לקחת את הכלב לסיבוב, למרות שאני והוא זה תמיד היה קשר עין. הוא נובח עליי ואני מאחל לו לסיים אצל הווטרינר העירוני. אבל הימים האלה הם ימים קשים. ואם אני נאלץ להסתפק בקופאית ובחיה מסוג כלב, ועוד שנוא, אז מותר לי לרצות גם משהי מסוג נקבה. ועכשיו מה? מה עשית מר נתניהו? השארת אותי לכתוב את הטור הזה עם עצמי ו-4 קירות, שנראה שגם הן כבר לא סוגרים עליי, אלא מתרחקים מחשש שאשען עליהם.

שתי תובנות יש לי מההודעה הדרמטית על האיסור בחיבוק….האחת אני הולך על מישהי קבועה…ונראה לי שיש באופק מישהי כזו. אז אולי הקורונה היא הסימן שלי. אולי הייתי צריך מגיפה כאות (וואחד אות)….ועוד דבר אחד אחרון…בני, הכוונה גנץ….תגיד שאתה מרשה להתקרב וזכית בקול שלי…אול לפחות בחבוק ממני…

 

 

 

 

 

סטריאו וטיפ

הטור הזה נכתב בהשארת מישהי. מישהי מיוחדת. לא יכול לתת יותר פרטים. סורי. עזבו עכשיו חשובה או לא, את זה היא יודעת. אבל הייתה פה השראה, שאי אפשרה היה להתעלם ממנה. היא הייתה המוזה שלי. ואיזו חתיכה. המוזה הזו. היא נתנה לי השארה שמבהירה שאין דבר כזה, שאין דבר כזה. הכל אפשרי. לא, לא באתי לכתוב לכם טור על העצמה, זה לא אני, תלכו לאיזו סדנה של חיזוק האגו או משהו בסגנון, זה טור שמלמד שהכל אפשרי בזוגיות. או כמו שאמרו כבר חכמים ממני: "ברוך המזווג זיווגים"….או משהו כזה…

לפני זמן מסוים, לא אנקוב בזמן, בכדי לא להסגיר, הכרתי מישהו יפה. מה זה יפה? יפיפייה. כזו שאתה מסובב את הראש כשהיא עוברת…מישהי שאם זה היה קורה לפני שנים רבות, הייתי חושב, שאני והיא זה בלתי…אבל תודה לאל זה היה פעם, מזמן, לפני שקיבלתי חכמה וניסיון שבאו עם הגיל (כן, כן זה עכשיו שאני אומר שאני לא נראה…). אבל כאמור זה היום, והחלטתי לנסות. לא אכניס אתכם לעניין אם זה צלח או לא (מה חשבתם תקבלו הכל? תדמיינו…) אבל העובדה היא שהיא הבהירה לי, בדרכה המיוחדת, שאסור לחשוב שמישהי לא תלך איתך, או מישהו לא ילך איתך (אפשר לחבר גם היא והיא , והוא והוא…לא בא להסתבך עם אנשים, הכל היום כלול). הבהירה שאם לא ננסה לא נדע, וכי הסטריאוטיפ הזה שמחלק אותנו למי אפשרי עבורנו ומי שלא, בטעות סטריאוטיפית יסודו. וואחד טעות.

רק לאחרונה ראיתי מישהי יפיפייה פלוס, כמו ההיא מהקטע הראשון, אפילו פלוס פלוס, שהתחתנה עם אדם גרוש עם 2 ילדים, היא צעירה ממנו בכמה וכמה שנים טובות, והביאו עוד ילדים לעולם יחד. תראו אותה תגידו, מה זה? איזו יפה (אני אמרתי..) היא והוא? כן, היא והוא. הנה הכל אפשרי. כמה פעמים ראיתי מישהו יושב על הבר, גם אני, רואה מישהי שמוצאת חן בעיניו, והוא לא פונה אליה. למה? כי הוא כבר תפוס בסטריאוטיפ, שאחת כזו לא תלך עם אחד כמותו. טעות. הלו טעות. ותיזהרו כי במקרה הזה היא לא תחזור. הבחורה, לא הטעות…

ובנינו רק ההרגשה המחורבנת (מי אמר את המילה הזו?) שהולכים איתה אח"כ שלא ניסינו, היא לבדה שווה את הניסיון. נכון לפעמים תקבלו "ברקס" כזה שיהרוג לכם את ניסון "ההתנעה" לעבר לאישה הבאה, אבל אין לדעת אם הוויתור על הניסון הבא בגלל חוסר ההצלחה הקודם, ימנע מכם משהו טוב. מניסיון זה קורה, וחבל. אמרו לנו לא, אז לא נרצה לחוות עוד לא אחד נוסף, ולכן לא נפנה לאחרת. חוץ מזה כמה פעמים בחיים אמרו לכם לא, וזה עבר לכם? אז יגידו עוד לא אחד. מחר תשכחו מזה. טוב מחרתיים. אבל תשכחו. נו נזכרתם כמה פעמים אמרו לכם לא? רואים. נמשיך? נמשיך.

נחזור רגע ליפה ההיא מההתחלה. ואתם יכולים לבחור את "היפה ההיא" שלכם. כמו שאתם רוצים, כך גם הצד השני רוצה. אף אחד לא רוצה להיות לבד. אני לא מאמין במשפט "להיות לבד מרצון". בולשיט. (שזה שוב המילה מחורבן…מה יהיה?) מי רוצה להיות לבד? איפה זה כתוב? ועוד מרצון עלאק. בנינו זה להיות לבד מפחד תכלס. ואם לא פחד, אז בררנות יתר. בררנות אגב זה חומר לטור אחר. תאמינו לי מכיר את עניין הבררנות יותר מידי.  נחזור ברשותכם לנושא שלנו. מה חשבתם, שההיא שאתם מסתכלים עליה, לא מסתכלת גם היא? בטח מסתכלת. אבל במקום להמשיך להסתכל ואולי חס ושלום לנסות, אתם מתוסכלים. למה? כי  במשך שנים הסטריאוטיפ, הרגיל אתכם, שזו כן, וההיא לא. אז לא, דווקא כן. מבולבלים? בפסקה הבאה פתרון.

ומה הפתרון באמת? הפתרון הוא אצלכם. הטיפ לסטריאוטיפ, הוא בזה שתבואו בלי 'הקונטיינר של החיים' שלכם למקום הבא. ראיתם מישהו, מישהי, אל "תפילו" עליהם את ניסיונות העבר שלכם למצוא זוגיות. יכול להיות שזה ילך, יכול להיות שלא, אבל להגיע מראש עם ביטחון בחוסר הביטחון שלכם, זו טעות שתגרום לכם לטעות הבאה. לא חבל עליכם? תראו כמה אתם מיוחדים…ואגב אם כבר, אז זה סטריאוטיפ טוב…שאתם מיוחדים הכוונה.

ומילה אחת לנשים שקוראות. מותר להגיד לא. אבל צריך לדעת איך להגיד לא. נניח פנה מישהו בצורה יפה, ואתן לא בעניין. תגידו לו לא בעדינות. לא, לא כזה שירחיק אותו מהבאה בתור כי יחשוש מדחייה דומה. ויודעות מה, עוד דבר אחד ככה למחשבה עבורכם…יכול להיות שמישהו שאתן מאוד הייתן רוצות שיפנה אליכן לא עושה את זה, כי מישהי אחרת אמרה לא את אותו הלא! המרתיע שאתן הרגע אמרתם לאחר….רק אומר. מה לא?

 

 

אות תספיק וספר לא

חבר טוב. אפילו טוב מאוד, חבר כזה שהולך איתי כבר שנים, נפרד לפני זמן לא רב ממישהי שמאוד אהב. מה זה אהב, עד כדי שלא הצליח לשכוח אותה. הוא ניסה שוב ושוב לדבר אל ליבה.. כתב לה, סימס לה, התקשר, וכשלא ענתה ניסה שוב. באמת מה לא עשה הבחור בכדי להחזיר אותה…אפילו דיבר עם חברים משותפים שידברו אתה. אבל לא הצליח. והיא כלום. התעלמות טוטאלית כמעט ממנו. מידי פעם עשתה לו טובה וכתבה לו בקצרה ובקרירות אכזרית, כמה היא רוצה את הלבד שלה….בסדרררר. בנינו הכירה מישהו. זו דעתי. אבל לא זו הנקודה, לפחות לא בטור הזה.

לא עזרו שכנועים של כל מי שניסה לדבר על ליבו. הוא היה תפוס. הראש שלו היה שם. מה זה הראש, כל הגוף שלו היה שם. איתה. הוא כמו שאני נוהג להגיד "חי את חייה". כל אבל ככל שניסה היא יותר ויותר התעלמה…כמו שאמר המלך: "אמרו לי חברים עזוב מרלן (אפשר להוסיף שם אחר כרצונכם) לא בשבילך…וכמה שתרדוף אז היא תמיד תברח לך". צודק. היה אחלה גבר. הזוהר הזה.

אני החלטתי שהגיע הזמן שמישהו יגיד לו, וגם לכם גברים יקרים, אחים "לנשיקה" את האמת. צריך למשימה גבר גברי שעבר דבר או שניים, או יותר, אחד כזה מנוסה, שיודע בדיוק את החיים. מישהו שיעשה לכם סדר. גבר מהזן הזה שיורקים עליו והוא לא אומר שזה גשם. בקיצור – אני. אז הנה אני אומר לכם, מוכנים? זה לא יעזור. אם מישהי רוצה אתכם אז אות אחת, או שתיים יספיקו. אפילו משהו בסגנון הכי פושט ורדוד…"היי" או חס ושלום…"ערה?". אם מישהי תרצה אתכם היא מיד תענה לכם. אבל ויש אבל. סורו לפסקה הבאה.

אם מישהי לא תרצה להיות בקשר אתכם, ולא משנה הסיבה, בגללכם, או בגללה, או בגלל מישהו אחר (וזה בדרך כלל מישהו אחר. סורי פעם 2) גם ספר שלם שתכתבו לה לא יעזור לכם. גם אם תכתבו לה את שיר השירים, היא תעשה לכם שרירים. אם לא מעניין אותה מכם, אז זהו, זה לא מעניין. גם אם תדברו אתה בטלפון ותגידו, "תשמעי", היא לא תשמע. גם אם תגידו "תקשיבי", לא יעזור. אם לא שמעה איך תקשיב? הייתי שם. גם בצד שכתב את "ערה?" וגם בצד שכתב "אנציקלופדיה" של סיבות למה להישאר איתי, תמיד הכלל תפס. רצתה, חזרה, לא רצתה, גם אם הייתי הולך לספרייה לחפש עוד מילים, היא לא הייתה קוראת את זה.

כן יקירי ויקיריי, זו האמת. מה חשבתם? שמדובר בערוץ הקניות? חשבתם שאם תשכנעו מספיק חזק היא "תקנה" את המרכולת שלכם, שזה בעצם אתם? ההפך, היא בדרך כלל, שוב בדרך כלל (שזה כמו שאומרים 99 נקודה 9. תוסיפו סימן קריאה אח"כ), תזלזל בכם ולא תספור אתכם יותר. היא תהנה מהרדיפה שלכם ותראה בזה עוד חיזוק לאגו. אז אם אתם רוצים להחזיר אותה (למרות שלדעתי מי שהלך מכם לא שווה את סיבוב הגב אליו), אתם צריכים לנהוג בדיוק הפוך ולא לחזק אותה. להיות גברים, "לאכול סרטים" בשקט ולהעלם. כן . מה ששמעתם, להעלם.

מה חשבתם שתצאו ממני בלי עצה? מה שיקרה כשאתם תיעלמו לאחר שהיא עזבה אתכם זה שני דברים בסיסיים. נחלק את זה לאלף ובית ברשותכם. אלף: יישאר לכם הכבוד שלכם. אתם תרגישו לפחות שאתם מהמין הגברי ולא הסמרטוטי. הרי היא לא רוצה. אז תראו לה שיש (וואלה יש) אופציות אחרות. לא אמרתי שכשאתם לבד אסור לכם להתגעגע אפילו להזיל דמעות (תשתדלו שלא. לא שווה את שק הדמעות שלכם). אבל לה אסור לדעת שהיא חסרה לכם (ואם חס וחלילה תחזרו, אל תספרו לה שחסרה לכם. אל).

מה שיקרה בית: הוא שפתאום אתם תחסרו לה. כי אחרי שהיא תסתובב קצת "בעולם" בין גברים אחרים, היא תבין שאתם הייתם הדבר היותר טוב שקרה לה. רק שאתם עכשיו אינם. נעלמתם לה. ואז היא תחפש אתכם. תשמעו למשה סידי (שיש מי שמכנה חכם. בנינו לא תמיד). תרשמו לעצמכם. תרשמו אני מחכה. היא פתאום תבדוק לאן נעלמתם אתם. ואולי חס וחלילה מצאתם מישהי אחרת במקומה. פתאום תראו שהגלגל מסתובב…והוא מסתובב. וגם אם אז היא לא תחזור…סימן שהיא לא רוצה. ואתם לא רוצים מישהי שלא רוצה אתכם…תאמינו לי. זו הרגשה הכי גרועה שיש, אפילו אם אתם מוכנים להות סמרטוטים. זה בנינו כבר מדרגה אחת מתחת זה להפוך לסחבה…וכזו שהשתמשו בה. אתם לא רוצים להיות שם.

אבא שלי אמר לי פעם שאסור לרוץ אחרי אוטובוס ואישה…כי שניהם לא עוצרים. אני אוסיף לפסקה הכל כך חכמה הזו עוד תוספת קטנה…זה גם לא בריא לנפש שלכם לרדוף אחרי מישהו….לא במקרה של האוטובוס ובוודאי לא של האישה….ואם כבר אוטובוס….תמיד בא אחר…גם אישה.

זאב בודד

אני אוהב נשים. חולה נשים. מה לעשות. בחיי אין כמו נשים, אבל לא כאלה שנשארות איתי. נכון, פה ושם הייתה לי הבלחה עם כזו שרציתי שתישאר לצידי קצת, אבל תמיד הייתה סיבה למה זה לא קרה. סיבה? סיבה לחיים שלמים, סיבה שיכולה למלא סדרה של טורים. אין לי כח נפשי לזה, לא בטור הזה בבקשה. תבינו אותי.

אני אוהב נשים, אבל חי לבד. נכון, פעם בשבועיים לאיזה 24 שעות אני לא לבד כי אני עם הילדים ובעיקר הילד הקטן, כפרות עליו, שמגיע כל שבת שנייה, ואני איתו ורק איתו, וכולן יכולות ללכת לחפש מצידי. אבל רוב זמן זה אני עם עצמי וכמה קירות שהפכו להיות "אוזן קשבת" עבורי. גבר שחי לבד, הוא באמת לבד. ושלא יהיו טעויות גבירותיי וגבירותיי, לא דומה הלבד של אישה שחיה לבד ויש לה את הילדים, ללבד של גבר. היא לעולם לא לבד. הלבד של הגבר הוא חזק יותר, הוא עוצמתי יותר, כי הוא עם עצמו יותר, בודד יותר. אז אל תשחקו את המסכנות. חפשו טור אחר לבכות בו. לא, אני לא בא לבכות לכן ולא מתלונן, אבל אין לי כח לשמוע בכל שיחה מזדמנת של נשים שבחרו לחיות לבד, שמספרות כמה קשה להן עם זה. קשה להן בתחת שלי. בואו תחיו אתן 24/7 כמעט בחלל ריק ואח"כ תבכו. עלאק לבד.

גבר לבד הוא גם הכי חולה כשהוא חולה. כי לא רק שאין מי שתטפל בו, מלבד אמא שלו (ולא לכולם יש), אלא שגם אין לו למי להתלונן. תשאלו כל מי שחולה. הכי כיף זה להתלונן. מצד שני הוא לא שומע את הרטינות של בת הזוג שלו שמבטאת את הקשיים שלה מזה שהוא…חולה. לא מאמינים? תשאלו את הגבר הנשוי או זה שבזוגיות, שהוא הכי קרוב למקום מגוריכם. תשמעו ממנו כמה הוא שומע ממנה שהוא מתחלה ולא חולה. רק זה היה עושה את הגבר הלבד….חולה.

גבר לבד זו חגיגה זמנית. הרבה אנשים מקנאים בנו שאנחנו לבד, עושים מה בא לנו עם מי שבאה לנו. אז קודם כל נכון, אין ספק, יש זמן חגיגה, אבל אח"כ מה? אח"כ זה זמן הפסקה. לא שאני בוכה, לא חסרות נשים, אבל לפעמים אתה רוצה לדבר עם עוד מישהו, מישהי, ואתה בעצם מוצא את עצמך מדבר אל עצמך, או אל הקירות מאחת הפסקאות הקודמות, כמו מישהו שצריך לאשפז אותו במקרה הטוב.

גבר לבד הוא סוג של זאב בודד. אבל מהסוג הטורף. הכי לא חבורתי שיש. כי הוא כבר לא סופר אנשים מיותרים, זוללי אנרגיה. נניח כל קרובי המשפחה האלה שלא יודעים על קיומך, אבל כשהם עושים איזה אירוע, בא להם להעשיר את הקופה בעזרתך, באיזו ארוחת צהרים עלובה או ערב מעפאנה , שהם קוראים לה חתונה או ברית/ה. מה נראה לכם שאני אבוא לממן לכם? גבר לבד שולח אותם  לאזור קיבינימט בואכה  לכו לעזאזל. מה שנקרא שלום שלום ואל תבואו לי באירועים.

לבד או לא…..עדיין זאב….

גבר לבד כבר לא יכול לסבול שמעירים לו על כל דבר. המין הנשי, אותו מין שמעיר על הדברים הכי מיותרים בעולם והורס כל חלקה טובה, הוא על תקן אורחות לרגע אצל הגבר מהזן הבודד. הוא ניסה, הוא רצה, אבל החיים והנשים שוב ושוב הבהירו לו שכשהוא לבד הוא בשיאו. כשהוא עם מישהי הוא בשיא העצבים. את זה הגבר מסוג הלבד זוכר, לא שוכח, ולא מאבד…את הלבד.

גבר לבד טועה הרבה יותר. אין ספק. אבל אלה הטעויות של והוא יכול להיות גאה בהן, או לפחות לא לכעוס על אחרים שה אשמים בזה, כשם שהגברים הנשואים או בזוגיות מעייפת סובלים, שמפילים עליהם כל אשמה. חסר רק שהן יאשימו אותם ברצח רבין. גבר לבד בסופו של דבר לומד מהטעות. עובדה הוא לבד. אני לא מתלונן 2, רק אומר, שאם כבר טעויות, שיהיו שלי.

גבר לבד בעיקר מתקדם. נכון, הוא לפעמים מנסה לא להיות לבד ומתעכב אצל זו או אחרת, אבל הוא בדרך כלל יודע שבסוף זה ייגמר שוב במפח נפש וצעדה לבד עבר האופק, אז הוא נשאר במצב ברירה לבד וחוסך את מפח הנפש. לגבר הזה אין סבלנות לאף אחד, אם נדייק אחת. הוא פשוט מבין שאם לסבול זה רק את עצמו.

אני יודע שהטור הזה נשמע כמו מרמור אינסופי, אבל בסופו של דבר יש גם יתרונות לא קטנים. הגדול שבהם הוא ההרגל המגונה הזה, לישון באלכסון. זה מצד שני גם הכי מסוכן כי כשאתה מתרגל לישון באלכסון אתה מבין שזה הכי כיף, כי אתה פשוט נרדם יותר טוב. מי יודע אולי יום אחד ארצה לחלוק את השינה הטובה, אבל עד כמה שאני יודע רופאים אומרים ששינה טובה היא מפתח לבריאות טובה….ומי לא רוצה להיות בריא…במיוחד שאתה לבד…אל תשכחו זאב בודד הוא עדיין זאב….ומי לא מפחד מהזאב …גם אם הוא בודד…

מחפש אישה לחורף

מה קרה? הכותרת חזקה מידי עבורכם? לפחות אני לא משקר. כן אני מחפש. מה רע להגיד את האמת. מחפש אישה ולחורף…קשר כזה שיחמם לנו את הימיים ובעיקר הלילות הקרים.

כי אחרי שיצאתם מההלם בנינו הרי זה העולם היום, הכל עובר כמו מטבע לסוחר. אין כמעט דבר כזה רציני, אמיתי. מצטער. ככה גם אנשים. כמו פס ייצור של מזון מהיר, ככה אנחנו אחד עם השני, היום פה מחר שם. אז אני רוצה היום פה ולא מחר שם. גם אם זה רק לחורף.

כי אתם יודעים בקיץ זה אחרת, בקיץ כולם יוצאים, מבלים, חיים, לא רוצים את הביחד הוא מפריע. כל אחד רוצה ליהנות מרגעי השמש לני שהשמים יהיו קודרים לו. יש ים, מסיבות, בכירות וכאלה. בקיץ הבדידות נעשית יותר נח. גם הייאוש. בחורף נשארים בבית, קר, הדיכאון דופק על הדלת כמו הגשם, המלנכוליה הופכת להיות אהובתנו. החורף הוא הזמן המושלם לשניים. ככה זה בכל הסיפורים תבדקו. גם ככה בלי זוגיות בחורף תקראו הרבה ספרים. אפשר לראות את הסרט שמבוסס עליו…

אבל אם לא הבנתם את הציניות עד עכשיו, אז פשוט אציב לכם אותה בפניכם. כמו מראה שאיש לא רוצה לראות בה. היום המילה זוגיות הפכה להיות מילה גסה. נכון הרוב עדיין נשואים ואפילו חלק קטן מהם מאושר, אבל להיות בזוגיות זה נהפך לעול. לצערי. אני אומר לצערי, כי אני לא רוצה אישה רק לחורף, רוצה אחת כזו גם לקיץ, אבל בתוך עמי אני יושב, בתוך החלק הפנוי שהולך וגדל, ורואה כמה המילה זוג הולכת והופכת להיות – אחד, ואח"כ מתווספת לזה המילה לבד.

אז כן אני מחפש אישה לחורף. למה לא? אולי זה בוטה ואולי זה ציני. בעצם לא אולי, אלא באמת. אבל זה המצב אני מחפש אישה שתרצה לחלוק את הימים את השעות, עד שהם יהפכו לשעון קיץ. ואם חלק מכם או מכן כועס עכשיו עליי, ובצדק, אגיד לו שאם יש אופציות טובות יותר שיספר לי.

כי אני הייתי שם. הייתי בזוגיות ארוכת שנים, לא פעם ולא פעמיים ולא שלוש. אתם יכולים לצחוק עליי, אבל אני חשוב שזה הכי נורמלי לרצות להיות בזוגיות ארוכה. זה הנורמאלי, זה שזה לא צולח זה סיבה אחרת, לטור אחר. נחזור לענייננו. כמו שאמרתי אני הייתי בזוגיות ארוכת שנים. בכמה מהן ממש האישה שהייתה איתי עשתה הכל שאהיה הצד הגברי שאתה. רצתה את הביחד כאילו אין מחר. ומה קרה למחרת כשהפכנו לזוג? היא חיפשה מה דפוק בזוגיות הזו, מה לא בסדר, עד שחירבנה אותה, טוב סליחה, הרסה אותה. כאילו באותה עוצמה שרצתה אותה, השאירה לה מספיק אנרגיה לחסל אותה.

אז הנה אני מודיע שאני מחפש אישה רק חורף. משהו שיהיה מושלם, משהו של לרוץ יחד בגשם כמו ילדים, לדלג מעל שלוליות (מה אסור לי לדמיין?), לשתות משהו חם כמו בפרסומות ולחלוק שמיכה וגוף כמו באגדות. הכל מושלם. ואז רגע לפני שיגיע "הזאב הרע", והמריבות שאיתו, יגיע הקיץ וכל אחד מאתנו, יקום "משנת החורף" שלו וייפרד עד הגשם הראשון הבא. עצוב? למה? נזכור רק את הרגעים השמחים ולא את הרעים שמגיעים עם הצעקות הראשונות. מה רע בזה?

כי באמת הרי אני רוצה משהו ארוך טווח יותר. אבל מספיקה מריבה אחת טובה בכדי שהיא תחשוב על הבא בתור. מספיקה עצה גרועה אחת של חברה טובה פחות שלה והיא כבר תכיר לה את המושלם הבא. כי מה אכפת לחברות לייעץ גרוע? אתם הרי תאכלו את התוצאה ותתקעו איתה בגרון….. זה נכון אגב גם לחברים ממין גברי, אבל קצת פחות. אז מה אני אומר? לפני שזה יקרה תביאו לי מישהו לחורף. נפרד לפני העצה הגרועה הראשונה של אחרים.

טוב לי עם החורף. חודשי החורף בישראל הם לא ארוכים ולא יהיה מספיק זמן לשמוע את המשפטים הרגילים שנאמרים לכל אחד, נו אתם הרי מכירים אותם, שמעתם אותם לא פעם בחייכם, "שאי הכי טוב שהיה וכי מעולה והכי הכי" . עזוב אחי. אומרות לכולם את אותו הדבר. אז לפני שתגיד את מה שאמרה לי בחורף  למישהו אחר, אני קם והולך על דעתי. מה רע? מצוין. היא אפילו יכולה לשמור את המשפטים שמעצימים אותי לחורף הבא ולא להשתמש בהם באותה הזריזות לבא בתור.

ורגע לפני שאפרד לתוך החורף שמגיע לבד, אני רוצה את זו שתשמש לי כמקלט לימים האלה. שאני אשמש לה חוף, אבל רק בלי הקיץ שמתלווה אליו. שהיא תשמש לי כתובת לימים הסוערים שהנפש שלי תסדר לי ואני לאלה שהבדידות תארגן לה. אני מחפש. אבל דבר אחד שיישאר בנינו, אבל רק בנינו ואל תספרו לאף אחד…אם אמצא…יש סיכוי לא קטן שאחרי החורף….היא תישאר….

נתניהו לא מעל לחוק. אבל גם לא מתחתיו…

חוק זה חוק. אין ספק. כל אחד כפוף לחוק. אבל כל אחד זכאי גם לזכויות שיש בו. גם אם קוראים לו במקרה בנימין נתניהו. או ראש הממשלה אם נעשה כבוד. הבנתם?

לא, אני לא מקהל נאמניו העיוורים של בנימין נתניהו. אני גם לא נגדו. זה שיהיה ברור. אבל נמאס לי לשמוע את המוסר הכפול של כל "אבירי השלטון" למיניהם, שטוענים כי עליו להתפטר. הם טוענים כי הוא צריך להתפטר מיד מתפקידו כי יש נגדו כתבי אישום (שעל חלקם, נניח פרשת נוני מוזס, צריך להעמיד את כל הכנסת בעבר, בעתיד וכנראה בהווה על מערכת יחסים עם מו"לים ועיתונאים. נו באמת), כי ככה זה במדינת חוק. אהה כן? אז החוק הוא בסדר רק שמדובר בלנגח את נתניהו? מה עם החוק שעומד לצידו? אז זה כבר לא בסדר? זה לא חוקי? זה נקרא מוסר כפול. לא אצלי.

בואו נעשה סדר. בנימין נתניהו יכול להישאר בתפקידו כראש ממשלה עד פסק דין חלוט. דהיינו לא רק על כתב אישום, לא רק עד פסק דין וגזר דין, אלא גם לאחר ערעור של נתניהו. רק שזה יהיה חלוט. זה החוק. עד אז שבו בשקט. תנו לו לעבוד ותנו לו להוכיח את חפותו, או נכון יותר את אשמתו. כן, זה החוק2. אז אם אתם אבירי החוק, תהיו עד הסוף. אין חצי הריון. סורי.

אבל בסייפא של פרשת נתניהו, שלדעתי האשמות נגדו לא יחזיקו מים, אי אפשר להתעלם מההרגשה בציבור כי המשטרה והפרקליטות אינן מגיעות בידיים נקיות לכאורה (כי הרי אי אפשר להגיד מילה רעה עליכם). המשטרה ובעיקר הפרקליטות טוענים שהם פועלים כשורה ללא אינטרסים ולגופו של עניין ולא אדם (כאילו יש דבר כזה ללא אינטרסים), אבל זה מזכיר לי את הבדיחה הידועה על החמור.

הבדיחה הולכת ככה, אם אדם אחד אומר לך שאתה חמור תתעלם, אם שניים, תקנה אוכף… במילים אחרות הפרקליטות והמשטרה יכולות להתעלם, אבל עצם העבודה שהציבור חושב ככה, הגיע הזמן שיעשו בדק בית. המשטרה והפרקליטות יכולות בכח שלהן, ובמיוחד הפרקליטות לרדת לחייו של אדם. אני לא אומר שזה קורה כל הזמן, אבל זו עובדה. לא חסרים מקרים, ראו רק את מה שמפורסם על עדי התביעה נגד נתניהו, מתוך החקירות. ההרגשה בציבור היא שתופרים תיק לאיש. גם אם זה לא נכון, ויתכן שלא, שני הגופים האלה, הפרקליטות והמשטרה חייבים בדק בית רציני. הם גופים שאנחנו זקוקים להם, ואם ההרגשה שהם, שומרי החוק, שומרי הסף, אינם מתנהלים ביושר, לפחות ציבורית, הנה הנה אומר לכאורה, אז אתמול הם כבר היו צריכים להתחיל גם לראות אולי הם טועים. אבל הם לא יעשו את זה, כי הם בטוחים שהאמת אצלם. חלקם אפילו איבדו את קשר לציבור בגלל שיכרון הכח. רק אומר. תעשו עם זה מה שבא לכם.

כל מי שהזדקק לשירותי המשטרה או בתי המשפט נתקל לא פעם בזלזול או אפילו יחס גרוע מכך. בבתי המשפט מתייחסים לפעמים בצורה כזו שאנשים מעדיפים לא לבוא יותר בשערי המקום. גם המשטרה. תשאלו את עצמכם כמה פעמים קיבלתם יחס לא ראוי משוטרים (נכון, לא כולם, אבל לא גם מעט). זה חייב להשתנות. כמו שאמרתי אסור שלא תהיה משטרה ובתי משפט. אסור. תהיה פה אנרכיה. רק מה שאני מבקש זה תתקנו את המצריך תיקון. ואוהו כמה יש לתקן…

יכול להיות שנתניהו אשם. יכול להיות. אבל אני לצערי כבר לא ילד, למרות שנראה נהדר לגילי, וראיתי מקרים רבים בהם אנשי ציבור עשו דבר אחד או שניים שלא על פי החוק, חלקם אפילו לא הגיע לידי כתב אישום. יש הרגשה בקרב רוב העם, תתפלאו רוב העם, לא זה שיושב בתחנות הטלוויזיה או שיוצא לצעוק ברחובות נגד נתניהו, או תולש את תמונתו מגן ילדים (אישה חצופה שהייתה צריכה להיחקר על השחתה והסתה), שרודפים את בנימין נתניהו. יש הרגשה כאילו קודם ירו את החץ ואח"כ סימנו במשטרה ובפרקליטות את המטרה. ואני שוב אומר, אני לא מנאמני האיש. אבל קשה לראות את זה ולשתוק.

מה זאת אהבה? / חכם סידי

לפני הרבה שנים אדם מאוד יקר לי וקרוב מאוד אליי (לא נותן פרטים יותר. בגללו, לא בגללי) התחתן. רגע אחרי ששמתי את הצ'ק השמן, לקחתי אותו הצידה ואמרתי לו בשקט בשקט: "יש לי שאלה אחת אליך. אבל רק אחת. אתה אוהב אותה? אבל באמת אוהב?".

הוא ענה לי בהנהון ראש והוסיף: "כן בטח". שנה וחצי אח"כ כשהוא התגרש הוא לקח אותי הצידה ואמר לי: "זוכר ששאלת אותי אם אני אוהב אותה, אבל באמת אוהב אותה? אז תדע לך שהתשובה הייתה לא".

אתם הבנתם? אני יודע שחלק גדול עכשיו מאלה שקוראים ועוקבים אחרי הטור שלי, ישאלו אתם עצמם ויוסיפו צביטה ויגידו: זה חכם סידי? זה הוא או מתחזה? אני יודע שאני באהבה כבר לא מאמין, אבל זה בגלל שאני לא מאמין שאזכה לה שוב, זה הכל. אני יודע שהיא שם. אולי כבר לא מחכה לי בסיבוב, אבל היא שם. חלק אפילו מצאו אותה. כן רבותיי, אהבה נדירה ככל שתהיה, היא קיימת. בלי אהבה אין סיכוי לזוגיות. תשאלו ברבנות. אנשים אוהבים לא מגיעים לשם. נקודה. סימן קריאה!

יכול להיות שאת הטור הזה אני כותב כי מישהי אהובה כבר לא איתי, ברגע של חולשה. יכול להיות. זה אני. מקבל את הסביבון תמיד לא בחג הנכון ואומר את מה שיש לי בלב, ובלי ולהרגיש יורה ואח"כ מצטער. אומנם לא מחלקים מתנות במריבה, אבל אחרי שאמרת את המילה היא כבר לא שלך ועכשיו תשלם עליה. ואני משלם… יכול להיות שלאהבה הזו לא היה סיכוי מראש בגלל הסטטוס והגיל, אבל בכל זאת, יש הבדל כשהולכים עם ובלי… ואי אפשר ללכת בלי ולהרגיש עם… וסליחה על ההשוואה למי שהאסוציאציה שלו לקחה אותו לאן שלקחה. בכל מקרה היא לא הסכימה לסבול אותי (מבין) והלכה…. ואיתה הלך משהו ממני. הנה מודה ועזב ירוחם. רק לא נשאר מי שתרחם.

אני מסתכל לפעמים מהצד, נו טוב הרבה, על זוגות שנראים אוהבים יחד. אני יכול בשתי דקות לדעת לפי שפת הגוף של שניהם ולפי היחס של אחד לשנייה או ההפך, אם הם באמת אוהבים, אם הם באמת ישרדו. אנשים אומרים שצריך לכבד ולא רק לאהוב. סורי, מהניסיון שלי אני יודע שאתה מכבד רק שאתה אוהב. אתה מוכן לוותר רק שאתה אוהב. מה לעשות, זה המצב.

נכון, לפעמים אם רוצים לקלל מישהו אז אומרים לו: "הלוואי שתתאהב", אבל בינינו זו קללה גם להיות בלי זה. נכון, אהבה עוברת והזמן מרפא ואין תרופה שלא מתרגלים אליה ועוד משפטים של אנשים חכמים ומנוסים, אבל בהחלט כשאדם שבסוף יום קשה עם כל הקשיים שהחיים מזמנים לנו לצערנו, רץ לבית שם מחכה לו האהבה שלו, ולא משנה מאיזה מין היא, צבע או דת, הוא מאושר. הוא יודע שבסוף היום הקשה הוא יגיע לחוף הבטוח בין ידי האהובה שלו, כל הקשיים נעלמים ברגע אחד. תאמינו לי גם שם הייתי. מזמן מזמן… מזמן. יותר מידי מזמן שאני חושב על זה עכשיו.

הכי גרוע אם אחד מכם אוהב והשני לא, או כבר לא. כבר לא, אומר שהוא לא אהב, או לפחות חשב שהוא אוהב. כשאחד אוהב והשני לא, זה כאב לב מתמשך, בזבוז זמן עם סוף ידוע מראש ולכן עדיף לעשות לזה סוף. כשאחד אוהב והשני לא, אז אני לא מקנא בהוא שלא אוהב ועוד יותר בהוא שלא אוהבים אותו. בקיצור בשניהם. הרבה פעמים הם מנסים להחיות בכח ולפעמים בתחנונים (לא מומלץ וזה ממקור ראשון. עדיף למות על הרגליים ולא לחיות על הברכיים, וגם לא מעריכים אתכם, שלא להגיד מזלזלים בכם, ויותר רוצים לעזוב אתכם). הם רוצים לשמר משהו שלא קיים. לא רוצים אתכם, תנסו. עדיין לא רוצים, תוותרו. החיים הם גלגל, מי שלא רצה אתכם עוד תדחו אותו אתם כשידפוק בדלת של חייכם. תאמינו לי מניסיון.

אני מודה לאל שחוויתי אהבה לא פעם ולא פעמיים. מנגד לא ידעתי לשמור עליה. כנראה גם לא הפעם. נכון, לאהבה הזו כמו שאמרתי לא הייתה סיכוי, אבל היא הייתה איתי ואני עשיתי הכל שהיא לא תהיה שם. ואולי בעצם מי יודע אהבה חזקה מכל מצב וגיל יכול להיות שהיא תחזור. בסרטים זה עובד, לא? אז אולי אהיה הפעם הבמאי בחיים שלי ואשנה את התסריט….

זהו אמרתי לכם. את הטור הזה כתבתי ברגע אולי של חולשה. של געגוע למשהו שכבר לא יהיה שלי, או שלעולם בעצם לא היה שלי. אל דאגה, בשבוע הבא כבר יהיה פה טור יותר ציני שימליץ לכם איך לשמור על הפרטיות שלכם ולא לתת לאף אחד להתקרב יותר מידי. אבל לפעמים, רק לפעמים…. בא לי לאהוב שוב, ולא שמעתם את זה ממני.

הגודל כן קובע

אני רק שאלה, לא נדחף בחיי, רק שואל והולך (הכוונה בסוף הטור, הולך) מה יותר חשוב לכם? האדם או הכסף?  יפה. אחרי שאמרתם האדם, אני רוצה לברך אתכם במילה שקרנים ולבקש מכם לעבור לפסקה הבאה.

הנה אתם בפסקה הבאה. נמשיך? נמשיך. אין מישהו או מישהי שיגידו שהכסף חשוב להם יותר מבני אדם.  כולם יגידו שהדבר האחרון שהם רואים לפניהם זה הכסף.  בסדר מה שתגידו. העיקר שאתם מאמינים בזה. הכי חשוב לכולם זה כסף ועוד כסף ושיבוא בצורות חומריות זה גם טוב, בית גדול, רכב יותר חדשנני, חשבון ענק ועוד ועוד, תוסיף לי קצת חו"ל בגדול ותקנח באיזה מסעדת שף פלצנית. העיקר לא מעניין אתכם הכסף. להגיד זה לא עולה. הבנתם את האירוניה פה?

בקיצר הכרתי מישהי נחמדה. נפגשנו פעם פעמיים שלוש וחמש. הגיע הזמן שתכיר את הבית שלי, או נכון יותר את החלק החשוב בבית שלי (זה כלל שלושת הדייטים…אסביר בטור אחר, בסדר?). אבל עכשיו ספוילר קטן. אני גר ביחידת דיור. למה? (זה בעוד טור אחר). היו לי ימים טובים יותר של בית מרווח וגדול, אבל זה המצב. לא בוכה. רק אומר. למה מספר על המקום בו אני גר? חכו. זה יהיה מעניין להמשך העלילה.

בואו נחזור לבחורה הנחמדה. אספתי אותה כל פעם מהבית, יצאנו, שלמתי, אכלנו, שלמתי, רצתה….נכון, שלמתי. כל אותו הזמן אמרה לי שאני ואני ואני, וכמה הכסף לא חשוב לה והעיקר הלב. אז אמרה. אתם מתחלים לחבר בין העניינים.

היא הסכימה לבוא אליי. לשבת לשתות משהו. נראה מקסים. באמת. אתם מרגישים את האבל שמגיע? אז הנה הוא מגיע. אבל…רק נכנסו ליחידת הדיור שלי, שהיא קטנה אני מודה, היא התחילה להסתכל על הבית שלי כמו שמאי מקרקעין מנוסה, חזרה שוב במבט מזלזל על הקירות והמסדרון הקטן וקבעה נחרצות, "חדר השינה שלי גדול יותר מהבית שלך".

ההמשך כבר ברור לכם. למי שמכיר אותי יודע שקיבלתי את הסביבון ולא בחנוכה ושלחתי אותה עם בעיטת הדרך הביתה. האמת הגיע לה שאשלח אותה במונית, או באפליקציית גט, גט טקסי הכוונה. אבל אני גבר גברי ולקחתי אותה הביתה, בלי להגיד מילה ואות בדרך. לא נתתי לה גם לדבר. אליי. כמובן שהיא למחרת התנצלה, אפילו נפגשנו שוב, אבל בפנים עמוק ידעתי שזה לא זה. שאני שם לא אשאר.

והיא רק דוגמא. האמת היא הייתה מקסימה עד לאותו הרגע. גם בהתנהגות וגם בדרך שהיא דיברה על הביחד ועל העובדה שהכסף הוא לא עניין, במיוחד שאני שלמתי כל הזמן, מסתבר. אבל מה שאכזב אותי הוא שאין לזה גילאים, מין, צבע, או דת. כולם סוגדים לחומר. אמרתי לה על הדרך שאני לא נעלב (עלאק לא נעלב. מתתי במקום) ושאני לא מאוכזב ממה שהיא אמרה אלא מי שאמר. כי עד שהאמנתי שיש משהו אחר, באה המציאות וטפחה לי עם חופן שקלים על הפרצוף.

גם במקום קטן אפשר להיות מאושר.

הא לא לבד. כולם היום במדינתנו הקטנה (ולא מעניין אותי העולם. אני חי פה לא בניו יורק, או בלונדון, או בכל מדינה לגיטימית ב'ארץ עיר') הפכו להיות אנשים שהכסף הוא חזות הכל. שהאושר נמדד בכוחות סוס, במטרים מרובעים, או בתדפיס שלנו. אני מאושר ולא מעושר, מאושר שזכיתי לחיות גם בתקופה אחרת, שהסתפקנו בכלום. שהאושר היה באנשים הזמינים אלינו ולא במזומנים של האנשים. תגידו מה בא לכם, היינו פעם שונים. טובים. מסתפקים במועט. אני לא תמים, תאמינו לי אני לא מאמין לאיש שאני רואה במראה, אבל בחייאת, לא נשאר, או במקרה שלי, נשארה מישהי שהכסף יהיה חשוב לה קצת פחות ממני?

זה לא עוצר ביחסים בינו לבינה. זה נמשך גם ביחסי חברות. שהיה לי הרבה מהנייר המוכנה כסף, והיה לי, ועוד יהיה לי (כמו בשיר), תמיד עטפו אותי חברים, קרובים, אפילו קרובים מאוד. כשאין אז פתאום אנשים שרצו להיות אפילו ליד הצל שלי, נעלמו ברדיוס של נזקי פצצת אטום, שזה רחוק מאוד.

"אין חבר נאמן מכסף מזומן" ראיתי פעם שלט באיזשהו מקום, אז מה ככה אתם רוצים לחיות? בעולם של מזומן בזמן? מה אתם סניף של בנק? מה אתם רוצים שהחבר שלכם יהיה כספומט? אז תצאו עם מכשיר של ATM. תראו מה שואלים בדייטים, לא מי אתה, אלא מה אתה? מה אתה שווה? מה אתה עושה? מה יש לך? אני לא עונה מה יש לי, אבל כששואלים אותי את זה, אני יודע מה אין למי ששואל, אין לו רגש. הרגש מת איפשהו בין העובר ושב, להולך בלי שב.

אתם יכולים כהרגלכם להגיד שאני מגזים. יכול להיות. יכול להיות שאני מקצין. אבל אני אשמח מאוד לגלות שטעיתי. בינתיים זה לא ככה…ומי שטועה זה אתם, ומעניין כמה הטעות עולה לכם?

 

עולם של כלום / חכם סידי

אני ציניקן לא קטן. זה דפק לי את החיים. יודע. אבל החיים עשו אותי כזה. כבר לא יכול לראות אותם כמות שהם, מלאי שקר, וסליחה על הישירות בלי הכנה רגועה מראש בפתיח. אני לפעמים מסתכל במראה ולא מאמין לדמות שנמצאת שם. ככה זה היום, אין שום דבר אמיתי. כלום. סורי. כלום.

החלטתי ככה ביני לביני לבדוק עד כמה אנחנו חיים כולם ככה בלי להרגיש. הרי אנחנו כבר לא רושמים לעצמנו כמעט חוויות אמת, אלא קטעים קטנים של צילומי תמונות שיהפכו לחלק מההיסטוריה שלנו. אני יודע, אני אכעיס פה כמה אנשים שיגידו שאני לא מבין על מה אני כותב, אבל אני לפחות מדבר, פה, במילים, כי נראה לי ששכחנו איך עושים את זה. לא אתפלא עם בעוד כמה עשורים האנושות לא תדבר בכלל אלא תסתמס, תעלה לפייסבוק (אם תשרוד, כי הבנתי שזה לבני 30 פלוס), 'תסטנגרם' (מילה חדשה לשימושכם) ובעצם הפעילות תהיה וירטואלית. לא יודע רק איך האנושות תגדל כי לא רוצה לחשוב איך יבואו ילדים לעולם. או אולי זה יהיה עולם עם ילדים וירטואליים. קצת עפתי. בעצם מי יודע. טוב, נחזור לעניין.

הקיצר (לא שיש אצלי דבר כזה), העליתי תמונה של חוף ים קלאסי, אחד מחופי יוון שם שהתה בתי הבכורה אופיר, אני מכנה אותה אופירי, כשיוצא לנו לדבר. היא שלחה לי תמונה ואני ככה רציתי להכעיס מישהי וגם לבדוק מה אומר העולם על התמונה השקרית שלי. האמת רציתי יותר להכעיס אותה, אבל על הדרך כבר אמרתי שנהרוג שתי ציפורים במכה אחת, למרות שבמקרה הזה רציתי לתפוס. כמו המשל. לפחות ציפור אחת. ציפור לא רעה בכלל בנינו….

התמונה (זו שכאן) מראה חוף. זהו. אבל אז קיבלתי מבול הודעות שאהנה ואיך לא הודעתי שאני נוסע, ואיפה אני, ושאני חי נכון… הבנתם? חי נכון חחחח. את התמונה העליתי מיחידת הדיור הקטנה שלי בראשון לציון. אבל מבחינת העולם אני בחו"ל, באיזה חוף קסום. הם אנשים טובים שרק רוצים לשחק במשחק הזה שהמצאנו כולנו, ולחלוק איתי שמחה בלחיצה על לב או אצבע מונפת, כי זה העולם החדש. עולם של הנפשה, בלי נפש. אני המנוול גם הוספתי את המשפט: "עד סוף העולם"… לתמונה, וזה בכלל נתן דרור למחשבות. איזה סוף ואיזה עולם? 20 דקות מאשדוד במהירות של 90 קמ"ש (מה חשבתם שאכתוב שאני נוסע מהר מהמותר בחוק? יש גבול לציניות. במיוחד אם היא עולה לי במזומן).

פעם אחת מישהי רצתה לגרום לי לקנא, אז היא העלתה תמונה שלה בחו"ל ושהיא בבר, רק שהתמונה כך הסתבר מלפני שנה. אתם חושבים שקנאתי? בוודאי, קיבלתי עליה סיבוב ומאז אני לא מדבר איתה. היא הפכה את הווירטואלי, ויראלי או סתם חרא של וירוס, לאמיתי. גם אני אכלתי אותה. והמחיר? את המחיר שילמנו בחיים האמיתיים. עכשיו שנינו מחפשים אחד את השנייה, כי איבדנו את עצמנו בתמונות בכאילו אחרי הקליק. הבנתם? מבולבלים? ברור. כי בלבלנו בין שני העולמות עד שהזהות התחלפה לה.

ואני שואל אתכם? מה נהיה עלינו? הפכנו לאנשים, אומה, עולם, של כלום? של תמונות? כל אחד מעלה תמונה כאילו מוצלחת יותר שלו, אחרי שצילם אותה 1003 פעם, עד שיהיה מרוצה מהתוצאה ורק אז מראה לכולם כמה הוא נהנה ואיפה הוא ומה ומי ומו? ובעצם רובנו בודדים גם אם לפעמים אנחנו ביחד. תשבעו שלא, תשבעו שאתם יושבים לשולחן וכל אחד לא בנייד שלו, או שכל אחד בחדר עם המחשב שלו, הטלוויזיה שלו. תשבעו שהבית לא מלא בבודדים. נו תשבעו? מתי נשב ככה שסתם להחליף מילים, כמו שהיינו פעם? מתי? אני מתגעגע לשטויות של אנשים שברברו לי את המח. מה נשאר? תמונה שהיא גם לא המציאות.

ברור לכם שאת החוף ההוא לא ראיתי מימי וככל הנראה לא אראה, אלא אם כן אתאמץ. מה שיותר עצוב הוא שחלקתי עם העולם רגע שהוא בכלל לא שלי? אבל בעולם הווירטואלי הזה של המצלמה, זה לא מעניין איש. זה בכלל לא רלוונטי אם זה נכון. ברגע שזה עלה לרשת, זו האמת. האמת המכוערת. אז מבחינתכם אני הייתי בחוף הזה ביוון כי אני העליתי את התמונה. מה אכפת להם איפה אני באמת. אנחנו כולנו ברגע הזה שהמצאנו לעצמנו בלחיצה על כפתור.

אני שומע עד כאן את אלה שמבקרים אותי (אפשר יותר בשקט? בלב). שאומרים ובצדק, שגם אני לוקח חלק בזה. נו נכון, גם אני רוצה קצת לשקר. גם אני רוצה להראות שיש לי "חיים" בדיוק כמותכם, למרות שבנינו הדבר האחרון שאנחנו מראים בתמונות זה חיים…

ראש השנה לגעגועים

לפני מספר ימים פגשה אותי איזו ידידה, לא כזו חשובה (שתסלח לי. ואם לא, אז לא) ושאלה אותי כבדרך אגב, עם חצי מבט אליי, איפה אני בחג? האמת זה לא כל כך עניין אותה באמת איפה אני וזה היה אולי אקט של מחווה קבועה שכולם שואלים, אולי עם יצר מציצנות, איפה האחר בחג. לא עניתי לה כי זה לא באמת העסיק אותה. גם לא אותי.

כי לא באמת אכפת לי איפה אני בחג. עבורי זה עוד ערב אחד שמתכוננים עבורו שבועות לפני ונגמר בכמה שעות בודדות שלא היו שוות את ההכנה הפיזית כך מסתבר, אחרי. זו לא דעה חדשה שלי ובטח מי שקורא את הטורים לא מופתע. אבל ביני לביני, רק שאני כך לבדי, כמו בשיר, אני יודע בדיוק מה אני מרגיש כשערב החג מתחיל להפציע, והשמש שוקעת לה לאט לאט ומקבלת את השנה החדשה. אצלי השמש שוקעת לתוך געגועים. געגועים חזקים. עמוק בתוכי.

כן אני מתגעגע לרגע ההוא אז כשהייתי ילד קטן שהמילה ראש השנה ריגשה אותי. אני מתגעגע לאמא שלי כשהיא מסתרקת ושמה אודם אדום עז עם הבושם המיוחד שלה, שלעולם לא מצאתי ריח תואם לו מאז הלכה ממני, אודם ובושם שהייתה מרשה לעצמה לשים ביד נדיבה, רק פעם בשנה עבור החג הזה. והיא הייתה עבורי יפה הכי יפה שיש בעולם. אני מתגעגע להחזיק את היד של אבא שלי שהיה אדם לא גבוה, אבל עבורי היה ענק כילד. היד שלי אוחזת ביד שלו ואני הכי בטוח בעולם, כי האיש הכי חזק בעולם מבחינתי כילד שומר עליי. מתגעגע לרגע הזה שהסתכלתי על הוריי מלמטה. היום אני מבין שגם שעברתי אותם בגבוה, תמיד אני הייתי צריך להסתכל אליהם מלמטה ולהשפיל מבט. לו יכולתי לתת עוד מבט אחד כזה עכשיו.

כרטיס ברכה לשנה טובה. שנה טובה של פעם.

כן אני מתגעגע לרגעים האלה. אני מתגעגע לנעליים הלבנות הלוחצות תמיד, כאילו נקנו תמיד במידה שלא מתאימה לי, שהבטיחו לי בחנות שהם יתרחבו בהליכה (כמה בני דורי מכירים את המשפט הזה) את המכנסיים החדשים והחולצה התואמת יחד עם כיפה קטנה ולבנה. כי זה מה שלובשים לכבוד השנה החדשה. אני זוכר את ההתרגשות שהתפעמה אז בליבי הקטן כי ידעתי שזה הרגע שקונים לי בגד חדש. הרגע הזה וזהו. לא בעוד חודש לא עוד חודשיים, ידעתי שאצטרך לחכות הרבה זמן לבגד חדש. אבל זה לא היה אכפת לי, כי הייתי מאושר מהמעט הזה. מהטהור הזה. לא כמו היום שיש לילדים שלנו הרבה ומותגים וכל יום וכל שבוע ומהחברה הזו וההיא…ובעצם בנינו אין להם כלום.

כן אני מתגעגע להוריי. אני מתגעגע לאבא שלי ולאמא שלי שאינם איתי יותר. אני מתגעגע להיות קצת ילד. כל ראש השנה זה תוקף אותי. כל ראש השנה אני יושב וקצת מזיל דמעות ואולי הרבה, כי אני יודע רק עכשיו שאלה היו הרגעים שהיו המאושרים בחיי, ומה שהורג אותי זה לא רק האושר שהיה לי, אלא שאני יודע שהוא כבר לא יחזור בצורה הזו. ראש השנה היה תמיד רגע שחיכיתי לו, כי הוא היה הכי משפחתי שלי. הכי שלם שלי. לא הצלחתי לשחזר יותר את הרגעים האלה בחיי הבוגרים, עם המשפחות שניסיתי להקים, וכנראה שהכישלון שלי הוא כל כך מהדהד, שהוא חוזר אליי כל פעם בראש השנה.

לא, אני לא בא לבכות בטור הזה, ממש לא. אם אני בוכה זה לבד וגם אז אני מסתתר מפני עצמי. אבל הפעם זה בדיוק ההפך. אני רוצה רק לחזק את הרגעים האלה שחלק מכם, כן חווה בחג. תנצרו אותם. הילדים שלכם ינצרו אותם. אני מקווה עבורכם, או יותר נכון עבורם.

אני לשאלה של אותה ידידה, יודע בדיוק מה התשובה. אני יודע איפה אני אהיה בחג. אני אהיה במקום שבו הגעגוע והחלומות מצטלבים, במקום הכי חזק שיש לבני האדם – בזיכרונות.  אני אהיה שוב לרגע אחד, עם כניסת החג, הילד ההוא שהולך עם הוריו יד ביד ובטוח שהשנה תהיה לי השנה הכי טובה שיש.

 

חצי המיטה המלאה / חכם סידי

אני יודע שלפני איזה שבועיים בכיתי פה לכם שאני חולה ואין מי שתטפל בי. אבל אני כבר על שתי הרגלים שלי ווואלה יכול לדבר מהגובה של הפה מהקרקע ולא כשאני שוכב כמו 1 מאוזן על המיטה. מהמקום שאני עומד, וכן אני עוד עומד, אפשר לספר לכם שאם אתה כבר "סובל", עדיף לסבול בשקט, או בעצם ליהנות.

איזה תובנות אחרות יש לך כשאתה לא עם 39 ומשהו חום, שבמקום מילים יוצאים לך כל מיני דברים שהשתיקה טובה להם, ולכן שתקתי, או כתבתי נכון יותר, כמה רע לי לבד. אז זהו, מי ששמח לאידי, מוזמן לקרוא את הטור הזה שנכתב עם הרבה מאוד כח, שיוצא דרך האצבעות ועובר דרך המח ולא הלב, הרגשן, שגרם לי לשלם לא מעט כמעט בו, יענו התקפי לב.

להיות לבד זה לא הכי נורא. כשאתם לבד פשוט תסתכלו על חצי המיטה המלאה. כיף לבד במיטה לפעמים, ואני לא מתכוון לבד במובן שאתם חושבים, יא לא נחמדים. אני מתכוון שאחרי שלא הייתם לבד במיטה, אם אתם לבד בחיים, ורגע אחרי שטרקתם את הדלת אחרי זו שהייתה שם, יש לכם את כל העולם שלכם לעצמכם. גם את המיטה. אפשר לעשות בה גלגולים, תוך כדי נחירות באלכסון מבלי לשמוע רעשי רקע. למה? כי אתם לבד. יש בזה הרבה.

להיות לבד זה בלי שמישהי תאכל לך את הראש ועוד תגיד לך שאתה חופר. או אם אתה לא חופר מבחינתה ובחרת בזכות השתיקה, היא  תגיד לך למה אתה לא מדבר? איך אפשר לדבר כשאת לא שותקת? אבל זה כבר סיפור אחר, בעצם סיפור שלכם. אני לבד, אצלי זה מצטמצם מקסימום להודעות לא סימפטיות בואכה מעליבות של הגרושה, שמסתיימות ברגע שאני מנתק את הנייד ומניח אותו ליד הזבל, שם היא יכולה לדבר כרצונה.

להיות לבד, זה בלי שמישהי (כל אחד שישתמש בלשון זכר או נקבה) תגיד לך למה הנחת את המגבת כאן ולמה אתה עושה צעדים כי רטוב ולמה אתה לכלת את המפה ולמה ולמה… התשובה שלי היא ככה וככה. ככה כשהכלים נערמים לי בכיור, ככה שהרצפה לא נוצצת כמו באגדות, או אפילו כמו בסיפורי רחוב (הייתה פה הברקה, בלי להבריק את הרצפה), ככה כשהמגבת "מתה" ליד דלת הכניסה לאמבטיה. אף אחד לא כועס למה היא לא הונחה לאחר כבוד בתוך הכביסה או למה ניקיתי את המרצפות או למה אני משתמש בה כסמרטוט. על התשובה הזאת שיענה סמרטוט אחר… אני לבד. אני לא חייב כלום. אני פשוט מתעלם מהמגבת והיא ממני ושנינו ממשיכים הלאה… אני לדלת והמגבת לשכב. יצאה לי אחלה דוגמא. ממש סיפור מבד.

נשים מחפשות זוגיות כל הזמן וכשהן מוצאות אותה הן מחפשות מה לא בסדר בזוגיות שלהן. הן נותנות דוגמאות מהבעל או החבר של החברה (או מפארוק הטורקי מהטלוויזיה, שאלוהים ייקח את הסדרה שלו כבר..) ולא יודעות ששם הכל אותו דבר (גם אצל פארוק) רק בקומה אחרת, ברחוב אחר, אבל עם אותה עלילה תאמינו לי. גם היא מעלילה על בעלה רק שאתן שומעות ממנה מה לעשות בזוגיות שלכן. ככה זה בחיים, מה אכפת להן להתגלח (או לעשות צבע, לנשים שבניכן) על חשבון החיים שלכן? או הזוגיות שלכן?

לי זה נמאס. אני נהנה מלבד. נכון, יש את יום שבת שבו אני קצת מתלבט, אבל לכל שבת יש מוצאי שבת. הלבד שלי הופך פתאום למשהו כל כך עוצמתי, שנותן לי כח לכל השבוע. הלבד שלי בנוי ממערכת יחסים עם עצמי. הרי בסופו של דבר אם אין אני לי מי לי. את זה לא אני אמרתי ואת זה אתם משננים הלוך ושוב בכל הזדמנות. אז זה תופס גם לחיי היומיום. מודה, הייתי רוצה לא להיות לבד לגמרי, אבל בימינו אלה עם מה שיש למציאות להציע לי, אני מוותר ומעדיף לחלום לבד. אומר "פס", מה שנקרא בשפת הקלפים. זאת אומרת מוותר. רק שאני לא משחק יותר במשחקי מזל, אני לבד, לא צריך מזל. מזל שאני לבד.

אישה טובה זה חיים טובים, אני יודע. אבל אם אין אחת כזו (או אחד כזה עבורכן, או עבורכם, כל אחד ומה שבא לו או לה), אז עדיף להיות בסוליקו. במקום אישה טובה, אני מחפש אישה יפה. כן, כן תגידו שאני שטחי. הנה אני אגיד שאני שטחי, הנה אמרתי. שמעתם? אבל אני מעדיף שאם אני לבד אז שיהיה לי יפה בעין, ולא כואב בראש….

איך זה יכול להיות שהגמ"ח של איציק איטח נסגר?

רק השבוע ציינו את תשעה באב. כתבנו כמה אנחנו רוצים אהבת חינם ולא שנאה. כמה אנחנו רוצים שכל אחד יוציא את הטוב מעצמו וייתן זאת לאחרים. יש מי שגורס אפילו שהאלוהים נמצא בטוב שלנו כלפי אחרים. אז אני שואל, איך דבר כזה קורה?

איך? מה אתם לא יודעים? אתם יודעים וחצי. יש אדם בעיר, כמותו אין רבים, שכל היום עסוק בלתת לאחרים. גילוי נאות הוא חבר שלי, גילוי נאות יותר, אני גאה בזה, אבל תסבירו לי אתם איך הגמ"ח של איציק איטח נסגר, ואין מי שיעזור לו לפתוח אותו מחדש, כשהוא בעצם עסוק בלתת לאחרים? איך? ונשבע לכם בכל הקדושים שהוא לא יודע על הטור הזה.

תקציר העלילה. לפני שנה איטח סגר את הגמ"ח הישן שלו. מכת עכברים לא אפשרה לו להמשיך שם. שמע את הסיפור איש עסקים, צדיק בן צדיקים ושכר לו מקום אחר ב"לה מימוניה" באשדוד, שם איטח פתח מחדש את הגמ"ח. הוא אפילו שילם את השכירות למשך שנה. סוף טוב. ממש לא.

הזמן כידוע לא עוצר מלכת. השנה עברה, השכירות נגמרה ולא חודשה. איטח חיפש פתרון, חיפש ולא מצא. הרי בסופו של דבר הוא עושה זאת עבור משפחות, קשישים, ילדים ומי לא, שזקוקים לעזרה הזו, לסל מזון, לאוכל לתינוקות, לחיתולים, בגדים, רהיטים, תנור בחורף, מה לא. רק תגידו איטח ירוץ בכל העולם לעזור.

כותב שורות אלה לא חשב שאיטח, שאין ספק התואר שהדבקתי לו "ממתנדביה הגדולים של העיר", הוא בדיוק המאפיין אותו, לא יצליח לפתוח במקום אחר. אבל מסתבר כי אנשים במילים הם אלופים, אבל במציאות הם בקושי רב"ט וזה משהו אחר. הרי את מי מעניינים אנשים שקופים חסרי כל? אז איטח נלחם להשיג להם, שילחם לבד. עצוב, אבל נכון.

אני עוד רוצה להאמין כי יש עוד אנשים טובים בעיר הזו (אני יודע שיש), שהוכיחה לא פעם כי היא יכולה לעזור כשהיא רוצה. קשה להאמין כי מישהו כמו איטח רוצה לעזור ואין לו את הכלים. את המקום. היה עצוב לראות את איטח סוגר את הגמ"ח, אותו הוא אפילו פירק כמעט לבדו, ויותר עצוב היה לראות אנשים מגיעים כמדי חמישי או שישי או כל יום אחר ומקבלים תשובה כי הגמ"ח סגור ואין איך לעזור. אנשים שלא פעם הפנו אותם גורמים רשמיים לאיטח.

שהגמ"ח של איטח סגור, זה אומר אין אוכל בבית. אין אוכל לילדים, אין לתת למשפחות, למי שזקוקים, זה חוצה גילאים ועדות או כל מגדר אחר. גמ"ח סגור זה בעיקר צער. צער לנזקקים ולא פחות לאלה שרוצים לתת. צער שיגיעו הביתה ויגידו שאין. תחשבו על זה בארוחה הבאה שלכם. לא אומר בכעס חס ושלום, אבל אומר.

איטח לא יפסיק לעשות למען האחרים. מספיק להיכנס לדף הפייסבוק שלו לגלות שהוא ממשיך לבקש עבור זה שצריך עזרה, או המשפחה ההיא שצריכה עוד כמה שקלים שלא יסגרו לה את החשמל, או הערירי שנמצא בלי תרופות, וזו רק רשימה חלקית מאוד. מאוד מאוד חלקית.

החיים הם גלגל. מי כמוני יודע, מי כמותכם הקוראות וקוראים יודעים. החיים הם כמו רכבת הרים אמרו כבר לפניי. פעם אנחנו למעלה ופעם אנחנו למטה. מי כמותכם יודעים ויודעות שהרגע יש לכם, מחר אתם יכולים להישאר בלי כלום. מי כמותכם יודע/ת שהיום אתם בצד הנותן ומחר יכולים להיות בצד המקבל, ואני ממש לא מאחל לכם. אבל אם יש מי מבין אלה שקוראים עכשיו את המלים שלי, שהם נטו נקיים, בלי טיפת אינטרס אחד, ויכולים לעזור, שיעשו זאת. איך אמרו חכמינו זיכרונם לברכה – לעשות למען אחרים שלא על מנת לקבל פרס… אני אומר כי לפעמים לתת זה יותר מלקבל. יודעים מה, לא לפעמים, תמיד.

בתשעה באב דיברנו על הטוב באדם. איך אמר רבי עקיבא (וואלה בסוף אתחזק בטור הזה): "ואהבת לרעך כמוך", זה כלל גדול בתורה. במילים אחרות לא משנה אם אתה מאמין או לא, בן של צדיק או שסבא שלך היה רב (הרי כולנו סבא שלנו היה רב לא?), הכי חשוב שתהיה קודם כל בנאדם. אז אני מקווה שיש פה בנאדם אחד או שניים, או שלוש (זה כולל זכר ונקבה אם שמתם לב) ויעשה מעשה ואת הטור הבא אקדיש לו. אם הוא ירצה. כי אם יימצא פה צדיק או צדיקה, הם יעשו את זה בסתר. כמה אני רוצה לקבל שיחת טלפון מאיציק איטח שיגיד לי: "מצאנו. יש מי שנתן בכדי שאוכל לתת לאחרים". הרי אתם מאמינים בני מאמינים, אז האל רואה הכל. הוא גם רושם הכל…. יאללה צדיקים תעשו סוף טוב לסיפור.

למעוניינים לעזור, איציק איטח: 050-388-4898. תגידו חכם סידי שלח אתכם.

תעשו טובה, תבכו בשקט / חכם סידי

שמעתי את אחת האימהות של 12 החשודים באונס התיירת הבריטית באיה נפה. היא בכתה ויבבה, האמת זה הרגיז אותי. לא, לא הזיז לי שהבן שלה עצור (בגלל החשד באחד הפשעים הכי חמורים שיש, אונס), אלא בגלל שהבכי שלה הרגיז אותי. די כבר לייבב.

מעץ תפוחים לא נופלים אגסים. תפסיקו כבר לבכות אחר כך ולהגיד שהילדים שלכם לא כאלה והם מל"ו צדיקים נסתרים. די כבר. למה דווקא עליהם נתפסו. אני רק שואל אתכם רגע אחרי שניקיתם את הנזלת, למה ילדים אחרים לא עושים את זה? או חשודים בזה? אומנם אני לא מאשים עדיין אף אחד מהם באונס כי הם רק חשודים, אני אחכה לשמוע מה קרה, אבל אין לי ספק שמשהו היה שם. לא יודע כמה היו וכמה עשו ומה עשו, אבל התיירת הבריטית לא המציאה הכל.

גם אין לי כח לשמוע שהיא "רצתה" והיא הסכימה. תקשיבו ותקשיבו טוב יא סתומים. כשמישהי אומרת לא, גם באמצע שהיא מקיימת יחסי מין וסליחה על הבוטות, אז זה לא. אין פה פרשנות. איזה בנאדם חולה לא מפסיק (ושוב לכאורה ורק מי שיתגלה), ועוד יותר חולה איזה בנאדם מצלם את זה? אני בטוח שמי שהיה מעורב, לכאורה (הנה אמרתי. כאילו אתם לא חושבים שהיה משהו) חייך שזה קרה. עכשיו הם בוכים. שיבכו. אבל לא לנו. שיבכו לעצמם בטענות. בדיוק ככה, שיבכו לעצמם בטענות ואין פה טעות.

גם אם נניח לרגע שכולם חפים משפע, בסדר? הרי שנמאס כבר, בעיקר מצעירים, אבל גם מחלק מהצעירות שנוסעות לפני גיוס או לפני סיום תיכון לחו"ל למקומות בילוי כמו איה נפה ודומיה, ומשתוללים כאילו אין מחר. איפה ההורים שלהם? ההורים שלהם יחייכו כשישמעו את הסיפורים, שיספרו שבניהם "בני החייל", על כיבושיהם וההשתוללויות שלהם בחו"ל. אבל כשהסיפור הוא על חשבונם, זה כבר לא מצחיק. זה פתאום בכי ונהי.

תמיד תשמע אמא תורנית (ויסלחו לי אלה שהילדים שלהם "לא מעורבים", עם או בלי מרכאות) שמספרת שבנה הוא "בן טובים" נורמטיבי. בסדר, למה את היית שם? למה ראית את כמות האלכוהול שהוא שתה, ולפעמים יותר מזה. ראית את ההרס שהם עשו? אני רואה את ההורים האלה מגיעים לבתי הספר וטוענים נגד המורים,  כי הילדים שלהם הם צדיקים. הם לא מבינים שהם מגדלים אותם לחשוב שכל העולם לא צודק, ורק להם מותר הכל. אז עכשיו תשלמו את המחיר. לא רק במזומן, אלא גם בזמן.

וואלה הייתי רוצה לראות מי מההורים של הילדים שמשתוללים בחו"ל היה רוצה שיתנהגו בגסות ובפראות לבת שלהם, או לאחות שלהם. מיד היו קופצים עם הנשק ל"השמדה המונית", תוצרת ישראל – קרי כיסאות הפלסטיק. אבל זו רק "תיירת בריטית" והיא "רצתה", הם יגידו. תגידו לי אנשים לא נורמאליים, איזו אישה, בוודאי ילדה תרצה שכל כך הרבה אנשים יראו אותה לכאורה במצב כזה? מישהו פה השתגע. אני שומע את מה שההורים אומרים ובא לי לצעוק להם. בא לי להגיד להם בפרצוף, תבדוק מה הילדים שלכם עשו. בוא נגיד ככה, יש הרבה עשן סביב התנהגות הישראלים במקומות בילוי באירופה, אז כנראה גם יש אש.

אני מצפה ממשטרת קפריסין לבדוק את מה שהיה באיה נפה. מי שאשם שישלם, מי שלא אשם, שישחררו אותו. את הלקח הוא למד. הוא למד לא להתקרב לחלאות אדם. מי שהולך לישון עם כלבים שלא יתפלא שקם בעצמו כמו כלב. או במקרה הזה חמור. אם מישהו לא היה מעורב ונכנס לחדר, הוא היה צריך לעצור את זה. לא מספיק לא לקחת חלק. היה צריך לעצור את זה. ואתם ההורים תבדקו, אם הילד לא אשם, מה הוא עשה שם, אם היה שם. למה הילד שלי בחיים לא היה מתקרב למקום כזה? כי ככה הוא ספג מהבית. אז אתם לפני שאתם בוכים, תחנכו. לבכות כל אחד יכול. לחנך, מסתבר מעטים.

אני יודע, אתם אומרים למה אתה מדבר ככה. תחכה תראה מה יילד יום ומה תחליט המשטרה. אהלן וסהלן, אני אתכם. אבל אני לא צריך להרחיק עד איה נפה או מקום אחר בכדי לראות את החבר'ה הצעירים משתוללים, שותים, מתנהגים בגסות. זה קורה פה. כל פעם. אל תבלבלו לי את המח ותגידו זה דור אחר. עלאק דור אחר, למה שאני הייתי צעיר לא רציתי לפרוק עול? אבל זה לא היה על חשבון של אחרים. מי שיוצא לחו"ל ומתנהג כמו אחרון אנשי המערות, אז לא מפריע לי שבבית שלו האמא תבכה. רק יאללה תפסיקו כבר לקחת לי את הראש. רעש הבכי שלכם לא מזיז לי. אם הילדים היו מעורבים שיישבו בכלא… את שלהם הם יקבלו, שוב אם מגיע. לי רק מפריע שמחר שאני אסע לחו"ל ואגיד שאני מישראל, אצטרך לשלם על התדמית שכמה תינוקות ששיחקו בלהיות גברים עשו. אז תבכו, תבכו רק בשקט.

איך אכלתי ארוחת ערב 3 מנות על חשבון המדינה

כשקמתי בבוקר ביום ראשון השבוע, ברבע לשבע ביום חופשה, אמרתי לעצמי שטעיתי. כשהייתי בדרך חזרה בסביבות תשע וחצי, הבנתי שזה היה שווה. שווה לערער, אסור לוותר. לכו תערערו בהמוניכם. לכו. הנהגים נוהרים לבתי משפט.

יאללה להסבר. לפני כחצי שנה פלוס מינוס (עזבו אותי מתי בול), קבלתי הודעה בדואר שעליי לשלם 500 שקלים. למה? כי "התנהגתי באופן שקיפחה זכות של אחר להתשתמש שימוש מלא בדרך". בקיצור מכבסת מילים בכדי להוציא עוד כסף מנהגים, "הספורט הלאומי", של משטרת התנועה, או מדינת ישראל אם תרצו.

וואלה אני לא כזה "עבריין הגה" ולא זכרתי שעשיתי את זה, בוודאי לא עצר אותי שוטר ורשם לי דוח. להודעה לא צורפה תמונה ונראה לי הזוי לשלם. אמרתי לעצמי שהמדינה "זרקה חכה" וואלה הפעם לא אשלם – ביקשתי להישפט. כל מי ששמע שאני ביקשתי להישפט אמר לי שעשיתי טעות. אז הוא אמר. הנה אני עושה ספוילר לסיום, תערערו. תערערו נהגים ונהגות יקרים. תציפו את בתי המשפט לתעבורה, זה משתלם. תאמינו לי זה משתלם ברמה של ללקק את האצבעות. עוד מעט תבינו.

בקיצר הגעתי ביום הדיון לבית המשפט לתעבורה בתל אביב לשם זומנתי. יפה? יפה. נמשיך? וואלה נמשיך. באולם המשפטי היו עוד כמה טרוטי עיניים וטרוטת עיניים אחת כמוני, שהשכימו קום ו"הנמיכו טוס"…לבית המשפט. באולם  הדיונים חיכתה התובעת, אישה דיי נחמדה, לא צעירה כבר, אבל נחמדה, הלנה שמה. היא ביקשה ממני להביא את הדוח. מכאן שבו על כסא. הכל אמתי, נשבע בכל הקדושים והאימהות ושאר בני המשפחה המורחבת של אבותינו.

הלנה חיפשה בערמת התיקים ואמרה לי: "התיק שלך לא פה". אני מיד הראיתי את התאריך כמצטדק והוספתי שאני ביקשתי להישפט.. הלנה אמרה כי אולי הוציאו את התיק רק היום, מה שלא אמר לי דבר או חצי דבר. . הלנה הציצה בדוח ואמרה לי שזו "מצלמה טקטית שצילמה אותי. "יופי" עניתי, אז איפה התמונה של העבירה? (בנינו, מעניין איך יצאתי, אם תפסו את הצד היפה שלי) הלנה בלי להרים ראש נוסף אמרה לי כי אם אני לא מודה אז אצטרך לבוא שוב כי יצטרכו למצוא את התמונות.

"קח את ההצעה" עורך הדין ויגלר.

בחייאת , אתם קולטים? המדינה, המשטרה, מי שתרצו זימנו אותי, אני מגיע, לוקח יום חופש (למרות שאני בחופשה, אבל את זה רק אני ועכשיו אתם יודעים), התיק לא נמצא, התמונות של העבירה בכלל לא הוצאו ואני עוד צריך לבוא שוב?. יענו תבוא, תודה ותשלם. בסדרררר רק אני אסכים לזה. תתקדמו.

הבנתי שנפתח לי פה פתח לא קטן. "אני לא אשלם על מה שלא עשיתי. או לא ניתן להוכיח". חגגתי על המידע של הלנה. הלנה הרימה ראש הציצה בי ואמרה : "טוב כמה אתה מוכן לשלם?" ככה. ככה בדיוק. "למה שאשלם? לא עשיתי כלום". הלנה הסתכלה אליי במבט חד ואמרה: "אתה רוצה לבוא שוב?". כאן הבנתי שעליתי קצת על עץ גבוה מידי ועניתי: "כמה אשלם?". כן, כן, בדיוק כמו בחנות בגדים במו"מ על חולצת פולו, 3 כפתורים, בצבע בז' (כל אחד והסגנון שלו). האנשים שעמדו אחריי מחכים להלנה כבר נעו בעצבנות. הרגשתי כמו במחאת העדה האתיופית, צודק, אבל מגזים. "150 שקלים בלי נקודות", ירתה הלנה. זוכרים? הקנס עמד על 500. "אמרת 100?" הגבתי. "טוב 100", סגרה איתי הלנה את עסקת השבוע, לפחות שלי. :"תגיד לשופטת שאתה מודה".

לידי עמד דורון ויגלר עו"ד מתמחה בעניין, שהיה נחמד אליי כל הזמן ועזר לי (וזה הזמן להמליץ עליו. ראיתי אותו בפעולה). עו"ד ויגלר הסביר לי כי פחות מ-100 שקלים אין קנס וכדאי שאקח בשתי ידיים. לקחתי.

כבוד השופטת, ענת יהב, שאצלה באולם אי אפשר אפילו להתעניין בנייד, והיא חביבה כלל שתהיה , הזכירה לי מורה בבית ספר בחטיבת ביניים (אולי כי אני גם כזה), אישרה את ההסכם, וכששאלה אותי מה אני אומר, עניתי: "אני מבקש לכבד". ככה כתוב בפרוטוקול, למרות שכולה אמרתי, "טוב"…אבל זה היה היום שלי, א למה להיכנס לזוטות ולאותיות.

הסוף היה שבדיון של מדינת ישראל נגד משה סידי תיק 11…(יש המשך. נראה לכם אגיד לכם?) התוצאה הייתה: מדינת ישראל 100 משה 400 (שזה ההפרש מהקנס המקורי).

מה למדתי מזה? למדתי שיש מסעדה מצוינת באזור תל אביב (לא פינקו יותר מידי לא נפרגן בשם) ובחורה אחת שלא הבינה מה קרה אני פתאום מפרגן בארוחת 3 מנות, פלוס יין..פלוס…טוב זה יותר מידי אינפורמציה.

למדתי גם שאם אתה לא מוותר כי אתה צודק, אז אתה תנצח בסוף. גם אם מדובר במדינה שלפעמים כל מה שהיא עושה זה רק לחפש איפה האזרח לא בסדר. בזמן שאני הייתי 3 בתור (בסוף רביעי, כי נתתי את התור לאיש עם כאבי גב. נשבע לכם) ונכנסתי רביעי, עשתה המדינה משהו כמו 3500 שקל, שזה כולל את המאה שלי. זה היה בערך בשעה. לכו תערערו אולי זה ייגמר באיזה כוס יין , עם נרות וארוחת גורמה…סרט טוב, או כל בילוי אחר….את החשבון תעבירו למשטרת התנועה…

 

 

גאווה? חלקית / משה סידי

אסי עזר, שמחזיק מעצמו יו"ר איגוד קהילת הלהט"ב בארץ, או לפחות "דה פרזידנט", הקריא מעל במה במצעד הגאווה בתל אביב טוקבקים על המצעד. אחד מהטוקבקים היה עדין ולא מטנף, טוקבק בו מישהו אמר כי קשה לו עם ההתערטלות של חלק מהצועדים. דבר לגיטימי. עזר "הנשיא", אסי, לא וייצמן, לעג לו ואמר: "נשמה, נתסדר בלעדייך"… וכל יתר הנוכחים פרצו במחיאות כפיים ובצרחות הסכמה. לא מר עזר, דווקא אתם כן צריכים אותו ואת שכמותו. כי הרי הגאווה לא נועדה רק למי שצועד, אלא גאווה ללגיטימיות גם עבור מי שאינו חלק מהקהילה. דווקא את אלה אתם צריכים לקרב. לא להרחיק.

אל תקראו לי חשוך, באמת שלא. אני בעד לתת לכל אדם לעשות כרצונו כל עוד הוא לא מפריע לאחר. יענו לי. מי שרוצה להיות הומו שיהיה ומי שרוצה להיות לסבית גם יכולה, וזה כולל את כל מי ומה בכל הגדרה. אני לא נגד משפחה בהרכבים שונים, כל עוד לילדים טוב. יכולה להיות משפחה רגילה של אבא ואמא והילדים יסבלו, ויכולה להיות משפחה של אבא ואבא והילד יחיה מעולה. בחיי גם לא צריך לשאול אותי. אני בגילי ואחרי מה שעברתי בחיי, לא שופט אף אחד. למה מי אני?

אבל (תודו שידעתם שיבוא אבל)… מצעד הגאווה בתל אביב לא עבר בשקט גמור מבחינתי. דווקא אחד כמוני שקל לשכנע אותו שזכותם לצעוד, דווקא לי גרמו חלק מהצועדים לחשוב פעמיים. אני בעד שיצעדו, אבל איפה עובר הגבול של הפרובוקטיביות? האם להתערטל זו גאווה? האם קהילת הלהט"בים היא רק מה שקרה בתל אביב? המוחצנות המוגזמת? האם זה מה שהקהילה הזו רצתה להראות? שאנשים בחלקם מסתובבים נטולי בגדים? (והיה עוד קיצוני מזה) באמת? זו גאווה? אם זו הגאווה, היא מאוד חלקית בעיניי.

אני מכיר לא מעט אנשים שהם חלק מהקהילה, שהקימו בית ומשפחה. נשים שבחרו באישה אחרת והביאו ילדים וגברים שבחרו בגבר אחר ויחד מנהלים משפחה מדהימה. הם חיים את חייהם הנורמטיביים, כן, הנורמטיביים בעיניי. מגדלים את הילד שולחים אותו לגן, לביה"ס, לצבא, דואגים לו. זו הגאווה האמיתית. זוג מאותו המין שבנה לו יחד בית, שחי כמו שצריך. יש גם רווקים ורווקות כאלה שמנהלים חיים רגיליםוכן הם רגילים כמו שאני מנהל חיים רגילים. אנשים אלה לא יגידו את זה, אבל הם כל כך רחוקים מאותם אנשים שבחרו להסתובב בעירום במצעד או לעשות דברים קיצוניים בפרהסיה (ואחסוך את התיאורים). איפה הגאווה פה?

נחזור רגע לאדון אסי עזר, יו"ר של עצמו לענייני גייז. נחזור רגע לתשובה שלו. אסי עזר חגג בתשובה שלו את הרגע הבודד של המצעד. הוא שלח קיבינימט את אותו טוקבקיסט שרצה רק לשאול, להבין, להעז, להגיד משהו אחר. הרי את מה משמרת הקהילה בדיוק? את זה, את האחר, השונה. אז באותו יום הטוקבקיסט היה השונה. אז דווקא לקרב, לא להרחיק.

יתרה מכך, אם אני לא טועה עזר רוצה לחגוג כל רגע את העובדה שכל יום מיומות השנה קהילת הלהט"ב היא חלק מהחברה הזו, והיא אכן חלק מהחברה הזו. היא חלק מהחברה הזו ואין לה צורך להתחפש בקיצוניות, או אם נגזים כמו שחלק מהם הגזימו, לא ללבוש כלום בקיצוניות, או ללבוש מינימום שבמינימום. אם מר עזר רוצה לחגוג רק את הרגע, אז אין בעיה. קח את הרגע ותפסיד את היתר. קח את הרגע ותרחיק כל מי שחושב מעט אחרת, או חושב שמצעד גאווה זה העיקרון ולא מה לבשת בארוןאו במקרה הזה מה לא לבשתם שיצאתם מהארון. אבל אם עזר ואחרים רוצים להיות חלק "מהמיינסטרים", הם אומנם לא צריכים את אישורי, אבל הם גם צריכים להבין שלמיינסטרים יש מחיר מסוים. במקרה הזה זה כולל גם קצת לכבד את מי שצועד לידך, לא במצעד אלא במיינסטרים היומיומי. להתערטל או לעשות דברים קיצוניים יותר בשם המצעד הזה, אין בו שום התקדמות לכיוון הנורמה החברתית, אלא בדיוק ההפך, הרחקה.

מה יזכרו ממצעד הגאווה בתל אביב? לא אלה שצעדו שם. לא אלה שעשו כרצונם. דווקא אלה שאליהם היה מופנה המצעד? אם יזכרו את העובדה שאנשים מספיק אמיצים לעמוד מאחורי המיניות שלהם, זו גאווה. אבל אם יזכרו את ההגזמה החשופה תרתי משמע של חלק אחר, אין פה אפילו חצי גאווה.

ומר עזר. תן חיבוקותמיד לקרב, לקרב לקרב.

התמונה האמיתית / חכם סידי

די כבר נמאס כבר. אני רואה אתכם גם רגע אחד אחרי שהקליק של המצלמה שלכם בנייד נגמר. רואה שחלק גדול מהרגע שמתקבע בתמונה הוא לא אמיתי, שלא לומר הכי שקרי שראינו, מצולם. לי זה נמאס. נמאס לי לראות כל הזמן אנשים שמעלים תמונות שלהם כאילו הם בשיא הכיף בחייהם, שזה באמת בלתי אפשרי לצייר תמונה קבועה בצבעים האלה הוורודים בואכה מסנוורים. די יש בחיים המון שחור והמון אפור…

פעם אחת אני רוצה לראות שמישהו יעלה תמונה שלו כשהוא עצבני, כשהוא רב, כשהוא מדוכא, כשהוא הוא עצמו. לא כשהוא אורח של עצמו לרגע, שלאחריו הוא חוזר להיות לפעמים אדם אחר לגמרי. העיקר מה יגידו השכנים… ויתר החברים אצלו, באינסטוש, בפייסבוש, בלא יודע באיזה ממוש… מושלם זה לא.

אז מי כמוני לא ירים את הכפפה שאני זרקתי לעצמי. ביקשתי בשבת האחרונה שאנשים יעלו תמונה אחת שלהם ברגע אמיתי, לא ברגע מאולתר. אחת. לא כזו עם שפתיים של סרט אנימציה, סטייל דונאלד דאק, או סרט הוליוודי עם רקע של האופק… תמונה שתאמת את השקר הווירטואלי. תמונה שלהם כשהם לא הכי ורודים משמחה. משהו שאיש לא יעשה. כולם החיים שלהם תותים, גם אם הם לא יודעים כמה עולה קילו כזה…

כמובן שאני התחלתי והעליתי תמונה שלי בשבת לבד בבית כשאני עם… המחשב והטלוויזיה, בלבד, שני ידידיו האמיתיים ולפעמים היחידים, בוודאי בשבת, של הגבר הגרוש. תמונה שיש בה הרבה מאוד כאב. מה לעשות. כי בשבת באמת אתה יודע מה מקומך בחיים. העליתי תמונה שהיא דוח מצב. רגע שלא נדווח עליו, כי מי רוצה לראות אותנו ככה. אנחנו רק הפי הפי ג'וי ג'וי (יענו שמחים ורוקדים כל הזמן. או לפחות עושים תמונה כזו…).

כתבתי שם שאני יודע שמעטים יגיבו בסימן שהם מסכימים, מעטים יותר יעלו תמונה, אבל כולם יהנהנו בליבם לאות הסכמה. וואלה צדקתי. לצערי צדקתי. חלק שחושבים כמוני הגיבו בכמה משפטים, היתר נאלמו ובעיקר נעלמו או בסדר הפוך כי הם מדברים רק בתמונה של שמחה, לא במילים של תיאור מצבם האמיתי.

הייתה תמונה אחת של מישהו מספיק אמיץ, שהעלה תמונה של הבן שלו רובץ על הספה כשהוא מבקש ממנו לעשות משהו יחד, והילד המתבגר, חוזר לנייד שלו על הספה. זה היה הכי קרוב לאומץ. אחרים שלחו הודעה בפרטי ואמרו לי שהם מבקשים שאני אמחק את הפוסט כי זה בעיקר פוגע בי. בי? אולי זה סודק להם את התמונה שלהם. אבל תרתי משמע.

תראו, טיפש אני לא. אף אחד לא רוצה באמת שידעו שהוא רב הרגע עם מישהו, קרוב או רחוק. שהחובות הרגו אותו, שהחיים עייפו אותו. אני מבין את זה. אף אחד לא רוצה להראות את האמת, סליחה, את מה שלא מצטלם טוב. אבל מה לעשות אנשים, החיים לא תמיד מצטלמים טוב. פעם כתבתי שהעולם הוא ריקני עם מצלמה. וואלה כמה זה נכון. תודו. תודה.

אבל מצד שני אני לא מבין את הצורך הבלתי נשלט להראות לכולם, משהו בסגנון: "הנה עכשיו טוב לי, עכשיו אני משחק את האיש המאושר בעולם. הנה תראו אותי. טוב לי. מה אתם לא רואים? הנה תראו תמונה כזו", או משהו כזה. אני באמת לא מבין את זה. מבין שלא צריך תמונה של דיכאון, אבל אל תעלו גם תמונה של פסטיבל, כי בנינו החיים שלכם הם לא כל היום פסטיבל, לפעמים יש גם סקנדל. אז פסטיבל מצטלם הרבה יותר טוב  מסקנדל, אבל בכל זאת אולי תאזנו. כי בנינו אתם משקרים.

אתם לא משקרים אותי. אני כבר ילד גדול ומבין שהגברות שהעלו תמונה של עושות כיף במועדון או בבר, או אלוהי המצלמה יודע איפה, יחזרו הביתה לבד, עם עצמן, סליחה עם מכשיר כבוי שבו מצלמה שברגעים האלה, לא פותחת את עיניה לעולם (כי זה רגע חרא שתחלקו עם עצמכם בלבד), או לעולם (האמיתי) ברגעים האלה. זה יכול להיות רגע אחד אחרי שהעלו תמונה של "עושים פה חיים" וזה כולל אנשים בלי חיים.

אתם משקרים בעיקר את עצמכם, כי החיים אינם וירטואליים. החיים הם בשר ודם. החיים אינם גודל התמונה שאני מעלה שכולם יראו, אלא דווקא תמונה שאתם מסתירים מפני כולם. אז מה, התמונה של הבכאילו, פתרה לכם את הבעיה? לא. הקלה עליה? ממש ממש לא. אז מה כן? היא רק שלחה אתכם לרגע אחד של התעלמות מהמציאות. להתעלם מראשה המכוער של האמת שמיד ירים ראשו.

נכון, נכון, אין צורך לשלוח אותי לארכיון התמונות שלי, גם אצלי יש רגעים של "תמונות מאושרות" איפשהו ששמורות אצלי. גם אני לוקח חלק במשחק השקר הזה, כי גם אני חיה חברתית, אבל אני יודע בפנים עמוק, וגם לא כזה עמוק, שהתמונה הזו תישלח ליד עוד תמונות נוספות, בדיוק כמו אצלכם, בכדי להיזכר באושר הזה שלא היה, אצטרך לדפדף אחורה… אבל זה לצערי לא יקדם אותי אפילו לא צעד אחד קדימה…

בואו נראה מי יגיד מילה רעה על ישראל

מישהו ישב לא רחוק ממני בסאבווי, בניו יורק. צעק והתלונן על כאבים כאילו אין מחר. כולם נבהלו וברחו לקרון הסמוך. מהר מאוד הקרון הצפוף עד לפני מספר שניות קודם לכן, התרוקן. מי שניגשו לעזור לו היו אני ועוד אדם אחד שניסנו לבדוק מה אפשר לסייע,. זהו רק שנינו, לא יותר. לעזור הרבה לא עזרנו והוא ירד בתחנה הבאה, אבל דבר אחד קפץ לי ישר לראש – בישראל זה לא היה קורה.

בישראל מיד כולם היו רצים, אבל לא לקרון האחר, אלא לעזור לו. כל אחד היה בצבא "חובש קרבי" וכל אחד עבר קורס עזרה ראשונה או מינימום רופא בפוטנציה. בקיצור הוא לא היה יורד בתחנה הבאה בוודאי לא בכוחות עצמו. זה בטוח. זה היופי בארץ שלנו.

אבל זה רק אחד הדברים. כל מי שנוסע לחו"ל מבין עד כמה יש הכל בישראל. עד כמה לא חסר לנו פה כלום. עד כמה האומה הזו ב-71 שנות קיומה התקדמה לא פחות מאשר ארה"ב הגדולה (אולי בממדים קטנים יותר) ב-243 שנותיה. אין לנו מה להתבייש. נהפכו, מי שיגיד מילה על ישראל יהיה לו עסק איתי. טוב אולי זה לא מפחיד, כי אני לא משהו בכח, אבל במילים אני שמשון הגיבור.

הרבה פעמים נסיעה לחו"ל מביאה געגועים לא רק למשפחה אלא לארץ שלנו. קחו לדוגמא את ארה"ב. אומה עצלנית (לא מצטער), עם השמנת יתר (לא מתנצל), שהולכת רק לפי החוקים ולא יודעת שיש אפור (לא מבקש סליחה), שלא דואגת לאזרחיה (לא מתחרט על העלבות) ורק התחלתי את הרשימה. בארה"ב אתה מסתובב ויכול לראות אנשים שעולים לגורדי שחקים בחליפות ולמטה בכל קרן זווית יושב הומלס שמתחנן לצ'איינז (יענו כסף קטן).

עזבו את זה. אם אנחנו כבר בקרון ההוא בניו יורק, הרי לפני שעלינו לרכבת, יענו סאבווי (תנו לעשות פוזות) היו שם מכונות לתשלום. לא הכרנו אותן ושמחנו כל כך לראות מישהו שלפי המדים שלו עובד ברכבת התחתית. אם אני לא טועה החברה שמה MTA או משהו כזה. הוא הסתכל עלינו בחצי בוז על חוזר ההבנה שלנו ואמר לנו בלי לחשוב פעמיים: "אני לא אחראי על הכרטיסים" והלך בלי למצמץ, או במילים אחרות, "לכו קיבינימט מצידי, גם אם אני עובד פה". איפה,? בישראל, הוא היה מסביר, מראה, עוזר ואפילו מחכה לראות אם עברנו. שם זה –  "תמות אתה לא מעניין", אתה עוד אחד שהוא כלום ושום דבר.

דווקא היו נחמד. נו טוב יהודים. הזוג זהיר.

רגע, רגע אל תלכו. יש עוד מלא. במקומות לא מעטים בארה"ב, נניח בלוס אנג'לס, הוליווד (עוד בלוף)  לדוגמא בלבד (שנסגרת בשעה שבישראל רק יוצאים לבלות), אם תבקש מהו שלא כתוב "בספר ההוראות שלהם לחיים", לא יעזור לך בית דין של מעלה או מטה, אתה לא תקבל שירות, או שיתנהגו כמו צנונית שהרגע יצאה קרירה מהאדמה. וזו יקירי הייתה עוד מחמאה. קבלו סיפור. החזרנו את מפתחות החדר במלון. שנייה אח"כ נזכרנו כי שכחנו שם משקפיים. מה זה שנייה, חצי רגע. הסתובבנו (הרגל עוד הייתה במקום הקודם) שוב וביקשנו מאותו אדם את המפתח. אותו מפתח שעוד עומד על הדלפק לידו. הוא ענה לנו, שבו רגע: "אני צריך תעודה מזהה"…מה? מה? מה תעודה. הרגע החזרנו לך את המפתח. כן הוא ביקש תעודה מזהה. רגע לפני שהראנו לא את טביעות האצבעות המזהות שלנו מקרוב לפנים, ביקשנו מנהל ואחרי מו"מ המנהל ניאות לתת את המפתח, שהרגע החזרנו ועוד עמד על הדלפק? הבנתם?  בישראל כבר היו נותנים ואפילו מחייכים. נו טוב לא בטוח מחייכים.

ואל תגידו לי בישראל יקר. באמת? סעו תראו (לא להשוות עכשיו לרומניה או תאילנד. תשוו למדינה מפותחת). כל דבר שם הם לוקחים זה כסף ובגדול. בכלל ההרגשה הייתה שאני נראה כמו דולר. לא רזה, אבל בעיקר ירוק…איפה אפשר לנצל ניצלו (נכון גם בארץ, אבל הממדים קטנים יותר, האמינו לי). הם סוגדים שם לדולר. בישראל אוהבים כסף, אבל לא ככה. שם זה קודם כסף אח"כ בנאדם. בישראל זה עדיין לא ככה (לפחות בחלק מהמקומות שאני מכיר), לא כולל בנקים.

במה הם טובים האמריקאים שמנסים לנהל את העולם? (אגב הכל אצלם הפוך. מידות הנעל, מידת המהירות, המשקל, התאריך, הכל הפוך, להיות עלאק מיוחדים והם הכי שבלוניים), הם טובים באוכל. הכל אצלם בגדול. אתה קונה שתייה זה בגודל פי שתיים, ועוד כל הזמן תמלא חופשי. הכל מלא בשומן, ארוחת הבוקר שלהם זה נקניקיות, בדרך כלל חזיר, גבינה, תפוחי אדמה, ביצים ולחמנייה והכל יחד. נשבע. כאילו מיליון ומאה קלוריות על הסובוח. איך הקיבה שלהם עומדת בזה…? כנראה כשהראש ריק, הבטן סופגת הכל.

רק שתדעו שכל מה שכתבתי כאן זה עוד רשימה חלקית……נשבע לכם בכל הקדושים. שלנו לא שלהם. הייתי עוד עדין. למרות שלא מגיע להם.

נכון, תגידו שהם האומה הכי גדולה. אז? זה לקח להם כמעט 250 שנה. תאמינו לי תנו לישראל לנהל א ארה"ב ונשדרג אותה בלי להוסיף 1.90 במקדונלדס. אפשר להגיד עלינו הכל, שאנחנו אסייתיים, חמי מזג, חצופים, לא עושים חשבון…אבל כשהחשבון כבר מגיע בישראל…התוצאה יוצאת שווה יותר.

נסתי לסיים בלי ללכלך. אז הנה. היה בכל זאת זוג נחמד. כשהיינו בבוורלי הילס (אזור מנותק תרתי משמע וריח הפלצנות הרג אותנו) שנראית משהו מיוחד רק בסרטים, הגענו לחנות שוקולד קטנה. הבעלים סטיב ומדלן זהיר היו כל כך נחמדים שכמעט שכחנו כל מה שאמרנו על ארה"ב עד עכשיו. אבל אז הסתבר….כי הם זוג יהודים פרסיים אוהבי ישראל ובעיקר אוהבי אדם…..נו מה חשבתם אחרת….?איך הם אמרו לא נגעתי…"עם ישראל חי"….מפה אין לי כבר מה להגיד.

 

למה אין דין עוטף עזה כדין רחוב אלנבי בתל אביב?

קודם כל אני לא מתכוון להתלהם פה ולהגיד, תכבשו את עזה. יש מחיר לא פשוט לכבוש את עזה. אני לא מדבר רק על המחיר הקשה שנשלם בנפש, אני מדבר על אוכלוסייה בת כ-2 מיליון בני אדם (פלוס מינוס, תלוי את מי שואלים), שצריך לשלוט עליה ולנהל אותה. למרות שהם מאוד ירצו את זה, במקום שלטון החמאס. אז בואו נהיה ריאליים. אפשר בשיחת סלון לצעוק, "מלחמה", "לכבוש", "לחסל", אם אתה צריך לקבל החלטה, כמו ראש ממשלה, זה אחרת. אחרי שהבהרנו את זה, נמשיך.

אי אפשר להמשיך ככה, פשוט אי אפשר. לא צריך להיות מומחה למזרח התיכון לדעת כשנורה טיל על תל אביב לפני כשבועיים, שהוא ייפול שוב, הפעם במקום אחר. ישראל שתקה, התקפלה וחטפה. לצערי זו השפה שמבינים אנשי החמאס בעזה. כח יענה בעוד יותר כח. לא מעניין לי את המקום עליו אני יושב (ורציתי להגיד איבר אחר), אם זה ג'יהאד אסלמי שהוא ארגון טרור סורר, שירה, או חמאס ארגון טרור שולט. כל 10 אנשים שם פותחים ארגון לקבל חלק מכספי הפרוטקשן שאנחנו משלמים לחמאס לא לירות עלינו. לא להאמין. אבל באמת לא מעניין לי את השמאלית. ברגע שיורים טילים, רקטות מרגמה, צריך לפעול בכל הכח. אחרת זה לא ייגמר. וזה לא ייגמר אנשים.

אז מה אני מציע? אם אני נגד כיבוש רצועת עזה? אהה זה פשוט מאוד. להתחיל לירות על מתקנים של חמאס, ג'יהאד אסלמי וראשי הארגונים. תגידו יורים? אני אחזיק את הבטן לא לצחוק. יורים על מתקנים ריקים? שמעתם? ריקים! בעוד הם יורים על ישובים לפגוע במי שאפשר, אנחנו מודיעים להם, מקישים בגג עם טיל, נותנים זמן התארגנות ואז יורים על מקומות ריקים! מדינה מטומטמת, על גבול הלא נורמאלית. רגע יש עוד פתרון.

אריאל שרון ז"ל, עד שיצא מעזה, מצא לזה פתרון. הוא החל ב"חיסול ממוקד". ללכת על הראש של המנהיגים. אף אחד מהם לא הוציא את ראשו מהפחד. הוא הוריד אחד אחרי השני. הם הבינו מהר שיש "ראיס" בישראל שמדבר בשפה הנכונה והורידו לחץ. אבל עכשיו ראש הממשלה (שיש טוענים שאין לו תחליף? אז הוא אל?) לא עושה את זה. למה ? תשאלו אותו. איך יכול להיות שיחיא סינוואר, ראש הזרוע הצבאית של חמאס יורה עלינו, משבש את חיינו, את שלום ילדנו ובסוף צועד בגלוי ב"צעדת השיבה". שם תורידו לו את הראש ותראו שבמקום שיבה, עושים עליו שבעה… הבא בתור יבין, שאם הוא יגזים, אז גם הוא יקבל בראש. תאמינו לי יהיה פה שקט.

אבל אנחנו צריכים איזה טיל על עזריאלי, איזה אסון בקנה מידה לאומי. חבל שזה המצב. אני לא מגלה את אמריקה, אבל דין עוטף עזה כדין תל אביב. מה זה? רק שנופל בתל אביב זה פוגע בישראל? למה כשנופל בשדרות זה לא ישראל? זו מדינה אחרת? כמה שנים זה כבר, 13 שנה? די כבר. מרגמה אחת על העוטף צריכה להיענות כאילו נורה טיל על רחוב אלנבי בתל אביב. הגיע מצב שיש אנשים שחס וחלילה מתפללים שיפול על תל אביב, קרי מרכז הארץ, כמו שנפל באזור השרון השבוע, בכדי שתהיה תגובה. אנחנו זוכרים את צחי הנגבי אומר שלא נורא, אז נפל בעוטף, או משהו כזה? מה אתם חושבים, בצד השני לא רואים את הדברים?

תגידו לי אתם, אם אתם הייתם יודעים שכל יום אתם תפגעו בדלת של השכן ולא יעשו לכם כלום, לא תמשיכו? אתם תזהרו רק לא לפגוע לו במרפסת כי זה מפריע לו. אז אם נסביר את האנלוגיה, מבחינת החמאס אזור הדרום זה בסדר כי ישראל מגיב בכאילו וקצת פנימה בישראל, תל אביב, השרון, אז זה מסוכן עבורם. אבל למה שלא ימשיכו? הרי זה עובד להם מעל עשור?

ואל תתבלבלו, בסופו של דבר זה כסף. וואלה הדולר הוא הדת הכי חזקה שיש והוא גם ירוק, כמו הצבע הקדוש באסלאם. חמאס, שמנהל כמו ארגון טרור ומאפייה אחת גדולה עם מקורבים לצלחת שמקבלים יותר מאשר המרוחקים ממנה, רוצה כל הזמן עוד מזוודות עם כסף. התחיל ב-15 מיליון דולר, מבקשים 16 ועכשיו 20 מיליון. ממש פרוטקשן ומה עושה ישראל? מגדילה את התגובה? לא. מגדילה את המזוודות ומעבירה שוב ושוב. כל טיל עולה המחיר, אז שישלמו את המחיר תושבי הדרום, זה בסדר. אז זה ממש לא בסדר. זה אפילו בגדר אסון לאומי. כסף תמורת שקט? מה אנחנו מדינה או עסק שחושש מעבריין? ולא אמרתי מילה על המהומות האחרונות בשטחים נגד שחיתות החמאס. מה עשו בחמאס? ירו על ישראל, ישראל הגיבה ועכשיו הציבור בעזה העביר את הכעס אלינו. שיטה ידועה. רב המרצחים ערפאת היה עושה את זה פעמיים בשבוע, על בסיס קבוע.

ב-9 באפריל יש בחירות. אולי תזכרו את זה? לא אומר לכם למי להצביע, אבל תזכרו מה שקורה היום. חס וחלילה אל תתבלבלו, אני לא נגד הממשלה הזו, אלא נגד המדיניות שלה כלפי עזה. הגיע הזמן לא לחכות שחמאס ינהל את העניינים, הגיע הזמן להבהיר לחמאס שאנחנו פה לחיות, אם הם רוצים לבחור במוות, זו הבחירה היחידה שנאפשר להם… ונאחל להם גם בהצלחה בעניין.

די הגיע הזמן.

 

לדעת את מקומך

מצאתי עצמי יושב ביום שבת וחושב על המקום שלי בחיים. היה לי המון זמן לעצמי, אולי יותר מידי. שיטוט קטן בין  עמודי הפייסבוק והאינסטגרם, הראה לי אתכם מחויכים בכל פינה בארץ, עם משפחה, עם חברים, עם אני לא יודע מי. למרות שברור לי שלא תעלו תמונה של ריב, עדיין התמונות הראו את הרגע הזה שלכם שבו אתם נמצאים. שבת אנשים, היא הרגע הכי האמיתי לדעת את הסטטוס שלך בחיים.

בשבת אתה יודע בדיוק מי אתה. מי מקיף אותך, מי לא מקיף אותך. מאחר ואני גלוי כאן בטורים האלה, נמצא כנראה מוקף בעיקר בעצמי. אז לכן מצאתי את עצמי בשבת יושב ובעיקר מסתכל עליכם. איפה אני? כנראה שהמקום הזה שאני נמצא בו כרגע, לא טוב לי. אני יכול לעבוד על עצמי כל השבוע עם עבודה, טלפונים, עיסוקים בלה בלה ועוד בלה בלה, אבל בשבת, אני מסתכל לתוך עצמי. ואם אני לבד, אז כנראה שאני צריך לשנות משהו. כנראה שהרגע הנתון הזה, הוא לא טוב עבורי.

שבת היא היום שאתה יודע בדיוק מי איתך, שאתה יודע בדיוק אם אתה רוצה להיות במקום הזה. זה רגע נקי, אישי. רגע שבו אין מי שיקשקש לך בענייני דיומא. זה רגע, או נכון יותר יום, או הכי נכון מצב, שהאדם מרגיש בדיוק איפה הוא עם הסביבה שלו. או נכון יותר מי הסביבה שלו.

להיות לבד בשבת זה עונש נפשי. אני לא מאחל את זה לאף אחד מחבריי הקרובים או שונאיי הרחוקים. להיות לבד בשבת, משול לאדם בודד. נכון, זה רגע נתון שישתנה, אין לי ספק. נכון, יכול להיות שזו בחירה, נכון  ונכון ונכון… אבל בשורה התחתונה, כשאתה בשבת פותח עיניים ורואה את הריק, אתה מבין, משהו השתבש לך בדרך.

יש לי ילדים, אבל אולי גם זה מלמד משהו. אני אגיד כאן משהו שלכם אין אומץ, כי אתם חוששים. הילדים שלכם כשיגדלו ידאגו בעיקר… לעצמם. זה משפט קשה מאוד לעיכול, אבל אני מצטער, הוא אמיתי. לכן לא פעם כשנתתם הכל לילדים וויתרתם על עצמכם, אתם מגלים שגם הם וויתרו עליכם, ועכשיו לכו תחפשו את אלה שהשארתם מאחור עבורם. קחו המלצה, תדאגו להם… אבל תדאגו גם לעצמכם. את שלי אמרתי. רוצים תקבלו, לא רוצים, אל. זו האמת.

אמרה לי מישהי, שפעם אהבתי להיות בחברתה, כי לעולם אני לא אהיה מרוצה. זה לא נכון. הייתי במקומות שבהם הייתי מרוצה, לא ידעתי לשמור עליהם. עשיתי כל מיני טעויות שעלו לי אחר כך במצב הנתון הזה שאני כותב עליו פה. זה תמרור אזהרה למי שקורא אולי את הדברים האלה. יש לכם משהו שאתם מרוצים ממנו, אוהבים אותו, שמרו עליו. אח"כ כשזה לא יהיה תגידו עד כמה שאתם מצטערים על הרגע. ואוי, איך אתם תצטערו עליו. יהיו לכם הרבה שבתות לבד לחשוב על זה.

אם הייתי חושב שרק אני במצב הזה של שבת עם עצמי, הרי שפה הייתי מסיים את הטור ואומר שזו בעיה שלי. אבל זה לא אחד ולא אחת שקמים לשבת ריקה מתוכן. אין לזה גיל כמעט אגב. את הטור הקשה הזה, לא במילים, אלא ברגשות, הרבה מכם יקראו בשקיקה ויגידו כי זה בדיוק הם. כי גם הם הבינו עד כמה השבת שיקפה את מצבם בחיים. כי אתם עוצרים מכל הפעילות שאותה עשיתם בשבת על מנת להתענג מהביחד עם… ואם אין עם, אז למה לרוץ כל השבוע עד הרגע הזה.

להיות עם יכול להיות רק עם עוד אדם אחד. יכול להיות עם משפחה שלמה, יכול להיות עם חברים, יכול להיות הכל. להתעורר בשבת לעצמך, זה רגע שאדם חייב לעשות דין וחשבון לעצמו. אני עושה. עוד לא הגעתי לאומץ לשנות, אבל ברגע שהבנתי את זה, זו תחילת הטיפול.

ברור לי שיהיו כאלה כמו בכל טור שיגיד שיפסיק לבכות ויגיד תודה שהוא לבד בשקט שלו, ולא עם כל הרעש שעושים לכם ביום המנוחה שלכם. אז קודם כל אני לא בוכה, אני כותב… ככה אולי אני הכי בוכה שאפשר, וחוץ מזה בכי אינו פתרון. אני מדבר, מדבר אולי קצת מלנכולי, אבל מדבר. כי אני רוצה שתקשיבו. חוץ מזה, הרי מי שיש לו שקט, רוצה רעש ומי שיש לו רעש, רוצה שקט. זה ידוע…

אל תקראו את הטור הזה רק בעיניים ביקורתיות כלפיי. תקראו את זה כלפיכם. תבדקו את עצמכם תראו איפה אתם. טוב תשמרו, לא טוב תשנו. את מה שאני צריך לעשות אני יודע. הגיע הזמן לעשות את זה ומזמן.

נכון, אין כרגע סוף אופטימי לטור הזה. אני מבטיח לעשות את זה בקרוב. לעצמי, עבורי. קודם לי אח"כ לי ורק בסוף לי. מותר לי. אני מבטיח לעצמי שאני אתעורר כבר בקרוב בשבת אסתכל ימינה או שמאלה ואגיד לעצמי….עם זו, עם אלה, אני רוצה להיות בשבת. זה המצד נתון שלי…וטוב לי איתו….אוי כמה טוב יהיה לי איתו….אני מבטיח שזה יקרה. לא לכם….לעצמי.

 

יש לנו מדינה מטומטמת!

"השאלה הפלסטינית היא שאלתו של עם שאדמתו נבזזה ונפל קורבן של הכיבוש והגירוש, ולא יחול שלום ויציבות באזור אם לא יקבל העם הפלסטיני את זכויותיו הלגיטימיות לפי ההחלטות הבינלאומיות. התקופה העכשווית של השאלה הפלסטינית היא תקופת השחרור הלאומי, העם הפלסטיני ממשיך במאבק צודק למען השגת זכויותיו ההיסטוריות הלגיטימיות".

הבנתם? את זה בית הדין הגבוה לצדק אישר. מי שטוען שהעם הפלסטינאי ממשיך במאבק צודק (והמאבק כולל פגיעה בנו, היהודים, רק כי אנו יהודים), זה חלק קטן מהמצע של מפלגת בל"ד לה ולרשימות רע"ם וחד"ש-תע"ל, וכן למועמד חד"ש עופר כסיף, אישר בג'"צ להתמודד בבחירות הקרובות (אגב כנגד המלצת ועדת הבחירות המרכזית), ומנגד פסל את מועמדותו של ד"ר מיכאל בן ארי מאיחוד מפלגות הימין. מנותקים.

בלי קשר לדעתי על ד"ר בן ארי (ואני רחוק מדעותיו), בג"צ מנותק האמאמאמא של המנותקים. בג"צ מאבד את הלגיטימיות שלו אצל העם. די עם המשפט הזה "יש שופטים בירושלים". כמה אפשר לשמוע את המשפט הזה ולחטוף עוד סטירה ועוד סטירה. בג"צ אישר לשונאי ישראל להתמודד ופסל מפלגה ציונית. התבלבלו מי האויב. די כבר, נמאס לנו. בחיי נמאס לנו.

זו אותה בל"ד שמקימה עזמי בשארה עדיין מבוקש על בגידה נגד המדינה וברח מכאן מהר לפני שיישב בכלא. זו אותה מפלגה שמי שהקים אותה, אותו מנוול בשארה, עזר לחיזבאללה נגד ישראל. אותו כמובן בג"צ אישר בעבר בכדי שיתמודד. התוצאה כבר ידועה, הוא שיתף פעולה עם מי שרוצה להשמידנו. אותו אישרתם. לא למדתם מזה? כנראה שלא. מה נהיה עלינו, תגידו השתגענו?

רגע לא נגמר. "ארגון החיזבאללה נאלץ לחטוף את החיילים הישראלים בגלל דרך המחשבה של ההנהגה הישראלית וטיפשותה". את זה אמר ד"ר אחמד טיבי, ראש תע"ל. אהה כן, גם אותו בג"צ אישר. בג"צ אישר מפלגה שנותנת לגיטימציה לחטוף חיילים ישראליים. מה נהיה עלינו מה? מתי איבדנו את זה? ואיבדנו את זה.

אני יודע שאני כותב את הטור הזה בכעס, אבל אחרי שהכעס ירגע, הרי שנתקע עם טיבי וחבר מרעיו. אם האנשים האלה שאינם ציונים ופוגעים בנו מתחת לכל עץ רענן באמירות ובהסתות שלהם, ראויים, אז גם בן ארי ראוי. איך 8 שופטי בג"צ לעומת אחד (השופט נועם סולברג היה בדעת מיעוט וסבר כי יש לאפשר לו להתמודד) היו בדעה כזו שמפלגה לא ציונית שבחלקה מעודדת פגיעה בחיילי צה"ל, ראויה?  לא מבין מה עבר להם בראש. אני לא אומר שצריך לבוא עם "שופל" ולהפוך את בג"צ, אבל בהחלט הגיע הזמן להפוך את החקיקה. החוק קובע בישראל. הגיע הזמן להבהיר לשופטי בג"צ שפוליטית הם לא נבחרו. זו קליקה סגורה שלא מאפשרת למי שלא ראוי בעינה (ניחוח גזעני?) להיות חלק ממנה.

איך לא אקבל את הקריזה. הנה עוד דוגמא: בתום פגישות שערך בכלא עם המחבלים הפלסטינים מרואן ברגותי, כרים יונס ווליד דקה (כולם הורשעו במעשי רצח של אזרחים ישראלים חפים מפשע), סיפר איימן עודה כי לפעילי הטרור יש "מורל גבוה ואמונה איתנה בניצחונו של העם הפלסטיני על הכיבוש".

נו באמת. את זה אתם מאשרים? את איימן עודה יו"ר סיעת חד"ש? תגידו מה יהיה מה? איך אפשר לאשר דברים כאלה? מישהו שמבקר מחבלים ואח"כ עוד משבח את כח עמידתם? אח"כ אתם מתפלאים שהעם כבר לא יכול לראות או לשמוע מכם? מה לעשות? אתם מביאים את זה על עצמכם.

אל תתבלבלו, חייבים בתי משפט (למרות שכל מי שהיה בבית משפט רואה את התנשאות השופטים כלפיו. את קוצר הסבלנות, כאילו מדובר באספסוף, אבל זה עניין אחר). חייבים בג"צ, הוא פועל למן האזרח, נגד עוולות המדינה אבל בכל הקשור לעניינים פוליטיים, בג"צ צריך לפסול עצמו. הוא חייב להודיע כי זה לא שפיט מבחינתו. מה, לא ברור שזו לא החלטה משפטית אלא אמירה פוליטית? לא ברור שבג"צ אומר – אני מאשר מפלגת שמאל קיצונית, אנטי ציונית רדיקלית שרוצה לפגוע בלגיטימיות של ישראל, ופוסל מפלגה ימנית, גם אם קיצונית, ציונית, שרוצה בשלטון מדינת ישראל?

בואו נעשה את זה בלי מילים מפוצצות. אתם לא מבינים שאם זה תלוי באלה שאתם אישרתם להם להיבחר, הם היו רוצים לראות אתכם עפים מפה למדינה אחרת? מה, לא ברור לכם שאתם מכשירים פה שרץ? מבחינת אויביי ישראל (ומפלגות אלה הן אויבות ישראל) אתם בדיוק כמו אותו ד"ר בן ארי שפסלתם. אתם יהודים שצריכים או לחסל או לסלק. תבחרו מה טוב יותר לכם.

אתם מבינים שאתם אישרתם את מפלגתו של האיש שאמר את הדברים האלה: "אני נכנס גאה, זקוף קומה, בראש מורם…". לא מדובר באסיר ציון שפועל למען המדינה, אלא לחבר הכנסת לשעבר באסל גטאס מבל"ד שהורשע בהברחת טלפונים סלולריים לאסיר ביטחוני. אתם מבינים את זה? אסיר שרוצה בחיסול המדינה, בחיסולנו וגם בחיסולכם?

לכן אסיים את הטור שלי בצרור מילים שתבינו: הימין אינו האויב, הימין אינו האויב, הימין אינו האויב, הימין אינו האויב, הימין אינו האויב….הבנתם? כי נראה לי התבלבלתם מי הוא האויב האמיתי.

מדינה מטומטמת.

הצד שלה!

"מר סידי היקר, מסכימה אתך שלרוב, הגברים 'נדפקים' מהגירושים. יש נשים (וכמו שכתבת יש כאלה שיש להם כמה…) שהן ממש רעות ומתנהגות בנבזיות כלפי הגרושים שלהם. מסכימה איתך על זה, פאק, אפילו ניסיתי לקחת 'שיעורים' מאחת כזו, אבל זו לא הייתי אני! ויש כאלה (כמוני, שאחד הספיק להם…) שהן טובות, אולי טובות מידי… לגרוש. גמישה איתו גם בגירושים וגם אחרי, עם הסדרי הראיה והמשמורת. אני מאלה שחושבות שלילדים מגיע גם אבא פעיל, עם ימים קבועים בשבוע, שיוכלו להתעורר איתו וליהנות איתו. וגם, לא מתביישת לומר, גם אני, צריכה את החופש לעשות מה שבא לי לפעמים… בין אם זה לקרוא ספר, ללכת למשחק כדורגל, לצאת עם חברים/ות או פשוט לישון עד מאוחר.

אחרי שנתיים של 'לישון עם האויב' בדירה ששכרנו יחד, חידשתי חוזה על שמי, צ'קים שלי לשכירות. אך מאחר והפרוד ה"נחמד" שלי לא הסכים לעזוב (פחד שזה יפגע בו במשפט הגירושים), נאלצתי אני בסיום החוזה לעזוב את הדירה. בעיקר כי ברבנות לא הסכימו (גם אחרי שנתיים של סבל) לגרש אותנו כל עוד גרים תחת אותה קורת גג (עד היום הוא עדיין שם…).

נאלצתי תוך שבועיים למצוא דירה חדשה, מספיק גדולה לי ולשלושת הילדים, בסביבה של הגרוש, לא רחוק מידי ולא קרוב מידי, לרהט אותה מ"אתר אגורה", הורים, משפחה וחברים שהסכימו לעזור. ביומיים מרגע קבלת המפתח, להיכנס למרתון של לצבוע, לנקות ולהכין אותה לבואם של האוצרות שלי. ביומיים!

וונדר וומן (וקצת טום בוי) שאני, ובעזרת חברים שאכפת להם, עשיתי זאת. ואז תוך חודשיים הגיע הגט המיוחל, קיבלתי את החופש שכל כך רציתי. עם עד "חבר טלפוני" וטקס קצר (ולא ממש משפיל כמו שהרוב חושבים) במשרד של הדיין הראשי (כי האולם מלא בדיונים)  סיטואציה הזויה בפני עצמה… אבל היי, קיבלתי את מה שרציתי אז זורמים.

ואז, כתגובה לפוסט אחר שלך… באה קצת הבדידות למרות שהייתי מוקפת בחברים ומחזרים ללא הרף, עדיין… זה תוקף ברגע שהכי לא מוכנים ומצפים… אני, אישה, (בניגוד למה שאתה חושב) עדיין ולמרות הכל, נחמדה לגרוש שלי, אפילו שהוא מתנהג ברשעות, עדיין, (כי היוזמה לגירושים הייתה שלי) גם אחרי שנה וחצי של גירושים וזוגיות חדשה לו ולי.

נחמדה אליו, מתחשבת ומתגמשת איתו על ימים שרוצה להחליף משמורת מידי פעם, לא עושה סרט ופותחת תיקי הוצל״פ על כל איחור או קיזוז במזונות… לא רצתי למשטרה לפתוח לו תיק בכל פעם שבחר לבטא את הכעס שלו בכל סוג של אלימות שבחר באקראי באותו הרגע. ולמרות הכל, לא מבין למה רציתי להתגרש… (באמת למה??).

אז סידי יקר, יש גם נשים ש״נדפקות״ מהגרוש שלהן ונחמדות ואנושיות למרות הכל… כי מה שהיה היה… ואני בוחרת באופטימיות שלא נגמרת להסתכל כל בוקר על האור ולשמוח שהגיע עוד יום חדש מלא אפשרויות, חוויות, והזדמנויות ללמוד דברים חדשים.

תמיד מחייכת, גם לפעמים ש״על הבוקר״ הבן זונה בוחר לשלוח הודעה, ״היום אאחר ולא אספיק לאסוף את הילדים אז אשמח אם תסתדרי, אפילו שאת בלימודים/עם החבר/החברות/משלימה שעות במשרד או וואט אבר״. אז יש ויש, אתה פשוט לא יודע לבחור מבנינו כמו שצריך… ותחשוב על זה…".

זהו, לא נגעתי. נשבע לכם בכל הקדושים האפשריים שמגנים עליי מכל עורכי הדין שלקחו לי את השקלים האחרונים, או פקידות ההוצאה לפועל שגרפו לי את המשכורת כולה, או עוד תלונה שלא נבדקת לעומקה. נשבע, נשבע, ושוב נשבע. הבנתם את הרעיון. האמת זה אפילו רחוק מיותר מזה לפעמים… הכוונה הדרך שבה נבין אחד את השנייה או את מה שאחד רוצה להגיד לשנייה ולהפך…

יש ספר שנקרא "גברים ממאדים ונשים מנוגה". אבל בנינו רק בנינו שאיש לא ישמע, איפה מחפשים להתיישב כרגע… נכון במאדים. אז הנה עוד הוכחה אם אנחנו כאלה גרועים ואנחנו ממאדים… אז איך זה שכולם מחפשים להתיישב דווקא בכוכב שלנו???

 

ארץ אוכלת גבריה

מעולם לא ניסיתי להיות פוליטיקלי קורקט. זה היה כשהייתי ילד. רק אז חשבתי מה להגיד בכדי להיות מדויק. היום אני מבין שאני הכי מדויק רק כשאני אומר את האמת ועוד בפנים, בלבן של השיניים מצידי, לא רק של העיניים. לא בא לי להסתתר מכלום. לא מפחד משום קמפיין שיפחיד אותי מלדבר.

אני יודע שהיום כל מי שאומר מילת ביקורת על נשים, מיד מקוטלג כאויב הציבור ואף גרוע מזה, אחרון עברייני המין. קמפיין ME TOO, שבבסיס שלו הוא טוב ואמור למנוע פגיעה מינית בנשים (ורק אפס פוגע מינית בנשים), הפך למעין קמפיין חיסול נגד כל אמירה של גבר שעומד על דעתו, כל מי שמעז להגיד את מה שהוא חושב. אין שוויון, אני מסכים, זה נכון כמו שאומר הקמפיין, אבל חוסר השוויון הוא נגד הגברים.

להיות גבר גרוש בישראל זה בעיקר להתרוצץ. להתרוצץ בכל מקום שגרושתך או הגרושות שלך (במקרה שלי) מחליטות לטרטר אותך, בסיוע חותמת של מדינת ישראל על מסמכיהן. ירצו יתלוננו, ירצו יתבעו, ירצו יעקלו. ומה עושה המדינה? מיד אוטומטית, מאשרת. לא משנה כמה התחננתי על חיי בהוצאות לפועל, תוך כדי שאני משלם, הרי שתמיד נתקלתי בערימת ניירות ודחיות שמטרתן רק  להוציא ממני עוד ועוד וזה שאני כבר נותן (תאמינו לי נותן). גבר גרוש בישראל משול בעיניי השלטונות כסמרטוט רצפה ויש לי דימויים נמוכים יותר.

בואו נתחיל כדוגמא. גבר החליט להתגרש או החליטו להתגרש ממנו. מרגע זה הוא נכנס לסטטוס חסר זכויות. הוא עוזב את הבית  בדרך כלל. הילדים הולכים כמעט תמיד עם האמא, את המזונות הוא ישלם. הוא מעכשיו יצטרך בהוצאות נוספות פלוס מזונות שנכפו עליו. לא משנה כמעט כמה הוא ייקח את הילדים, הוא זה שישלם. כמה נשים אתם מכירים שמשלמות מזונות אם הילד עם הגרוש שלהן? אני אגיד לכן, אפשר לספור אותן כמעט על יד אחת וכף רגל. אותה כף רגל שבועטת בחיים של הגבר שכל מה שרצה זה רק להתגרש. האישה לעומת זאת ברוב המקרים תמשיך בחייה, לא תשלם לו אגורה ותתבע לו את התחת על כל איחור או אפילו אם ישלם.

כן, אפילו אם ישלם. אני לדוגמא שילמתי כל חיי. אבל לא מניחים לי גם אח"כ. בשנייה אפשר לפתוח תיק בהוצאה לפועל. בשנייה מקבלים אישור. עכשיו נניח אין לך עורך דין, או גם אם יש, אתה כמעט בטוח תשלם. מיד תקבל עיקול. כשתגיע להוצאה לפועל יבקשו ממך מאות אלפי ניירות וברוב המקרים ישלחו אותך הלוך ושוב (ביקשו ממני פעם אישורים על תשלומים מלפני 10 שנים, כי גרושתי טענה לחוב והיא קיבלה את זה). הלו גם אם שילמת. הגרושה החליטה שאתה נניח אם תיסע לחו"ל אז אולי לא תחזור גם אם זה אחרי 15 שנות גרושים, אז לבונוס חטפת צו עיכוב יציאה. בום נגמר. צודק לא צודק, מעוכב. ההוצאה לפועל בשנייה תעשה את זה. איך אמרה לי פעם מישהי בהוצאה לפועל (90 אחוזים מנותני השירות לגברים הן נשים שם): "מה הבעיה, מאשרים. אח"כ הכי הרבה תגיש את ההתנגדות שלך".

אני עוד לא הרחבתי על פנייה למשטרה על כל דבר. נכון, לא נכון. המשטרה מהפחד עוצרת. שלא יגידו שלא עצרו, כי איזה בן של… פגע באשתו ועכשיו כל גבר גרוש הוא מפגע בפוטנציה. אישה יכולה להיכנס לתחנת משטרה, או לאיים כל רגע בזה, להגיד מה בא לה ואתה בבעיה. נניח לקחת את הילדים שלא ביום או בשעה שאתה צריך. היא יכולה להפנות עם הסכם הגירושין, שימו לב, למשטרה ולהגיש תלונה. תלונה אפילו על חטיפה! כי האבא לקח את הילד לא בזמן. ואל תגידו לי הגזמת. הייתי שם!

תגידו מה עשינו? מה? כולה התחתנו והבאנו ילדים. היינו באוטומט של החיים. כי ככה חשבנו שצריך – צבא, עבודה אישה, ילדים, משפחה. אז טעינו. אז מה, צריך להרוג אתונו פיזית ונפשית? לא הבנתי. מה קרה לארץ הזו, היא ארץ אוכלת גבריה. אין לכן מושג כמה זכויות הגבר נפגעות שוב ושוב בשנייה ורבע, בשם אי השוויון לנשים. אבל זה בדיוק הפוך.

גבר גרוש הוא בעל יכולות של ילד בר מצווה, זה כי נשים בחסות המדינה עושקות אותו. הוא צריך לעבוד 100 עבודות אם הוא רוצה לשרוד. מה קרה? הרי נשים עובדות היום, ומתגאות בכך. למה אי אפשר פשוט לעזוב בשקט, לחלוק הכל חצי בחצי ולהתקדם? אל תגידו לי זה קיים, זה לא. זה בשוליים. ברוב המקרים הגרוש הוא זה שעליו ייפול הכל והדוגמאות שנתתי הן רק קצה הקרחון. יש עוד מלא דוגמאות, מה האבא לא מוציא על הילדים כשהן נפגשים יחד? מה יגיד לילדים? אמא לקחה לי הכל? מה האבא לא משלם בבית הספר, לא בהוצאות? ברור שכן. הכול כולל הכל.

עוד דבר שמשגע אותי. הולכים לבית המשפט ועושים הסכם. ההסכם כולל כמה הגבר ישלם. אחלה. מצד שני האישה בהסכם חייבת לעדכן, את הגבר מה עם הילדים. היא חייבת לשתף אותו בהחלטות. הצחקתם אותי גם או באנגלית ME TOO. בעוד כל רשויות המדינה יאכפו, יעקלו ויעצרו מי שלא ישלם מזונות, הרי שאף אחד לא אוכף את החלק השני של ההסכם. את החלק שמדבר על עדכון האב, שיתופו. כמה פעמים אתה מקבל טריקת טלפון, או לא עונים לא להודעה כששאלת על הילד או מה קורה איתו. למה? ככה. תשאלו את הפאקינג מדינה הזו. שמפחדת מכל תנועה נשית לכיוונה.

תגידו לי שאלה קטנה לסיום. כמה פעמים בחיים שלכם השתמשתם בביטוי אב חד הורי? כמה פעמים השתמשתם בביטוי אם חד הורית? אתם הבנתם? אולי באמת הגיע הזמן שמישהו יבין שהאבות לא רק שהם חד הורים… הם גם בני אדם.

החלטה של חיים! / חכם סידי

מכירים את הסרט "דלתות מסתובבות"? נו, הסרט הזה שמחולק לו ככה לשניים שבו מתפצל גורלה של הדמות הראשית לכמה עלילות מקבילות בגלל איחור או מנגד הגעה בזמן לרכבת. אבל לנו מספיקה הרכבת של החיים שלנו, עם כל העליות והירידות של "רכבת ההרים" של החיים שלנו. אנחנו יודעים עד כמה חשוב לקבל החלטה או לא פחות חשוב לא לקבל החלטה. הן יקבעו יקירותיי ויקיריי איך יראו חיינו.

מאחר ואתם חוששים לשפוך את החיים שלכם, ולראות באיזו נקודה בחיים קיבלתם החלטה גרועה או לא פחות חששתם מלקבל החלטה ואח"כ הצטערתם, אז אני פה, לספר את חוסר קבלת ההחלטות שלי ואת הגרועות שבהן. אני לא פוחד. חלק מכם פוחד עכשיו כי הוא ליד מי שקיבל החלטה טובה או לא, להיות איתו, אבל אני לא שופט. זכותכם לפחד. גם זו זכות. הרי קיבלתם החלטה להיות ליד מישהו שאתם מפחדים לדבר לידו. טוב, שפכתי מספיק מלח על הפצעים שלכם. כאב? לא נורא. מגיע לכם…

עד גיל 35 כל מקום שדרכתי עליו הפך לזהב. בחור שעובד ב"ידיעות אחרונות" ונחשב לאחד הכתבים הבולטים שם, אישה נחמדה (נחזור לזה עוד מעט. לנחמדה, לא לאישה…), שתי בנות מקסימות, בית חדש בשכונה הכי נחשבת בראשון לציון, מנהל שכבה בבית ספר בתל אביב, בקיצר איש ששמו הולך לפניו. כמו שנאמר עוד קצת דבש ואני נחנק. וכנראה נחנקתי, כי קיבלתי החלטה ששינתה את חיי מהקצה לקצה.

חבר שלי מהעיתון תפס אותי יום אחד ואמר לי – בואנה יש לי מישהי פצצה להכיר לך. אמר כוסית, אבל זה לא מקובל להגיד (למרות ששופט בבית משפט אישר זאת לפני כמה שנים. אבל נעזוב…). יאללה, איך אומרים, כמה סטייק אפשר לאכול בבית, למרות שסטייק היא לא הייתה, אולי סנדוויץ" (נו ההיא הנחמדה. שלא הספיקה לעיניים הגדולות שלי). אז אמרתי לו למה לא? קבעתי עם "הפצצה" שלו איזה ערב וכשנפגשנו הבנתי שההגדרה "פצצה" לא תואמת אותה, היא הייתה "פצצת אטום", האישה הכי יפה שראיתי בחיי. זו שחלמתי עליה. מהר מאוד קיבלתי החלטה ללכת עם החלום, לעזוב הכל ולחלוק איתה את שארית חיי. החלום הפך מהר מאוד לסיוט (בסוף כולם וכולן אותו הדבר הרי). קיבלתי החלטה שנראתה לי אז הנכונה. רציתי שינוי, קיבלתי. וואחד שינוי.

מעל עשור וחצי כל מקום שנגעתי בו לא צמח בו דשא. ההחלטה שלי שיבשה את כל חיי. לא רק המזונות ששילמתי, אלא נשארתי בלי הבית, רחוק מהבנות (שנלחמתי אח"כ להישאר האבא שלהן), בלי רכב, בלי כלום. ההתעסקות בחיים שקיבלתי, לאחר ההחלטה שלי, עייפה אותי, הפכה אותי לפחות טוב בכל מקום. מהר מאוד מצאתי עצמי בלי העבודה בבית הספר, בלי העבודה בידיעות, בלי כלום. מיותר לציין, "הפצצה" התפוצצה במקום אחר. גם ממנה נפרדתי. החלטה אחת, חיים שלמים הלכו לי.

רגע בואו נעשה את העלילה עוד יותר עצובה. רגע לפני שנשארתי בלי כלום, קיבלתי הצעה מאחד מראשי הכדורגל בארץ, להיות בעל תפקיד מאוד בכיר בהתאחדות לכדורגל. הצעה שאף אחד מכם לא היה מוותר. אני כן. אדיוט. ברור. למה ויתרתי? כי אז עוד עבדתי בביה"ס, בידיעות ויחד הרווחתי מעט יותר. לא ראיתי את התמונה כולה. העגלה עברה לידי, הפעם בחרתי לא לעלות עליה, לא לקבל החלטה. 3 חודשים אח"כ נשארתי כמו שאמרתי בלי העבודה בעיתון ובלי ביה"ס (ולהוסיף מכת מוות, חנות שהייתי שותף בה, קרסה. "תענוג"…). קיבלתי החלטה לא לקבל החלטה… התוצאה, עוד נוק אאוט מבית היוצר שלי.

אל תדאגו לי. מאז קיבלתי החלטות נוספות, חלקן טובות וחלקן רעות. אבל את המחיר שלמתי או הרווחתי (עובדה אני כאן). אל תתבלבלו, אני לא אומר לכם אל תקבלו החלטה, אבל אם קיבלתם החלטה והיא לא הייתה טובה לכם, תלמדו ממנה. אגב, אפשר ללמוד גם מההחלטה שהייתה טובה. לא לומדים רק מטעויות, אלא גם מהצלחות.

אתם מסתכלים עכשיו על עצמכם, נכון יותר על הסביבה שלכם. מה שאתם זה מה שבחרתם. לפעמים בחרתם מתוך פחד, לפעמים בחרתם גם אם ידעתם שאתם בוחרים לא טוב, אם בחיים האישיים או בעבודה, אם בכל מקום. לפעמים אפילו בחרתם בחיים שלכם לא לעשות כלום וגם על זה שלמתם. הבחירות שלנו הן החיים שלנו, הנה אני אומר שוב. הבחירות שלנו יקבעו איך נחיה, טוב או רע, למרות שטוב לאחד זה רע לשני וההפך.

יש ספר מעולה שקראתי כמה פעמים שנקרא "החלטות היסטוריות והיסטריות", של פרופסור הר סגור ז"ל. הוא מספר על החלטות בהיסטוריה שחלקן צלחו וחלקן לא צלחו. איך יודעים אם ההחלטות היו טובות? פשוט לפי מה שקרה אחרי קבלת ההחלטה. אבל זה לא אומר שלפעמים אתם יודעים והכי חשוב מרגישים עוד לפני שאתם בוחרים החלטה, שהיא תוביל אתכם אחר כבוד לתהום… ואתם… צועדים בבטחה לשם. אז לפחות את זה תזכרו. נפלתם לתהום…תתרחקו.

פעם אמרו לי שהפחד משתק. זה נכון. אבל תתפלאו, גם בפחד אפשר לקבל החלטה, או לא לקבל החלטה. אל תצטערו אם לקחתם החלטה גרועה. תעשו את ההחלטה הבאה כמה שאפשר טובה יותר. נכון, אין חכמת בדיעבד, אבל הלו רק שתדעו…. אין פתרון אחד להחלטה. אבל יש תוצאה.

תמחקו להם את החיוך!

אם מישהו רוצה לראות איך נקראים פניו של המוות, שיסתכל בתמונת רוצחה של אורי אנסבכר, בת ה-19, שכל מה שעשתה הוא להיוולד יהודייה ולהסתובב בארצה. אותו מחבל עראפת בן מוות ארפאעיה, הגיע להארכת מעצרו. כולם הסתכלו בעיניי הרוצח. אני הסתכלתי על החיוך שלו. לא הגיע הזמן שנמחק לאחד כזה את החיוך? שלא יזכה לחייך יותר בימי חייו? דמה של אורי זועק מהאדמה והבן של… (יאללה אין לי כח לא לקלל אותו) מחייך.

במדינת האין ההיגיון של ישראל, יכולה מערכת משפטית שלמה לנסות להרשיע בכל מחיר חייל צעיר (אלאור עזריה) כאילו היה אחרון הרוצחים עלי אדמות. למי ששכח, עזריה עשה מצווה וגאל אותנו כשחיסל מחבל רגע אחרי שדקר את חברו לפלוגה. אנחנו לא נזכה לראות את חיוכו של המחבל, גם הוא לא. מזל. שלנו.

אבל אותה מדינה מאפשרת שוב ושוב למחבלים אחרים וגם למחבלות אגב, להמשיך לחסל פה יהודים, כי הם יהודים ולהגיע מחיוכים לספסל הנאשמים, להשלים בגרות, להתלבש לא רע, ואפילו לאוכל טוב ואפילו לשבוע ולזרוק לאשפה. מדינה פח.

אחד מחבריי בפייסבוק כתב פוסט ובו שורה אחת בלבד. אבל כמה כח היה בה: "אני אצביע למפלגה שתחוקק עונש מוות למחבלים". גם אני. האמת גם אתם צריכים. בחיי, עם כל הצרות הכלכליות שיש פה, עדיין זה חשוב יותר מכל עניין כלכלי. עונש מוות למחבלים צריך להיות הראשון במעלה. שנרגיש קצת יותר בטוחים בינינו כאן, אח"כ נדאג לפרנסה שלנו.

אבל את מי זה מעניין. כל אחד רואה, מתרגז וממשיך הלאה. החברה פה כבר הוכיחה כשהיא רוצה היא מתאגדת סביב נושא ותוקעת אותו בגרונו של השלטון. אבל כשאני שומע קולות של אנשים שקוראים לא לפגוע במחבלים ולפגוע בחירותם של חיילי צה"ל, שחיסלו את החיוך של המחבל הבא, אני משתגע. אם זה לא היה עיתון, הייתי אומר שאני בסתר ליבי מאחל לאותם אנשי שיוצאים נגד החיילים ובעד המחבלים, בשם הדמוקרטיה, שיזכו בעצמם לחיוך של מחבל על חשבונם. אבל לא אגיד את זה, כי אז יתבעו אותי כי אותם אנשים מעדיפים את האויב עליי, אז גם את זה לא אגיד. אז הנה לא אמרתי.

בואו נעשה פעם אחת ולתמיד סוף. יש עונש מוות למחבלים במשפט הצבאי. אין אותו בחוקים האזרחיים. אבל למה לעבוד על האזרחים, הרי מחבלים נשפטים בבתי דין צבאיים. אז למה אין עונש מוות תשאלו? כי התביעה הצבאית לא דורשת. כן, אותה תביעה שדרשה עונש קשה לעזריה, שדרשה להעמידו על רצח! ריבונו של עולם, של מחבל מסריח, לא ביקשה עד היום עונש מוות לאותם מסריחים. עצוב. אם זה היה בן משפחתם גם לא היו רוצים את זה? גם היו מסתפקים בחיוכו של הרוצח על דוכן הנאשמים? לא נראה לי. אני לא מאחל להם, אבל מאחל שיאלצו להבין מה עושה החיוך הזה, לנו לאזרחים.

ואל תתבלבלו כן, זה משפיע על חיילי צה"ל, בכל מדינה מתוקנת, כן, גם דמוקרטית, מחבל רוצח היה זוכה לעונש מוות. חד וחלק. אני הייתי לארג' איתו ונותן לו לבחור בין הגז, לזריקה לכסא החשמלי. אבל בישראל, שמשחקת אותה אמ, אמ, אמא של הדמוקרטיה, אנחנו לא נפגע בו. בחייל כן נפגע, אבל במחבל, מה פתאום? הייתי פוגע בו ובזה של האמא  שלו… ואני ככה קרוב לקלל.

תגידו לי אתם? למה שלא ירצחו בנו. הרי הם יודעים שאין איזון בתגובה. הם הרגו, ישחטו, יתפוצצו וזו רשימה חלקית, ואנו ננטרל אותם, נעצור, נשפוט, ניתן להם מזון, קנטינה בכלא, כסף, טלוויזיה עם ערוצים, השכלה, הרשות והחמאס יתחרו ביניהן מי ייתן למשפחתם יותר, לא תמיד יהרסו להם את הבית, אז למה שלא יחייכו? ההיפך, הם מתפוצצים מאושר, על חשבוננו.

תאמינו לי אנחנו מלכלכים השכם וערב על איראן. מי שיעז לעשות פיגוע נגד מדינה במזרח התיכון, יודע שהוא ימות. תראו לי כמה פיגועים יש באיראן? במצרים? בירדן? ברור שאין הרבה, כי שם ישלמו בחייהם. אבל פה, לא, למה? כי הפרקליטות תגייס אנשים נגד ראש הממשלה שקיבל סיגרים, שמפניה ומצדי קאווייר גם, אבל לא תלחם באותה חורמה בעונש מוות למחבלים. סורי זו האמת.

רגע, אל תתבלבלו יקיריי, ואתם מכירים אותי. אף אחד לא ייצא פה נקי. גם לראש ההמשלה יש חלק בזה. כמו שהוא הופך עולם כשהוא רוצה לחוקק חוק, הגיע הזמן שיחוקק חוק של עונש מוות למחבלים והוא ראש ממשלה מספיק זמן לעשות את זה. לא רואה רבים בציבור שיתנגדו לכך ואלה שיתנגדו, מצדי שייקחו להם חופש ארוך מאתנו במדינה שכנה… אבל שם לא יתנו להם לחייך. רק במדינה המטורפת שלנו שמקדשת זכויות לרוצחים לאומניים.

אז אסיים בדיוק כמו שפתחתי. כל מפלגה שתבטיח עונש מוות למחבלים, את הקול שלי ההיא כבר קיבלה, היא תגרום לי לחייך. אבל תעשו לנו טובה ותמחקו להם כבר את החיוך הזה של הרוע.

פסטיבל בני גנץ עלול להיות הרסני למדינה שלנו

תגידו, מה אתם סתומים? לא באמת, אל תעלבו. להיעלב זו בחירה (חבל שלא למדתי את זה בגיל צעיר יותר, היה עושה לי חיים קלים יותר). רוצים להיעלב, תעלבו. חופשי. אבל זו האמת. אני מרגיש שאנחנו קצת סתומים, הרבה טיפשים. בעיקר לא אחראים.

ואחרי שתקפתי אתכם, אירגע. הסיבה שאני ככה זה בגלל בני גנץ, סליחה, לא בני גנץ, הנהירה וההערצה אחרי בני גנץ, שאם נשתמש בלשון הכדורגל "לא קרע אפילו זוג נעליים", שזה במילים אחרות לא עשה שום דבר פוליטי או דומה בניהול מדינה וכבר צופים לו 20, 25, 28 מנדטים! הלו נפלתם על הראש? מקווה שלא יכאב אח"כ למדינה.

כן, זה נראה כאילו נפלתם על הראש. אין לי דבר וחצי דבר ואפילו דבר וחצי נגד האיש, גם לא כל כך בעד. יכול להיות שהוא איש מדהים. יכול להיות. יכול להיות  שהוא לא. אבל למעט העובדה שהוא היה רמטכ"ל טוב, או בסדר, מה הוא יודע בדיוק בניהולה של מדינה, שנקראת ישראל? מי שרוצה להבין במה מדובר שיחזור רגע לממשלת רבין הראשונה ב-1974 ויראה מה קורה כשיש חוסר ניסיון.

אבל מה זה אומר עליכם? איך אתם מעריצים עד טירוף אדם שאתם באמת לא יודעים מה הוא ובעיקר מה הוא יכול? זה מזכיר לי מאוד את יאיר לפיד בקדנציה הראשונה שלו, שקיבל 19 מנדטים, בלי לעשות כלום, למעט להגיש חדשות ולסדר את הפריזורה. הקדנציה שלו כשר אוצר, הייתה בדיוק כמו בטלוויזיה, סרט. אבל סרט רע. כששאלתי פעם מישהי מדוע הצביעה עבורו, ענתה לי… נשבע לכם בקלפי, ש… "הוא יפה". הוא יפה? חמוד? וגם אחלה?

אז עכשיו בני גנץ גבוה. וואלה מחר נבחר מישהו כי הוא בעל ידיים גדולות, כפות רגליים נאות, או… טוב נעצור פה. אולי נבחר מישהו כי הוא יעשה לנו טוב? חשבתם על זה? כי הוא יכול לעשות לנו טוב. או אם נדייק, יודע לעשות לנו טוב?

אבל מה שזה בעיקר מלמד הוא שלציבור בישראל כנראה נמאס ממה שיש. או בשם המלא בנימין נתניהו. אני לא אכנס אם הוא ראוי או לא, אם הביא את זה על עצמו, את האהבה והשנאה. הוא עשה לא מעט טעויות, בעיקר כלכליות בעיניי, אבל עשה גם לא מעט דברים לא רעים, אפילו טובים, בעיקר ביטחונית. בכל מקרה טוב או לא, ככל הנראה הציבור רוצה שינוי. או לא. לדעתי או לא. אבל יהיה מעניין לראות מה יקרה אחרי הבחירות. אבל בחייאת תבחרו מישהו שעשה. לא מישהו שיעשה. הייתם לוקחים עבורכם מישהו שלא עשה כלום בחיים? ממש לא. רק אומר. בחמש על חמש לא הייתם בוחרים אותו, במשחק בשכונה.

אני לא מתכוון לקחת חלק בחגיגה הזו סביב בנימין, גנץ. גם לא בחגיגה סביב בנימין, נתניהו. רק לגבי האחרון אפשר להיות חלוקים, אבל את העובדה שהוא עושה, ויודע מה הוא עושה, לפחות בחלק מהדברים, אין ספק. לגבי בני גנץ? מה אני יודע? מה אתם יודעים? מה? אז על מה החגיגה? על זה שהוא, רק הוא. מה עם התוכן? עוד אחשוב שהחברה שלנו עוסקת רק דברים בשטחיות, בלי עומק. אהה היא כן? נו טוב. עכשיו זה קצת יותר ברור לי למה מעריצים אותו.

ואגב מה זו מקהלת המעודדות שגנץ או מי מטעמו סובב סביבו בעת שהוא נאם? אמרתי נאם? מתנצל. בעת שכולם הקשיבו לו והוא לא אמר הרבה. אז בעצם עדיף היה שישתוק? כל מילה כפיים. כל משפט צרחות, כל פסקה מלמיליאן. מה קרה? תנו לשמוע, מה שהוא יעשה בעתיד. תנו להקשיב, להחליט. לא אתם צורחים. אמר אה בה והם סביבו בוויברציה… היה לי הרושם שאם גנץ היה מגרד ב… אף נניח, גם היו צעקות של הנה בא ראש הממשלה המגרד הבא…. הייתה הרגשה של שואו, כאילו הכל הוא שואו אחד גדול. אבל אולי בזה באמת מדובר בשואו אחד גדול. אח"כ נמלא את התוכן.

לפני שתחשבו שאני אוהב את נתניהו, אשאל עוד שאלה ואלך לדרכי. תגידו, הייתם חותמים על דף ריק ואח"כ מוכנים שמישהו ימלא אותו בפרטים? ברור שלא. לכו תדעו מה הוא ימלא? איך זה יסבך אתכם? נו, ברור שתחששו. וזה רק דף. אז איך זה שיש כל כך הרבה אנשים שמוכנים לתת את הפתק שלהם לגנץ, מבלי שידעו באיזה תוכן הוא ימלא אח"כ את המדינה? לא שחס וחלילה אני חושב שיעשה משהו בכוונה נגד ישראל, זה לא. אבל בהחלט אני חושש שירצה וייצא לא משהו טוב בכלל. ראו אסון אוסלו. איך אומרים? הדרך לראשות הממשלה מלאה בכוונות טובות? סליחה לגיהינום.

מה שהבנתי מגנץ זה הרבה סיסמאות. חלקן ריקות, חלקן ריקות עוד יותר. אבל המשפט המרכזי שלו היה להבנתי, "לא שמאל, לא ימין". השאלה יקיריי אם הוא מדבר על הדעות שלו או הידיים שלו…

יש שופטים בישראל?

לפני שנתחיל, הבהרה. אין לי כוונה להזכיר את אפי נווה יותר מפעם אחת וזהו. הנה הזכרתי, אפשר להתקדם. הבעיה בעיניי אינה הפרשה עצמה. תמיד יהיה מי שיעבור על החוק, אם עבר, הבעיה היא הנזק התדמיתי שנגרם למערכת המשפט בעקבות ערבובן של שופטות ושופטים, גם אם בודדים, כרגע בפרשה שהמילה יושר לא נמצאת בה. הכל עקום בה. הציבור שוב מסתכל, מתוסכל, עכשיו על בית המשפט ואומר לעצמו – מושחתים. או נכון יותר, מושחתים?

עצוב שזה המצב. כי בנינו הרי ברור שרוב רובם של השופטים אינם מושחתים. או אני מקווה שכך הדבר, שרוב רובם אינם. אבל כמו שהשר גלעד ארדן, השר לביטחון פנים, הציב אתגר בפני המפכ"ל החדש למשטרה, שטרם בחר, להחזיר את אמון הציבור במשטרה. זה אומר שכל השוטרים מושחתים? ממש לא. נו די, לא. זה אומר שיש בעיה בין הציבור לשוטרים ולשני הצדדים יש חלק בזה, ושני הצדדים "זכו" בזה ביושר. אבל זו בעיה. לנו, לכולנו. כי צריך משטרה טובה. גם מבקריה הגדולים של המשטרה יודעים זאת.

גם מערכת בתי משפט צריך. יש דרך אחרת ליישב סכסוכים או עבירות על החוק? מה אתם רוצים שבוררים של העולם התחתון יקבעו? ממש לא. אתם צריכים משטרה טובה ואתם צריכים בתי משפט מצוינים. אחרת הכאוס ישלוט פה. זה ברור. אין שיטה מנצחת אחרת, או כמו שפעם אמרו על הדמוקרטיה, אין שיטה גרועה פחות. מצטער אם זו ההשוואה, אבל זה המצב כרגע ביחס הציבור לבתי המשפט. על פי המקרה האחרון גם הם "זכו" בזה ולא ביושר. לפחות חלקם.

בתי המשפט שהיו חסינים עד עתה, כמעט, מביקורת, עברו בגלל הפרשה להיות גוף שמושמץ מתחת לכל עץ רענן וגם סתם ככה בסלון. אני לא בא להגן על מערכת המשפט, וגם אני כמו כולם, הרגשתי לא פעם את "נחת" פטישם של השופטים והשופטות, כשהיה נראה כאילו הם מנותקים ומרגישים מורמים מעם. הפרשה הזו הורידה אותם בבת אחת לגובה של הרחוב, ועכשיו הם מסתכלים לאנשים הרגילים, בעיניים. או אולי בדיוק ההיפך.

מעניין אותי איך מרגיש שופט או שופטת (לא מתכוון להגיד כאן שום דבר ציני או מיני. ראיתי את זה מספיק ברשתות) כשהם נכנסים להיכל שלהם ומנסים להעמיד את הבאים אליהם במקומם. ל"הרביץ" בהם תורה, או גרוע מזה, לגזור את דינם. הרי הפרשה הזו מרחפת מעל ראשם, גם אם הם נקיים וצחים לגמרי, ואני מניח או מקווה להניח שהם כאלה. ברור להם שכעת הם לא פחות "עומדים" לדין בעינינו ואולי יותר, מאשר האיש העומד מאחורי דוכן העדים או תא הנאשמים. סורי כבודו. בגלל בודדים יש בעיה בכבוד, כבודה.

פעם אמר מנחם בגין (איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא), כי "יש שופטים בירושלים". היה חשוב לבגין לשמור על הדמוקרטיה. צודק. גם אני חושב כמותו. אבל זה לא אומר שאי אפשר כעת לבקר אותה. כי משהו לא טוב עובר עליה. בהשאלה מהמשפט הזה, חשוב יותר היום לשאול לא רק אם יש שופטים בירושלים (בגין התכוון לשופטי העליון), אלא האם יש שופטים בישראל? אני מקווה שכן. אני רוצה להאמין שכן, האמת כתבתי את הכן מאוד חיוור. אבל כן, אין ברירה, בעצם אם נהיה לרגע בראש של בית המשפט, אז השופטים זכו… מחמת הספק. ואם יש ספק, אז אין ספק.

ועוד דבר כמעט אחרון מאוד חשוב. אין אדם ואישה בישראל או אישה ואדם אם אני לא רוצה להסתבך, שלא ראו את תמונות השופטת, עורכת הדין, בעלה של עורכת הדין ולא יודע מי עוד בפרשה שלא הייתה מביישת אף סדרת טלנובלה, או טמבנובלה, כמו שאני אוהב לקרוא להן. הלו, יש להם משפחה, ילדים, שכנים, קרובים, מכרים, מה לא. לא הייתם רוצים שאתם תראו בראש חוצות, אבל זו המדיה היום והיא קטלנית. היא "הורגת" ולא ברכות. מצחיק שעיתונים או אתרים רשמיים מטשטשים את הפנים, שכולם ראו אותם כבר, אבל זה סיפור אחר. הפחד שלי הוא שאחד או אחת המעורבים, יפגעו בעצמם. הנה אמרתי. בלי טשטוש, בגלוי. אז אנחנו כולנו באמת נצטרך להסתכל על הלבן שלנו בעיניים, לגלגל אותם ולהגיד שלא לזה התכוונו. הלוואי והדברים שלי יישארו מנותקים, הזויים ועל הנייר ואטעה…

ועוד הלוואי ואטעה אחד… אימפריות לא נפלו בגלל צבאות אחרים, הן נפלו בגלל שחיתות. ישראל לא אימפריה, אבל היא בהחלט מדינה חזקה שהספיקה לא מעט בזמן המועט שהיא כאן. ישראל לא תיפול בגלל אויבה, אלא בגלל שחיתות באושיות המדינה. זה כבר קורה בימים אלה. משהו צריך לקרות. אתמול. לפני הפרשה. בוודאי אחריה.

בינתיים ניכנס ונצא בשערי בית המשפט, נסנן כמה אנחנו לא מאמינים להם, אבל נצטרך לקבל את ההחלטות שלהם. ישראל 2019.

עצבניים טבעי

תישבעו ביקר לכם, נכון שאתם מתעצבנים על כלום, על שום דבר? על חצי עקיפה בכביש, על מישהו מסדרת 'אני רק שאלה', שלקח לכם את התור בבנק, או סתם אישה שנדחפה בסופר. כמה אנחנו עצבניים, כמה אנחנו מקצרים. את החיים הכוונה, בגלל זה. ואל תגידו אני לא. זה בדיוק אתם. כן. נו יש לכם רק שאלה? רק להירגע בבקשה אי אפשר לקרוא את הטור הזה בכעס. אל דאגה תהיה לכם הזדמנות אח"כ להעיף את העיתון בכינון ישיר לעבר אובייקט קרוב. ז'תומרת להתעצבן שוב בזמנכם החופשי.

אז אני רק אמשיך ברשותכם. כל הזמן אנשים מתרגזים על משהו. לפעמים נשבע לכם מתרגזים כי הם פשוט רוצים להוציא קיטור. הייתם פעם נניח במרכז שירות של חברה סלולארית. כמה פעמים שמעתם מישהו שמקבל סביבון ולא בחנוכה וצורח שהוא יעזוב והוא יחליף חברה? נו והחליף? איזה החליף ואיזה סלקום… נשאר כמו גדול. אבל העיקר צעק, פרק. תאמינו לי לפעמים שאני עצבני בא לי להיכנס נניח לחברת פלאפון, לצעוק שזה חרא של שירות ולצאת… ואני בכלל מנוי בפרטנר. אבל מה זה משנה, העיקר צעקתי.

כן, כי זה אנחנו ופה זה כבר לא כולל גזע, מין, דת, דעה וסתם צעקה… כולם מתעצבנים. בלי סיבה. כי מי צריך סיבה בכלל בשביל להוריד את הקריזה על מישהו אחר. רוצים סיבה, אין בעיה, נמצא כבר אחת כזו. באמת, בישראל חסרות סיבות לכעוס. ישראל זה כר פורה לעצבנים. נולדנו כאלה. ישראל היא בירת העצבניים של המזרח התיכון, או משהו כזה. בואו נסכם, רגועים אנחנו לא.

אבל בואו נעזוב רגע את הציניות. נשבע לכם שזה מקצר את החיים שלנו. זה מוריד לנו שנים באחוזים שאפילו מס הכנסה, עוד מישהו שאני נהנה לקלל על בסיס יומי ולהוריד עצבים, לא מעז לקחת לנו. תשאלו כל רופא מתחיל, אפילו וטרינר, מה קורה למי שמתעצבן, פשוט לא רק היום שלו הלך, הולכים לו החיים. הגוף שלנו משאיר לנו בכל צעקה "חשבונית", שהוא מבקש שנשלם במועד מאוחר יותר. ואנחנו משלמים, בבריאות. הגוף יקיריי רושם הכל.

כן, אני יודע שיש כאלה צדקנים מביניכם שעכשיו אומרים שהם לא מתעצבנים. זה בסדר, גם מעשן כבד אומר שהוא מעשן רק קופסא ומתכוון לפקט שלם ביום. ככה גם העצבניים. צועקים, נרגעים ואח"כ שוב חוזר חלילה עד הקריזה הבאה. יותר מכך, כשהאדם העצבני "טבעי", כן זה השם המדעי שהרגע המצאתי, רואה מישהו אחר כועס, הוא מיד נכנס לתפקיד "איש השאנטי באנטי", שזה יענו האיש הרגוע שמצקצק בלשונו ואומר שלא יכול להיות שככה מתנהגים, ולא משנה אם רגע לפני כן זה היה בדיוק הוא. עכשיו הוא בתפקיד המביט, האנתרופולוג. בקיצור החרטטן התורן. הלו, לפני רגע אתה נראתה ככה, גם את גברת, עם הרעש, העוויתות בפנים, הריר בקצה הפה והתנועות החדות והלא ברורות כאילו חיברו אתכם לכיסא חשמל. פשוט יש לכם הזדמנות לא נדירה לראות איך אתם נראים, כשאתם מתעצבנים, אז אתם משחקים את איש האו"ם הניטראלי. אום שמום.

ראיתי לפני כמה ימים, נשבע לכם בתור שלי לקופת הכרטיס הקרובה אל ביתכם, אישה בסופר שפשוט חיפשה עם מי לריב. מצאה? מה זה מצאה. מסכנה האישה האחרת, כבר לא היה לה לאן לברוח. אבל מה שהכי הטריד אותי הייתה העובדה שהאישה שצעקה לא נרגעה, גם אחרי שהצל של הנבוכה נעלם. זה היה בדי.אנ איי שלה. פשוט היא לא עצמה כשהיא לא עצבנית. אח"כ היא בטח הגיעה הביתה, צעקה קצת על הילדים, הרבה על הבעל ולבסוף אמרה שהם מוציאים אותה מדעתה ומוציאם ממנה את הרע. הלו, אם יצא ממך הרע, זה כי הוא שם.
אל תגידו לי שזו מדינה לחוצה כמו שאני אמרתי מקודם. אז מה, אם אמרתי זה נכון? זו לא מדינה לחוצה. זה האנשים שלחוצים. ואל תבלבלו לי את אזור המפשעה עם סיפורי "אנחנו מוקפים אויבים", המריבות שלנו והצעקות לא קשורות לא לחיזבאללה, לא לחמאס ולא איראן. הם קשורים, לבעל, לאישה, לשכנה ולאיזה סתם אדם, שכל אשמתו היא שהוא עמד ביניכם לבין אירוע שהרגע עברתם ותפקידו הוא לספוג את האשמה. וואלה, כמה פעמים אמרתם לעצמכם, שבא לכם להוציא את העצבים על מישהו. מישהו תמיד שם, גם הרגע.

ועוד דבר קטן רגע לפני שנפרד איש לעצביו. תגידו לי עם היד על הלב, או במקרה הזה נכון יותר על הפה, כמה מהמריבות שלכם אתם באמת זוכרים? אם מחר תצטרכו להיזכר על מה רבתם לפני שבוע, שלושה, חודש, שנה, חיים שלמים, האם תזכרו? ממש לא. אם זה היה חשוב לא הייתם זוכרים? בטח שכן. מה המסקנה שלי? סליחה, שלכם? שחבל על העצבים שלכם (למרות שחבל היא מילה שאומרים על משהו שנגמר, והעצבים לא נגמרים לעולם אין להם פג תוקף או תכולה. וחבל), שלפחות חצי מהמריבות ואיתן השי הנלווה – עצבים, היו מיותרות. אז תמשיכו ותתרגזו. סתם.

פעם מישהו לימד אותי ביפו, בשכונה, משפט שלעולם לא שכחתי: "מי שעושה רעש" כך הוא שח לי, האיש שכל השכונה פחדה ממנו, "אל תחשוש ממנו. תפחד מזה ששקט". האמת. צודק.

הכל פתיר

מאחר ואני שופך פה את הלב שלי, אומנם באמצעות המילים, אבל דרך כל תא בגוף שלי, אז אתחיל בדוגמא שלי, אח"כ אני בטוח שכל אחד מכם כבר יתחבר אל זה לבדו. מאיפה אני יודע? נו מה, בגילי הניסיון הוא החכמה האמיתית, הוא זה שעונה לי לבעיות, מה שלצעירים יותר, זה בגדר שאלה שטרם חוו אותה. כן, ניסיון שווה חכמה. תאמינו לי. אני הייתי בגילכם, אתם טרם בגילי (טוב נו, חלק מכם)

ולענייניו. לפני עשר שנים היה לי הכל. חנות בגדים מצליחה בקניון בראשון לציון (עם שותף, שבקושי הגעתי אליה. עוד טועות שלמדתי ממנה. אבל זה בפעם אחרת), משרה נחשקת בידיעות אחרונות בתל אביב, עם שכר שגם היום היה נחשב ללא רע בכלל, הייתי מורה בבית ספר תיכון ביפו ואחד כזה בעל מעמד טוב מאוד שם.

ואז, בתוך חודש אחד הכל קרס, המצב הכלכלי בעולם (משבר 2008), הביא לקריסת החנות, בבית הספר המנהל הודיע לי על קיצוצים שהותירו אותי עם רבע משרה ובידיעות אחרונות החליטו לצמצם משרות ואני שלמתי את המחיר. נותרתי בתוך פחות משבועיים בלי כלום. חסר כל. זאת אומרת נשארתי רק עם אמא שלי זכרה לברכה (כמה אני מתגעגע אמא) והבנות שלי אופיר ויובל. זהו. זהו. בלי שקל על התחת ואם לא ננסה להיות מצחיקים, בלי אגורה לחיות איתה.

כמובן שעטו עליי כל "הטורפים" הרגילים, כולל בנקים לפני הכל ולא רק הם, הגרושה, ספקים, וסתם אנשים שחשבו שעתה יוכלו להגיד לי מה שהם רוצים, כי אני בלי כוחי. כולל כאלה שחשבתי שקוראים להם חברים שלי. אז חשבתי. אפילו הרכב נלקח ממני. הפכתי בגיל 40 פלוס לאדם בלי רכוש.
חשבתי על הכל. גם על החבל. אל תצחקו, על הכל. מה שהחזיק אותי היו אמא שלי והילדות. מבחינתי חשבתי שזהו. אין לי מה לעשות יותר. אתם רואים שזה לא קרה כי הנה אני כאן. הנה אני אתכם (ותודה לש.מ. שאני אתכם). מתישהו הבנתי כי יש לי שתי אופציות, להמשיך לקרוס או להוציא את כל מה שיש לי עמוק בתוך תוכי, את הכח הזה שאתה מגלה רק ברגעים האלה. והכי חשוב המצאתי את עצמי מחדש. או אולי גיליתי את עצמי מחדש.

קמתי בוקר אחד והחלטתי לעשות. חיפשתי בית ספר אחר, חיפשתי עוד מקום ללמד בו ומצאתי מכללה שבה אני מלמד כמרצה עד היום (שם הכרתי את אם בני, אבי שהוא העתק הדבק שלי. מעז יצא לי הכי מתוק שיש. אני יודע כי אני מנשק אותו ויודע כמה מתוק לי), חיפשתי עוד מקומות לעבוד בהם בתגבורים לבגרויות, בכל מקום בארץ כמעט וגם את זה עשיתי. רכשתי לי רכב סוג ז', אבל שנוסע, ונסעתי ממקום למקום, מעבודה לעבודה. גם מצאתי לי תעסוקה לא לחשוב על מר גורלי וגם התחלתי למצוא לי פתרונות לסגור פה פינה, שם פינה וכך פשוט קמתי מהרצפה, לברכיים משם על הרגליים.

אני יודע. עכשיו תגידו שאני מספר על זה ממבט רחוק. מאוד רחוק ואצלכם אולי זה הרגע הזה. אבל הכל פתיר יקיריי. הכל. הכל תלוי בנו. נכון, אומרים בעזרת השם, אבל המילה היא בעזרת השם וזה אומר שזה גם בעזרתנו. ברגעים האלה גם גיליתי מי באמת רוצה לעזור לי ומי רק חי בצילי ונהנה ממעמדי. נותרתי עם חבר או שניים אמיתיים. לא יותר.

אנשים נוטים לראות את הרגע הזה של הקריסה כאילו אין יותר. רגע הקריסה האמיתי הוא לא במעשה שקורה לכם, אלא ברגע שהחלטתם לוותר להרים ידיים, להגיד מעכשיו יקרה מה שיקרה זה לא יעזור. אבל הנה אתם קמים גם לבוקר. אתם חייבים לצפות לעתיד בסקרנות כמו שאני תמיד אומר. אין לדעת מה יקרה מחר ולאן זה יוביל אתם. תראו אותי, הגעתי מהרגע הזה של כלום, לרגע שיצרתי לעצמי הכל מחדש ובגיל לא צעיר ואפילו זכיתי בבן שלי.

ברגע הקריסה לא ראיתי את זה. ראיתי רק שחור, שחור ושחור. אז נכון, הרגע הזה הוא אולי שחור, שחור ושחור, אבל להישאר מתחת לשמיכה או לא לצאת לעולם להתמודד, היא לא רק טעות, אלא הפיכת הקריסה לקבועה.

מי אמר שאפשר להתחיל מחדש רק שאתה בן 20? מי המציא את זה? החברה שלנו. אז הסביבה שלנו שמבקרת אותנו כל רגע לא תמציא את עצמה מחדש ותישאר כפי שהיא. אתם, אתם תעשו מה שאפשר עבור עצמכם. לצאת מהמצב הלא טוב שאתם נתונים בו. אני לא כותב את הדברים כאילו בהוראות הפעלה. הייתי שם. אני יודע שאפשר.

ועוד דבר אחרון שמאוד חשוב. תלמדו להעריך את המצב שבו אתם נמצאים. אם טוב לכם, אל תבכו, אל תתלוננו, שדרגו את המצב, תשמרו אותו. תעריכו את מה שיש לכם. אל תבכו ותגידו לזה יש יותר ואני רוצה ככה וככה ועוד קצת ככה. תיהנו מהרגע הזה, הוא לא נצחי. החיים הם באמת כמו רכבת הרים, פעם למעלה ופעם למטה, אבל אל תשכחו, רכבת ההרים הכי מסוכנת שיש, בסוף היא מגיעה לתחנה שלה… התחנה אותה היא מבקשת כל הזמן. החיים יפים.

יאללה בלגאן

לא יודע מה עבר לכם בראש כששמעתם על הקדמת הבחירות השבוע. אני חשבתי מיד על התחת, נו טוב, ישבן, טוב טוב טוסיק. עכשיו זה נשמע יותר טוב? ברור שלא. למה חשבתי על זה, כי חשבתי עכשיו על 120 ישבנים כאלה שזזו בחוסר נוחות על כסאות העור צבי, חישבו לאחור את קיצם הפוליטי. נו, אתם יודעי החברים (של עצמם) בכנסת.

כן יקיריי, לא את כולם נראה שוב בכנסת הבאה. זה מה שמפחיד אותי. שהם יודעים את זה שעכשיו עד הבחירות ב-9 באפריל, שטוב שלא קבעו את זה לראשון באפריל ואז לפחות היה על מה ללעוג (מזל שזה לא יוצא על יום ג', שזה תמיד יום הבוחר), הם יעשו מה שטוב להם ורק להם, בכדי לקדם את הסיכויים שיניחו שוב את ישבנם הענוג (עוד פעם תחת?) על הכסא הזה, עם בעל החיים המסכן ההוא, ולא אני לא מתכוון עכשיו לצבי, אלא לבני האדם, כי גם אנחנו בעלי חיים, אתם יודעים… את המחיר של הרצון לנוחות ישבנם נשלם אנחנו על גבנו.

כי ככה זה בחיים. בוודאי הפוליטיים. עכשיו כל החלטה לא תהיה ברמה הלאומית, אלא ברמה האישית. כל נבחר/ת ציבור, שרוצה להיבחר על ידי הציבור, ידאג לאינטרסים הכי צרים שלו, עם חשבון רחב שאנחנו נשלם. אולי לא נשלם את זה כאן ועכשיו, אבל נשלם בסופו של דבר.

כי כבר לא נראה את האור מרגע שההחלטה להקדים נפלה. הרי ברור שייעשו כל מיני הסכמים בחדרים חשוכים, כאילו היו מתקופות חשוכות. כל אחד ירצה למגזר שלו (למעט הרוב במעמד הביניים, שאין להם מגזר), לתת לו את ליטרת הבשר שהוא רוצה. על חשבון מי? מה זה אכפת, הרי אנחנו בתקופת בחירות וכל אחד יתחרה מול האחר כמה יותר שיחלק, שיספק, שישחז (זו מילה במקום לשחד), שייחנק… אבל הבעיה שאת המשאף הכלכלי אנחנו נצטרך אחר כך ובדחיפות של חולה אסטמה באמצע התקף של קוצר נשימה. אנחנו לא נחכה לזה בקוצר נשימה, אבל בטוח שהנשימה תהיה קצרה מאוד, לאחר שנדע כמה שילמנו על זה, על "מס הבחירות", כשנקבל את החשבון ובאמת הפעם זה לא כולל שירות. אלא חוסר כשירות.

אבל עזבו כסף, כי בכל מקרה תצטרכו לעזוב אותו כשייגמר הכל ומישהו צריך לשלם הרי. בואו נקווה שלא יסבכו אותנו במשהו גדול יותר, צבאי, אזורי, עולמי, אנא עראף מה. הרי הכל שווה בכדי לקבל עוד קדנציה אחת. הכל כשר, אלא אם כן היועץ המשפטי, מביט. אז כל אחד יגיד שאין כלום כי לא היה כלום ובאמת לא נישאר עם כלום.

הבחירות האלה שיתקרבו, ויהיו בעצם שוב אותו הדבר, הם ההוכחה עבור כל אחד ואחת מאתנו, עד כמה אנחנו צריכים לצאת לרחוב ולא רק ביום הבחירה, אלא לבחור בעצמנו באיזה יום לצאת לרחוב. כי הרי אנחנו יודעים מה יהיה רגע אחרי. אז אולי ננצל את הרגעים האלה, את החודשים האלה, לפני הבחירה בכדי להראות להם מה באמת אנחנו רוצים. לצאת לרחוב ולהבהיר להם שיום הבוחר הוא כל יום וזה החל מהיום.

אבל הרי לא נעשה זאת. נשב נתלונן נגיד כמה אנחנו הולכים לאכול אותה (כמו שאני עושה עכשיו כאן…), ולא נצא לרחוב כי זה אנחנו, זו חברת השפע בה אנחנו חיים. לפעמים נדמה לי שאנחנו מעדיפים שיהיה לנו רע, בכדי שנוכל להתלונן ולא באמת אנחנו רוצים פתרון.

אגב לא רק הלב והכיס יכאבו לנו, גם האוזניים. אוי האוזניים, כמה הן מסכנות היפות האלה שלי. כי אנחנו נשמע עכשיו כמות מלל כזו שלא נוכל לעמוד בה. כמות מלל כזו שתדבר סרה אחד בשני כאילו זה משחק ידוע מראש, שכל אחד אמור להגיד את השורה שלו ובסוף הרי ברור שזו הצגה ואנחנו הקהל שצופה. רק שכל כרטיס יעלה לנו בבריאות.

תאמינו לי אני כבר בן 200 וראיתי הכל. כל מי שיגיד דבר ברור שיהיה הפוך. כמו אותה בחורה שבאה אליך הביתה ואומרת שלא יהיה כלום, וברור לך שזה ייגמר בארוחת בוקר. סורי על ההשוואה, אבל זה מה שיעשו לנו הנבחרים הרי, רק בלי ארוחת הבוקר…

ראיתי, שמעתי, הכל. יכאבו לי האוזניים ואח"כ הראש, כי אחזיק אותו כלא מאמין שהרי שמעתי את זה בדיוק בבחירות ההן הקודמות. ועכשיו מה? שוב? וכמה זה יעלה לי לשמוע את זה. הם יריבו ואני אתעצבן? כן, זה מה שיקרה. הם הנבחרים של עצמם, יריבו ביניהם בכאילו וישלימו אח"כ כשיבחרו, אחד לצד השני כשישבנם מונח אחד לצד השני, על עור צבי מפנק שעושה טוב לעור, ואנחנו מבחינתם יכולים אז להיכנס להם לאותו אזור, רק דחוס יותר מה שנקרא בשפה במקצועית, רקטום. נו טוב תחת.

ואחרי כל זה. נתניהו ייקח.

 

"החברות הטובות"

ראיתי בסוף השבוע, באיזו מסיבה, קבוצה של חברות טובות טובות (לפי התמונות שהעלו, שהן שמחות וחוגגות על הבר ומחבקות אחת את השנייה). אחד המבלים, שנשם 100 פעם לפני ועשה לעצמו כל מיני תכניות בראש (תשאלו כל גבר לפני שהוא פונה כמה סצנות הוא מעביר בראש), ניגש לאחת מהן שנראתה לא רע בכלל, האמת הייתי אומר היחידה שנראתה לא רע בכלל… הוא הגיע אליה וניסה לדבר איתה. לגיטימי נכון? במיוחד שזה נעשה בעדינות. הרי בנינו כולם מגיעים לשם להכיר. אז מה? מה קרה?

אגיד לכם מה קרה? היא לא הספיקה להגיב לפנייה שלו ואחת החברות שלה, שכנראה חשבה שהיא בתפקיד שומרת "הברים" שלה, קפצה אליו ופשוט הרחיקה אותו עם הידיים. זה היה וולגרי ומכוער. הבחור התקפל ונעלם והחברה ציחקקה. כאילו הרגע הצילה את חברתה מהתקפת יחיד יזומה של גבר פנוי שהיא מצאה חן בעיניו, והיא חייבת לה את חייה הבודדים.

החבר שהיה איתי החזיק אותי בחולצה שלי לא לגשת אליה. רציתי להסביר לה, שהיא לא רק שלא מגנה על החברה, היא מפריעה. ולמה קיבינימט זה עניינה. אולי, רק אולי, החברה שלה הייתה שמחה לשמוע אותו? החבר לא שיחרר לי את החולצה (עד שגיהצתי לבד? לקח לי שנה), אבל אז החלטתי שבמקום לכעוס עליה בשידור חי, אכתוב את זה בדיליי כאן.

בואו נבחן את זה פעם אחת מעיניי גבר. כל המוסד המיותר של "החברות הטובות" הוא חיבוק דב. יענו מחבקות אותך עד שאת נמחצת. חברות טובות חושבות שהן נועדו לדאוג לך, גם אם את לא רוצה את "דאגתן", ולא סתם שמתי פה מרכאות.

חברות טובות מרשות לעצמן מה שלא ירשו לכן. הן ייעצו לכן לעשות ככה וככה ולא לוותר לבן הזוג, ולא יכול להיות שככה הוא ינהג ותעזבי אותו, ואל תהיי פראיירית ואל ואל ואל… מה אכפת להן? הרי לא הן יהרסו לעצמן את ההזדמנות, את הזוגיות. זו ההזדמנות שלך, הזוגיות שלך, החבר שלך, הבעל שלך שאת תצטרכי להתמודד אתו. אבל כשזה יגיע אליהן? אז הן לא יהיו כל כך קלות על הדק הלשון. הן יחשבו פעמיים. הן לא ירצו את העצה הנוראית שנתנו לך והרסה לך.

אני זוכר שבפעם יצאתי עם מישהי נחמדה, בדיעבד הסתבר נחמדה מינוס… רבנו ותוך כדי מריבה הרי לא מחלקים מתנות ואמרנו דברים נוראיים אחד לשנייה וההפך. למחרת היא התקשרה אלי ואמרה לי בזו הלשון: "סיפרתי לחברה שלי איקס (האמת שמה עליה איקס, לכן קורא לה ככה(, והיא אמרה לי שהיא לא הייתה שותקת אם היו אומרים לה את זה". ניסיתי להגיד לה שהחברה שלה טועה ויום אחד היא תבין את זה, אבל נראה לי שהיא שמעה בחצי אוזן, כי היא אמרה את מה שהחברה דקלמה לה, ניתקה ונעלמה. התבאסתי האמת. אבל כמו כל דבר בחיים, אחרי כמה זמן שוכחים. שבועיים אח"כ היא הזכירה לי.

היא התקשרה אליי. ושאלה קודם כל מה שלומי, מה איתי ואיך מרגיש. הרגשתי כאילו הרופא שלי התקשר אליי ואף אמרתי לה את זה (מי שמתקשר הוא המפסיד לא? אז תנו להתענג על הניצחון), שיש לי רופא לא רע ואם התקשרה לשאול שלומי, אסתפק בחוות הדעת שלו ונוותר על שלה. היא שתקה וענתה בקול חלש מאוד, אפילו לא מזכיר בעשירית את הטון שבו גערה בי בחסות החברה שבועיים קודם לכן: "תשמע. מסתבר שצדקת. איקס (זוכרים את החברה איקס עליה?) רבה עם בעלה והוא אמר לה את אותן מילים שאמרת לי… ואיקס שתקה. כמה אני מצטערת שהקשבתי לה". אבל הקשבת גברת, ועכשיו תקשיבי לקול של בזק. ניתקתי והמשכתי הלאה. רציתי להתקשר לאיקס להגיד לה שהיא הרסה עם העצה שנהגה בה בדיוק ההפך. אבל היא לא הייתה שווה את השיחה (אז שילמנו לא מעט על השיחה).

מאז הבנתי. הבנתי בדיוק מה הבעיה של "החברות הטובות". בדיוק כמו אותה בחורה בבר (שנראתה גרוע, בואכה גרוע מאוד), הן פשוט כועסות. כועסות שהן לא את. כועסות שאין להן זוגיות כמו שלך, כועסות שפונים אלייך, שמעדיפים אותך. הן לא רוצות במודע להרוס לכן, אבל בתת מודע הן לא רוצות שיהיה לכן טוב מהן.

נכון עכשיו יצלבו אותי ויקראו לי שוביניסט, נרקיסיסט ועוד דברים שנגמרים עם איסט… אבל זו האמת. "החברות הטובות" הורסות כדי שתהיי במצבן. היא לבד, תהיי גם את, היא לא מאושרת בזוגיות שלה? למה שאת תהיי. הבנתן?

ובכלל יקירותיי למה שלא תעשו את הטעות שלכן? למה לתת למישהי אחרת שלא נמצאת במערכת היחסים שלכן, לא מכירה את הביחד שלך, או אותך, לעשות עבורך את הטעות שלך? למה לתת להן "להתגלח על חשבונכן"? (וחלק מהן זקוקות לגילוח אגב). הרי בסופו של דבר אתן אלה שתלכו לישון עם בן הזוג, הוא יקום אתכן, הוא יהיה שם עבורכן, לא היא. מצטער, זו האמת. אנחנו הגברים טיפוסים מאוד פשוטים, כמו שאני תמיד אומר. תנו קצת אהבה ואנחנו שלכן. מילה טובה ואנחנו שטיח. לא צריך חברה טובה שתהרוס. לא צריך חברה "טובה" שתלחש" באוזן שלכן את מה שהיא לעולם לא תגיד לעצמה….

הוצאה לפועל? הוצאה להורג!

אתם מכירים אותי, אני לא רואה בעיניים היפות שלי (והן יפות, רק בגללן יש עוד מי שמוכנה מידי פעם להסתובב איתי) כלום. אין אצלי פולטיקלי קורקט בכל הקשור לחיי האדם. אני "שוחט" כל עוולה נגד אנשים, נגדכם. הפעם אפילו אני לא עמדתי בפיתוי והחלטתי שזהו מספיק, מישהו צריך להיות לפה לעשרות אם לא מאות אלפי אנשים. אנשים שמגיעים להוצאה לפועל ומרגישים כאילו הוצאו להורג. כן, גם אני.

אני כבר כמעט שנה עולה ויורד במדרגות ההוצאה לפועל בראשון לציון. לא, אין לי חוב. הגרושה שלי (הראשונה שבהן והאחרונה שמעניינת אותי) תובעת הפרשים. לא שאלו, לא בדקו, בום יום אחד קיבלתי עיקול. למשכורת, לא לדואר. לא עזרו טענותיי כי לא קיבלתי שום הודעה, הפקידה לא הרימה עיניים מהשולחן, אחרי שחיכיתי כמעט שעה עם עוד אנשים אחרים שעוסקים בספורט הפופולארי בלשכה, כסיסת ציפורניים, רובם גברים אגב. כן, מה לעשות שאנחנו הנתבעים. הפקידה שלחה אותי לכתוב מכתב ולהביא אישור ועוד אישור ועוד נייר ועוד נייר.
רצתי והבאתי. אבל אז אמרה לי פקידה אחרת, לה חיכיתי עוד ארבעים וחמש דקות לערך, שהרימה חצי עין מהשולחן ועוד כעסה עליי שהעזתי להתנגד, כי חסר לי מספר, אחרת לא אקבל זה ועוד זה.

הלאה. המשכתי לרוץ, הפעם כבר הבנתי שלא הולכים לבד להוצאה להורג, סליחה לפועל ושכרתי את שירותה של עורכת דין. עורכת הדין הגישה בקשה מנומקת והוחלט כי חלק מהשכר שנלקח לי, משהו כמו חמישים אחוז מהשכר (בואו נראה את אחד הפקידים הלא נחמדים מתקיים מחמישים אחזור שכר. חמישים שקלים אם ייקחו לו הוא יוציא להוצאה את הפועל…), יוחזרו לי מתוכם איקס שקלים. הוחזרו? חחח הצחקתם לי את חשבון הבנק, או נכון יותר גרמו לו לבכות. לי הכוונה (האמת לא יזכו לזה).
אני כבר חצי שנה מנסה לקבל את ההפרש. אבל לא שלחו, למרות שקבעו. נסעתי כמובן שוב ועל חשבוני ויום חופשה כמובן, והבאתי את החלטת הרשמת, זה השם, רשם או רשמת, שזה איש/ה, על תקן שופט/ת שמקבל 100 אלף פניות וצריכים להתמודד איתן. הפקידה, נשבע לכם, אמרה לי: "אתה צריך להזכיר לנו כל חודש להעביר לך את הכסף". "מה"? התפלצתי. "אבל יש פה החלטת רשמת להחזיר לי". הפקידה, בלי להניד ריס או להרים את התריס, ענתה לי בטון של סוהר בכלא שמור: "מה אתה חושב שכל פעם נעלה את התיק שלך לראש הרשימה". יענו, את הכסף תיקחו, אבל מה, מגיע לא תחזירו? כן, ממש ככה.

בכלל, ההרגשה היא שכל מי שחייב כסף, הוא פושע. כאילו הפקידים שאמורים לתת עזרה, מקשים. כמה פעמים שמעתי, שמעתם את המילה "לך למנהל". שירות? מה זה שירות? הם לא פה לשרת אותנו, אנחנו פה להפריע להם מבחינתם. הפקידים, שהן בעיקר פקידות וכבר נקודת הפתיחה שלהן היא שאתה חייב כסף לגרושה שלך, במקרה הטוב מסתכלים עלינו וגם אז כאילו אנחנו אלה שרצחנו את רבין. לא פעם שמעתי פקידה מרימה קול על חייב והוא מתקפל לשניים. ההרגשה היא שאתה במילואים והגעת להילחם. רק הפעם על חייך, הכלכליים. שזה האמיתיים. האמת בא לי לעקל את שר האוצר או ראש הממשלה, אגב זה ייעשה בשנייה ואפילו אקבל נגדם עיכוב יציאה מהארץ (לכו תדעו לאיזה כותבת ישלחו לראש הממשלה עם 3 דירותיו, אז יתכן שלא יראה את זה. או שלא ישלחו בגלל זה. אבל יעקלו. הרי לא יקראו באמת נגד מי העיקול…), כי מספיק לטוען כפי שטענו נגדי בעבר, שאני עלול לא לחזור (למרות שאני מורה בבית ספר, עיתונאי ואבא, שזה הכי חשוב) ונקבע לי עיכוב יציאה מהארץ. שתבינו לא הייתי חייב, פשוט רצו לטרטר אותי. וזהו. לא להאמין? להאמין.

בואו נחזור להוצאה לפועל. הגעתי שוב, בפעם המי יודע כמה ושוב ביקשתי שלפחות את הכתובת יעדכנו לי, שכאשר אזכיר להם להחזיר לי את מה שקבעו, ישלחו לכתובת הנכונה ולא לכתובת שגרתי בה בעבר.

"כמובן, אמרה הפקידה, אבל תביא אישור, צילום תעודת זהות". נראה הגיוני נכון? ממש לא נכון. קיבלתי אחרי שבוע הודעה שלא אישרו לי שינוי בכתובת, כי לא הבאתי צילום של שכירות או בעלות על דירה. דהיינו אני לא גר ולא יכול לקבוע לאן ישלחו לי את המסמכים או האישורים, או העיקול. הבנתם? כי אני לא הבנתי. בסוף לאחר עוד אישורים ועוד ניירת, אישרו. אבל באותה נשימה דחו בקשה אחרת.

אותה בקשה שבה בסך הכל ביקשתי שבכדי שלא יטרטרו אותי וכל פעם אבקש את ההחזר שקבעה לי ההוצאה לפועל, ואצטרך לבוא לבקש מהם, שיורידו לי מהשכר רק את מה שנקבע. אבל כמובן שלא… הרשמת כתבה : "לא ברורה בקשת החייב, שכן בתיק אין הגדלה שוטפת. אני זה מפנה להחלטתי מיום 28.8.18 שבה הוריתי על ביטולה. על החייב להבהיר בקשתו ככל שהוא עומד עליה". אתם הבנתם? כי אני לא. ומה זה "עומד עליה". לא סתם הגעתי שנה לפה, בשביל הספורט. ברור שאני עוד עומד עליה. עוד מעט אבל נופל כבר.

אבל אני רק טיפה בים הסוער, שמטביע כל יום עוד ועוד אדם. מדינת ישראל צריכה לעשות משהו לשפר את השירות בהתחלה, ולהקל אותו במקום לעקל אותנו. יותר ויותר אנשים בגלל המצב הכלכלי מגיעים לשערי הגיהינום, קרי הוצאה לפועל. הם הולכים שם לאיבוד, הופכים לעוד פרצוף ללא תווים. אני מצטער שאני מצייר תמונה כזו, אבל זו האמת. בעצם אני לא מצטער. זו האמת.

אני מתאר לעצמי שייקחו לי עוד כמה חודשים וניירת על גבי ניירת על גבי ניירת בכדי לקבל את מה שכבר נקבע לי. אבל אני התייאשתי, הטור הזה הוא הכח היחיד שעוד נותר לי מול ההוצאה היומיומית שלי להורג, בהוצאה לפועל, מעין מכתב אחרון של הנידון לעיקול….

אלוהים אוהב את ילדי הגן, ואנחנו הורגים את הקשישים

ואלה שמות חברי הכנסת… תסתכלו להם בעיניים. תראו את האנשים. אני את ההצבעה הייתי עושה במרכז יום לקשיש או גרוע מכך במרכז גריאטרי. שם נראה אתכם שהייתם מצביעים אותו הדבר. כמה אני בקריזה אלוהים יודע. בלי הרבה רעש תקשורתי, הצביעה הקואליציה נגד החוק להשוואת קצבת הזקנה לשכר המינימום. כמה התביישתי. בשבילם.
התביישתי בשבילם. לא בשביל חברי הכנסת. בשביל האנשים שאנחנו רואים והם שקופים. בשביל הקשישים שאינם מאוגדים. כי אם היו מאוגדים אין סיכוי שהיו מצביעים נגדם. כי הרי רק כח מבינים במדינה הזו, ולקשישים הרי אין כח, הם חלשים פיזית ואלקטורלית. אלוהים אוהב את ילדי הגן, ואנחנו הורגים את הקשישים. כן אנחנו. בשתיקה שלנו.

כי מי שהיה צריך לזעוק את זעקתם, של מי שמחשבים את השקלים האחרונים, אם לקנות תרופות או אולי אוכל, הם אנחנו האנשים הצעירים יותר שמחר יהיו הקשישים. אנחנו היינו צריכים לצאת ולסגור כבישים וצמתים ולשרוף צמיגים ולא יודע מה עוד. לעשות את זה גם עבורנו, כי אנחנו הרי נגיע לזה. ומי שחושב שזו בעיה של הקשישים כיום, טועה מטעה ומטומטם.
הייתי מתבייש להיות ברשימה הזו של 57 פחי הכנסת שהצביעו נגד. על חודו של קול החוק נפל, כולל של השרה גילה גמליאל… השרה לענייני אזרחים ותיקים. לא להאמין. העיקר היא תשלח אותם לסרט בשלייקס… הלו תתעוררי, אין להם כסף לחשמל בבית אז את רוצה שיראו סרט? הם חיים בסרט. אימה. אתמול היית צריכה להתפטר.
אני ימני בן של ימנים, נולדתי, חייתי וגדלתי ביפו. אני לא מנותק כמותם. אני רואה את הפנים של האנשים שמחפשים בזבל כל יום. גם אתם. את אלה שמחכים בסיום יום השוק בכדי לאסוף את מה שנשאר. אל תסתכלו עליהם בחמלה ותפנו עורף. תסכלו על הפנים שלהם טוב טוב ותראו את עצמכם, אלה יכולים להיות מחר אתם.

כן, אתם. כי הרי עכשיו אתם חזקים ובריאים ועובדים ויכולים להתפרנס מכמה עבודות והכל טוב ועם ישראל חי, וחי טוב ומתפנק באיזו מסעדה. אבל כשתגיעו לגיל שהגוף לא יהיה בשליטה שלכם, ובמיוחד עם כספי הפנסיה שלא יהיו לכם, עם כל התקציבית והצוברת והקוצצת והמחרטטת, שתשאיר אתכם עם שקל וחצי, תבינו. חכו חכו. אז תבינו כמה אתם צריכים את השליטה על החיים שלכם וכמה כל אגורה חשובה. גם אתם עוד תעמדו כפופים לאסוף שאר ירקות מהרצפה המזוהמת. אז למה אתם שותקים? כי זה רחוק? אין לכם מושג כמה זה לא.
אני ימני בן של ימנים. גדלים ככה בבית. מה לעשות, טוב, רע, זה אני. ליכוד וימינה, אין פחות. גאה על זה. לא מוכן יותר לקבל את תאוריית השמאל ההזויה על שלום וכאלה. אין לצערי עם מי. אבל אני מתבייש עכשיו. מתבייש בשבילם, בשבילי. חברי הכנסת של הימין ובמיוחד הליכוד שחלקם גדל באזורים כמו שלי, שיודעים מה זה שאין. יודעים שלא מבקשים מהאבא כי הוא יתבייש להגיד אין לי, אז לא מביישים אותו, כי מכבדים אותו. אז איך הצבעתם נגד? איך?

אל תתבלבלו. אין לי שום עניין לשבח פה את האופוזיציה. לא בגלל שהם מהשמאל (בנינו גם). או לפחות חלקם. אלא בגלל שהם היו שנים רבות בשלטון ולא עשו כלום ושום דבר בעניין. גם הם יכלו להשוות את קצבת הזקנה לשכר המינימום, שהוא 5300 שקלים בלבד, למי שעד כה לא יודע את זה. אז אל תשחקו אותה אבירי השלטון והעם מהספסלים האחוריים. אתם פח בדיוק כמו הפחים שהצביעו נגד. כן פחים. ולכו תחפשו בפחים ותבינו.

תבינו מה זה להזדקק. תבינו מה זה שחסר. תעשו הכרה עם המילה – אין. וואלה הייתי נותן לכל מי שהצביע נגד החוק לחיות חודש אחד עם 5300 שקלים. ואו נראה אתכם. סעו באוטובוס או גרוע מזה תלכו ברגל, כי זה או אוטובוס או לחם לפעמים. אתם יכולים לצחוק, אני מתבייש. היינו חייבים לצאת היום לרחוב, בשביל העתיד. שלנו. אבל אנחנו בוחרים לא להסתכל להם בעיניים. אני כן.

יש אפשרות לתקן. תמיד יש. אי אפשר לפתור את הבעיה של הקשישים כמו שפתרו עם ניצולי השואה (שנזכר בהם ביום השואה נכון?)… לחכות שימותו. סורי שזה יפגע לכם במערכת העיכול בזמן שאתם נהנים אולי מאוד ארוחה טובה… הרי כאן מדובר בחברה שהולכת ומזדקנת בישראל. אז מה? יחכו שכולנו נמות?
לסיום אני רוצה רק להניח את זה כאן. הסכום הקצבה הבסיסית החודשית ליחיד היא 1,535 ש"ח ולזוג (הקצבה לזוג מורכבת מקצבה ליחיד וכן תוספת בעבור בת זוג) 2,307 ש"ח. סכום הקצבה הבסיסית החודשית לבני 80 ומעלה, ליחיד 1,622 ש"ח ולזוג (הקצבה לזוג מורכבת מקצבה ליחיד של בן 80 וכן תוספת בעד בן זוג) 2,394 ₪. לכו תחיו עם זה בכבוד. בקושי למות אפשר עם זה.

בנט, העם איתך

שבו, שבו כבר בשקט. שבו כבר שבו, לא יכול לשמוע את רעשי הרקע שלכם, כמה רעש עשיתם. כל תחנת רדיו, טלוויזיה, אינטרנט וכל מי שרוצה מעט פופוליזם וקפץ על כל מיקרופון רענן, יצא נגד השר נפתלי בנט. שבו בשקט. מה שהוא אמר, הוא בדיוק מה שרובנו הגדול חושב… הכוונה רובנו השפוי.

למי שלא היה פה השבוע, רק נזכיר כי בנט אמר במסיבת עיתונאים: "חיילי צה"ל חוששים מהפצ"ר (הפרקליט הצבאי הראשי), יותר מאשר מיחיא סינוואר (מנהיג חמאס בעזה)". מיד כל המנותקים, שיושבים להם במקומות רחוקים מאוד מהחזית או מגבולות ישראל, שזה אותו הדבר לצערי מאז ומעולם, קפצו נגד השר ואמרו שהוא כזה, ועוד קצת מזה והרבה מאוד בלה בלה בלה… הרבה מילים של תוכחה שהם רגילים לדקלם בכל פעם שמשהו שקשור לאנטי שונאינו עולה. בקיצור היו הראשונים לקפוץ נגדו. שבו בשקט. אבל שבו.

הוא צודק. כן, בנט צודק. נוצר מצב היום שחיילי צה"ל מפחדים להיות ה"אלאור עזריה" הבא. מפחדים להסתבך. חלק מהם מעדיפים לחטוף, בכבוד שלהם ושלנו כמדינה ריבונית, והעיקר לחזור הביתה בשלום ולא להיפגע… משלטונות צה"ל ובראשם הפרקליטות, יותר מאשר מאנשי האויב האמיתי וסינוואר כנציגם. כן, הם חוששים לא לחזור מהחזית לכלא. עצוב… ולא יעזור כלום, היה נראה כאילו הפצ"ר שרון אפק, עושה הכל להרשיע את עזריה על הפגיעה במחבל שרגע לפני רצה לרצוח את כולם. אפק אפילו גייס למילואים פרקליט אזרחי בכיר, את נדב וייסמן, רק בכדי להשיג הרשעה. בכדי להשיג הרשעה בכל הכח. מה הוא חשב שהוא עשה את זה בואקום? שהחיילים לא רואים את זה, שאנחנו לא רואים את זה, או שאסור לנו גם להגיד את זה כי אז אנחנו נחשדים באהדה יתרה לישראל?. בנט צודק, באבו אבו אבו אבוה צודק…

אין לי כח לטענה המגוחכת ששמעתי מכל מי ששמר על כבודו של הפצ"ר אפק, שבעצם הפעולות של אפק מונעות מהחיילים שלנו להגיע לבית המשפט לפשעים בינלאומיים בהאג. תגידו, אתם מקשיבים לעצמכם? מה שאתם אומרים גרוע ממה שאמר בנט. למעשה אתם אומרים שחיילי צה"ל הם פושעי מלחמה שאם לא היו ממתנים אותם הם היו מה? רוצחים על ימין ועל שמאל? תגידו יא מבלבלי אזור בגוף, באזור המפשעה, יש צבא מוסרי מאיתנו? תסתכלו צפונה, דרומה ומזרחה, יש באזור שלנו עוד צבא שמודיע לאויב שלו שהוא הולך לתקוף? שלא נכנס לבית כי יש שם ילדים גם אם מסתתר מאחוריהם בכח טרוריסט צמא דם (והם כאלה תרתי משמע)? צבא שמסרב לתקוף (מכתב הטייסים) שכונות שורצות מחבלים מחשש לחיי אדם? שבמקום להוריד פצצה אחת על שטחים בנויים מלאי מחבלי חמאס, מכניסים חיילים רגלית ומסכנים את חייהם, לפעמים לצערי משלמים בחייהם? וזו רק רשימה חלקית. תגידו, אתם השתגעתם? גרוע מזה, אתם התבלבלתם מי הוא האויב. בעיניי בנט צודק ויותר מכך, הגיע הזמן שהפצ"ר הזה ילך הביתה.

כי הוא לא באמת דואג בעיניי לביטחוני. לזה הוא צריך לשאוף. יענה לי הפצ"ר, אם יחליט לא להיעלב או לתבוע, מדוע אינו שוקד בכל הכח לדרוש עונש מוות למחבלים רוצחים בני רוצחים, בני מוות, אם בספר החוקים הצה"לי העונש מופיע? מדוע הוא לא מערער ודורש, נניח, עונש מוות לרוצחי משפחת פוגל מאיתמר חכים מאזן עוואד, ואמג'ד מוחמד עוואד, שחבל עבה על בשרם חסר הערך היה הולם אותם (הייתי מוכן להיות זה שימשוך את אותו החבל ויראה את פרפורי גסיסתם לצד קריאת עוד פרק בהלכות הוצאה להורג). הם הודו ואפילו היו מאושרים וגאים בכך. לא שמעתי את הפרקליטות הצבאית דורשת מוות. הם היו ראויים לכך, הם אפילו תכננו זאת בדם קר, כולל תצפית לפני כן על האזור, בכדי ללמוד את מערכת האבטחה. דמם של יואב בן ה-11, אלעד בן ה-4, הדס בת השלושה חודשים! האב אהוד והאם רות זועק מן האדמה. כולם נרצחו בדם קר בדקירות סכין וחניקה. כולם! ואנחנו מתעסקים בחיילי צה"ל? בנט צודק! ווואלה תתבע אותי.

כן, כי מי שאומר מילה נגד הפצ"ר ודומיו מיד נחשב לפשיסט, לאנטי דמוקרט. כי הפצ"ר ודומיו, בבצלם ובשוברים שתיקה ובשאר הארגונים שונאי ישראל, בטוחים שיש רק צבע אחד וצד אחד לדמוקרטיה. כי מי שמתבטא נגדם הוא מיד צריך לשתוק. אז זהו שלא. באמת עם כל הכבוד ואין לי כבוד אליך, לך, תפרוש. אתה רואה שאתה מהווה אי הסכמה לאומית, תהיה גדול ותלך. חבל שגדי אייזנקוט, אחד מהרמטכ"לים הפחות מוערכים בישראל אזרחית (ואת זה קשה מאוד להשיג ברחוב הישראלי), לא הבין שאפק לא מחובר להוויה הישראלית.
כן, זו האמת. בנט צודק. הפצ"ר ודומיו לא מחוברים. יושבים במגדל שן, מסתערים על המחשבים, בזמן שחיילים מסתערים על המון חיות אדם, שרוצה לשסע את בשרם ולטרוף אותם בחיים, בזמן שהפצ"ר ישן שנת ישרים בביתו המרווח. הייתי שולח את הפצ"ר ליום אחד לגבול רצועת עזה לדוגמא לפזר הפגנה של "בני טובים", "חפים משפע", שיש להם "זכויות אדם" יותר מחיילי צה"ל. תאמינו לי, למחרת הוא היה דוחף את בנט מהמיקרופון במסיבת העיתונאים ומודיע… "הוא צודק".

זה לא ייגמר!

זה נשמע כמו קטע מאיזה תסריט הוליוודי לא אמיתי. מדינה חזקה מקבלת איום מארגון טרור שישלמו להם כסף בשטרות לא מסומנים במזוודה מעור, ויניחו אותה ליד הגדר בתוך 24 שעות מרגע הדרישה, אם לא היא תתפוצץ עליהם. אז אולי הגזמתי עם המזוודה והעור, אבל ביתר הפרטים לא להאמין שזה מציאותי. הבעיה שזה לא סרט אלא מציאות והחשבון הוא עלינו… לא רק תרתי משמע.

לפני שבוע לערך חמאס איים וקיבל מישראל 15 מיליון דולר באמצעות כסף קטארי. הדרישה הייתה בכדי שלא יירו טילים על ישראל. קולטים? בחיי. חמאס כמו ארגון פשע וטרור שהוא דורש ממדינה ריבונית כסף, ועכשיו תמורת שקט. מה שנקרא פרוטקשן. לא להאמין פעם שנייה.

שני דברים התרחשו בהעברת הכספים הזו. האחד ישראל קיבלה אולטימטום, התקפלה כמו מדינה קטנה, לצערי, באמת לצערי. הדבר השני הוא שהכנסנו את הקטארים למשוואה ובזה פגענו במצרים שהיא הייתה עד היום המתווכת היחידה. ותאמינו לי עדיף שהתיווך יהיה מצרי, להם אינטרסים די דומים כמו ישראל נגד החמאס והאחים המוסלמים, שהם הבסיס של החמאס. עצוב לי. הבאנו את זה על עצמנו.

הפשרנות של ישראל עולה לנו ביוקר. החמאס לא נרתע כבר מישראל. לא אכפת לחמאס על תושבי עזה, ולכן הוא יורה לעברנו. חמאס לא יכבוש את ישראל, אל חשש, אבל הוא יפגע בנו שוב ושוב. הוא מבין שאנחנו מ פ ח ד י ם! כמו שאמר נתניהו. וכל עוד הוא חושב ככה אנחנו נחטוף ואנחנו חוטפים.
די עם סבבים. צריך מנהיגות אמיצה למוטט את החמאס. יש לישראל את היכולות. נכון, אני האחרון ואחרי האחרון שרוצה לראות הלוויות בצד שלנו. חס ושלום וחלילה. ההלוויות היחידות שאני רוצה לראות הן מעבר לגדר, אצל מחבלי החמאס (לא תושבי עזה. מחבלי החמאס), אבל הגיע הזמן למנהיגות שתבין כי זה לא יפסק. נראה כאילו ישראל היא שרוצה יותר מחמאס את השקט, סליחה "הודנה" (שהיא לא שלום, אלא הפסקת אש זמנית בלשון חמאסית), וחמאס מתרגמים את זה לחולשה. ישראל לא יכולה להיות חלשה צבאית מול אויבה, או אפילו להראות חולשה מול אלה. צריך להכות את החמאס, עד שיתמוטט. או שיבקש על גחונו הפסקה. זה לא קורה בינתיים. את המחיר אנחנו נשלם. אין לי כח לשמוע את מי שאומר להכות ולא לכבוש או למוטט. די זה לא עבד. לא לכבוש, כן למוטט.

אם אני לא טועה שר הביטחון אביגדור ליברמן, אמר שאם הוא היה שר הביטחון אז תוך זמן קצר הוא ימוטט את חמאס. אז הוא כבר שר הביטחון זמן ארוך, אולי ארוך מידי. ליברמן נכשל ואין מילה אחרת ליפות את זה. ליברמן הוא שר הביטחון, לתושבי הדרום אין ביטחון. אולי הוא יושב בשקט בקריה בתל אביב, אבל בשביל שקט בתל אביב לא צריך שר ביטחון.
אל תטעו לרגע, קשה מאוד לנתניהו לקבל החלטה. אבל זה ההבדל בין מנהיג למנהל. נתניהו הוא מנהל. עושה אולי את הדברים נכון, אבל הוא לא מנהיג, שעושה את הדברים הנכונים. עכשיו הזמן הוא לחסל את חמאס. יש לו גיבוי בחלון הזדמנויות הזה, גם ממדינות ערב רבות, מצרים, סעודיה בראשון וגם של האח הגדול מאוד, ארה"ב של המשיח טראמפ. אז תנצל את זה. הרי ברור גם לנתניהו שגם אם הסבב יירגע, יהיה אחר בעתיד. כמה אפשר כך? אי אפשר. כמה אפשר לחטוף מאות טילים ורקטות. כמה? תגלו מנהיגות ביבי ואביגדור, או שתלכו הביתה. אתמול.

אבל יש עוד דבר אחד. לכל מי שהביא עלינו את אסון אוסלו, הרי שיש לו חלק בזה. בעיניי זה לא הסכם. הביאו בשנת 93' את האויב הכי גדול של ישראל, רב המרצחים ערפאת, לתוך ישראל דווקא כשהוא מבחינה עולמית מרוסק. ערפאת תמך במלחמת המפרץ הראשונה בסדאם חוסיין, שנחשב אז בעיניי בוש האבא, נשיא ארה"ב, כאויב הגדול של העולם, ודווקא ישראל עם רבין כראש הממשלה ופרס שר החוץ שהיה מדוחפי ההסכם הנוראי הזה, החיינו את הרוצח ערפאת, שקמנו אותו (לא להאמין), הפכנו אותו לדמות בינלאומית רצויה והבאנו אותו עלינו לעזה, לגדה וליהודה ושומרון. עכשיו נתניהו והימין צריכים להוציא אותנו מזה. מה שמשגע אותי זה שאותם אנשי שמאל עוד מעזים עוד לדבר על המצב ולא מבינים שכל מה שקרה זה באשמתם. עצוב. שלא להגיד חוצפה.
חמאס הוא ארגון טרור. לא מדינה ולא נעליים. הוא שולט ביד קשה בתושבי עזה וכל מי שלא מתיישר איתם מומת. לכן אין לי מילה וחצי מילה לאנשי עזה. אבל בהחלט הגיע הזמן ש"נגאל" את עזה מהחמאס ובעיקר את עצמנו מהם. ישראל יכולה לעשות מה שהיא רוצה בעניין הזה. כמו שזה נראה כרגע, אם לא נעשה את זה כעת מרצוננו, נעשה את זה בעתיד הלא רחוק בלי רצון, או נכון יותר בלי ברירה, אז המחיר יהיה גדול יותר.

חבל שלפני עשרים שנה לא הייתי בן 50…

לפני כמה שבועות העברתי הרצאה בנושא מסוים. היו שם חברה צעירים, סטודנטים וסטודנטיות שהקשיבו לכל מילה. בסיום ניגשה אליי אחת הסטודנטיות ואמרה לי: "כמה חכמה בשיעור אחד". "לא", השבתי לה בשקט, "לא חכמה, בעיקר ניסיון".

אוי כמה שאני מצטער שלפני 20 שנה לערך לא הייתי בגילי היום. בן 50 (נראה פצצה… היופי בעיניי המתבונן. תלמדו. יותר נכון המתבוננת). לא, לא הייתי רוצה להיות כבר אז בן 50, אלא מנוסה כמו בגיל 50. בעיניי זה סוד החיים. ממש כך, לא פחות. להיות צעיר עם ניסיון של מבוגר, כמה טעויות היו נחסכות ממני. עכשיו אני מבין למה פנו תמיד לזקנים במקורות, הם המקור היחיד שידע משהו.

אבל זה הרי בלתי אפשרי, אז תנו לי לחלוק אתכם את הניסיון שמגיע עם הגיל. אתם תקראו לזה חכמה, אני אקרא לזה ללמוד מהחיים. כל קמט שיש לי בפנים (חוץ מאלה ששמתי בוטקוס בהם…), קיבלתי בזכות. כל קמט מסמל עוד משהו שלמדתי ממנו. סיפור אחר של חיי, בעיוות על העור.

אחד הדברים שנותן לי שקט כיום הוא המשפט הענק שהפנמתי ושמעתי (ניסיון זה גם להקשיב. לא רק לשמוע, להקשיב): "להיעלב זו בחירה". אני בוחר לא להיעלב. פשוט ככה. נכון, זה לא מאה אחוז, אבל זה ברוב המקרים. בעבר שהייתי צעיר הייתי נעלב מכל משפט, מכל חץ קטן של אדם קטן יותר שהופנה אליי. היום אני מבין, שמעתי, אמר, עבר, שלום.

ככה זה בכל רגע בחיים. כמה עוד תפגשו אנשים שיגידו, יעלילו, ירכלו, יברברו. אז אמר, או אמרה, נו אז מה? עוד אחד או אחת שתזרקו לפח הזבל של ההיסטוריה שלכם. אתם מצדכם תבחרו לא להיעלב. אם תחיו עם המשפט הזה, תגלו שזה משפט מאריך חיים.

דבר נוסף שהניסיון לימד אותי, זה להתרחק מאנשים זוללי אנרגיה. אנשים שכל הזמן מעייפים אתכם. אני משתדל, לא תמיד מצליח, כי בכל זאת אני לא חי בוואקום, להיות רק בחברת אנשים ש"מטעינים" אותי, שעושים לי טוב. אנשים שלידם אני יכול להירגע. אנשים שיגרמו לכל האברים שיש לי בפנים להתמתח, או במילים אחרות – לצחוק, ליהנות, לחיות.

אני גם לא יכול לשמוע יותר צעקות. אנשים צועקים גורמים לי לברוח מהם. תדברו אליי, אל תצעקו עליי. תאמינו לי, אני איש של מילים, אפשר בעזרת מילים ללא רעשי רקע, להגיד את אותם הדברים שתצעקו. רגע תמחקו הכל, חוזר בי, אפשר להגיד רועם יותר בשקט. משהו שגם ישמעו ולא רק יתעסקו בצעקות שמתוכן הוא מגיע. זה לא שאני לא צועק… אבל מספר הפעמים שזה קורה לי הולך ופוחת. אם אני נמצא בסיטואציה של צעקות, אני מעדיף ללכת. אם מי שבצד השני מעדיף לצעוק ולא לדבר, "שייהנה" רק הוא מהרעש. תנסו. זה מאריך חיים יותר מהמרשם הכי טוב שירשום לכם רופא נגד כאבי הראש שנוצרו לכם…

עוד דבר שקרה לי הוא שהפסקתי לרוץ אחרי אנשים. מי שלא רוצה אותי לא צריך. אני הולך, לא רץ. זה יכול להיות בענייני נשים (שהילדים ירוצו אחריכן. אליי אתן תבואו), בענייני עבודה (מי שלא רואה כמה אני טוב, לא יעזור אם אנדנד לו) ובכלל. לא רץ אחרי אף אחד או אחת. מבין שלא תמיד יבוא עד אליי, אבל גם לא אנסה לסובב את הגב של מי שהפנה אותו אליי. אם ירצה מילה אחת תחזיר אותו, אם לא ירצה ספר שלם לא יגרום לו לזה. אני רואה לפעמים כמה אנשים משקיעים בלהחזיר אליהם אנשים או עבודה או כל דבר שאבד להם, או עזב אותם ומסתכל בצער. הרי אם ישקיעו את אותה אנרגיה בדבר הבא, לא ירצו את מה שהלך. בשקט שלא ישמעו… יש מחליף לכל אדם ודבר… אהה והזמן מרפא הכל. אבל הכל.

אחד ממאריכי החיים שבא עם הניסיון הוא הידיעה שיש מחר. אנחנו לא פעם נוטים לראות משהו "כסוף העולם". זהו, נגמר אין יותר. אין פתרון, אין עזרה, אין לאן לפנות. והנה הגעתי ככה לגיל המופלג שלי. זאת אומרת שיש פתרון לכל דבר, בוודאי עזרה ובטח ובטח לאן לפנות. תמיד היום הבא יהיה טוב יותר, תמיד קמים למחר, עם ובלי הבעיות. לפעמים אנשים עושים מעשה קיצוני ביום האתמול, ומשלמים את המחיר ביום הנוכחי, למרות שיבינו שהכל יכול היה להיות בסדר ביום המחר. קחו הכל בפרופורציות. הכל הוא בר פתרון. מלבד המוות שלוקח מאתנו אנשים, היתר פתיר. הכל. תאמינו לי הייתי שם. בשיא החיים, נהנה ממנעמי השפע ובשפל הכי גדול שלהם, מתבוסס בבוץ שלהם והנה אני עדיין כאן עומד ובועט…

הכי חשוב זה שלמדתי לחיות עם עצמי. המראה בבוקר שאני מסתכל עליה היא לא לראות איך אני נראה, זה פחות חשוב, אלא איך אני מרגיש. למדתי לחיות עם הלבד, עם הביחד, עם עזרה ובלי. למדתי לאהוב את עצמי. אני עדיין בתהליך, אבל הוא החל רק בגיל המתקדם, יחד עם זאת ברוך השם שהוא התחיל. אולי תגידו קצת מאוחר מידי… אבל הלו אין דבר כזה מאוחר מידי… כי הנה גם אני צופה לעתיד בסקרנות.

הלחץ הורג!

בבוקר בכל שעה שש ארבעים וחמש אני בכביש. ככה ממהר לעבודה. יודע שאם אצא מראשון לציון לכיוון תל אביב בשעה 7, אעמוד בפקקים נוראיים. זה הורג אותי, מלחיץ אותי. בדרך כשאני עולה על כביש 20 אני רואה את יתר האנשים שממהרים למקום העבודה שלהם (שחלק מהם בכלל לא סובלים אותו), שלא מאפשרים למי שרק מנסה לעקוף אותם, לעשות זאת. הם בעיניים של סמוראי של כביש ותיק, מסתערים על הצפצפה לוחצים על הגז בכל כוחם ולא מאפשרים לי לעבור… לחץץץץץץ. אותי לא תעבור. כאילו אומרים אני אנצח במרוץ הזה לעבודה שאני לא יכול לראות אותה כבר.

די, די, די. זו רק דוגמא אחת. הלחץ הורג. הלחץ גומר. הלחץ הוא אולי אחת הסיבות הבולטות לכך שאנחנו מקצרים את חיינו. והרי אנחנו רצים בכדי לחיות לא? למה? למה אנחנו לא מסוגלים לעצור לרגע. למה?

אנחנו רוצים עוד. כמו בשיר של פוליקר, רוצים להיות הכי גדולים, הכי מהירים, הכי יפים, הכי הכי… אנחנו רוצים עוד ועוד ממה שיש לנו, אנחנו רוצים עוד כי זה אנחנו, עם של עוד. ויש מחיר לעוד אנשים. הגוף כמו תמיד מגיש את החשבון שלו ואז אנחנו מופתעים. איך הרי הוא היה צעיר, הרי הוא והיא והם… הלחץ. הלחץ גומר. זה שווה? אני שואל? אל תענו, אני שואל את עצמי עכשיו. אני רוצה לענות לעצמי. לא נעים לי לענות לעצמי.

מה? יכול להיות שההורים שלנו צדקו? יכול להיות שלהם לא היה כלום והיה להם הכל? גם לנו כילדים? מה יכול להיות שהמעט הוא בעצם הכי הרבה שיש, כי זה מספיק לנו, במידה הנכונה? נראה לי שכן. אבל עד אז, עד שנסתפק בהרבה מן המעט, קדימה בוא נדחוף, נעקוף, נצעק, נמחק, נעשה הכל בשביל שיהיה לנו מה שיש לנו.

הפכנו להיות חברה שבעה שכל הזמן רעבה. זה דבר מדהים. מקום העבודה שלכם הפך להיות בחלק לא קטן של המקרים קן של מרגלים. אין אחד שלא חושב על איך הוא מנסה לעבור את ההוא, להכשיל אותו. עצוב. כל אחד מדבר על האחר בכדי לנסות להראות כמה הוא לא טוב, ואנחנו מקשיבים ורק שוכחים שכמו שהם מדברים איתנו על האחר, הם מדברים עם האחר עלינו. ואנחנו הלחוצים מזה, מאזינים, מצוטטים, חוזרים שוב ושוב אל החדר בכדי לשמוע מה חושבים עלינו. למי זה אכפת? חשבתם על זה? כמה פעמים דיברו עליכם? מה אתם זוכרים מזה? את הלחץ שלכם.

הגעתי לגיל (נראה בסדר… כבר לא נהדר) שעייפתי לרוץ אחרי החיים, למרות שאני מקפיד לרוץ פעמיים בשבוע לפחות בשביל הפיגורה, שאני פוגע בתוכן שלה בלחץ של הקיום. הריצה הזו מעייפת לי את הנפש. קשה לי לרוץ אחרי החיים עם נפש עייפה. הגוף כבר קם בבוקר וחושב על הלחץ שאנחנו אמורים להיכנס אליו באותו היום, ונכנסים אליו שוב ושוב וחזור חלילה. כשאנו יודעים שלא נגיע לשום מקום, מעבר לאן שאנחנו צריכים להגיע גם כך.

אמרו חז"ל: מרבה נכסים מרבה דאגה… אז למה לדאוג? בעצם למה להרבות נכסים. כי זה ההישג הכי גדול של המאה ה-21, היותר. יותר מכל דבר משמעותו הצלחה. אבל מהי הצלחה, האם ההצלחה נמדדת בתדפיס הבנק? יכול להיות. יכול להיות שהחלפנו את הסוס הלבן ברכב הגדול יותר ואת הבית הקטן בערבה (זה לבני גילי. תשאלו הם יסבירו…) בדירת 4 חדרים שפונה לים פלוס משכנתא לה נהיה משועבדים כל החיים. אבל כולם רוצים לשחק במשחק הזה של היותר. ומהצד השני הלחץ הזה גורם לנו בפנים עמוק להגיד, די בשביל מה. זה שווה את זה? האם היותר הוא לא פחות בסוף?

התשובה היא לא. אולי הגיע הזמן לעצור. לא להפסיק, אבל לעצור. לעצור לרגע, לחשוב. אולי להוריד יום עבודה אחד, או אחר הצהריים אחד (כי אנחנו עובדים לפני ואחרי ובמהלך). לתת לנפש לחכות ליום אחד של מנוחה, אחה"צ עם עצמך, עם היקרים לך. עם אלה שמורידים לך את הלחץ. עם עצמכם גם. מותר לכם.

להודיע ללחץ הזה שביום מסוים הוא ואתה נפרדים ושיחכה לך בסיבוב של השבוע הבא. יום אחד לא לקחת את הנייד. אלוהים ישמור. תנסו יום אחד להיות בלי. חצי יום, כמה שעות. איפה? כאילו נולד איתכם ורשום בתעודת הזהות שלכם… ולחשוב שפעם הטלפון היחיד היה קבוע על קיר בבית והלכנו ליום שחיכה לנו בלעדיו והכל היה בסדר. שרדנו. הצלחנו. לא לשרוד. להצליח. היינו לבד, בלי אף אחד שימצא אותנו כל הזמן. היום אנחנו לרגע לא לבד, אפילו בזמן שאנחנו נפרדים מכל מיני פסולת גופנית מיותרת (נו מילה יפה לשירותים). אפילו שם אנחנו לא לבד. אנחנו עם הלחץ שמחייב אותנו לעלות לשיחה התורנית ומחכים עוד רגע עד שנוריד את המים. אבל לא נוריד את הלחץ.

אני יודע שאתם חושבים עכשיו בקול רם שאני צודק, אבל משכנעים את עצמכם שאולי אתם לא רוצים אנטנה סלולארית אבל יודעים שרוצים קליטה. השאלה היא מה קלטתם בסופו של יום. האם לא קלטתם שהריצה זו בחיים משולה לאותו אדם שרץ סביב סביב ומגיע לאותו מקום… בדיוק כמו האיש הזה שעוקף אתכם, כל בוקר מהבהב באורות מכוניתו כמו אמבולנס שמנסה להגיע לבית החולים להביא את הלחוץ התורן שלא עמד בזה, למחלקה הלבבית הקרובה למקום מגוריו, ודהר משם כי הוא ממהר והוא בלחץ… ופגשתם אותו ברמזור הבא. כמו תמיד. לא הגיע הזמן שנמצא לנו רמזור משלנו… לעצור בו. הרי בסוף כולם עוצרים באדום של החיים…

כל מה שמחבל של מילים קטן ועלוב צריך זה לסתום את הפה

כל מי שכתב פעם בעיתון, אפילו דעה, יודע שהוא החזיק כמה פעמים את האצבעות על המקלדת ויותר מכך, מחק כמה שורות בכדי לא לפגוע במישהו. האמת גם אני. כבר לא זוכר כמה פעמים. אבל לפעמים בצורה נדירה שמותירה את האצבעות שלך חסרות רסן, אתה מרגיש שיש פעמים בודדות, ספורות, שאתה מבין שזה בסדר לכתוב בדיוק מילה אחר מילה שהלב מכתיב ולא למחוק.

זה בדיוק המקרה עם יהונתן גפן. או כפי שאני קורא לו בטור הזה, יהונתן אפס. יש גבול. ומי שלא נזהר בכבודם של אחרים, לא נזהרים בכבודו.
גפן, בלי שום מחשבה שנייה על מי שעלול להיפגע ממנו (והרי זה לא מעניין את "שומר זכויות האדם", כל עוד מדובר בזכויות ישראלים ובוודאי יהודים), פרסם בחשבון האינסטגרם שלו ביום שישי תמונה שלו עם חולצה שבה כתוב: כל מה שמחבל צריך (באנגלית זה מחבל מתאבד מתפוצץ אם נדייק), זה חיוך. והחיוך של גפן מרוח על פני התמונה.

כך נראים פניו של הרוע. מצטער שאני בוטה ואני בוטה. החיוך של גפן היה הכל מלבד הומור. הוא רצה להרע. הוא רצה לפגוע. הוא ידע שלא מעטים, כי הוא אולי אפס אבל לא אידיוט, יפגעו ממנו. אבל אותו זה לא עניין, הוא פנה לקומץ בישראל של הוזים כמוהו, או נכון יותר בעלי שנאה עצמית כמוהו, שהתבלבלו מי זה האויב, תוך שהוא מזלזל בכל מי שאי פעם מישהו ממשפחתם או חברם או קרוביהם, או הם עצמם נפגע בידי מחבלים. למה? כי זה הוא יהונתן אפס ומותר לו הכל.

יודעים מה, אם אני חושב על זה עוד פעם, הרי שהוא בוודאי עשה את זה מתוך אינטרס. אולי רצה להתחנף כמו יהודון שכמותו (ואל תבקשו ממני לבקש ממנו סליחה) לאנשי אירופה, שהרי הוא פרסם את זה באנגלית ולא בעברית. שיראו הנה אני פה, הנה אני שונא את עצמי יותר מאשר אתם שונאים אותי. אולי תתנו לי כמה יורו מימון. ואם הוא נפגע מזה, אז אוסיף את המילה סאטירה ושיילך לעזאזל. כי הוא כל הזמן אומר שזו סטירה. אבל הפעם יהונתן אפס, זו הייתה סטירה.

זו הייתה סטירה בנימי הדם הכי קטנים אצל בני המשפחות השכולות ולא רק אצלהם. אצל כולנו. נמאס לנו האנשים "הרגילים" שאינם כבוד הוד מעלתו המשורר הפלצן יהונתן גפן ושכמותו, שעסוקים בשנאה עצמית. נמאס לנו מהדברים האלה. נמאס לנו מאנשים כמותו שאוכלים מהארץ הזו ומלכלכים עליה ופוגעים בה תחת כל עץ רענן, או נכון יותר עץ רקוב. כי הם מרקיבים את האזור כולו בנוכחות שלהם. אתה רוצה לחבק מחבל מתאבד? לך לך לעזה, לך לשכם, לך לג'נין, לך תחבק. יודע מה, אני מאחל לך שיחבק אותך מחבל מתאבד, כי אז אולי רק אז תבין או נכון יותר משפחתך תבין, מה המשמעות שלך מה שכתבת. כי מחבל כזה מחבק והתוצאה שלו היא רק אחת – הרס.
תשמע סיפור יהונתן אפס. הייתי בניו יורק לאחרונה. אני כהרגלי לא עושה חשבון (טוב מיפו מה לעשות?), ולמרות בקשות חוזרות ונשנות של משפחתי, הסתובבתי עם מגן לטלפון הנייד שעליו דגל ישראל. עכשיו תקשיב כלומניק. הגעתי לאזור שבו הייתה משפחה ערבית, שגם היא טיילה או לא יודע מה. הם מיד הבחינו בנייד "וברכו" אותי בכמה מילים שהדף לא סובל, שהבנתי. אבל אמרתי לעצמי שזה בגלל הנייד כי ראו דגל ישראל. לא הספקתי ללכת משם והגיעה עוד משפחה די צעקנית של ישראלים (זה אנחנו צעקנים. אבל בזבזנים אז שהעולם יתמודד עם הרעש, כמו שמתמודד היטב עם הכסף שלנו בחו"ל) ותראה מה זה…? אותן קללות הם קיבלו. כל מה שעשו זה לדבר.

לא הוסיפו אקססוריז של דגל ישראל. הם הצניעו, כנראה כמו שמייעצים לכל ישראלי, כל סממן ישראלי, כי הרי שונאים אותנו כי אנחנו אנחנו. זה נקרא אנטישמיות. יא מחבק מחבלים שכמותך. אז גם נפל לי האסימון מיד. מה שלך, לא איש המילים, לא עלה במח שמספק אותן. השנאה אלינו היא כי אנחנו יהודים שמרשים לעצמנו לחיות בארצנו. הבנת יא אפס?

הרי אתה אם תדרוך כף רגלך נניח בעזה (אמן), או שכם (הלוואי), או אפילו ג'נין (אם ירצה השם), בכדי לחבק מחבל, מתאבד מתפוצץ, כי זה מה שהוא צריך כדבריך לא בטוח שנקרא אח"כ על החוויות, כי לא יהיה מי שיספר עליהן. למרות שהשוות את המשטר בישראל לנאצי בעבר ואת המחבלת תממי לאנה פרנק. לך, לך תן להם חיבוק ותחזור לספר איך היה. תחזור שלם הכוונה. הרי אחרי שנייה אחת יהיו לא מעט שיחבקו אותך עד כדי כך שהדבר האחרון שיישאר לך על הפנים הוא הפרצוף המחויך והדבילי שלך. למה? כי אתה כמוני. כן, כן אתה כמוני. אתה השמאלני הקיצוני שהתבלבל באויב וחושב שאני האויב, עבורם אתה בדיוק כמוני הימני אוהב הארץ. למה? כי אתה יהודי. תחבק, תנשק תלקק… אתה שווה לי. בשנאה שלהם אלינו.

כמה ימים בודדים אח"כ הגיע מחבל שזקוק לחיבוק כדבריך והרג אמא לילד קטן וגבר נוסף. כפת אותם ורצח אותם. אתה באמת חושב שבכן כלבה כזה, שכופת והורג זקוק לחיבוק? לא באמת תגיד לי עם היד על הלב השחור שלך? אתה באמת חשוב שהוא זקוק לחיבוק?
וואלה האמת יהונתן אפס, לפעמים עדיף לשתוק. ויותר מזה אתה לא זקוק לחיבוק… אתה זקוק לעזרה נפשית.

רוחות מלחמה

לפני שאתחיל אני מקווה שתבואו בשנה הבאה ותגידו לי לאכול את הטור הזה, מצידי שתפטמו אותי איתו בכח… כי התחזית שאתן כאן, לא תעשה לכם טוב. אז אני מאוד אשמח לטעות ואפילו מבטיח לכתוב טור על כמה טעיתי ושאני יוצא במחולות על כך. אבל ויש אבל.
האבל הוא שאני קורא את המפה נכון, ולצערי היא לא מנבאת טוב. כמו שזה נראה ואני שוב מסייג את הדברים, מדינת ישראל נמצאת בפתחה של שנה שבמהלכה צפוי לנו או צפויים לנו עימותים שעלולים לגרור אותנו לפעולות צבאיות ארוכות טווח (ואני נזהר לא להשתמש במילה "מבצע" שזה טוב לסופרמרקט או הקשה יותר – מלחמה).
\
ישראל עומדת מול 3 חזיתות. שתיים מהן, סוריה ועזה בוערות כבר עתה והשלישית לבנון, או נכון יותר דרום לבנון, שם נמצא חיזבאללה, תבער אם יתלקח פה משהו. לא צריך להיות פרשן לענייני המזרח התיכון לראות מה קורה היום בדרום הארץ עם עזה, ובצפון מזרח עם סוריה או למעשה אפשר להגיד עם איראן שמנהלת את סוריה בחסות רוסית (שאין לה ברירה אלא לתמוך באיראן, שהיא בעלת משקל בסוריה, החשובה לרוסים), וגוררת אותה לזה.

מה שקרה עם המטוס הרוסי שהופל על ידי הסורים, שניסו לפגוע במטוסי חיל האוויר, בעוד פעולה צבאית מדויקת (וטוב שכך) של ישראל שמונעת כל ניסיון להעביר נשק מדויק לאויבנו ובעיקר לחיזבאללה על ידי איראן, הוא הסמן הראשון. זה היה ברור שזה עניין של זמן שבמרחב האווירי הכל כך קטן שלנו, שמסתובבים פה מטוסים מארה"ב, רוסיה, ישראל וסוריה, יקרה משהו שייפר את האיזון שגם כך הוא דק.

רוסיה אולי הודיעה שכרגע מבחינתה העניין "נסגר", אבל אנחנו עוד נשלם את המחיר. פוטין נשיא רוסיה לא ישכח את הפלת המטוס (תיזכרו מה עשה לטורקיה שהפילה בעבר מטוס רוסי שחדר לתחום האווירי שלה), גם אם הוא לא נעשה על ידנו, אלא בגללנו. הוא לא יכול להרשות לעצמו את זה תדמיתית ואישית.

הוא בולע את הרוק כרגע כי בארה"ב יש היום ידיד אמת לישראל, טראמפ (ונשבר לי לראות בישראל כאלה שכל הזמן מוציאים את דיבתו. בעיקר בכלי התקשורת. וחבל כי הוא טוב לנו פי אלפי מונים מאובמה הנורא שיכול היה להביא לפגיעה צבאית גדולה בישראל), ורוסיה עושה לו לא מעט חשבון. זה שנתניהו כל הזמן ברוסיה, זה חשוב, להראות שאנחנו מחשיבים מאוד את הרוסים, אבל זה לא באמת מה שמעניין את פוטין. הוא צריך את סוריה, ובעיקר את אזור לטקיה שם, בכדי לשים דריסת רגל במזרח התיכון והאינטרסים שלנו מעניינים לו את האצבע הקטנה, גם אם הוא מעדיף אותנו על איראן והוא מעדיף.

מה שעלול לקרות הוא שפוטין יעביר טילי אס-300 לידי הסורים, שהם מאוד מדויקים ויסכנו את המרחב האווירי שיש למטוסי צה"ל בסוריה. לא צריך להגיד לכם מה יקרה אם יפילו כמה מטוסי צה"ל על ידי כוחות סוריים, בפיקוד איראני (אם כי גם אסד היה רוצה לראות את איראן הולכת מסוריה, כי היא תקועה לו כמו עצם בגרון, אבל הוא חייב להם את שלטונו כשנלחמו עם חיזבאללה יחד נגד המורדים והחזירו לו את השלטון), בנשק רוסי. ישראל לא תוכל לשבת לאורח זמן בחיבוק ידיים. ואם זה יקרה, הדרך להתלקחות אזורית הוא קטן. פוטין כבר זמן רב רוצה בלחץ סורי להעביר להם את הטילים הללו ועכשיו אחרי הפלת המטוס הסורי יש לו שעת כושר. אם זה יקרה, "יהיה שמח". ואני לא באמת מתכוון למשהו אופטימי.

הנחת העבודה בצה"ל היא כי אם תפתח חזית מול סוריה בגבול הצפון מזרחי של ישראל, הרי שחיזבאללה בהוראת איראן יצטרפו מיד והנה לכם חזית גם בצפון (ויגררו את כל לבנון לשם). לא צריך להיות חכמים גדולים להבין שזו שעת כושר גם לחמאס בעזה להטריד בגבול הדרומי, ואז אנו צפויים לעמוד בכמה חזיתות במקביל וזה מזכיר במעט אירועים היסטוריים של ישראל, כמו 1967 או גרוע מכך, יום הכיפורים, אם כי הפעם אנחנו ערוכים. מאוד ערוכים.

צה"ל חזק. אין בכך ספק. צה"ל מסוגל לעמוד ב-3 החזיתות ולאויבנו צפויה מכה לא פשוטה. אבל מה שיקבע כמו תמיד את הכח שלנו הוא לא הכח הצבאי, אלא אורך הרוח של העורף. היום העורף הוא החזית. ככל שנדע לעמוד יותר כעורף, כך צה"ל וישראל יגיעו להישגים ביטחוניים ודיפלומטיים.

תראו, אני לא רוצה לראות את האזור מגיע לזה. אבל כמו שהמצב עכשיו, שחמאס יורה על ישראל מתי שבא לו ומתחמש, חיזבאללה בלבנון מתחמש בעוד ועוד טילים מדויקים (אנחנו יודעים על הצלחת ישראל למנוע מספר מקרים של העברת נשק מסוריה לחיזבאללה, כמו ההתקפה האחרונה.

אבל תחשבו כמה אנחנו לא יודעים וכמה כן עבר), ואיראן בסוריה פועלת נגדנו ליד הגבול, כי היא ראש הנחש, אז אולי באמת הגיע הזמן לעימות אזורי קשה שבו ידי ישראל לא יהיו קשורות (כשמצרים וסעודיה, לצידנו, בתמיכה מאחורי הקלעים ומול העולם הערבי, כי הם סובלות מאיראן יותר מאיתנו, בעיקר סעודיה. מעניין יהיה לראות כיצד טורקיה תגיב, לדעתי אולי ארדואן יקשקש כלפי חוץ, אבל יש לו עניין בהחלשת סוריה, ולכן יישב על הגדר) בוודאי לא על ידי דיפלומטיה (בעיקר רוסית, אבל גם קצת אמריקאית)… ואח"כ הארץ תשקוט 40 שנה. היא שוקטת רק אחרי עימות גדול. לצערי.