ראשי / טורים / חכם סידי

חכם סידי

חכם סידי – עוד קצת דבש נחנק

יש בדיחה ידועה (לפחות אצל מורים זקנים כמוני) על ילד שמגיע הביתה עם תעודה מבית הספר והכל בתעודה שלילי. מתמטיקה, אנגלית, היסטוריה, בקיצור הבנתם, הכל. האבא מסתכל על התעודה, לא מזיז איבר בפנים, שותק ואז מוריד לו בסוף סטירה מצלצלת (רק בבדיחה, כן?). הילד לא מבין מה קרה ושואל את האבא, "למה?". האב מסתכל עליו בעצבים, רותח כולו ועונה לו בכעס: "מילא כל התעודה נכשל, אבל במוזיקה יש לך 100? איך יש לך עוד חשק בכלל לשיר אחרי תעודה כזו?".

אז אנחנו בדיוק כמו הילד הזה, אבל הפוך… וואלה תעודת המחצית שלנו, כן עוד מעט כבר עברה חצי שנה, לא יכולה הייתה להיות יותר טובה. האיראנים עשו קולות של שטיח פרסי מסוריה, ניסו להרים את הראש וחטפו מאתנו באבי אבי אביהם (נגיע עד כורש המלך הפרסי. אבל הוא היה טוב אתנו, אז נעצור באבי אבי אביהם), והבהרנו להם שכאן זה לא אירופה ועלינו אין לעבוד. הם חזרו לחורים שלהם, שיקרו משהו על כך שפגעו במטרות ישראליות במאות טילים (ממתי פרסים מדברים במאות ולא באחדות… טוב מודה בדיחה לא משהו) וישבו בשקט. מה, לא למדו מהמן הרשע? גם הוא היה פרסי בן אגגי.

בנוסף נשיא ארה"ב טראמפ (איזה מזל יש לנו שהוא נבחר. איזה? וואלה בחירה משמים) הודיע קבל עם ועולם שאנחנו זכאים להודיע בכל מקום בינלאומי שבא לנו, שירושלים היא בירתנו, גם מבחינת ארה"ב. היו גם כאן כאלה שעשו רעשי רקע מיותרים, שהגיעו מאירופה בעיקר וגם מישראל, אבל הם נעלמו ברעש החגיגיות.
לא הספקנו להתרגל לטוב הזה וארה"ב של אותו נשיא (בישראל הוא ייבחר בהליכה אם בא לו. אפילו אני אצביע טראמפ) העביר כמו שהבטיח את השגרירות האמריקאית לירושלים בירת ישראל. גם המתנגדים לזה לפני מספר חודשים, ביקשו השבוע בזחילת יחידים כרטיס לטקס. אפילו היו מוכנים לעמוד ליד הדגל, אפשר גם מאחורי, גם אם יש וילון פנוי זה הולך. העיקר להיות נוכחים ברגע ההיסטורי הזה. די, כבר לא יכולנו יותר. זה טוב מידי.

טוב מידי? מסתבר שאין סוף לטוב. הסכם הגרעין הגרוע של ארה"ב עם איראן בוטל חד צדדית על ידי ארה"ב. כאילו אי אפשר יותר טוב מזה. לא מו"מ ולא נעליים, פשוט ארה"ב הודיעה באמצעות "נציג ישראל בבית הלבן", דונאלד "הציוני" טראמפ, כי אין לאיראן זכות לאיים על מדינות ביניהן ישראל, בהסכם גרעין, שיביא לפצצת אטום. מה שנקרא "קיצץ" את ההסכם… אז נכון אובמה הנשיא האמריקקי (אין פה טעות) הכי נוראי בתולדות ישראל, עוד אמר שזה לא בסדר, אבל מי מקשיב לפג התוקף הזה? לאיש הכי לא רלוונטי בעולם. לך תשחק גולף, שם החבטות שלך פוגעות רק בכדור קטן ולא בעולם כולו. לך ואל תחזור. NO YOU CAN'T.

אז אחרי זה, שלא יהיה לנו חשק לשיר (כמו בבדיחה ההיא על הילד והתעודה, זוכרים?)? ברור שכן, ברור שיהיה לנו חשק לשיר ועוד בצורה הכי טובה. הכי טובה לא רק בישראל, הכי טובה באירופה, בעולם. כן, כן, הבהרנו לכל העולם שאנחנו לא הבובה שלהם. נטע ברזילאי זוכת האירוויזיון, לא יודעת אבל היא שרה על זה שישראל אינה TOY של אף אחד. שאנחנו כאן בפנינו עצמנו. מאז ולתמיד. ומי שזה מפריע לו, שייסע לקפריסין, שם שונאים אותנו עכשיו הכי הרבה בעולם, כי ניצחנו אותם באירוויזיון.
כן, כן יקיריי, תיהנו, תתמתחו בכסא, תחככו ידיים בהנאה. יש לכם ארץ נהדרת. לא יעזרו מחאות של ארגון הטרור של ה- BDSשונאי ישראל, שמתעסקים בניסיון נואש לפגוע בכל מה שאנחנו מייצגים ולתמוך בכל מה שארגוני הטרור עושים. לא יעזרו לכמה הזויים בארצנו הקטנטונת שאומרים שהכל יפעל נגדנו, ולמרות שהכל הולך ומשתפר פה, הם מדברים שוב ושוב על כמה רע לנו וכמה שונאים אותנו כל העולם ואשתו. ספרו את זה לנטע שזכתה בגלל "הקולות" מהבית של "אשתו" של העולם. כן, הכל דבש ועוד קצת דבש נחנק.

ברצינות. אני יודע שלא הכל דבש ויש עוד מה לתקן. לא מעט. אבל יחסית למזרח התיכון מצבנו לא טוב, הוא מצוין. גם יחסית לאירופה מצבנו טוב. רגע, אם נרצה לדייק אפשר להגיד שמצבה של אירופה יחסית לישראל הוא בסדר. יש להם עוד קצת להשתפר ובעיקר לדאוג מה עושים עם ההגירה שמכלה להם כל חלקה טובה. לא נורא, נשלח להם דיסק של שירי אירוויזיון ישראליים שזכו… בטוח יהיה להם רגע אחד של נחת. כפרה עליכם, נראה אתכם בשנה הבאה בירושלים…
ורגע אם אפשר לסובב עוד קצת את הסכין בגב שונאי ישראל (מה קרה, רק להם מותר?) אז אגיד את הדבר הכי חשוב… מי שלא רצה להזכיר את ירושלים בירת ישראל בשידור באירוויזיון, יקבל את השידור מירושלים בירת ישראל…

פג תוקף / משה סידי – חכם סידי…

לא יודע את התשובה, באמת לא יודע. ואני אחד כזה שהוא לא יודע הוא בודק. הפעם לא בא לי, מיד תבינו למה. אבל דבר אחד ברור, ככל שאנחנו נהיים מבוגרים יותר ואם תרצו בעדינות אז "מתבגרים" יותר, אנחנו הופכים לביקורתיים יותר. ככל שאנחנו מתרחקים מהגיל שהיופי הוא הסממן הבולט, אנחנו מחפשים יותר את ה…יופי. האמת יש לי תשובה, אבל אפילו אני לא מאמין בה, לא מאמין שאנשים כל כך שטחיים. כל כך שטחיים שהם איבדו כבר את הפרצופים שלהם בעיניי. אבל אני כמו בכל טור פה, אוציא את האמת המכוערת. כן, היא מכוערת. אם כבר מדברים על יפה או לא…

יש משהו עצוב בזה. אנשים שעוברים את הארבעים מגיעים לחמישים ונושקים ל-60, מתעלמים מהמראה שמוצבת להם בבית או נכון יותר מוצבת להם כמו "עצם בגרון". מבחינתם הם רואים רק את האחרים, את הגיבנת של אחרים כמובן. אתן לכם דוגמא. חבר טוב שלי (נניח לא נגיד את שמו… אבל נרמוז שהוא כותב פה בעמוד הזה לא מעט), קיבל טלפון של מישהי. הוא התקשר והיא אמרה לו שחשוב לה לדעת אם הוא עושה כושר, אם הוא שומר על עצמו ואם הוא והוא והוא… והכל חיצוני. החבר הזה (שלא נגיד את שמו. אבל נרמוז שיש לו תמונה פה), שאל אותה שאלה פשוטה? את לא חושבת שגם את עוד מעט פג תוקף? היא ניתקה. טוב שכך. היו לי, סליחה לו, עוד כמה דברים לא מחמיאים. בהמשך תקראו אותם. אל חשש.

סליחה על מילים הקשות, אבל זו ההרגשה שלי. ההרגשה היא שאנשים שבעצמם כבר לא נראים כמו התמונה בתיכון, עדיין חיים בסרט ומחפשים מישהו או מישהי שנראים כמו בסרט שראו בתיכון. אז חבל כי סרט נגמר מתישהו. אח"כ קמים  מהאולם ויוצאים לחיים האמיתיים. קחו דוגמא. כן אני בגילי (50 נראה 49) לא עושה חשבון. אז בבקשה. יש קבוצה שנקראת "גימלים", שבה יש הרבה אנשים גרושים שמחפשים להתחבר ולהכיר. זה נהדר בעיניי. נהדר? חכו רגע. אחד מחבריי הטובים (עוד פעם אחד מחבריי הטובים? הרי ברור לכם שזה אני) רצה להצטרף. התשובה שקיבלתי ממישהו שמקורב לעניינים: "יש רשימת המתנה גדולה". זה מה שאנחנו אנשים בהמתנה? כנראה כן. זו התרבות. עוד עוברי אורח בחיינו. תסתכלו על ההורים שלכם ותעריצו אותם. הם חיו בחברה שונה לגמרי. בן זוג לכל החיים. כי הם התייחסו לבן הזוג כאל עצמם. היום זה לדאוג רק לעצמנו. מצטער, זו האמת. הלאה. לא אתן לכם לנשום. תקבלו את האמת. כמו תמיד ותמיד לפנים… וזו לא עוגת קצפת שתוכלו ללקק… זו אמת כואבת. "מדממת".

כשהיינו צעירים חשבנו על בן/בת זוג לחיים מישהו שאולי נראה בסדר או טוב, אבל חשוב היה לנו לבנות איתו חיים. שיהיה לה/לו אופי. אבל עכשיו אנחנו לא מחפשים לא אופי ולא נעליים. רק נעליים עם עקב שמתחברות לפנים וגוף יפה. הלו, מה קרה לנו? שלא תתבלבלו, אני בהחלט מבין שכל אחד רוצה בן/בת זוג שיראו טוב. או טוב בעיניהם. אבל כאן זה נגמר? זה העיקר?

מה שיותר מטריד הוא שפתאום בן/בת הזוג שלך שאיתו אתם כבר שנים, לא נראה לכם כמו פעם (לא אתם נראים כמו פעם. לכו למראה ותראו…), שהוא פתאום לא מספיק יפה, לא מספיק מושך ובלה בלה בלה (וגם הבלה בלה בלה קשור ליופי בדרך כלל). האם שכחתם שאנשים אלה היו אתכם שנים? סבלו אתכם ואותכם את החולי שלכם, את העצבים שלכם, את הסירחון שלכם? (ושוב מצטער על הבוטות. או בעצם לא מצטער), שלא להגיד שהביאו אתכם ילדים לעולם. נהיינו תרבות של התייוונות.

כן, כן התייוונות. היוונים הקדמונים העריצו את היופי והספורט. ומה אנחנו בישראל 2018 מעריצים? בדיוק. את גיבורי התרבות שלנו היפים והחזקים. למה מי זו פרופסור עדה יונת? כלת פרס נובל (הפרס לא נובל, ההפך). היא תלך ברחוב וכל העולם יתעלם ממנה. היא תהיה עוד זקנה חסרת ערך. אבל תארו לכם את עומר אדם (ואין לי כלום נגדו. באמת שלא. לא חובב את השירים, אבל באמת זה רק לשם השוואה. תכניסו את מי שאתם רוצים במקום עומר אדם מצידי), הולך ברחוב. הרי לא יוכל ללכת יותר מ-5 מטרים בלי לעצור 50 פעם. זה אנחנו.

אז אם חשבתם שזו רק נחלת הילדים, אז אתם טועים ומטעים. היום הכל חיצוני. מהיר. כמו "אוכל מהיר", אז גם הקשרים הם כאלה. ולא נכנסתי לפייסבוק, אינסטגרם, ווטאצפ שמנהלים את חיינו וחיי הזוגיות (זה בטור הבא). בעצם הורסים אותם עוד. בקיצור. המצב לא טוב ויהיה יותר גרוע.

ואם נחזור רגע לאותו חבר שלא נגיד את שמו (נרמוז רק שזה אני), הרי שהוא היה אולי מעט בוטה יותר ואם לא הייתה מנתקת לו את השיחה ההיא, אני (אפעס סליחה, הוא) הייתי מוסיף לאותה גברת שהיא עוד מעט "יורדת מהמדף". אבל אולי אני בעצם רציתי להגיד  לה שאני נגד "סופרמרקט" של אנשים, שכל מה שהם עושים זה להתעסק במוצר ולא במה שהוא כולל. כי אתם יודעים, בסופו של דבר אחרי שמורידים את כל המסכות נשארת האמת. וככל שאנחנו מתבגרים האמת הזו… מכוערת.

לא כולנו מטרידנים / חכם סידי

ברור לי שאקבל פה חצים על גבי חצים של טוקבקים וחלקם יהיו לא פשוטים לעיכול. אבל ממתי זה הפריע לי? ממתי עשיתי לזה חשבון? רשימת האנשים שיש לה מה להגיד עליי (ובדרך כלל על אחרים) מתחילה אי שם בגירושים הראשונים, עוברים דרך מי שבטעות  (שלי) זכתה לכינוי אשתי השנייה, ונגמרים באיזו מישהי שלא החזרתי לה טלפון ועל הדרך עוד כמה וכמה אנשים כולל כאלה שקוראים עכשיו את הטורלא מתגאה בזה, אבל תמיד אמרתי שאני מעדיף להיות בצד המרוכל ולא המרכל.

הנושא הזה, שחשבתי 100 פעם אם לגעת בו, הוא נפיץ, דליק ואפילו מפחיד. אבל די, הגיע הזמן שמישהו יהיה קול לאלפי, עשרות אלפי ואולי מאות אלפי גברים. מי מתנדב? נכון, אני כרגיל. אולי תשתוק כבר (זה אני אומר לעצמי…), אבל זה חזק ממני. יאללה נקפוץ למים העמוקים.

ברור לי שיהיו הרבה שיסכימו איתי אבל בגלל קוד השתיקה הזה שהפך להיות "קוד של פחד" בין הגברים, איש לא יפצה פה. אבל אתם יכולים להנהן בשקט או להסכים בלב. לא יעלה על הדעת שכל מילה של גבר לאישה, שכוללת מחמאה, תהפוך להטרדה מינית. די, שמעתי משפט מעולה שאמרה אישה: "יש מלא 'גופות' של גברים שמוטלות לצידה מהחשש הזה להיתפס כמטרידנים".

פעם אחת ראיתי מישהי מאוד יפה בעיניי, ואבוי העזתי ואמרתי לה שהיא נראית יפה בעיניי. רציתי להעביר לה מסר יפה, נקי, שהיא מצאה חן בעיניי ואני רוצה שנמשיך לדבר. היא ענתה לי ואני נשבע שלא נגעתי: "באיזו זכות אתה אומר לי את זה". מה? מה? מה? התפלצתי. מה רע בלהגיד למישהי כמה היא יפה. מה, זה הופך אותי למטרידן?

בואו בנות בחייאת, בואו נדבר דוגרי רגע. מה באמת, אתן לא רוצות להכיר גבר? מה אתן באמת חושבות שאתן תלכו לסופר וייפול לכן קרם הידיים והוא ירים ותסכלו בעיניים ותלכו ביחד משם לנצח? נו באמת. הבאתן אותנו למצב שאנחנו מעדיפים לשתוק (שלא כמו במקרה הזה שלי בטור) בכדי חס ושלום לא להסתבך. תגידו לי, נניח אני רואה מישהי יפה בעבודה. איך אפנה אליה? מה אגיד לה? כל מילה נתפסת כבר כהטרדה, אז כמעט כולנו הגברים מעדיפים לשתוק וקיבינימט הזוגיות ומחכים לאיזה חבר שיכיר לנו מישהי.

אח"כ אתן לא מבינות למה אתן לבד. למה אתן לא מחוזרות. אנחנו מ פ ח ד י ם! נוצר מצב שאפילו להגיד למישהי בוקר טוב במקום העבודה עוד יתפרש ב"אמרת לי את הבוקר טוב עם מבט מטרידני בעיניים". כן אח"כ אתן לא מבינות למה הבחור ההוא שאולי מצא חן בעיניכם, מעדיף להישמר ולא להתקרב. כן הוא רצה, אבל לא, העדיף לא להסתבך.

ואל תתחילו איתי עכשיו. אני נגד מטרידנים. נגד אנשים שהופכים את החיזור העדין לגס, נגד מטרידנים מכל סוג. אני כשאומרות  לי את המילה "לא", אני יודע למה אתן מתכוונות. אני אומר תודה ושלום. אבל לא יכול להיות שכל גבר יהפוך להיות מטרידן בפוטנציה. מי שמטרידים לא צריכים אישורים, הם תמיד יטרידו. אחד כזה צריך להרחיק מכן וגם מאתנו הגברים, כי הם עושים לנו נזק. אבל באמת, נשבע בכל הקודשים שחלק מאתנו סתם מדברים אתכן כי רוצים למצוא מישהי.

אני בורר את המילים, אבל התחושה מעיקה. נוצר מצב אבסורדי יותר, שכל גבר שמעז להגיד משהו בעניין הזה, נניח כמוני ברגע זה, הופך להיות כאילו מגן על מטרידנים או רחמנא ליצלן מטרידן בעצמו. אז זה רחוק מזה. מותר להגיד דעה הפוכה בנושא הזה. בטח ובטח שאתה בא ממקום נקי. הרי נועדנו להיות גבר ואישה (וכן מי שרוצה להיות עם אותו המין זה גם בסדר, זו רק הייתה דוגמא, אין לי כח להסתבך עם זה גם עכשיו…).

ישבתי פעם ליד קבוצה של בנות במקום שעבדנו בו יחד. הן דיברו בצורה כזו שאני אפילו התייבשתי והתביישתי. לא יכולתי להתאפק ואמרתי להן שאם אני כגבר הייתי אומר חצי מזה, שליש, רבע, הייתה פה כבר משטרה בצד מחכה לי. הן ענו לי שמה שמותר להן להגיד בין נשים לא מותר לגבר להגיד את זה. שמעתי ולא האמנתי. אז בעצם למילים אין משמעות אלא לזהות האומר אותם? אחת מהן אמרה לי בצורה חד משמעית. – כן. הכן הזה הבהיר לי שלא משנה מה אגיד ומתי, ברגע שגבר אומר משהו מופעלות באופן אוטומטי מערכות הגנה שקשורות איפשהו להלך הרוח בחברה, ומיד הוא נחשב לכל הדברים הכי גרועים בחברה.

אני מבין שנשים מגיל צעיר מקבלות הערות של "החפצה", כמו שריקות, מילים שנזרקות מאנשים רחוקים ולפעמים גם קרובים ועוד כאלה. זה אני מסכים, גבר לא יבין. לכן כל הערה של גבר מכניסה אתכן לכוננות ספיגה. אבל לא כולנו רואים בכן חפץ. חלקנו רואים בכן יהלום. תורידו את השכפ"ץ, תשימו אותו לידכן אבל אל תלבשו אותו כל הזמן

לסיכום, אחרי שחצי מכן בטח כבר קילל אותי ואת מי שהביאה אותי (שזו אישה אגב), יש לי רק בקשה אחת. תרפו תשחררו. קודם תשמעו אח"כ תחליטו אם זו הטרדה. לפעמים אולי אפילו שווה לשמוע, לכו תדעו אולי זה האיש שחיכתם לו בסופר, רק שהוא הגיע למקום אחר, בזמן אחר.

רק בכם!

תשמעו סיפור. לפני משהו כמו שבוע, עשרה ימים, אל תתפסו אותי במילה, יצאתי לבלות. לבשתי באמת את מה שנקרא "מיטב מחלצותיי", יענו מכנס כחול יפיפייה וחולצה תואמת, משהו מהז'ורנאלים. נראיתי מיליון דולר או אם תרצו ביורו, גם בשקלים הולך… נתתי מבט אחרון במראה, אמרתי שיחסית לגיל מי שמסתכל עליי מהמראה נראה לא רע, אפילו טוב ויצאתי לבלות.

הגעתי למועדון אי שם בתל אביב והייתה שם מישהי שמצאה חן בעיניי. מה זה מצאה, כבר פנטזתי איך אני והיא הולכים יד ביד אל האושר, האופק, וזה היה נכון. או לפחות חמישים אחוז נכון. אני רציתי, היא לא, שזה חמישים אחוז… הייתי צוחק עכשיו אם זה לא היה עצוב. לא משנה. נמשיך? נמשיך.

ניסיתי לדבר איתה ברעש הנוראי שהיה במקום ומה שיצא לי זה שהיא מצאה חן בעיניי, ושעוד רגע אקח טיפות עיניים מהצריבה מרוב שאני מסתכל עליה (היו לי משפטים טובים מזה בעבר. נשבע), או משהו כזה. היא לא ענתה. שזה במילים עדינות התעלמה. עשיתי פרצוף של ג'יימס בונד (נשבע לכם יש פרצוף כזה. של גבר גברי) ואמרתי לה, שהיא יכולה להיות קצת יותר נחמדה. היא ענתה לי בלי למצמץ פעם אחת יותר מידי: "אני לא נחמדה". בום. לנפש דרך הפנים החשופות.

באותו הרגע רציתי שהאדמה תבלע אותי. או הפרקט או הרצפה העקומה באותו מועדון. מלמלתי לעצמי כמה מילים על כך שהיא עוד מעט "פג תוקף", אבל הלכתי משם עם הזנב בין הרגליים או סתם בהתגנבות יחידים. כמובן שמאותו הרגע עד סוף הערב הרגשתי רע בואכה חר…א. ניסיתי לנתח את המצב כמו חיה פצועה שיושבת מול הטרף שלה, שהרגע הבריח אותה תוך כדי פציעתה (כמה גברים עכשיו חוטפים פלאשבק מהסיפור? המונים. וכמה נשים אומרות שהן עשו אותו דבר, גם אם אגב רצו מאוד לדבר ובסוף עוד הלכו הביתה לבד, "המוניות". בהזדמנות אתייחס לזה בטור אחר כי זו תופעה לא ברורה.). לא הבנתי למה. כשהגעתי הביתה השאלה למה הפכה לשאלה הרבה יותר מורכבת. למה אנחנו מחפשים את האושר שלנו אצל אחרים?

ובאמת למה? נכון אף אחד לא רוצה להיות לבד, או להרגיש לבד, גם אם אתם לא לבד (כן, כן תהנהנו בראש חלק מכם שהם לא לבד, אבל לבדם). כולם רוצים להיות מאושרים דרך מישהו אחר. שמישהו אחר יהיה במחיצתם ואז הם מסודרים מבחינת האושר. למה זה ככה? אולי כי אנחנו חיה חברתית, אולי כי ככה חונכנו? שהאושר תלוי במציאת בן/בת זוג. ואולי ואולי. אז זהו שזה לא. ולהלן יש לי חדשות בשבילכם. הסכיתו שמעו וקראו. או בסדר אחר.

"איזהו עשיר השמח בחלקו". את זה אמרו חז"ל באיזו מסכת, לאנשים שלובשים איזו מסיכה. נשבע לכם (טוב לא בדיוק נשבע, אבל תודו שיש בזה משהו). ככל הנראה מי שאמר את זה היה בן זומא לא קטן. הוא הבין את החיים. הבין שהלבד שלו שגרם לו לעצב, והבין שזה בדיוק המקום למנף את עצמו והעניק לאומה ולמדוכאה את המשפט האלמותי הזה. הוא הבין שהוא סובל ממחסור באושר בגלל מישהי יפה מתקופת המקרא… וזה בזבוז זמן אמיתי. לכן אמר את מה שאמר. צודק. באבו אבוה צודק. האושר תלוי בנו ורק בנו.

כן, כן. אפשר ליהנות מהשקט הזה שאתם לא עם מישהי או את עם מישהו. שקט שאף אחד לא אומר לך מה לעשות, מתי לעשות וכמה לעשות. בקיצור, להפעיל אתכם בהוראות הפעלה שהוא או היא יצרו עבורכם. או שאפשר ליהנות מסתם רגליים על השולחן לקחת נשימה ארוכה, להכין לך איזה סנדביץ' (שזה מאכל הגורמה של אנשים רווקים/גרושים. בעיקר גברים. אני מתמחה בזה, כי לבשל אין מצב שזה יקרה לעצמי. עוד פעם תלוי באחרות אהה? ), אפשר לישון באלכסון, להחליט מתי אתה הולך, מתי אתא בא, אף אחד לא לוקח לך את הראש. אושרררר. אתם מוזמנים להוסיף לרשימה את האושר שלכם. אבל שלכם. לא של אחרים.

לא , אל תתבלבלו אני לא נגד אושר ביחד. לא נגד זוגיות. אני בעד (עובדה ניסיתי פעמיים…), אבל לא תמיד זה הולך ולא תמיד זה צריך ללכת. אתם לא יכולים לקום בבוקר ולהגיד לעצמכם (והאנשים שהם לבדם מדברים עם עצמם, אפילו בקול רם. לפעמים אפילו עונים לעצמם…) שאתם לא מאושרים כי אין לכם מישהי או מישהו. אסור לכם לעשות את זה. כי אח"כ אנחנו מסתובבים כל הזמן עם הרגשה של "מרמרה" ואנשים לא אוהבים אנשים עם פרצוף מלפפון (סטייל יו"ר הכנסת יולי אדלשטיין בטקס המשואות האחרון) ואז הם מתרחקים מאיתנו. זה כבר מביא למצב של הביצה והתרנגולת, אבל ביצה לחוד ותרנגולת לחוד (יענו, לבד. שזה מרכז הסיפור פה).

לחפש את האושר זה נהדר, אבל לא צריך לחפש אותו אצל אחרים. יודעים מה חוזר בי. לא חייבים לחפש את האושר. אפשר להפוך את מה שיש לכם לאושר שלכם (וואלה עכשיו קלטתי את מה שההוא בן זומא, או שם דומה אחר אמר במשפט על העשיר והשמח בחלקו). לא יתכן שמישהי שעוד רגע "תרד מהמדף" וסליחה עם הבוטות, תהפוך לכם/ לי (טוב רק לי. כי לי יש את האומץ להגיד את האמת כרגיל) את הרגע לפיאסקו (מילה שלאחרונה הטיחה בי מישהי כשזרקה אותי ואת יחסינו לכל הרוחות). אפשר פשוט להסתובב להפנות את הגב…. לחייך אליה ולצעוד לאושר שלי…

חכם סידי – לבד

הבעיה שלי שתמיד אמרתי את האמת. בלי פילטרים, שונא פילטרים. זו בעיה שתמיד חזרה אליי ועליי ולא פעם שילמתי מחיר לא פשוט על כך. מה לעשות, זה אני ובגיל 50 כנראה כבר לא אשתנה, למרות שאני מנסה לא פעם. אבל מה לעשות 50 זה חתיכת מספר.

הפעם (שוב) אשים על מזבח הטור הזה, הכל כך אישי שלי, את עצמי. אקריב את עצמי לעולה תקשורתית, לידי הציבור, שיחטט בעניין שאולי הוא הכי בדמי, הלבד של האדם הגרוש.
לצערי, לשמחתי, כבר לא יודע מה יותר, הייתי נשוי פעמיים. זה לא צלח לי. יש לי חלק אני מניח בזה. הכי קל אם אאשים את מי שהייתי נשוי להן, אבל זה לא להתמודד, זה להמשיך להיות בתפקיד הנגזל. המסכן. אני לא. לא ידעתי לאן אני הולך כשפרקתי את החבילות, או פרקו לי את החבילות (איזה מילה נוראית לפרק את החבילות. משפחה זה לא חבילה. זה אנשים, בעיקר ילדים) אבל יש לזה מחיר לא פשוט. הבדידות. לפעמים התבודדות. לפעמים מרצון לפעמים מחוסר רצון. אבל היא מרגישה לא פעם נצחית.

אני לא יודע מה אני יותר לפעמים, בודד או מתבודד. אבל אני מוצא את עצמי לעיתים קרובות מידי נמצא במקום של הלבד. על הלבד הזה שאני חולק עם לא מעט אנשים בסטטוס שלי, קרי גרושים, רציתי לדבר. מאחר ולי יש את הפריבילגיה לעשות את זה בעזרת הכתיבה פה, אשמש שופר וקול לבני מיני (הגרושים). גם אם זה אומר שאת "הניתוח" הזה אני אעשה על עצמי. כנראה צריך אופי חזק בכדי לעמוד אחר כך מול המבטים של המלחששים בגב (שזה סוג של אנשים שאין להם את האומץ להגיד לך משהו בפניך ויחכו שתסתובב להיות גיבורי ריכול על חשבונך).

לעניינינו. אשים את זה מיד על השולחן. הלבד של גבר גרוש לא דומה אפילו במעט, בקמצוץ, אפילו באחוז אחד ללבד של אישה גרושה. גבר שמתגרש ברוב רובם המוחץ של המקרים, יישאר לבד. ינותק חד צדדית בלי זמן הסתגלות. האישה תזכה כמעט תמיד, שוב כמעט תמיד, גם בחסות בית המשפט בילדים, הם יגורו איתה ואתה תהיה אורח לילדך. מידי פעם תיקח אותם לכמה שעות, או שישנו אצלך על בסיס פעמיים בשבוע וכל שבת שנייה והם שוב יחזרו אל הבית שלהם. תמיד יש את הבית שלנו והבית של אבא. עצוב אבל זה המצב. זה אם לאבא נשאר כסף ל"בית של אבא".

נשים רוב הזמן לא יהיו זקוקות לחברה, כי הן עם הילדים שלך ושלה. כן, גם שלך. הבית שלהם תמיד מלא ברעש הילדים. הן מתעסקות בזה כי ככה הוחלט. אתה תיצור קשר עם הילדים בטלפון ויהיה לך מזל אם יהיו פנויים אם הם גדולים. אם הם קטנים אז כמה מזל יש לך וכמה זמן שיחה אפשר לפתח עם הילד שלך או הילדה שלך הקטנים בטלפון. אח"כ אתה מנתק, או מחזיר את הילדים הביתה אם היו אצלך, וחוזר לבדידות.

ניסיתי למלא את חיי בנשים אחרות. למעט מקרה אחד שבו (וכן שיתפתי אתכם) הלכתי שבי אחרי בחורה צעירה (ויפיפייה) שהצליחה למלא מעט את חיי, חזרתי שוב אל עצמי. לא חסרות לי נשים ולא יחסרו לי. אבל לא פעם אני בוחר להתבודד. להיות לבד. הסיבה, אני לא מוצא נחמה במשהו רגעי. אני גם זוכר שאחרי הרגשת העילאיות תבוא הרגשה של ריקנות. אז למה להגיע לריקנות מראש?

הרגעים האלה שאתה מחזיר את הילדים, או את הילד כמו במקרה שלי, הביתה, זה רגע שבו מאבד עוד שנה מחייך. אתה רוצה לעצור ולהגיד לו שיישאר איתך, אבל הרי נקבעו לך ימים בבית משפט. נקבעו שעות. אוי ואבוי אם לא תעמוד בזה. ואתה אומר לעצמך שזה הילד שלך. אבל זה לא מעניין איש. יש הסכם גירושין, זה המותר והאסור שלך. הוא שם כתוב במילים. שם עובר גבול החיבוק שלך מהילדים שלך.

לא פעם תאלץ לא לראות את הילד. כי אם חס וחלילה אם יש לך משהו בלתי צפוי, הרי שאיבדת ביקור. הרי אתה לא גר בבית, הרי אתה לא יכול להודיע לאשתך, אני אאחר, כי היא לא אשתך והיא הפכה להיות שומר הסף של שעות הביקור שלך. מעין סוהר שמפקיד על סיבובי מחוגי השעון בזמן שאתה עם היקר מכל. היא שם להגיד לך, לפעמים בצורה הכי חותכת, שתם הביקור. מי שנמצא במצבי עכשיו מהנהן בראש או נכון יותר מאשש את זה בלב. לפעמים הלב הכבד.

לא ממקום של לבקש רחמים נכתב הטור. אלא ממקום של להציב מראה לאלה שלא פעם מבקרים אנשים כמוני, שבחרו או אולצו להתגרש. אלה שמבקרים איך אנו חיים ובלה ובלה ועוד קצת בלה על חשבוננו. ואולי הטור הזה הוא אות אזהרה גם לאלה שחושבים שהנה אני כבר בחוץ ויאללה בלאגן. בחוץ אגב בסופו של דבר הכל אותו דבר. זו אבל בעיה קטנה. הבעיה הגדולה היא מה בפנים. מה בנפש. מה קורה כשאני/אתה שמיד נישאר לבדנו בלי הילדים נרגיש בפנים, עמוק בפנים. ובשיחות עם עצמנו אנחנו לא פעם תוהים האם המחיר הזה היה כדאי? התשובה לא תמיד, חד משמעית. השקט לפעמים עונה לנו.

אולי הגיע הזמן שכשמדברים על שוויון בין המינים, שזה יגיע גם לעניין הזה. של ילדים שיגורו עם האבא והאם תהיה זו שתבוא לבקר ותחלוק שעות וימים בלי קול הילדים ברקע, ותבין מהי הבדידות הזו עליה אני מדבר. אז, אני כמעט בטוח שתהיה פחות עבודה לדיינים במדרגות הרבנות.

מה היה כל כך מלוכלך ביציאת מצרים?

מה בחייאת, משה רבנו כאילו אמר לאשתו, יא "חביבתי" מחר אנחנו חותכים ממצרים בלילה, תתכונני. אז היא אמרה לו, "מושון, אם ככה אני הופכת את הבית, מנקה אותו, עושה צחצוח של הלייף ואז נצא?". טוב, כמובן שאני הוזה וכמובן שזה סיפור אמיתי שהרגע המצאתי… אבל בכל הקדושים תגידו לי מה היה כל כך מלוכלך ביציאת מצרים, שמאז בכל פעם שעומדים לחגוג את הסדר, חייבים לנקות את הבית כאילו אין מחר.

מי? מי זו, או זה? למרות שזה בדרך כלל זו (תגידו שוביניסט. נו תגידו. אז אמרתם. למה זה גברים שחולים בניקיון הזה?), שהדביקו אותנו ב"חיידק" הלא ברור הזה לקראת הפסח. יצאנו ממצרים מעבדות והנה מה קורה, שוב חוזרים לעבדות בשבוע הזה? מה זה? מנקים את הבית כאילו מדובר בהזדהות של עבדות עם יוצאי מצרים. לא ברור לי. אם זו הזדהות אז תלכו לנו מהבית ותחזרו עוד 40 שנה. אם כבר אז כבר. מה לא?

תשמעו סיפור. קבעתי פעם עם מישהי שמאוד רציתי לצאת לסרט. היא הסכימה אחרי שכבר לא היה לה נעים לראות אותי מתחנן (טאקטיקה ידועה של הגבר הנזקק… הפוך על הפוך). הפעלתי 900 קשרים להשיג כרטיסים (פעם לא הזמינו באינטרנט כמו היום יא מפונקים. היו צריכים לעמוד שבועיים לפני בתור לקופה.) לסרט. אמרתי לה "תשמעי יש לי זוג כרטיסים לסרט". סרט שהיא מאוד רצתה לראות. אבל אז היא שלפה לי את המשפט שלא הבנתי מאיפה הגיע: "אני לא יכולה, אני מנקה לפסח". למה? לפסח? למה פסח זה חג של המלוכלכים? למה את בכל השנה לא מנקה ורק בפסח עושה את זה? אגב כרטיסים, נתתי לה כרטיס אחד כרטיס לכיוון אחד. שתלך והעיקר לא תחזור.

נער הייתי וגם זקנתי. הייתי נשוי ואשתי הראשונה (כן אתם יודעים שזה פתיח גם לשנייה. כנראה היו צריכות לעשות סדר בנישואין ולא בדירה, אבל זה סיפור אחר) הייתה קמה באישון לילה, כאחרונת הגנבים ומנקה את הבית. היא ירשה את זה מאמא שלה, שהייתה חמתי (הבנתי למה קוראים לזה חמתי. הייתי רואה אותה הייתה עולה חמתי..). לילה אחד היא העירה אותי (באמצע חלום על מישהי). חשבתי פרצה שרפה. או לפחות הגיעו גנבים וחטפו אותה. שאלתי אותה מה קרה? אמרה לי אני צריכה עזרה לניקיון לפסח. אמרתי לה מה השעה? אמרה לי 2 לפנות בוקר. שאלתי למה אני? ענתה כי היא עייפה ורוצה לישון. עניתי לה, זה בסדר תמשיכי לעבוד, אני אשן גם עבורך. ואת יכולה על הדרך גם לחלום שאני אעזור לך. מבחינתי נקי זה כל מצב.

לדעתי הניקיון הזה הבלתי מוסבר בכלל לא קשור לחג. ההפך הוא קשור לאסון. מי שמנקה כל כך צריך כנראה לבדוק למה היא עושה את זה? איזה צורך נפשי גרם לה לזה? כשמישהו מנקה וממרק כל הזמן הוא מנקה וממרק לעצמו את הנפש (תשאלו כל פסיכולוג. לא פסיכולוגית, היא בוודאי מנקה בעצמה). אבל למה זה צריך לכלול גם את הנפש של בעלה/בן זוגה וכ"ו. רוצות לנקות את הנפש שלכן? לכו על זה, רק תעזבו את הראש שלנו. גם ככה אנחנו סובלים מהניסויים (לא אין טעות. נישואין זה המקום היחיד שעוד מבצעים בו ניסויים בבני אדם). לנו זה נקי. לנו זה מספיק. גם אם זה מלוכלך. אתן רוצות לנקות? אז תניחו לנו. תנקו את עצמכן לדעת.

ולמה דווקא בפסח? למה נניח לא בצום גדליה? או במוצאי יום העצמאות? או אני לא יודע מתי. למה נתפסתם בפסח? למה? עד שיש חופש של שבוע, צריך להרוס אותו שבוע לפני? כאילו אתם רואים שאנחנו חס וחלילה הולכים לנוח שבוע, אז חשוב לכן שנסבול שבוע לפני? מה זה הדבר הזה? מה זה איזה קוד של נשים בכל הארץ? שומעות את מילת המפתח המוסכמת – פסח ורצות לחנות לכלי ניקוי? לא ברור לי. נפלאות דרכי הגברת.

מעבר לכך. ראיתם פעם איך מנקים לפסח? ראיתם את הטירוף בעיניים שלהן אוחזות אמצעי הניקיון? ראיתם? אם לא ראיתם, לא ראיתם טירוף, בימי חייכם. הן מוציאות את כל הבית, מרוקנות את הארונות המגירות הכל. מה קורה אז? בדיוק. הבית נראה מבולגן ואז יש סיבה… נכון, לנקות. הבנתם? יוצרים בעיה, יוצרים כאוס ואז אומרים, צריך לנקות. פעם כשהייתי נשוי (טפו טפו רחוק מאיתנו) התעוררתי ולצידי שכב השכן (לא אני לא בקטע), שאלתי אותו למה אני צריך לסבול גם אותו. הוא ענה שברח מהבית כי אשתו חיפשה סמרטוט לנקות את הרצפה ואם לא היה נמלט היא הייתה מנגבת איתו. (הבנתם? הוא סמרטוט כאילו?).

אני באמת לא מבין מה עשה משה רבנו והחברה שיצאו ממצרים שגרם לנשים מסוימות (מה אעשה נשים. אתן לחוצות על ניקיונות, בואו נודה) להבין שיציאת מצרים זה אות לנקות הפירמידות. וואלה לא יודע. אבל דבר אחד אני כן מבין. ברור שיהיו כאלה שירצו לנקות את הבית עם מגב ועם מטאטא… ולמי יש תמיד מטאטא בסיפורים? בדיוק…

מי אמר מכשפות? חג שמח ובעיקר מלוכלך.

זה לא עניינך דודה

בגילי המופלג הם כבר לא שואלים אותי, נכון פה ושם הם עוד מנסים. אבל מצד שני הם יודעים שאני עונה, אז הם הפסיקו. למזלם… כן אני מדבר על כל קרובי המשפחה, שבדרך כלל הם מיותרים, שנקרא להם בשם "דודה" או "דוד" (למרות שזה בדרך כלל דודה, או בסגנון, אבל אין לי כח להסתבך גם עם ארגוני הנשים. יש לי מספיק גם ככה על הראש), שכל תפקידם כך נראה בעולם הזה, הוא להציק ולשאול את הפנויים והפנויות שבנינו, או הגרושים והגרושות שבנינו, למה אנחנו עוד לבד? כאילו ראו יבלת ואמרו לעצמם: "איזה כיף הנה יבלת, בואו נקפוץ להם עליה ונכאיב קצת".

אנחנו לבד כי ככה. כי אנחנו לבד. עכשיו מה את רוצה "דודה"? קודם כל זה לא עניינך, אח"כ זה לא עניינך ובסוף, זה בטח ובטח לא עניינך. עכשיו תתקדמי ותחנקי מהחרוסת ברשותך, או מכל משהו אחר שאת מכניסה לפה (ואת יכולה לבחור מאיזה מאכל להיחנק). באיזו חוצפה יש לאנשים האלה לשאול אותנו, מה אנחנו עושים עם חיינו? אז אם זה כך, הרי שהגיע הזמן להשיב מלחמה.

קודם כל נעשה סדר, הפעם תרתי משמע (כאילו סדר פסח וכזה? הבנתם. משחק מילים, לא משהו. טוב ניסיתי. לא משנה הלאה.) כמה פעמים שואלים/שאלו אותנו אנחנו אלה שאינם בזוגיות או לא נשואים את השאלה הזו של בני זוג. לצערי ככל שאנחנו קצת פחות צעירים לטעמה של "הדודה" השאלה מתחדדת ונוקבת יותר, תוך שהיא משתמשת במקצועיות מדהימה של רכילאית דרגה 5. כאילו בעצם השאלה "הדודה" בעצם דואגת לנו. "למה אתם לבד"? היא תקשה ולא תרפה כמו אנקונדה שהרגע גילתה טרף קל. אז אם יש להם את "הגוואווס" (תעשו גוגל לספרדית. זה יוצא ביצים), לשאול אותנו ישירות למה שלא נענה להם? הרי אם אנחנו לא נענה, הם ישבו אחר כך על קרוב משפחה מדרגה ראשונה, קרי אמא או אבא, תוך שהם כאילו עוזרים ברחיצת הכלים, או ההגשה, בכדי לשאול את השאלה שבעצם מעניינת אותם לא אותנו. או אם נדייק בפנים עמוק מכאיבה לנו.

אנחנו בדרך כלל לא יודעים מה לענות בשאלה, מקשקשים כמה מילים לא מובנות אפילו לנו, מחייכים ומקווים שהאדמה תבלע אותנו, או עדיף את "הדודה". שם אולי היא תקבל תשובה. אבל זה לא קורה, אנחנו נשארים עם המבוכה, במיוחד שה"דודה" הלא נחמדה בסיום אותה שאלה מחבקת את הילדים של האח/אחות שלנו או קרוב משפחה אחר, או עוברת לשאלה לא קשורה לבן בת הזוג של מישהו שהגיע לא לבד, או נשוי, באותו השולחן, ובזה נעצה סופית את הסכין. כולל סיבוב חד.
אז די. הגיע הזמן לענות. הגיע הזמן לא לשאול את עצמנו למה באנו. לשאול אותה למה היא באה? לשאול אותה (טוב או אותו. אם זה דוד) למה היא רעה, האם היא מפרנסת מזה, או שזה סתם תחביב שסיגלה לעצמה. אחד אוסף נניח בובות והיא אוספת אויבים. הגיע הזמן שנגיד לדודה פשוט את האמת בפניה ורצוי לפני כולם ובקול רם. מאוד רם.

מה להגיד? אהה זה פשוט להגיד: "אנחנו לבד דודה כי אנחנו לא חייבם לך דין וחשבון, גברת "דודה" לא נחמדה. אנחנו לבד כי אם היינו עם מישהו או מישהי לא היינו לבד. אז הגיע הזמן "דודה" (שוב דגש בדלת) או להגדיל את מספר המשקפיים שלך או להקטין את מספר המילים המיותרות שאת מוציאה מהפה". כן , כן ככה, בלי חשבון. תאמינו לי בשולחן הסדר הבא היא כבר לא תשאל למה אתם לבד, או טוב מכך, יש סיכוי לא קטן שהיא לא תגיע.
אהה יש את סוגיית ההורים שיגידו לכם שככה לא מדברים. אז תענו בקצרה: "נכון ככה לא מדברים. שמעתם דודה? המסר יעבור. אפשר להוציא את הסכין מהגב. תודה.

אותי כבר כמו שאמרתי, לא שואלים. נראה לי מפחדים מאז גרמתי "לדודה" לעזוב בזמן הסדר כשהעזה לשאול אותי את זה. אגב אחרי שהלכה, היה יותר אוכל לכולם וגם חיממה לא רע את הכסא (כן ישבתי במקומה. מה לא? ככה זה שמישהו מנצח מישהו אחר, לוקח לו את השטח). מצד שני, אני גם הרבה פעמים מוותר על התענוג ולא מגיע בכלל לסדר, אבל זה כבר משהו אחר, קיצוני מידי.

הטור הזה נועד עבורכם. אני לכם לפה. אתם כל מישהי או מישהו שהם לבד ובא להם לחגוג את הסדר עם בני משפחה ולא בא להם להתמודד עם שאלות שמבחינת" הדודה" הן שאלות קיומיות, כאילו כל היקום מחכה לתשובה הזו בכדי להמשיך להסתובב סביב צירו וסביב השמש ועד שלא תענו, אז שמש בגבעון דום וירח בעמק… של הדודה.

אל תרגישו לא נח, במיוחד אתן בנות, אבל לא רק. אם הדודה שאלה את השאלה בקול רם לפני כולם, אז היא ראויה לתשובה לא פחות ישירה לפני כולם. תהיו תיקו בלעשות בושות. כן, ככה בלי חשבון. לכו על זה. עשיתי את זה, תאמינו לי זה משחרר, זה עושה טוב בכל הגוף. רק הצמרמורת שזה עושה שווה את זה. תנסו.
ובכלל אני מאלה שלא מבין למה כל ההכנות הבלתי פוסקות הבלתי מובנות של שעות על גבי שעות על גבי הוצאות כספיות, על גבי עמידה בסופר בתורי ענק, על גבי דחיפת עגלות עמוסות לקראת הסדר, אם הכל נגמר בשעתיים בודדות ועוד דודה אחת חוצפנית? תעשו מה שאני עושה, אני בודק אילו סדרות משדרים באותו היום בערב החג בטלוויזיה, סוגר לי שתי מצות עם שוקולד למריחה ומתענג. אהה ואני לא שואל את עצמי למה אני לבד?

בנינו אני שואל. אבל את תשובה אני שומר לי… לא לשום דודה שלי.

מלכודת האקסים

התקשרתי אליה. בנינו ציפיתי שתענה, אבל גם קיוויתי שלא תענה. לא יודע למה זה, מה הרגשתי. אין מה לעשות, ככה זה שאתה לא סגור על עצמך. לחזור או לא לחזור לאקסית? היא ענתה לי, עם הקול המוכר. מצד אחד התרגשתי, מצד שני הצטערתי. לא כי ענתהכי התקשרתי. כי זה כישלון שלי להתנתק מהעבר, והעבר צריך להישאר שם. צריך ללמוד ממנו, אבל לא לחזור אליו.

האקסית שלי היא מישהי שאני מאחל לכל אחד. בחיי. לא, לא האקסיות שהייתי נשוי להן (כן הייתי נשוי פעמיים. זה מה יש), אלא האקסית המיתולוגית שלי. זו שתמיד אהבתי, זו שתמיד אני מחפש לחזור אליה כשרע לי ולפעמים היא אליי, כי היא חוף שאני יכול להינצל בין ידיה (ותודה למוש בן ארי). אין מישהו שאין לו אקס כזה או אקסית כזו, שהם תמיד אופציה מחשבתית ראשונה בגלל העובדה שאנחנו כבר שעה וחצי (או יותר) לבד. מה יש באקסים שאנחנו מחפשים אותם? ואם אנחנו כל הזמן מתגעגעים אליהם, אז איך זה שהם אקסים והם לא איתנו? הרי משהו לא היה טוב בקשר הזה, לכן עזבנו או עזבו אותנו, אז מה יועיל אם נחזור? תגידו את זה לעצמכם. בדיוק כמו שאני אומר לעצמי ולא תמיד משכנע אותי. בדיוק כמו בפעם הזו האחרונה.

כן מודה, ניסיתי לחזור לאקסית שלי. בגלל אולי לשכוח מישהי אחרת שנפרדתי ממנה לאחרונה, או להיזכר בימים אחרים, חלקם טובים. חלקם פחות. הסיבה נעוצה לא בהם. מה יש בהם? התשובה היא לא בהם, אלא בנו. כן, כן, בנו. זה עניין של חוסר ביטחון, או של בדידות או התבודדות. סורי. האמת בפנים ומי שלא נוח לו שיסתובב. אנחנו שוב מחפשים אותם כי יכול להיות שאנחנו כרגע לבדנו ונמאס לנו להיות לבדנו, ואנחנו מחפשים מישהו שכבר רצה אותנו והנה אם נפנה אליו הוא יחזור ונרגיש רצויים ונרגיש בעניינים. כי אולי כך נשכח את זה או את זו שהרגע לא רצו אותנו.

כן, בעיניי לחזור לאקסים זה הרבה חוסר ביטחון. אני כרגיל יורה לכם ישר בין העיניים במילים שלי. אז מי שזה קשה לו מוזמן לקרוא אסטרולוגיה ויש פה אחלה מדור בעמודים הבאים, שם תמיד תמצאו את מה שאתם רוצים לשמועפה לא. פה אני אגיד לכם ועל הדרך לי, שאנחנו חוזרים למקום מצוי כי במקום הרצוי לא תמיד רצו אותנו. כואב? נכון. אבל נכון.

אני התנחמתי בזרועות האקסית. גם היא בזרועותיי, עובדה שהיא חזרה. אם לא הייתה רוצה, או הייתה במקום אחר, היא לא הייתה חוזרת, גם אני (כמה פעמים היא סיננה אותי בעבר כי לא התאים לה, וההפך). אבל שנינו הרגשנו שזה לא זה, חיבקנו התנשקנו אבל היינו בראש במקום אחר לגמרי. אני לפחות. את מי אני משקר, גם היא. התקרבנו כי זה סוג של עזרה ראשונה ללב, משהו בסגנון להניח על ליבנו תחבושת (ותודה לאהוד בנאי). נו אתם מבינים על מה אני מדבר. למי יש כח למישהי חדשה שתעשה לנו "פוזות", של כן רוצה או לא רוצה, או בסוף לא רוצה. יש את הישן והמוכר והחדשה שתלך לחפשסוג של  "עזרה ראשונה" לנפש, אבל בעצם זה לא, כי מה אנחנו עושים? מתקנים על ידי משהו שלא עבד? מתקנים טעות בטעות.

האקסית שלי, אני מאחל אותה לכל אחד (בעצם לא…). היא יפה, יפיפייה, חכמה, משכילה, סקסית בטירוף (תאמינו לחכם סידי, בטירוף). היינו משוגעים אחד על השנייה, אבל מצד שני גם שרוטים אחד על השנייה. הרגנו אחד את השנייה מקנאה. קנאה תהומית שהביאה מריבות אינסופיות. מה יצא לי מזה? כלום. מה יצא לה מזה? שום דבר. אז למה לעזאזל לחזור? מה חשבנו לעצמנו ברצון הזה להיפגש? כבר אמרתי, חוסר ביטחון שלא נמצא מישהו כמותם שירצו אותנו! נו תגידו שאני טועה? ברור שלא תגידו.

ומה זה השקעתי. בכדי שתחזור: מסעדה, סרט דאנס בר. בסוף חזרתי הביתה ואמרתי לעצמי שאם אני מרגיש ככה ריקנות, אז למה חשבתי שהיא תמלא אותי? כי מישהי אחרת לא רצתה אותי? או אני לא רציתי אחרת? כי מתחת לשמיכה אני עושה אותה גיבורה (ותודה לדנה אינטרנשיונל). מתחת לשמיכה עם עצמי אני יודע שגם אם המגע מוכר והריח מוכר ואפילו האינטימיות מוכרת, אני מרגיש כאילו היא כבר זרה. למה אני כבר לא מרגיש כמו שהרגשתי כמו פעם? כי הראש מזכיר לי כל הזמן וצריך להזכיר לכם, זה לא זה, זה לא עבד. זה מקולקל. זה שעבר זמן וקצת שכחנו, או נפגענו ממישהו אחר או מישהי אחרת, לא עושה את האקסית למקום טוב יותר עבורנו. האקסים אינם עיר מקלט. אם הם היו עיר מקלט, עוד היינו "גרים" שם. איתם. כמו שאומרים מה שלא הולך בטוב, טוב שלא הולך. (ותודה לי חח).

מה אגיד לכם, הסוף ידוע מראש. זה לא משנה אם זה צלח עבורי או לא. אבל הרגשה כבר לא כמו פעם. נכון, יכול להיות שהיא תקרא עכשיו את זה ותשלח אותי לכל הרוחות ולא אראה אותה יותר, והיא לא תענה לי בעתיד ששוב ארצה להרגיש "טוב" עם עצמי. יכול להיות. אבל מצד שני גם ככה אני בדרך החוצה. בנינו זו הדרך היחידה שאני זוכר בסופו של דבר מאקסית שלי, את הדרך החוצה שהיא הראתה לי. החוצה מחייה, החוצה אל חיי.

חתונה לבנה / טור אישי של משה סידי

אני אתחיל בזה שאני לא עושה חשבון לאף אחד. באמת. אל תכעסו, אלה חיי, אחיה אותם איך שאני רוצה, אני לא נשוי. זה לפעמים חיסרון, בדרך כלל יתרון. תמיד יהיה מי שיגיד שאני כזה וכזה וכזההתרגלתי, האמת לא מפריע לי כבר (רציתי להגיד לא מזיז לי). אחרי שאמרתי את זה, אתם יכולים להגיד מה שתרצו על הטור הזה, שהולך להיות לא פשוט בכלל. כרגיל. נפשי על שולחן הניתוחים של החיים. בטור הכל כך אישי שלי.

יאללה נתחיל.

במשך 8 החודשים האחרונים הייתי במערכת יחסים לא ברורה עם מישהי שהיא כמחצית שנות חיי. אני בן 50, כמו שקוראותיי וקוראיי היקרים יודעים (ואני נראה  נהדר!! ועובד קשה בשביל זה, לא כולל צביעת שיער). זה התחיל משום מקום. נתתי הרצאה בנושא חברתי מסוים, בסיומה ניגשה אליי בחורה צעירה כבת 25 ויפה יפה, וסיפרה לי שמזמן לא שמעה הרצאה כזו ויש לה מה להגיד לי, ואם ארצה לשמוע אז הטלפון שלה מצורף.

מאחר ואני כבר לא בן 15 לצערי, הבנתי שהגברת הצעירה מעוניינת בקשר מסוים. התלבטתי מאוד, לא כי זה משהו שאינו חוקי או מוסרי, אבל עדיין אמרתי לעצמי האם יש סיכוי לדבר כזה? אבל אני לא מכיר הרבה אנשים, גרושים (כמוני) או נשואים, שהיו אומרים לא. התלבטתי מאוד, אבל אחרי תקופה מסוימת התחלנו לדבר. השיחות קלחו, היא שטפה אותי עם הרוח הצעירה שלה, הצחקוקים שלה והעובדה שהיא הייתה נטולת "שמלת כלה" בכל שיחה ודיברה בהתלהבות על החיים מהצד היפה ונתנה לי הרגשה שהיא מעריצה אותי. יודעים מה, אולי לא מעריצה, אבל בהחלט מאוהבת במח שליוגם במראה. מה קרה גם במראה? ולא אל תתחילו לקשקש שהיא רצתה את הכסף שלי, זה לא נכון כי פשוטאין לי כסף (לכו תשלמו מזונות לשתי נשים, נראה אתכן מה יישאר לכם).

לשקר לכם? להגיד לכם שזה לא עשה לי לאגו משהו, אז בוודאי שכן. לא העזתי להיפגש איתה. רציתי לא העזתי. בסוף זה קרה. לא אכניס אתכם לפרטים (למרות שאתם מתים לדעת), אבל אני מאחל לכל אחד מכם לעבור את מה שאני עברתי איתה. בחלומות שלכם זה לא קורה. ככה זה היה במשך כמה חודשים. קשר עם בחורה צעירה שעשתה אותי שמח, שהכניסה לי לא רק את גופה לסיפור, אלא גם את נפשה הצעירה ואני "נדבקתי" בזה.

אף אחת לא עניינה אותי. רק היא היא והיא. לא מצאתי עניין לענות לבחורות אחרות והיו כאלה. בשלב מסוים התחלנו גם לצאת באופן גלוי למקומות. ראיתי את המבטים של האנשים ש"מרכלים", זה הפריע לי, אח"כ התרגלתי, כי בסופו של לילה לא איתם הלכתי למיטה. אז זה לא עניין אותי באמת יותר מחמש דקות אחרי שיצאנו מקום הבילוי. הייתי מאושר. הרבה זמן לא הייתי מאושר כך.

אל תדאגו, אין סוף טוב בסיפורתהיו רגועים. ככל שהזמן עבר היא החלה למצוא תירוצים למה לא להגיע. הכנתי את עצמי לזה מזמן כי ידעתי שאין לזה באמת סיכוי, אבל בפנים עמוק לא רציתי שזה ייגמר. אז מה אם הכנתי את עצמי לזה, על מי אני עובד, היא הייתה חסרה לי, אבל הבנתי שזה נגמר. לפני זמן לא רב היא חידשה את הקשר במלוא עוצמתו, או כך חשבתי. היא סיפרה לי שהיא יוצאת לבת דודתה בצ'ילה וכשתחזור היא רוצה לחזק עוד יותר את הקשר.

חיכיתי שתחזור. הלב שלי חיכה. כן אני איש חזק גדול מנוסה, התאהבתי. לא הייתה לי שליטה על זה. נפלתי בחיקה. מה רבה הייתה הפתעתי כשגיליתי בדרך לא דרך שלא צ'ילה ולא נעליים, לא בת דודה ולא קוזינה. היא טסה לווגאס וכנראה לא לבד. אמרתי לה דברים נוראיים כשגילתי זאת. לא בגלל שרציתי, אלא בגלל שהרגשתי שאני חוטף "בוקס בנפש". איך קמה ועשתה לי את זה. למה השקר? היא הכחישה שהיא בווגאס, הוסיפה עוד קצת שקרים שלא באמת עברו את סף האמת שלי, אבל לבסוף הבינה שאני לא משה פראייר, אלא רק משה סידי ואישרה זאת, תוך שהיא חוסמת אותי ואת האפשרות ליצור איתה קשר.

מה אגיד לכם, שבועיים לא נרדמתי. אמיתי. אני תמיד אמיתי בטורים שלי. חיכיתי שתחזור. חיכיתי להודעה. ההודעה הגיעה. היא הייתה הודעה לקונית "לא רציתי שתדע את האמת כי ידעתי שיכאב לך ועוד כמה שקרים שלא היה כלום בחו"ל ובלה בלה בלה". עניתי לה בצורה הכי מגעילה בעולם, אבל הבנתי שמה שנותר לי זה רק הכבוד שלי. הבנתי "שהפסדתי" אותה  לאחר. רציתי להגיד לה תודה על התקופה הזו, אבל לא הנפש שלי דיברה, אלא האגו שלי והאגו שלי מה זה לא מדבר יפה.

כן, אני יודע שבשלב הזה יש מי שאומר בלב או בקול רם "מגיע לך". מה חשבת שהיא תהיה שלך לנצח? לא. האמת כן. אבל דבר אחד אני רוצה להגיד ולא הספקתי להגיד לה, כי כעסתי עליה. אם הייתה לי אפשרות לחזור על "הטעות" הזו שוב איתה, הייתי חוזר עליה. לא יוצא לאדם להיות מאוהב הרבה בחייו, לי זה קרה פעמיים. איתה זו הייתה פעם השנייה.

וכן יקירי, למרות שחלק מכם אולי שמח לאידי, אני מאחל לך 8 חודשים כאלה של שיכרון חושיםולה? לה אני מאחל שתמצא את ההרגשה המופלאה שנתנה ליגם אם זה היה לזמן קצר.

700 זה כבר מוסד, לא עיתון…

תחזיקו חזק את חתיכת ההיסטוריה שבידיים שלכם. תנהגו בו בעדינות. תעטפו אותו באהבה, שימו אותו במקום חמים, לא חם מידי, כי הוא סובל מחשש מחום, אבל תנו לו הרבה כבוד. מגיע לו. אני מתכוון לגיליון ה-700 של עיתון "המגזין אשדוד". וואלה, 700 זה בובה של מספר…
רק אתמול היה בן 600, איך שהעיתון הזה גדל בלי עין הרע. אני זוכר אותו קטן, הרבה יותר קטן. כנראה שמטפלים בו טוב. בטוח. יודע ממקור ראשון. נותנים לו את כל מה שהוא צריך: ידיעות בלעדיות, סיפורים אנושיים, תמונות מוצלחות, סקופים ומה לא. ככה עיתון גודל כמו שצריך, בדיוק כמו "המגזין אשדוד".

היה לי את העונג ללוות את התהליך הזה של 100 הגיליונות בין ה-600 ל-700 ותאמינו לי (מה חכם סידי ישקר? לפעמים, אבל לא לכם בטוח…), אני מרגיש גם שגדלתי ב-100. לא מאה שנה, חס וחלילה, אלא בגיליונות. לקחתי חלק בכל גיליון וגיליון מאז. חלק שנתתי לא רק מזמני, אלא ממחשבותיי וכן אפשר להגיד בלי להתבייש גם חלק מנפשי. לא פעם הנחתי בידכם לא רק את הגיליון הבא, אלא כאן בטור את חיי. חשופים. לעינכם בלבד.

חשוב לי שתדעו כי כל גיליון של "המגזין אשדוד" הוא עולם בפני עצמו. אנחנו יושבים וחושבים איך להביא לכם את מה שאתם רוצים. את הסיפור הטוב, את הדבר הנוסף. לא לחזור על משהו שכבר ראיתם ו"טעמתם" אצלנו, כי לכל גיליון יש את הטעם ואת "הארומה" השונה, שנתן בסופו של דבר לכל 100 הגיליונות האחרונים שעברו את הדי.אנ.איי שלו. אם תבדקו תגלו שאנחנו, שכותבים כאן, חולקים חלק מהדי.אנ.איי של "המגזין אשדוד". אנחנו "המגזין אשדוד", וגם אתם.

כן אתם. כי אתם עומדים מול עינינו, לא אף אחד אחר. לנו חשוב שאתם תיהנו מהמוצא הזה, מ-100 הגיליונות שעברו בן ה-600 ל-700 ועד ה-800 והלאה. כשאני כותב אתם מול עיניי ומול עיניי חבריי שכותבים, ועושים את העבודה גם מאחורי הקלעים בכדי שהמוצר המצוין הזה שיונח לכם בידיכם, יהיה הדבר הזה שאתם רוצים לחזור אליו שוב. ושוב. ושוב. ככה עד ה-700 שאתם עכשיו קוראים בו.

כל סיום של כתיבה של עיתון עבורנו הוא כמו טיסה "במטוס קרב". אנחנו רוצים להיות מדויקים, יעילים, עניינים. "לפגוע במטרה" בדיוק. להיות "בול" כמה שניתן, לא ליד, אלא בדיוק שם. לכן בסיום כל גיליון ההרגשה היא כמו טייס, לאחר טיסה ארוכה, אבל רק של מילים… אנחנו רוצים לדייק במילים שיגיעו אליכם לא רק לראש, לפעמים גם ללב. לעשות את זה 700 פעם ובהצלחה לא מבוטלת זה לא דבר של מה בכך.

המספר הזה 700, שהוא מספר מחייב, מכניס את "המגזין אשדוד" ומכאן גם אתכם, למועדון יוקרתי מאוד. מועדון של עיתונים שעברו את ה-700 גיליונות. אם אני חושב על זה, הרי שעיתון שמגיע ל-700 גיליונות הוא כבר "מוסד", הוא לא רק עיתון. להמשיך בפרינט הכתוב 700 פעמים, שבוע אחר שבוע, זה הופך את "המגזין אשדוד" למקום של קבע. לבית . כן, זה בית. תאמינו לי והייתי כבר ב"ידיעות אחרונות" הארצי, שם כתבתי 20 שנה (וואלה כמה אני חטייאר…), ולא הרגשתי בבית. אז אם אני מרגיש בבית ב"מגזין אשדוד", הרי שאתם תמיד יותר ממוזמנים לבית. הבית שלנו הוא בעצם הבית שלכם.

ובכלל הרי אין חגיגה בלי בלי בלי עוגה. אז איך נשים 700 נרות על עוגה? זו בעיה לא קטנה. אבל מצד שני כבר שמנו 600 נרות על עוגת הגיליון ה-600, אז נסתדר לעוד 100… וכן עוד אחד גם לגיליון הבא, ה-701… שיביא אותנו למאה השמינית של עיתון "המגזין אשדוד".
דבר אחרון וכמו שאומרים אחרון אחרון חביב… אחרון אבל אולי הראשון. משהו שחשוב להגיד בגיליון ה-700 החגיגי הזה. אי אפשר היה לעשות עיתון טוב בלי קהל קוראים נאמן כמו שאתם. על זה לא צריך לחכות לגיליון ה-800, על זה גם אני רוצה להגיד לכם תודה. תודה לכל אחת ואחד מכם שהקפיד שבוע אחר שבוע "להכניס" אותנו לתוך הבית שלכם, להפוך את "המגזין אשדוד" לחלק מהנוף אצלכם בבית, וזה לא דבר ברור מאליו. להגיד לכם תודה על זה שאתם מוצאים לנו מקום של כבוד בחייכם. זה שווה את כל 700 הגיליונות שיצאו והבאים אחריהם. תודה. מכל הלב ומכל ה-700…