ראשי / טורים / חכם סידי

חכם סידי

עצבניים טבעי

תישבעו ביקר לכם, נכון שאתם מתעצבנים על כלום, על שום דבר? על חצי עקיפה בכביש, על מישהו מסדרת 'אני רק שאלה', שלקח לכם את התור בבנק, או סתם אישה שנדחפה בסופר. כמה אנחנו עצבניים, כמה אנחנו מקצרים. את החיים הכוונה, בגלל זה. ואל תגידו אני לא. זה בדיוק אתם. כן. נו יש לכם רק שאלה? רק להירגע בבקשה אי אפשר לקרוא את הטור הזה בכעס. אל דאגה תהיה לכם הזדמנות אח"כ להעיף את העיתון בכינון ישיר לעבר אובייקט קרוב. ז'תומרת להתעצבן שוב בזמנכם החופשי.

אז אני רק אמשיך ברשותכם. כל הזמן אנשים מתרגזים על משהו. לפעמים נשבע לכם מתרגזים כי הם פשוט רוצים להוציא קיטור. הייתם פעם נניח במרכז שירות של חברה סלולארית. כמה פעמים שמעתם מישהו שמקבל סביבון ולא בחנוכה וצורח שהוא יעזוב והוא יחליף חברה? נו והחליף? איזה החליף ואיזה סלקום… נשאר כמו גדול. אבל העיקר צעק, פרק. תאמינו לי לפעמים שאני עצבני בא לי להיכנס נניח לחברת פלאפון, לצעוק שזה חרא של שירות ולצאת… ואני בכלל מנוי בפרטנר. אבל מה זה משנה, העיקר צעקתי.

כן, כי זה אנחנו ופה זה כבר לא כולל גזע, מין, דת, דעה וסתם צעקה… כולם מתעצבנים. בלי סיבה. כי מי צריך סיבה בכלל בשביל להוריד את הקריזה על מישהו אחר. רוצים סיבה, אין בעיה, נמצא כבר אחת כזו. באמת, בישראל חסרות סיבות לכעוס. ישראל זה כר פורה לעצבנים. נולדנו כאלה. ישראל היא בירת העצבניים של המזרח התיכון, או משהו כזה. בואו נסכם, רגועים אנחנו לא.

אבל בואו נעזוב רגע את הציניות. נשבע לכם שזה מקצר את החיים שלנו. זה מוריד לנו שנים באחוזים שאפילו מס הכנסה, עוד מישהו שאני נהנה לקלל על בסיס יומי ולהוריד עצבים, לא מעז לקחת לנו. תשאלו כל רופא מתחיל, אפילו וטרינר, מה קורה למי שמתעצבן, פשוט לא רק היום שלו הלך, הולכים לו החיים. הגוף שלנו משאיר לנו בכל צעקה "חשבונית", שהוא מבקש שנשלם במועד מאוחר יותר. ואנחנו משלמים, בבריאות. הגוף יקיריי רושם הכל.

כן, אני יודע שיש כאלה צדקנים מביניכם שעכשיו אומרים שהם לא מתעצבנים. זה בסדר, גם מעשן כבד אומר שהוא מעשן רק קופסא ומתכוון לפקט שלם ביום. ככה גם העצבניים. צועקים, נרגעים ואח"כ שוב חוזר חלילה עד הקריזה הבאה. יותר מכך, כשהאדם העצבני "טבעי", כן זה השם המדעי שהרגע המצאתי, רואה מישהו אחר כועס, הוא מיד נכנס לתפקיד "איש השאנטי באנטי", שזה יענו האיש הרגוע שמצקצק בלשונו ואומר שלא יכול להיות שככה מתנהגים, ולא משנה אם רגע לפני כן זה היה בדיוק הוא. עכשיו הוא בתפקיד המביט, האנתרופולוג. בקיצור החרטטן התורן. הלו, לפני רגע אתה נראתה ככה, גם את גברת, עם הרעש, העוויתות בפנים, הריר בקצה הפה והתנועות החדות והלא ברורות כאילו חיברו אתכם לכיסא חשמל. פשוט יש לכם הזדמנות לא נדירה לראות איך אתם נראים, כשאתם מתעצבנים, אז אתם משחקים את איש האו"ם הניטראלי. אום שמום.

ראיתי לפני כמה ימים, נשבע לכם בתור שלי לקופת הכרטיס הקרובה אל ביתכם, אישה בסופר שפשוט חיפשה עם מי לריב. מצאה? מה זה מצאה. מסכנה האישה האחרת, כבר לא היה לה לאן לברוח. אבל מה שהכי הטריד אותי הייתה העובדה שהאישה שצעקה לא נרגעה, גם אחרי שהצל של הנבוכה נעלם. זה היה בדי.אנ איי שלה. פשוט היא לא עצמה כשהיא לא עצבנית. אח"כ היא בטח הגיעה הביתה, צעקה קצת על הילדים, הרבה על הבעל ולבסוף אמרה שהם מוציאים אותה מדעתה ומוציאם ממנה את הרע. הלו, אם יצא ממך הרע, זה כי הוא שם.
אל תגידו לי שזו מדינה לחוצה כמו שאני אמרתי מקודם. אז מה, אם אמרתי זה נכון? זו לא מדינה לחוצה. זה האנשים שלחוצים. ואל תבלבלו לי את אזור המפשעה עם סיפורי "אנחנו מוקפים אויבים", המריבות שלנו והצעקות לא קשורות לא לחיזבאללה, לא לחמאס ולא איראן. הם קשורים, לבעל, לאישה, לשכנה ולאיזה סתם אדם, שכל אשמתו היא שהוא עמד ביניכם לבין אירוע שהרגע עברתם ותפקידו הוא לספוג את האשמה. וואלה, כמה פעמים אמרתם לעצמכם, שבא לכם להוציא את העצבים על מישהו. מישהו תמיד שם, גם הרגע.

ועוד דבר קטן רגע לפני שנפרד איש לעצביו. תגידו לי עם היד על הלב, או במקרה הזה נכון יותר על הפה, כמה מהמריבות שלכם אתם באמת זוכרים? אם מחר תצטרכו להיזכר על מה רבתם לפני שבוע, שלושה, חודש, שנה, חיים שלמים, האם תזכרו? ממש לא. אם זה היה חשוב לא הייתם זוכרים? בטח שכן. מה המסקנה שלי? סליחה, שלכם? שחבל על העצבים שלכם (למרות שחבל היא מילה שאומרים על משהו שנגמר, והעצבים לא נגמרים לעולם אין להם פג תוקף או תכולה. וחבל), שלפחות חצי מהמריבות ואיתן השי הנלווה – עצבים, היו מיותרות. אז תמשיכו ותתרגזו. סתם.

פעם מישהו לימד אותי ביפו, בשכונה, משפט שלעולם לא שכחתי: "מי שעושה רעש" כך הוא שח לי, האיש שכל השכונה פחדה ממנו, "אל תחשוש ממנו. תפחד מזה ששקט". האמת. צודק.

הכל פתיר

מאחר ואני שופך פה את הלב שלי, אומנם באמצעות המילים, אבל דרך כל תא בגוף שלי, אז אתחיל בדוגמא שלי, אח"כ אני בטוח שכל אחד מכם כבר יתחבר אל זה לבדו. מאיפה אני יודע? נו מה, בגילי הניסיון הוא החכמה האמיתית, הוא זה שעונה לי לבעיות, מה שלצעירים יותר, זה בגדר שאלה שטרם חוו אותה. כן, ניסיון שווה חכמה. תאמינו לי. אני הייתי בגילכם, אתם טרם בגילי (טוב נו, חלק מכם)

ולענייניו. לפני עשר שנים היה לי הכל. חנות בגדים מצליחה בקניון בראשון לציון (עם שותף, שבקושי הגעתי אליה. עוד טועות שלמדתי ממנה. אבל זה בפעם אחרת), משרה נחשקת בידיעות אחרונות בתל אביב, עם שכר שגם היום היה נחשב ללא רע בכלל, הייתי מורה בבית ספר תיכון ביפו ואחד כזה בעל מעמד טוב מאוד שם.

ואז, בתוך חודש אחד הכל קרס, המצב הכלכלי בעולם (משבר 2008), הביא לקריסת החנות, בבית הספר המנהל הודיע לי על קיצוצים שהותירו אותי עם רבע משרה ובידיעות אחרונות החליטו לצמצם משרות ואני שלמתי את המחיר. נותרתי בתוך פחות משבועיים בלי כלום. חסר כל. זאת אומרת נשארתי רק עם אמא שלי זכרה לברכה (כמה אני מתגעגע אמא) והבנות שלי אופיר ויובל. זהו. זהו. בלי שקל על התחת ואם לא ננסה להיות מצחיקים, בלי אגורה לחיות איתה.

כמובן שעטו עליי כל "הטורפים" הרגילים, כולל בנקים לפני הכל ולא רק הם, הגרושה, ספקים, וסתם אנשים שחשבו שעתה יוכלו להגיד לי מה שהם רוצים, כי אני בלי כוחי. כולל כאלה שחשבתי שקוראים להם חברים שלי. אז חשבתי. אפילו הרכב נלקח ממני. הפכתי בגיל 40 פלוס לאדם בלי רכוש.
חשבתי על הכל. גם על החבל. אל תצחקו, על הכל. מה שהחזיק אותי היו אמא שלי והילדות. מבחינתי חשבתי שזהו. אין לי מה לעשות יותר. אתם רואים שזה לא קרה כי הנה אני כאן. הנה אני אתכם (ותודה לש.מ. שאני אתכם). מתישהו הבנתי כי יש לי שתי אופציות, להמשיך לקרוס או להוציא את כל מה שיש לי עמוק בתוך תוכי, את הכח הזה שאתה מגלה רק ברגעים האלה. והכי חשוב המצאתי את עצמי מחדש. או אולי גיליתי את עצמי מחדש.

קמתי בוקר אחד והחלטתי לעשות. חיפשתי בית ספר אחר, חיפשתי עוד מקום ללמד בו ומצאתי מכללה שבה אני מלמד כמרצה עד היום (שם הכרתי את אם בני, אבי שהוא העתק הדבק שלי. מעז יצא לי הכי מתוק שיש. אני יודע כי אני מנשק אותו ויודע כמה מתוק לי), חיפשתי עוד מקומות לעבוד בהם בתגבורים לבגרויות, בכל מקום בארץ כמעט וגם את זה עשיתי. רכשתי לי רכב סוג ז', אבל שנוסע, ונסעתי ממקום למקום, מעבודה לעבודה. גם מצאתי לי תעסוקה לא לחשוב על מר גורלי וגם התחלתי למצוא לי פתרונות לסגור פה פינה, שם פינה וכך פשוט קמתי מהרצפה, לברכיים משם על הרגליים.

אני יודע. עכשיו תגידו שאני מספר על זה ממבט רחוק. מאוד רחוק ואצלכם אולי זה הרגע הזה. אבל הכל פתיר יקיריי. הכל. הכל תלוי בנו. נכון, אומרים בעזרת השם, אבל המילה היא בעזרת השם וזה אומר שזה גם בעזרתנו. ברגעים האלה גם גיליתי מי באמת רוצה לעזור לי ומי רק חי בצילי ונהנה ממעמדי. נותרתי עם חבר או שניים אמיתיים. לא יותר.

אנשים נוטים לראות את הרגע הזה של הקריסה כאילו אין יותר. רגע הקריסה האמיתי הוא לא במעשה שקורה לכם, אלא ברגע שהחלטתם לוותר להרים ידיים, להגיד מעכשיו יקרה מה שיקרה זה לא יעזור. אבל הנה אתם קמים גם לבוקר. אתם חייבים לצפות לעתיד בסקרנות כמו שאני תמיד אומר. אין לדעת מה יקרה מחר ולאן זה יוביל אתם. תראו אותי, הגעתי מהרגע הזה של כלום, לרגע שיצרתי לעצמי הכל מחדש ובגיל לא צעיר ואפילו זכיתי בבן שלי.

ברגע הקריסה לא ראיתי את זה. ראיתי רק שחור, שחור ושחור. אז נכון, הרגע הזה הוא אולי שחור, שחור ושחור, אבל להישאר מתחת לשמיכה או לא לצאת לעולם להתמודד, היא לא רק טעות, אלא הפיכת הקריסה לקבועה.

מי אמר שאפשר להתחיל מחדש רק שאתה בן 20? מי המציא את זה? החברה שלנו. אז הסביבה שלנו שמבקרת אותנו כל רגע לא תמציא את עצמה מחדש ותישאר כפי שהיא. אתם, אתם תעשו מה שאפשר עבור עצמכם. לצאת מהמצב הלא טוב שאתם נתונים בו. אני לא כותב את הדברים כאילו בהוראות הפעלה. הייתי שם. אני יודע שאפשר.

ועוד דבר אחרון שמאוד חשוב. תלמדו להעריך את המצב שבו אתם נמצאים. אם טוב לכם, אל תבכו, אל תתלוננו, שדרגו את המצב, תשמרו אותו. תעריכו את מה שיש לכם. אל תבכו ותגידו לזה יש יותר ואני רוצה ככה וככה ועוד קצת ככה. תיהנו מהרגע הזה, הוא לא נצחי. החיים הם באמת כמו רכבת הרים, פעם למעלה ופעם למטה, אבל אל תשכחו, רכבת ההרים הכי מסוכנת שיש, בסוף היא מגיעה לתחנה שלה… התחנה אותה היא מבקשת כל הזמן. החיים יפים.

יאללה בלגאן

לא יודע מה עבר לכם בראש כששמעתם על הקדמת הבחירות השבוע. אני חשבתי מיד על התחת, נו טוב, ישבן, טוב טוב טוסיק. עכשיו זה נשמע יותר טוב? ברור שלא. למה חשבתי על זה, כי חשבתי עכשיו על 120 ישבנים כאלה שזזו בחוסר נוחות על כסאות העור צבי, חישבו לאחור את קיצם הפוליטי. נו, אתם יודעי החברים (של עצמם) בכנסת.

כן יקיריי, לא את כולם נראה שוב בכנסת הבאה. זה מה שמפחיד אותי. שהם יודעים את זה שעכשיו עד הבחירות ב-9 באפריל, שטוב שלא קבעו את זה לראשון באפריל ואז לפחות היה על מה ללעוג (מזל שזה לא יוצא על יום ג', שזה תמיד יום הבוחר), הם יעשו מה שטוב להם ורק להם, בכדי לקדם את הסיכויים שיניחו שוב את ישבנם הענוג (עוד פעם תחת?) על הכסא הזה, עם בעל החיים המסכן ההוא, ולא אני לא מתכוון עכשיו לצבי, אלא לבני האדם, כי גם אנחנו בעלי חיים, אתם יודעים… את המחיר של הרצון לנוחות ישבנם נשלם אנחנו על גבנו.

כי ככה זה בחיים. בוודאי הפוליטיים. עכשיו כל החלטה לא תהיה ברמה הלאומית, אלא ברמה האישית. כל נבחר/ת ציבור, שרוצה להיבחר על ידי הציבור, ידאג לאינטרסים הכי צרים שלו, עם חשבון רחב שאנחנו נשלם. אולי לא נשלם את זה כאן ועכשיו, אבל נשלם בסופו של דבר.

כי כבר לא נראה את האור מרגע שההחלטה להקדים נפלה. הרי ברור שייעשו כל מיני הסכמים בחדרים חשוכים, כאילו היו מתקופות חשוכות. כל אחד ירצה למגזר שלו (למעט הרוב במעמד הביניים, שאין להם מגזר), לתת לו את ליטרת הבשר שהוא רוצה. על חשבון מי? מה זה אכפת, הרי אנחנו בתקופת בחירות וכל אחד יתחרה מול האחר כמה יותר שיחלק, שיספק, שישחז (זו מילה במקום לשחד), שייחנק… אבל הבעיה שאת המשאף הכלכלי אנחנו נצטרך אחר כך ובדחיפות של חולה אסטמה באמצע התקף של קוצר נשימה. אנחנו לא נחכה לזה בקוצר נשימה, אבל בטוח שהנשימה תהיה קצרה מאוד, לאחר שנדע כמה שילמנו על זה, על "מס הבחירות", כשנקבל את החשבון ובאמת הפעם זה לא כולל שירות. אלא חוסר כשירות.

אבל עזבו כסף, כי בכל מקרה תצטרכו לעזוב אותו כשייגמר הכל ומישהו צריך לשלם הרי. בואו נקווה שלא יסבכו אותנו במשהו גדול יותר, צבאי, אזורי, עולמי, אנא עראף מה. הרי הכל שווה בכדי לקבל עוד קדנציה אחת. הכל כשר, אלא אם כן היועץ המשפטי, מביט. אז כל אחד יגיד שאין כלום כי לא היה כלום ובאמת לא נישאר עם כלום.

הבחירות האלה שיתקרבו, ויהיו בעצם שוב אותו הדבר, הם ההוכחה עבור כל אחד ואחת מאתנו, עד כמה אנחנו צריכים לצאת לרחוב ולא רק ביום הבחירה, אלא לבחור בעצמנו באיזה יום לצאת לרחוב. כי הרי אנחנו יודעים מה יהיה רגע אחרי. אז אולי ננצל את הרגעים האלה, את החודשים האלה, לפני הבחירה בכדי להראות להם מה באמת אנחנו רוצים. לצאת לרחוב ולהבהיר להם שיום הבוחר הוא כל יום וזה החל מהיום.

אבל הרי לא נעשה זאת. נשב נתלונן נגיד כמה אנחנו הולכים לאכול אותה (כמו שאני עושה עכשיו כאן…), ולא נצא לרחוב כי זה אנחנו, זו חברת השפע בה אנחנו חיים. לפעמים נדמה לי שאנחנו מעדיפים שיהיה לנו רע, בכדי שנוכל להתלונן ולא באמת אנחנו רוצים פתרון.

אגב לא רק הלב והכיס יכאבו לנו, גם האוזניים. אוי האוזניים, כמה הן מסכנות היפות האלה שלי. כי אנחנו נשמע עכשיו כמות מלל כזו שלא נוכל לעמוד בה. כמות מלל כזו שתדבר סרה אחד בשני כאילו זה משחק ידוע מראש, שכל אחד אמור להגיד את השורה שלו ובסוף הרי ברור שזו הצגה ואנחנו הקהל שצופה. רק שכל כרטיס יעלה לנו בבריאות.

תאמינו לי אני כבר בן 200 וראיתי הכל. כל מי שיגיד דבר ברור שיהיה הפוך. כמו אותה בחורה שבאה אליך הביתה ואומרת שלא יהיה כלום, וברור לך שזה ייגמר בארוחת בוקר. סורי על ההשוואה, אבל זה מה שיעשו לנו הנבחרים הרי, רק בלי ארוחת הבוקר…

ראיתי, שמעתי, הכל. יכאבו לי האוזניים ואח"כ הראש, כי אחזיק אותו כלא מאמין שהרי שמעתי את זה בדיוק בבחירות ההן הקודמות. ועכשיו מה? שוב? וכמה זה יעלה לי לשמוע את זה. הם יריבו ואני אתעצבן? כן, זה מה שיקרה. הם הנבחרים של עצמם, יריבו ביניהם בכאילו וישלימו אח"כ כשיבחרו, אחד לצד השני כשישבנם מונח אחד לצד השני, על עור צבי מפנק שעושה טוב לעור, ואנחנו מבחינתם יכולים אז להיכנס להם לאותו אזור, רק דחוס יותר מה שנקרא בשפה במקצועית, רקטום. נו טוב תחת.

ואחרי כל זה. נתניהו ייקח.

 

"החברות הטובות"

ראיתי בסוף השבוע, באיזו מסיבה, קבוצה של חברות טובות טובות (לפי התמונות שהעלו, שהן שמחות וחוגגות על הבר ומחבקות אחת את השנייה). אחד המבלים, שנשם 100 פעם לפני ועשה לעצמו כל מיני תכניות בראש (תשאלו כל גבר לפני שהוא פונה כמה סצנות הוא מעביר בראש), ניגש לאחת מהן שנראתה לא רע בכלל, האמת הייתי אומר היחידה שנראתה לא רע בכלל… הוא הגיע אליה וניסה לדבר איתה. לגיטימי נכון? במיוחד שזה נעשה בעדינות. הרי בנינו כולם מגיעים לשם להכיר. אז מה? מה קרה?

אגיד לכם מה קרה? היא לא הספיקה להגיב לפנייה שלו ואחת החברות שלה, שכנראה חשבה שהיא בתפקיד שומרת "הברים" שלה, קפצה אליו ופשוט הרחיקה אותו עם הידיים. זה היה וולגרי ומכוער. הבחור התקפל ונעלם והחברה ציחקקה. כאילו הרגע הצילה את חברתה מהתקפת יחיד יזומה של גבר פנוי שהיא מצאה חן בעיניו, והיא חייבת לה את חייה הבודדים.

החבר שהיה איתי החזיק אותי בחולצה שלי לא לגשת אליה. רציתי להסביר לה, שהיא לא רק שלא מגנה על החברה, היא מפריעה. ולמה קיבינימט זה עניינה. אולי, רק אולי, החברה שלה הייתה שמחה לשמוע אותו? החבר לא שיחרר לי את החולצה (עד שגיהצתי לבד? לקח לי שנה), אבל אז החלטתי שבמקום לכעוס עליה בשידור חי, אכתוב את זה בדיליי כאן.

בואו נבחן את זה פעם אחת מעיניי גבר. כל המוסד המיותר של "החברות הטובות" הוא חיבוק דב. יענו מחבקות אותך עד שאת נמחצת. חברות טובות חושבות שהן נועדו לדאוג לך, גם אם את לא רוצה את "דאגתן", ולא סתם שמתי פה מרכאות.

חברות טובות מרשות לעצמן מה שלא ירשו לכן. הן ייעצו לכן לעשות ככה וככה ולא לוותר לבן הזוג, ולא יכול להיות שככה הוא ינהג ותעזבי אותו, ואל תהיי פראיירית ואל ואל ואל… מה אכפת להן? הרי לא הן יהרסו לעצמן את ההזדמנות, את הזוגיות. זו ההזדמנות שלך, הזוגיות שלך, החבר שלך, הבעל שלך שאת תצטרכי להתמודד אתו. אבל כשזה יגיע אליהן? אז הן לא יהיו כל כך קלות על הדק הלשון. הן יחשבו פעמיים. הן לא ירצו את העצה הנוראית שנתנו לך והרסה לך.

אני זוכר שבפעם יצאתי עם מישהי נחמדה, בדיעבד הסתבר נחמדה מינוס… רבנו ותוך כדי מריבה הרי לא מחלקים מתנות ואמרנו דברים נוראיים אחד לשנייה וההפך. למחרת היא התקשרה אלי ואמרה לי בזו הלשון: "סיפרתי לחברה שלי איקס (האמת שמה עליה איקס, לכן קורא לה ככה(, והיא אמרה לי שהיא לא הייתה שותקת אם היו אומרים לה את זה". ניסיתי להגיד לה שהחברה שלה טועה ויום אחד היא תבין את זה, אבל נראה לי שהיא שמעה בחצי אוזן, כי היא אמרה את מה שהחברה דקלמה לה, ניתקה ונעלמה. התבאסתי האמת. אבל כמו כל דבר בחיים, אחרי כמה זמן שוכחים. שבועיים אח"כ היא הזכירה לי.

היא התקשרה אליי. ושאלה קודם כל מה שלומי, מה איתי ואיך מרגיש. הרגשתי כאילו הרופא שלי התקשר אליי ואף אמרתי לה את זה (מי שמתקשר הוא המפסיד לא? אז תנו להתענג על הניצחון), שיש לי רופא לא רע ואם התקשרה לשאול שלומי, אסתפק בחוות הדעת שלו ונוותר על שלה. היא שתקה וענתה בקול חלש מאוד, אפילו לא מזכיר בעשירית את הטון שבו גערה בי בחסות החברה שבועיים קודם לכן: "תשמע. מסתבר שצדקת. איקס (זוכרים את החברה איקס עליה?) רבה עם בעלה והוא אמר לה את אותן מילים שאמרת לי… ואיקס שתקה. כמה אני מצטערת שהקשבתי לה". אבל הקשבת גברת, ועכשיו תקשיבי לקול של בזק. ניתקתי והמשכתי הלאה. רציתי להתקשר לאיקס להגיד לה שהיא הרסה עם העצה שנהגה בה בדיוק ההפך. אבל היא לא הייתה שווה את השיחה (אז שילמנו לא מעט על השיחה).

מאז הבנתי. הבנתי בדיוק מה הבעיה של "החברות הטובות". בדיוק כמו אותה בחורה בבר (שנראתה גרוע, בואכה גרוע מאוד), הן פשוט כועסות. כועסות שהן לא את. כועסות שאין להן זוגיות כמו שלך, כועסות שפונים אלייך, שמעדיפים אותך. הן לא רוצות במודע להרוס לכן, אבל בתת מודע הן לא רוצות שיהיה לכן טוב מהן.

נכון עכשיו יצלבו אותי ויקראו לי שוביניסט, נרקיסיסט ועוד דברים שנגמרים עם איסט… אבל זו האמת. "החברות הטובות" הורסות כדי שתהיי במצבן. היא לבד, תהיי גם את, היא לא מאושרת בזוגיות שלה? למה שאת תהיי. הבנתן?

ובכלל יקירותיי למה שלא תעשו את הטעות שלכן? למה לתת למישהי אחרת שלא נמצאת במערכת היחסים שלכן, לא מכירה את הביחד שלך, או אותך, לעשות עבורך את הטעות שלך? למה לתת להן "להתגלח על חשבונכן"? (וחלק מהן זקוקות לגילוח אגב). הרי בסופו של דבר אתן אלה שתלכו לישון עם בן הזוג, הוא יקום אתכן, הוא יהיה שם עבורכן, לא היא. מצטער, זו האמת. אנחנו הגברים טיפוסים מאוד פשוטים, כמו שאני תמיד אומר. תנו קצת אהבה ואנחנו שלכן. מילה טובה ואנחנו שטיח. לא צריך חברה טובה שתהרוס. לא צריך חברה "טובה" שתלחש" באוזן שלכן את מה שהיא לעולם לא תגיד לעצמה….

הוצאה לפועל? הוצאה להורג!

אתם מכירים אותי, אני לא רואה בעיניים היפות שלי (והן יפות, רק בגללן יש עוד מי שמוכנה מידי פעם להסתובב איתי) כלום. אין אצלי פולטיקלי קורקט בכל הקשור לחיי האדם. אני "שוחט" כל עוולה נגד אנשים, נגדכם. הפעם אפילו אני לא עמדתי בפיתוי והחלטתי שזהו מספיק, מישהו צריך להיות לפה לעשרות אם לא מאות אלפי אנשים. אנשים שמגיעים להוצאה לפועל ומרגישים כאילו הוצאו להורג. כן, גם אני.

אני כבר כמעט שנה עולה ויורד במדרגות ההוצאה לפועל בראשון לציון. לא, אין לי חוב. הגרושה שלי (הראשונה שבהן והאחרונה שמעניינת אותי) תובעת הפרשים. לא שאלו, לא בדקו, בום יום אחד קיבלתי עיקול. למשכורת, לא לדואר. לא עזרו טענותיי כי לא קיבלתי שום הודעה, הפקידה לא הרימה עיניים מהשולחן, אחרי שחיכיתי כמעט שעה עם עוד אנשים אחרים שעוסקים בספורט הפופולארי בלשכה, כסיסת ציפורניים, רובם גברים אגב. כן, מה לעשות שאנחנו הנתבעים. הפקידה שלחה אותי לכתוב מכתב ולהביא אישור ועוד אישור ועוד נייר ועוד נייר.
רצתי והבאתי. אבל אז אמרה לי פקידה אחרת, לה חיכיתי עוד ארבעים וחמש דקות לערך, שהרימה חצי עין מהשולחן ועוד כעסה עליי שהעזתי להתנגד, כי חסר לי מספר, אחרת לא אקבל זה ועוד זה.

הלאה. המשכתי לרוץ, הפעם כבר הבנתי שלא הולכים לבד להוצאה להורג, סליחה לפועל ושכרתי את שירותה של עורכת דין. עורכת הדין הגישה בקשה מנומקת והוחלט כי חלק מהשכר שנלקח לי, משהו כמו חמישים אחוז מהשכר (בואו נראה את אחד הפקידים הלא נחמדים מתקיים מחמישים אחזור שכר. חמישים שקלים אם ייקחו לו הוא יוציא להוצאה את הפועל…), יוחזרו לי מתוכם איקס שקלים. הוחזרו? חחח הצחקתם לי את חשבון הבנק, או נכון יותר גרמו לו לבכות. לי הכוונה (האמת לא יזכו לזה).
אני כבר חצי שנה מנסה לקבל את ההפרש. אבל לא שלחו, למרות שקבעו. נסעתי כמובן שוב ועל חשבוני ויום חופשה כמובן, והבאתי את החלטת הרשמת, זה השם, רשם או רשמת, שזה איש/ה, על תקן שופט/ת שמקבל 100 אלף פניות וצריכים להתמודד איתן. הפקידה, נשבע לכם, אמרה לי: "אתה צריך להזכיר לנו כל חודש להעביר לך את הכסף". "מה"? התפלצתי. "אבל יש פה החלטת רשמת להחזיר לי". הפקידה, בלי להניד ריס או להרים את התריס, ענתה לי בטון של סוהר בכלא שמור: "מה אתה חושב שכל פעם נעלה את התיק שלך לראש הרשימה". יענו, את הכסף תיקחו, אבל מה, מגיע לא תחזירו? כן, ממש ככה.

בכלל, ההרגשה היא שכל מי שחייב כסף, הוא פושע. כאילו הפקידים שאמורים לתת עזרה, מקשים. כמה פעמים שמעתי, שמעתם את המילה "לך למנהל". שירות? מה זה שירות? הם לא פה לשרת אותנו, אנחנו פה להפריע להם מבחינתם. הפקידים, שהן בעיקר פקידות וכבר נקודת הפתיחה שלהן היא שאתה חייב כסף לגרושה שלך, במקרה הטוב מסתכלים עלינו וגם אז כאילו אנחנו אלה שרצחנו את רבין. לא פעם שמעתי פקידה מרימה קול על חייב והוא מתקפל לשניים. ההרגשה היא שאתה במילואים והגעת להילחם. רק הפעם על חייך, הכלכליים. שזה האמיתיים. האמת בא לי לעקל את שר האוצר או ראש הממשלה, אגב זה ייעשה בשנייה ואפילו אקבל נגדם עיכוב יציאה מהארץ (לכו תדעו לאיזה כותבת ישלחו לראש הממשלה עם 3 דירותיו, אז יתכן שלא יראה את זה. או שלא ישלחו בגלל זה. אבל יעקלו. הרי לא יקראו באמת נגד מי העיקול…), כי מספיק לטוען כפי שטענו נגדי בעבר, שאני עלול לא לחזור (למרות שאני מורה בבית ספר, עיתונאי ואבא, שזה הכי חשוב) ונקבע לי עיכוב יציאה מהארץ. שתבינו לא הייתי חייב, פשוט רצו לטרטר אותי. וזהו. לא להאמין? להאמין.

בואו נחזור להוצאה לפועל. הגעתי שוב, בפעם המי יודע כמה ושוב ביקשתי שלפחות את הכתובת יעדכנו לי, שכאשר אזכיר להם להחזיר לי את מה שקבעו, ישלחו לכתובת הנכונה ולא לכתובת שגרתי בה בעבר.

"כמובן, אמרה הפקידה, אבל תביא אישור, צילום תעודת זהות". נראה הגיוני נכון? ממש לא נכון. קיבלתי אחרי שבוע הודעה שלא אישרו לי שינוי בכתובת, כי לא הבאתי צילום של שכירות או בעלות על דירה. דהיינו אני לא גר ולא יכול לקבוע לאן ישלחו לי את המסמכים או האישורים, או העיקול. הבנתם? כי אני לא הבנתי. בסוף לאחר עוד אישורים ועוד ניירת, אישרו. אבל באותה נשימה דחו בקשה אחרת.

אותה בקשה שבה בסך הכל ביקשתי שבכדי שלא יטרטרו אותי וכל פעם אבקש את ההחזר שקבעה לי ההוצאה לפועל, ואצטרך לבוא לבקש מהם, שיורידו לי מהשכר רק את מה שנקבע. אבל כמובן שלא… הרשמת כתבה : "לא ברורה בקשת החייב, שכן בתיק אין הגדלה שוטפת. אני זה מפנה להחלטתי מיום 28.8.18 שבה הוריתי על ביטולה. על החייב להבהיר בקשתו ככל שהוא עומד עליה". אתם הבנתם? כי אני לא. ומה זה "עומד עליה". לא סתם הגעתי שנה לפה, בשביל הספורט. ברור שאני עוד עומד עליה. עוד מעט אבל נופל כבר.

אבל אני רק טיפה בים הסוער, שמטביע כל יום עוד ועוד אדם. מדינת ישראל צריכה לעשות משהו לשפר את השירות בהתחלה, ולהקל אותו במקום לעקל אותנו. יותר ויותר אנשים בגלל המצב הכלכלי מגיעים לשערי הגיהינום, קרי הוצאה לפועל. הם הולכים שם לאיבוד, הופכים לעוד פרצוף ללא תווים. אני מצטער שאני מצייר תמונה כזו, אבל זו האמת. בעצם אני לא מצטער. זו האמת.

אני מתאר לעצמי שייקחו לי עוד כמה חודשים וניירת על גבי ניירת על גבי ניירת בכדי לקבל את מה שכבר נקבע לי. אבל אני התייאשתי, הטור הזה הוא הכח היחיד שעוד נותר לי מול ההוצאה היומיומית שלי להורג, בהוצאה לפועל, מעין מכתב אחרון של הנידון לעיקול….

אלוהים אוהב את ילדי הגן, ואנחנו הורגים את הקשישים

ואלה שמות חברי הכנסת… תסתכלו להם בעיניים. תראו את האנשים. אני את ההצבעה הייתי עושה במרכז יום לקשיש או גרוע מכך במרכז גריאטרי. שם נראה אתכם שהייתם מצביעים אותו הדבר. כמה אני בקריזה אלוהים יודע. בלי הרבה רעש תקשורתי, הצביעה הקואליציה נגד החוק להשוואת קצבת הזקנה לשכר המינימום. כמה התביישתי. בשבילם.
התביישתי בשבילם. לא בשביל חברי הכנסת. בשביל האנשים שאנחנו רואים והם שקופים. בשביל הקשישים שאינם מאוגדים. כי אם היו מאוגדים אין סיכוי שהיו מצביעים נגדם. כי הרי רק כח מבינים במדינה הזו, ולקשישים הרי אין כח, הם חלשים פיזית ואלקטורלית. אלוהים אוהב את ילדי הגן, ואנחנו הורגים את הקשישים. כן אנחנו. בשתיקה שלנו.

כי מי שהיה צריך לזעוק את זעקתם, של מי שמחשבים את השקלים האחרונים, אם לקנות תרופות או אולי אוכל, הם אנחנו האנשים הצעירים יותר שמחר יהיו הקשישים. אנחנו היינו צריכים לצאת ולסגור כבישים וצמתים ולשרוף צמיגים ולא יודע מה עוד. לעשות את זה גם עבורנו, כי אנחנו הרי נגיע לזה. ומי שחושב שזו בעיה של הקשישים כיום, טועה מטעה ומטומטם.
הייתי מתבייש להיות ברשימה הזו של 57 פחי הכנסת שהצביעו נגד. על חודו של קול החוק נפל, כולל של השרה גילה גמליאל… השרה לענייני אזרחים ותיקים. לא להאמין. העיקר היא תשלח אותם לסרט בשלייקס… הלו תתעוררי, אין להם כסף לחשמל בבית אז את רוצה שיראו סרט? הם חיים בסרט. אימה. אתמול היית צריכה להתפטר.
אני ימני בן של ימנים, נולדתי, חייתי וגדלתי ביפו. אני לא מנותק כמותם. אני רואה את הפנים של האנשים שמחפשים בזבל כל יום. גם אתם. את אלה שמחכים בסיום יום השוק בכדי לאסוף את מה שנשאר. אל תסתכלו עליהם בחמלה ותפנו עורף. תסכלו על הפנים שלהם טוב טוב ותראו את עצמכם, אלה יכולים להיות מחר אתם.

כן, אתם. כי הרי עכשיו אתם חזקים ובריאים ועובדים ויכולים להתפרנס מכמה עבודות והכל טוב ועם ישראל חי, וחי טוב ומתפנק באיזו מסעדה. אבל כשתגיעו לגיל שהגוף לא יהיה בשליטה שלכם, ובמיוחד עם כספי הפנסיה שלא יהיו לכם, עם כל התקציבית והצוברת והקוצצת והמחרטטת, שתשאיר אתכם עם שקל וחצי, תבינו. חכו חכו. אז תבינו כמה אתם צריכים את השליטה על החיים שלכם וכמה כל אגורה חשובה. גם אתם עוד תעמדו כפופים לאסוף שאר ירקות מהרצפה המזוהמת. אז למה אתם שותקים? כי זה רחוק? אין לכם מושג כמה זה לא.
אני ימני בן של ימנים. גדלים ככה בבית. מה לעשות, טוב, רע, זה אני. ליכוד וימינה, אין פחות. גאה על זה. לא מוכן יותר לקבל את תאוריית השמאל ההזויה על שלום וכאלה. אין לצערי עם מי. אבל אני מתבייש עכשיו. מתבייש בשבילם, בשבילי. חברי הכנסת של הימין ובמיוחד הליכוד שחלקם גדל באזורים כמו שלי, שיודעים מה זה שאין. יודעים שלא מבקשים מהאבא כי הוא יתבייש להגיד אין לי, אז לא מביישים אותו, כי מכבדים אותו. אז איך הצבעתם נגד? איך?

אל תתבלבלו. אין לי שום עניין לשבח פה את האופוזיציה. לא בגלל שהם מהשמאל (בנינו גם). או לפחות חלקם. אלא בגלל שהם היו שנים רבות בשלטון ולא עשו כלום ושום דבר בעניין. גם הם יכלו להשוות את קצבת הזקנה לשכר המינימום, שהוא 5300 שקלים בלבד, למי שעד כה לא יודע את זה. אז אל תשחקו אותה אבירי השלטון והעם מהספסלים האחוריים. אתם פח בדיוק כמו הפחים שהצביעו נגד. כן פחים. ולכו תחפשו בפחים ותבינו.

תבינו מה זה להזדקק. תבינו מה זה שחסר. תעשו הכרה עם המילה – אין. וואלה הייתי נותן לכל מי שהצביע נגד החוק לחיות חודש אחד עם 5300 שקלים. ואו נראה אתכם. סעו באוטובוס או גרוע מזה תלכו ברגל, כי זה או אוטובוס או לחם לפעמים. אתם יכולים לצחוק, אני מתבייש. היינו חייבים לצאת היום לרחוב, בשביל העתיד. שלנו. אבל אנחנו בוחרים לא להסתכל להם בעיניים. אני כן.

יש אפשרות לתקן. תמיד יש. אי אפשר לפתור את הבעיה של הקשישים כמו שפתרו עם ניצולי השואה (שנזכר בהם ביום השואה נכון?)… לחכות שימותו. סורי שזה יפגע לכם במערכת העיכול בזמן שאתם נהנים אולי מאוד ארוחה טובה… הרי כאן מדובר בחברה שהולכת ומזדקנת בישראל. אז מה? יחכו שכולנו נמות?
לסיום אני רוצה רק להניח את זה כאן. הסכום הקצבה הבסיסית החודשית ליחיד היא 1,535 ש"ח ולזוג (הקצבה לזוג מורכבת מקצבה ליחיד וכן תוספת בעבור בת זוג) 2,307 ש"ח. סכום הקצבה הבסיסית החודשית לבני 80 ומעלה, ליחיד 1,622 ש"ח ולזוג (הקצבה לזוג מורכבת מקצבה ליחיד של בן 80 וכן תוספת בעד בן זוג) 2,394 ₪. לכו תחיו עם זה בכבוד. בקושי למות אפשר עם זה.

בנט, העם איתך

שבו, שבו כבר בשקט. שבו כבר שבו, לא יכול לשמוע את רעשי הרקע שלכם, כמה רעש עשיתם. כל תחנת רדיו, טלוויזיה, אינטרנט וכל מי שרוצה מעט פופוליזם וקפץ על כל מיקרופון רענן, יצא נגד השר נפתלי בנט. שבו בשקט. מה שהוא אמר, הוא בדיוק מה שרובנו הגדול חושב… הכוונה רובנו השפוי.

למי שלא היה פה השבוע, רק נזכיר כי בנט אמר במסיבת עיתונאים: "חיילי צה"ל חוששים מהפצ"ר (הפרקליט הצבאי הראשי), יותר מאשר מיחיא סינוואר (מנהיג חמאס בעזה)". מיד כל המנותקים, שיושבים להם במקומות רחוקים מאוד מהחזית או מגבולות ישראל, שזה אותו הדבר לצערי מאז ומעולם, קפצו נגד השר ואמרו שהוא כזה, ועוד קצת מזה והרבה מאוד בלה בלה בלה… הרבה מילים של תוכחה שהם רגילים לדקלם בכל פעם שמשהו שקשור לאנטי שונאינו עולה. בקיצור היו הראשונים לקפוץ נגדו. שבו בשקט. אבל שבו.

הוא צודק. כן, בנט צודק. נוצר מצב היום שחיילי צה"ל מפחדים להיות ה"אלאור עזריה" הבא. מפחדים להסתבך. חלק מהם מעדיפים לחטוף, בכבוד שלהם ושלנו כמדינה ריבונית, והעיקר לחזור הביתה בשלום ולא להיפגע… משלטונות צה"ל ובראשם הפרקליטות, יותר מאשר מאנשי האויב האמיתי וסינוואר כנציגם. כן, הם חוששים לא לחזור מהחזית לכלא. עצוב… ולא יעזור כלום, היה נראה כאילו הפצ"ר שרון אפק, עושה הכל להרשיע את עזריה על הפגיעה במחבל שרגע לפני רצה לרצוח את כולם. אפק אפילו גייס למילואים פרקליט אזרחי בכיר, את נדב וייסמן, רק בכדי להשיג הרשעה. בכדי להשיג הרשעה בכל הכח. מה הוא חשב שהוא עשה את זה בואקום? שהחיילים לא רואים את זה, שאנחנו לא רואים את זה, או שאסור לנו גם להגיד את זה כי אז אנחנו נחשדים באהדה יתרה לישראל?. בנט צודק, באבו אבו אבו אבוה צודק…

אין לי כח לטענה המגוחכת ששמעתי מכל מי ששמר על כבודו של הפצ"ר אפק, שבעצם הפעולות של אפק מונעות מהחיילים שלנו להגיע לבית המשפט לפשעים בינלאומיים בהאג. תגידו, אתם מקשיבים לעצמכם? מה שאתם אומרים גרוע ממה שאמר בנט. למעשה אתם אומרים שחיילי צה"ל הם פושעי מלחמה שאם לא היו ממתנים אותם הם היו מה? רוצחים על ימין ועל שמאל? תגידו יא מבלבלי אזור בגוף, באזור המפשעה, יש צבא מוסרי מאיתנו? תסתכלו צפונה, דרומה ומזרחה, יש באזור שלנו עוד צבא שמודיע לאויב שלו שהוא הולך לתקוף? שלא נכנס לבית כי יש שם ילדים גם אם מסתתר מאחוריהם בכח טרוריסט צמא דם (והם כאלה תרתי משמע)? צבא שמסרב לתקוף (מכתב הטייסים) שכונות שורצות מחבלים מחשש לחיי אדם? שבמקום להוריד פצצה אחת על שטחים בנויים מלאי מחבלי חמאס, מכניסים חיילים רגלית ומסכנים את חייהם, לפעמים לצערי משלמים בחייהם? וזו רק רשימה חלקית. תגידו, אתם השתגעתם? גרוע מזה, אתם התבלבלתם מי הוא האויב. בעיניי בנט צודק ויותר מכך, הגיע הזמן שהפצ"ר הזה ילך הביתה.

כי הוא לא באמת דואג בעיניי לביטחוני. לזה הוא צריך לשאוף. יענה לי הפצ"ר, אם יחליט לא להיעלב או לתבוע, מדוע אינו שוקד בכל הכח לדרוש עונש מוות למחבלים רוצחים בני רוצחים, בני מוות, אם בספר החוקים הצה"לי העונש מופיע? מדוע הוא לא מערער ודורש, נניח, עונש מוות לרוצחי משפחת פוגל מאיתמר חכים מאזן עוואד, ואמג'ד מוחמד עוואד, שחבל עבה על בשרם חסר הערך היה הולם אותם (הייתי מוכן להיות זה שימשוך את אותו החבל ויראה את פרפורי גסיסתם לצד קריאת עוד פרק בהלכות הוצאה להורג). הם הודו ואפילו היו מאושרים וגאים בכך. לא שמעתי את הפרקליטות הצבאית דורשת מוות. הם היו ראויים לכך, הם אפילו תכננו זאת בדם קר, כולל תצפית לפני כן על האזור, בכדי ללמוד את מערכת האבטחה. דמם של יואב בן ה-11, אלעד בן ה-4, הדס בת השלושה חודשים! האב אהוד והאם רות זועק מן האדמה. כולם נרצחו בדם קר בדקירות סכין וחניקה. כולם! ואנחנו מתעסקים בחיילי צה"ל? בנט צודק! ווואלה תתבע אותי.

כן, כי מי שאומר מילה נגד הפצ"ר ודומיו מיד נחשב לפשיסט, לאנטי דמוקרט. כי הפצ"ר ודומיו, בבצלם ובשוברים שתיקה ובשאר הארגונים שונאי ישראל, בטוחים שיש רק צבע אחד וצד אחד לדמוקרטיה. כי מי שמתבטא נגדם הוא מיד צריך לשתוק. אז זהו שלא. באמת עם כל הכבוד ואין לי כבוד אליך, לך, תפרוש. אתה רואה שאתה מהווה אי הסכמה לאומית, תהיה גדול ותלך. חבל שגדי אייזנקוט, אחד מהרמטכ"לים הפחות מוערכים בישראל אזרחית (ואת זה קשה מאוד להשיג ברחוב הישראלי), לא הבין שאפק לא מחובר להוויה הישראלית.
כן, זו האמת. בנט צודק. הפצ"ר ודומיו לא מחוברים. יושבים במגדל שן, מסתערים על המחשבים, בזמן שחיילים מסתערים על המון חיות אדם, שרוצה לשסע את בשרם ולטרוף אותם בחיים, בזמן שהפצ"ר ישן שנת ישרים בביתו המרווח. הייתי שולח את הפצ"ר ליום אחד לגבול רצועת עזה לדוגמא לפזר הפגנה של "בני טובים", "חפים משפע", שיש להם "זכויות אדם" יותר מחיילי צה"ל. תאמינו לי, למחרת הוא היה דוחף את בנט מהמיקרופון במסיבת העיתונאים ומודיע… "הוא צודק".

זה לא ייגמר!

זה נשמע כמו קטע מאיזה תסריט הוליוודי לא אמיתי. מדינה חזקה מקבלת איום מארגון טרור שישלמו להם כסף בשטרות לא מסומנים במזוודה מעור, ויניחו אותה ליד הגדר בתוך 24 שעות מרגע הדרישה, אם לא היא תתפוצץ עליהם. אז אולי הגזמתי עם המזוודה והעור, אבל ביתר הפרטים לא להאמין שזה מציאותי. הבעיה שזה לא סרט אלא מציאות והחשבון הוא עלינו… לא רק תרתי משמע.

לפני שבוע לערך חמאס איים וקיבל מישראל 15 מיליון דולר באמצעות כסף קטארי. הדרישה הייתה בכדי שלא יירו טילים על ישראל. קולטים? בחיי. חמאס כמו ארגון פשע וטרור שהוא דורש ממדינה ריבונית כסף, ועכשיו תמורת שקט. מה שנקרא פרוטקשן. לא להאמין פעם שנייה.

שני דברים התרחשו בהעברת הכספים הזו. האחד ישראל קיבלה אולטימטום, התקפלה כמו מדינה קטנה, לצערי, באמת לצערי. הדבר השני הוא שהכנסנו את הקטארים למשוואה ובזה פגענו במצרים שהיא הייתה עד היום המתווכת היחידה. ותאמינו לי עדיף שהתיווך יהיה מצרי, להם אינטרסים די דומים כמו ישראל נגד החמאס והאחים המוסלמים, שהם הבסיס של החמאס. עצוב לי. הבאנו את זה על עצמנו.

הפשרנות של ישראל עולה לנו ביוקר. החמאס לא נרתע כבר מישראל. לא אכפת לחמאס על תושבי עזה, ולכן הוא יורה לעברנו. חמאס לא יכבוש את ישראל, אל חשש, אבל הוא יפגע בנו שוב ושוב. הוא מבין שאנחנו מ פ ח ד י ם! כמו שאמר נתניהו. וכל עוד הוא חושב ככה אנחנו נחטוף ואנחנו חוטפים.
די עם סבבים. צריך מנהיגות אמיצה למוטט את החמאס. יש לישראל את היכולות. נכון, אני האחרון ואחרי האחרון שרוצה לראות הלוויות בצד שלנו. חס ושלום וחלילה. ההלוויות היחידות שאני רוצה לראות הן מעבר לגדר, אצל מחבלי החמאס (לא תושבי עזה. מחבלי החמאס), אבל הגיע הזמן למנהיגות שתבין כי זה לא יפסק. נראה כאילו ישראל היא שרוצה יותר מחמאס את השקט, סליחה "הודנה" (שהיא לא שלום, אלא הפסקת אש זמנית בלשון חמאסית), וחמאס מתרגמים את זה לחולשה. ישראל לא יכולה להיות חלשה צבאית מול אויבה, או אפילו להראות חולשה מול אלה. צריך להכות את החמאס, עד שיתמוטט. או שיבקש על גחונו הפסקה. זה לא קורה בינתיים. את המחיר אנחנו נשלם. אין לי כח לשמוע את מי שאומר להכות ולא לכבוש או למוטט. די זה לא עבד. לא לכבוש, כן למוטט.

אם אני לא טועה שר הביטחון אביגדור ליברמן, אמר שאם הוא היה שר הביטחון אז תוך זמן קצר הוא ימוטט את חמאס. אז הוא כבר שר הביטחון זמן ארוך, אולי ארוך מידי. ליברמן נכשל ואין מילה אחרת ליפות את זה. ליברמן הוא שר הביטחון, לתושבי הדרום אין ביטחון. אולי הוא יושב בשקט בקריה בתל אביב, אבל בשביל שקט בתל אביב לא צריך שר ביטחון.
אל תטעו לרגע, קשה מאוד לנתניהו לקבל החלטה. אבל זה ההבדל בין מנהיג למנהל. נתניהו הוא מנהל. עושה אולי את הדברים נכון, אבל הוא לא מנהיג, שעושה את הדברים הנכונים. עכשיו הזמן הוא לחסל את חמאס. יש לו גיבוי בחלון הזדמנויות הזה, גם ממדינות ערב רבות, מצרים, סעודיה בראשון וגם של האח הגדול מאוד, ארה"ב של המשיח טראמפ. אז תנצל את זה. הרי ברור גם לנתניהו שגם אם הסבב יירגע, יהיה אחר בעתיד. כמה אפשר כך? אי אפשר. כמה אפשר לחטוף מאות טילים ורקטות. כמה? תגלו מנהיגות ביבי ואביגדור, או שתלכו הביתה. אתמול.

אבל יש עוד דבר אחד. לכל מי שהביא עלינו את אסון אוסלו, הרי שיש לו חלק בזה. בעיניי זה לא הסכם. הביאו בשנת 93' את האויב הכי גדול של ישראל, רב המרצחים ערפאת, לתוך ישראל דווקא כשהוא מבחינה עולמית מרוסק. ערפאת תמך במלחמת המפרץ הראשונה בסדאם חוסיין, שנחשב אז בעיניי בוש האבא, נשיא ארה"ב, כאויב הגדול של העולם, ודווקא ישראל עם רבין כראש הממשלה ופרס שר החוץ שהיה מדוחפי ההסכם הנוראי הזה, החיינו את הרוצח ערפאת, שקמנו אותו (לא להאמין), הפכנו אותו לדמות בינלאומית רצויה והבאנו אותו עלינו לעזה, לגדה וליהודה ושומרון. עכשיו נתניהו והימין צריכים להוציא אותנו מזה. מה שמשגע אותי זה שאותם אנשי שמאל עוד מעזים עוד לדבר על המצב ולא מבינים שכל מה שקרה זה באשמתם. עצוב. שלא להגיד חוצפה.
חמאס הוא ארגון טרור. לא מדינה ולא נעליים. הוא שולט ביד קשה בתושבי עזה וכל מי שלא מתיישר איתם מומת. לכן אין לי מילה וחצי מילה לאנשי עזה. אבל בהחלט הגיע הזמן ש"נגאל" את עזה מהחמאס ובעיקר את עצמנו מהם. ישראל יכולה לעשות מה שהיא רוצה בעניין הזה. כמו שזה נראה כרגע, אם לא נעשה את זה כעת מרצוננו, נעשה את זה בעתיד הלא רחוק בלי רצון, או נכון יותר בלי ברירה, אז המחיר יהיה גדול יותר.

חבל שלפני עשרים שנה לא הייתי בן 50…

לפני כמה שבועות העברתי הרצאה בנושא מסוים. היו שם חברה צעירים, סטודנטים וסטודנטיות שהקשיבו לכל מילה. בסיום ניגשה אליי אחת הסטודנטיות ואמרה לי: "כמה חכמה בשיעור אחד". "לא", השבתי לה בשקט, "לא חכמה, בעיקר ניסיון".

אוי כמה שאני מצטער שלפני 20 שנה לערך לא הייתי בגילי היום. בן 50 (נראה פצצה… היופי בעיניי המתבונן. תלמדו. יותר נכון המתבוננת). לא, לא הייתי רוצה להיות כבר אז בן 50, אלא מנוסה כמו בגיל 50. בעיניי זה סוד החיים. ממש כך, לא פחות. להיות צעיר עם ניסיון של מבוגר, כמה טעויות היו נחסכות ממני. עכשיו אני מבין למה פנו תמיד לזקנים במקורות, הם המקור היחיד שידע משהו.

אבל זה הרי בלתי אפשרי, אז תנו לי לחלוק אתכם את הניסיון שמגיע עם הגיל. אתם תקראו לזה חכמה, אני אקרא לזה ללמוד מהחיים. כל קמט שיש לי בפנים (חוץ מאלה ששמתי בוטקוס בהם…), קיבלתי בזכות. כל קמט מסמל עוד משהו שלמדתי ממנו. סיפור אחר של חיי, בעיוות על העור.

אחד הדברים שנותן לי שקט כיום הוא המשפט הענק שהפנמתי ושמעתי (ניסיון זה גם להקשיב. לא רק לשמוע, להקשיב): "להיעלב זו בחירה". אני בוחר לא להיעלב. פשוט ככה. נכון, זה לא מאה אחוז, אבל זה ברוב המקרים. בעבר שהייתי צעיר הייתי נעלב מכל משפט, מכל חץ קטן של אדם קטן יותר שהופנה אליי. היום אני מבין, שמעתי, אמר, עבר, שלום.

ככה זה בכל רגע בחיים. כמה עוד תפגשו אנשים שיגידו, יעלילו, ירכלו, יברברו. אז אמר, או אמרה, נו אז מה? עוד אחד או אחת שתזרקו לפח הזבל של ההיסטוריה שלכם. אתם מצדכם תבחרו לא להיעלב. אם תחיו עם המשפט הזה, תגלו שזה משפט מאריך חיים.

דבר נוסף שהניסיון לימד אותי, זה להתרחק מאנשים זוללי אנרגיה. אנשים שכל הזמן מעייפים אתכם. אני משתדל, לא תמיד מצליח, כי בכל זאת אני לא חי בוואקום, להיות רק בחברת אנשים ש"מטעינים" אותי, שעושים לי טוב. אנשים שלידם אני יכול להירגע. אנשים שיגרמו לכל האברים שיש לי בפנים להתמתח, או במילים אחרות – לצחוק, ליהנות, לחיות.

אני גם לא יכול לשמוע יותר צעקות. אנשים צועקים גורמים לי לברוח מהם. תדברו אליי, אל תצעקו עליי. תאמינו לי, אני איש של מילים, אפשר בעזרת מילים ללא רעשי רקע, להגיד את אותם הדברים שתצעקו. רגע תמחקו הכל, חוזר בי, אפשר להגיד רועם יותר בשקט. משהו שגם ישמעו ולא רק יתעסקו בצעקות שמתוכן הוא מגיע. זה לא שאני לא צועק… אבל מספר הפעמים שזה קורה לי הולך ופוחת. אם אני נמצא בסיטואציה של צעקות, אני מעדיף ללכת. אם מי שבצד השני מעדיף לצעוק ולא לדבר, "שייהנה" רק הוא מהרעש. תנסו. זה מאריך חיים יותר מהמרשם הכי טוב שירשום לכם רופא נגד כאבי הראש שנוצרו לכם…

עוד דבר שקרה לי הוא שהפסקתי לרוץ אחרי אנשים. מי שלא רוצה אותי לא צריך. אני הולך, לא רץ. זה יכול להיות בענייני נשים (שהילדים ירוצו אחריכן. אליי אתן תבואו), בענייני עבודה (מי שלא רואה כמה אני טוב, לא יעזור אם אנדנד לו) ובכלל. לא רץ אחרי אף אחד או אחת. מבין שלא תמיד יבוא עד אליי, אבל גם לא אנסה לסובב את הגב של מי שהפנה אותו אליי. אם ירצה מילה אחת תחזיר אותו, אם לא ירצה ספר שלם לא יגרום לו לזה. אני רואה לפעמים כמה אנשים משקיעים בלהחזיר אליהם אנשים או עבודה או כל דבר שאבד להם, או עזב אותם ומסתכל בצער. הרי אם ישקיעו את אותה אנרגיה בדבר הבא, לא ירצו את מה שהלך. בשקט שלא ישמעו… יש מחליף לכל אדם ודבר… אהה והזמן מרפא הכל. אבל הכל.

אחד ממאריכי החיים שבא עם הניסיון הוא הידיעה שיש מחר. אנחנו לא פעם נוטים לראות משהו "כסוף העולם". זהו, נגמר אין יותר. אין פתרון, אין עזרה, אין לאן לפנות. והנה הגעתי ככה לגיל המופלג שלי. זאת אומרת שיש פתרון לכל דבר, בוודאי עזרה ובטח ובטח לאן לפנות. תמיד היום הבא יהיה טוב יותר, תמיד קמים למחר, עם ובלי הבעיות. לפעמים אנשים עושים מעשה קיצוני ביום האתמול, ומשלמים את המחיר ביום הנוכחי, למרות שיבינו שהכל יכול היה להיות בסדר ביום המחר. קחו הכל בפרופורציות. הכל הוא בר פתרון. מלבד המוות שלוקח מאתנו אנשים, היתר פתיר. הכל. תאמינו לי הייתי שם. בשיא החיים, נהנה ממנעמי השפע ובשפל הכי גדול שלהם, מתבוסס בבוץ שלהם והנה אני עדיין כאן עומד ובועט…

הכי חשוב זה שלמדתי לחיות עם עצמי. המראה בבוקר שאני מסתכל עליה היא לא לראות איך אני נראה, זה פחות חשוב, אלא איך אני מרגיש. למדתי לחיות עם הלבד, עם הביחד, עם עזרה ובלי. למדתי לאהוב את עצמי. אני עדיין בתהליך, אבל הוא החל רק בגיל המתקדם, יחד עם זאת ברוך השם שהוא התחיל. אולי תגידו קצת מאוחר מידי… אבל הלו אין דבר כזה מאוחר מידי… כי הנה גם אני צופה לעתיד בסקרנות.

הלחץ הורג!

בבוקר בכל שעה שש ארבעים וחמש אני בכביש. ככה ממהר לעבודה. יודע שאם אצא מראשון לציון לכיוון תל אביב בשעה 7, אעמוד בפקקים נוראיים. זה הורג אותי, מלחיץ אותי. בדרך כשאני עולה על כביש 20 אני רואה את יתר האנשים שממהרים למקום העבודה שלהם (שחלק מהם בכלל לא סובלים אותו), שלא מאפשרים למי שרק מנסה לעקוף אותם, לעשות זאת. הם בעיניים של סמוראי של כביש ותיק, מסתערים על הצפצפה לוחצים על הגז בכל כוחם ולא מאפשרים לי לעבור… לחץץץץץץ. אותי לא תעבור. כאילו אומרים אני אנצח במרוץ הזה לעבודה שאני לא יכול לראות אותה כבר.

די, די, די. זו רק דוגמא אחת. הלחץ הורג. הלחץ גומר. הלחץ הוא אולי אחת הסיבות הבולטות לכך שאנחנו מקצרים את חיינו. והרי אנחנו רצים בכדי לחיות לא? למה? למה אנחנו לא מסוגלים לעצור לרגע. למה?

אנחנו רוצים עוד. כמו בשיר של פוליקר, רוצים להיות הכי גדולים, הכי מהירים, הכי יפים, הכי הכי… אנחנו רוצים עוד ועוד ממה שיש לנו, אנחנו רוצים עוד כי זה אנחנו, עם של עוד. ויש מחיר לעוד אנשים. הגוף כמו תמיד מגיש את החשבון שלו ואז אנחנו מופתעים. איך הרי הוא היה צעיר, הרי הוא והיא והם… הלחץ. הלחץ גומר. זה שווה? אני שואל? אל תענו, אני שואל את עצמי עכשיו. אני רוצה לענות לעצמי. לא נעים לי לענות לעצמי.

מה? יכול להיות שההורים שלנו צדקו? יכול להיות שלהם לא היה כלום והיה להם הכל? גם לנו כילדים? מה יכול להיות שהמעט הוא בעצם הכי הרבה שיש, כי זה מספיק לנו, במידה הנכונה? נראה לי שכן. אבל עד אז, עד שנסתפק בהרבה מן המעט, קדימה בוא נדחוף, נעקוף, נצעק, נמחק, נעשה הכל בשביל שיהיה לנו מה שיש לנו.

הפכנו להיות חברה שבעה שכל הזמן רעבה. זה דבר מדהים. מקום העבודה שלכם הפך להיות בחלק לא קטן של המקרים קן של מרגלים. אין אחד שלא חושב על איך הוא מנסה לעבור את ההוא, להכשיל אותו. עצוב. כל אחד מדבר על האחר בכדי לנסות להראות כמה הוא לא טוב, ואנחנו מקשיבים ורק שוכחים שכמו שהם מדברים איתנו על האחר, הם מדברים עם האחר עלינו. ואנחנו הלחוצים מזה, מאזינים, מצוטטים, חוזרים שוב ושוב אל החדר בכדי לשמוע מה חושבים עלינו. למי זה אכפת? חשבתם על זה? כמה פעמים דיברו עליכם? מה אתם זוכרים מזה? את הלחץ שלכם.

הגעתי לגיל (נראה בסדר… כבר לא נהדר) שעייפתי לרוץ אחרי החיים, למרות שאני מקפיד לרוץ פעמיים בשבוע לפחות בשביל הפיגורה, שאני פוגע בתוכן שלה בלחץ של הקיום. הריצה הזו מעייפת לי את הנפש. קשה לי לרוץ אחרי החיים עם נפש עייפה. הגוף כבר קם בבוקר וחושב על הלחץ שאנחנו אמורים להיכנס אליו באותו היום, ונכנסים אליו שוב ושוב וחזור חלילה. כשאנו יודעים שלא נגיע לשום מקום, מעבר לאן שאנחנו צריכים להגיע גם כך.

אמרו חז"ל: מרבה נכסים מרבה דאגה… אז למה לדאוג? בעצם למה להרבות נכסים. כי זה ההישג הכי גדול של המאה ה-21, היותר. יותר מכל דבר משמעותו הצלחה. אבל מהי הצלחה, האם ההצלחה נמדדת בתדפיס הבנק? יכול להיות. יכול להיות שהחלפנו את הסוס הלבן ברכב הגדול יותר ואת הבית הקטן בערבה (זה לבני גילי. תשאלו הם יסבירו…) בדירת 4 חדרים שפונה לים פלוס משכנתא לה נהיה משועבדים כל החיים. אבל כולם רוצים לשחק במשחק הזה של היותר. ומהצד השני הלחץ הזה גורם לנו בפנים עמוק להגיד, די בשביל מה. זה שווה את זה? האם היותר הוא לא פחות בסוף?

התשובה היא לא. אולי הגיע הזמן לעצור. לא להפסיק, אבל לעצור. לעצור לרגע, לחשוב. אולי להוריד יום עבודה אחד, או אחר הצהריים אחד (כי אנחנו עובדים לפני ואחרי ובמהלך). לתת לנפש לחכות ליום אחד של מנוחה, אחה"צ עם עצמך, עם היקרים לך. עם אלה שמורידים לך את הלחץ. עם עצמכם גם. מותר לכם.

להודיע ללחץ הזה שביום מסוים הוא ואתה נפרדים ושיחכה לך בסיבוב של השבוע הבא. יום אחד לא לקחת את הנייד. אלוהים ישמור. תנסו יום אחד להיות בלי. חצי יום, כמה שעות. איפה? כאילו נולד איתכם ורשום בתעודת הזהות שלכם… ולחשוב שפעם הטלפון היחיד היה קבוע על קיר בבית והלכנו ליום שחיכה לנו בלעדיו והכל היה בסדר. שרדנו. הצלחנו. לא לשרוד. להצליח. היינו לבד, בלי אף אחד שימצא אותנו כל הזמן. היום אנחנו לרגע לא לבד, אפילו בזמן שאנחנו נפרדים מכל מיני פסולת גופנית מיותרת (נו מילה יפה לשירותים). אפילו שם אנחנו לא לבד. אנחנו עם הלחץ שמחייב אותנו לעלות לשיחה התורנית ומחכים עוד רגע עד שנוריד את המים. אבל לא נוריד את הלחץ.

אני יודע שאתם חושבים עכשיו בקול רם שאני צודק, אבל משכנעים את עצמכם שאולי אתם לא רוצים אנטנה סלולארית אבל יודעים שרוצים קליטה. השאלה היא מה קלטתם בסופו של יום. האם לא קלטתם שהריצה זו בחיים משולה לאותו אדם שרץ סביב סביב ומגיע לאותו מקום… בדיוק כמו האיש הזה שעוקף אתכם, כל בוקר מהבהב באורות מכוניתו כמו אמבולנס שמנסה להגיע לבית החולים להביא את הלחוץ התורן שלא עמד בזה, למחלקה הלבבית הקרובה למקום מגוריו, ודהר משם כי הוא ממהר והוא בלחץ… ופגשתם אותו ברמזור הבא. כמו תמיד. לא הגיע הזמן שנמצא לנו רמזור משלנו… לעצור בו. הרי בסוף כולם עוצרים באדום של החיים…

כל מה שמחבל של מילים קטן ועלוב צריך זה לסתום את הפה

כל מי שכתב פעם בעיתון, אפילו דעה, יודע שהוא החזיק כמה פעמים את האצבעות על המקלדת ויותר מכך, מחק כמה שורות בכדי לא לפגוע במישהו. האמת גם אני. כבר לא זוכר כמה פעמים. אבל לפעמים בצורה נדירה שמותירה את האצבעות שלך חסרות רסן, אתה מרגיש שיש פעמים בודדות, ספורות, שאתה מבין שזה בסדר לכתוב בדיוק מילה אחר מילה שהלב מכתיב ולא למחוק.

זה בדיוק המקרה עם יהונתן גפן. או כפי שאני קורא לו בטור הזה, יהונתן אפס. יש גבול. ומי שלא נזהר בכבודם של אחרים, לא נזהרים בכבודו.
גפן, בלי שום מחשבה שנייה על מי שעלול להיפגע ממנו (והרי זה לא מעניין את "שומר זכויות האדם", כל עוד מדובר בזכויות ישראלים ובוודאי יהודים), פרסם בחשבון האינסטגרם שלו ביום שישי תמונה שלו עם חולצה שבה כתוב: כל מה שמחבל צריך (באנגלית זה מחבל מתאבד מתפוצץ אם נדייק), זה חיוך. והחיוך של גפן מרוח על פני התמונה.

כך נראים פניו של הרוע. מצטער שאני בוטה ואני בוטה. החיוך של גפן היה הכל מלבד הומור. הוא רצה להרע. הוא רצה לפגוע. הוא ידע שלא מעטים, כי הוא אולי אפס אבל לא אידיוט, יפגעו ממנו. אבל אותו זה לא עניין, הוא פנה לקומץ בישראל של הוזים כמוהו, או נכון יותר בעלי שנאה עצמית כמוהו, שהתבלבלו מי זה האויב, תוך שהוא מזלזל בכל מי שאי פעם מישהו ממשפחתם או חברם או קרוביהם, או הם עצמם נפגע בידי מחבלים. למה? כי זה הוא יהונתן אפס ומותר לו הכל.

יודעים מה, אם אני חושב על זה עוד פעם, הרי שהוא בוודאי עשה את זה מתוך אינטרס. אולי רצה להתחנף כמו יהודון שכמותו (ואל תבקשו ממני לבקש ממנו סליחה) לאנשי אירופה, שהרי הוא פרסם את זה באנגלית ולא בעברית. שיראו הנה אני פה, הנה אני שונא את עצמי יותר מאשר אתם שונאים אותי. אולי תתנו לי כמה יורו מימון. ואם הוא נפגע מזה, אז אוסיף את המילה סאטירה ושיילך לעזאזל. כי הוא כל הזמן אומר שזו סטירה. אבל הפעם יהונתן אפס, זו הייתה סטירה.

זו הייתה סטירה בנימי הדם הכי קטנים אצל בני המשפחות השכולות ולא רק אצלהם. אצל כולנו. נמאס לנו האנשים "הרגילים" שאינם כבוד הוד מעלתו המשורר הפלצן יהונתן גפן ושכמותו, שעסוקים בשנאה עצמית. נמאס לנו מהדברים האלה. נמאס לנו מאנשים כמותו שאוכלים מהארץ הזו ומלכלכים עליה ופוגעים בה תחת כל עץ רענן, או נכון יותר עץ רקוב. כי הם מרקיבים את האזור כולו בנוכחות שלהם. אתה רוצה לחבק מחבל מתאבד? לך לך לעזה, לך לשכם, לך לג'נין, לך תחבק. יודע מה, אני מאחל לך שיחבק אותך מחבל מתאבד, כי אז אולי רק אז תבין או נכון יותר משפחתך תבין, מה המשמעות שלך מה שכתבת. כי מחבל כזה מחבק והתוצאה שלו היא רק אחת – הרס.
תשמע סיפור יהונתן אפס. הייתי בניו יורק לאחרונה. אני כהרגלי לא עושה חשבון (טוב מיפו מה לעשות?), ולמרות בקשות חוזרות ונשנות של משפחתי, הסתובבתי עם מגן לטלפון הנייד שעליו דגל ישראל. עכשיו תקשיב כלומניק. הגעתי לאזור שבו הייתה משפחה ערבית, שגם היא טיילה או לא יודע מה. הם מיד הבחינו בנייד "וברכו" אותי בכמה מילים שהדף לא סובל, שהבנתי. אבל אמרתי לעצמי שזה בגלל הנייד כי ראו דגל ישראל. לא הספקתי ללכת משם והגיעה עוד משפחה די צעקנית של ישראלים (זה אנחנו צעקנים. אבל בזבזנים אז שהעולם יתמודד עם הרעש, כמו שמתמודד היטב עם הכסף שלנו בחו"ל) ותראה מה זה…? אותן קללות הם קיבלו. כל מה שעשו זה לדבר.

לא הוסיפו אקססוריז של דגל ישראל. הם הצניעו, כנראה כמו שמייעצים לכל ישראלי, כל סממן ישראלי, כי הרי שונאים אותנו כי אנחנו אנחנו. זה נקרא אנטישמיות. יא מחבק מחבלים שכמותך. אז גם נפל לי האסימון מיד. מה שלך, לא איש המילים, לא עלה במח שמספק אותן. השנאה אלינו היא כי אנחנו יהודים שמרשים לעצמנו לחיות בארצנו. הבנת יא אפס?

הרי אתה אם תדרוך כף רגלך נניח בעזה (אמן), או שכם (הלוואי), או אפילו ג'נין (אם ירצה השם), בכדי לחבק מחבל, מתאבד מתפוצץ, כי זה מה שהוא צריך כדבריך לא בטוח שנקרא אח"כ על החוויות, כי לא יהיה מי שיספר עליהן. למרות שהשוות את המשטר בישראל לנאצי בעבר ואת המחבלת תממי לאנה פרנק. לך, לך תן להם חיבוק ותחזור לספר איך היה. תחזור שלם הכוונה. הרי אחרי שנייה אחת יהיו לא מעט שיחבקו אותך עד כדי כך שהדבר האחרון שיישאר לך על הפנים הוא הפרצוף המחויך והדבילי שלך. למה? כי אתה כמוני. כן, כן אתה כמוני. אתה השמאלני הקיצוני שהתבלבל באויב וחושב שאני האויב, עבורם אתה בדיוק כמוני הימני אוהב הארץ. למה? כי אתה יהודי. תחבק, תנשק תלקק… אתה שווה לי. בשנאה שלהם אלינו.

כמה ימים בודדים אח"כ הגיע מחבל שזקוק לחיבוק כדבריך והרג אמא לילד קטן וגבר נוסף. כפת אותם ורצח אותם. אתה באמת חושב שבכן כלבה כזה, שכופת והורג זקוק לחיבוק? לא באמת תגיד לי עם היד על הלב השחור שלך? אתה באמת חשוב שהוא זקוק לחיבוק?
וואלה האמת יהונתן אפס, לפעמים עדיף לשתוק. ויותר מזה אתה לא זקוק לחיבוק… אתה זקוק לעזרה נפשית.

רוחות מלחמה

לפני שאתחיל אני מקווה שתבואו בשנה הבאה ותגידו לי לאכול את הטור הזה, מצידי שתפטמו אותי איתו בכח… כי התחזית שאתן כאן, לא תעשה לכם טוב. אז אני מאוד אשמח לטעות ואפילו מבטיח לכתוב טור על כמה טעיתי ושאני יוצא במחולות על כך. אבל ויש אבל.
האבל הוא שאני קורא את המפה נכון, ולצערי היא לא מנבאת טוב. כמו שזה נראה ואני שוב מסייג את הדברים, מדינת ישראל נמצאת בפתחה של שנה שבמהלכה צפוי לנו או צפויים לנו עימותים שעלולים לגרור אותנו לפעולות צבאיות ארוכות טווח (ואני נזהר לא להשתמש במילה "מבצע" שזה טוב לסופרמרקט או הקשה יותר – מלחמה).
\
ישראל עומדת מול 3 חזיתות. שתיים מהן, סוריה ועזה בוערות כבר עתה והשלישית לבנון, או נכון יותר דרום לבנון, שם נמצא חיזבאללה, תבער אם יתלקח פה משהו. לא צריך להיות פרשן לענייני המזרח התיכון לראות מה קורה היום בדרום הארץ עם עזה, ובצפון מזרח עם סוריה או למעשה אפשר להגיד עם איראן שמנהלת את סוריה בחסות רוסית (שאין לה ברירה אלא לתמוך באיראן, שהיא בעלת משקל בסוריה, החשובה לרוסים), וגוררת אותה לזה.

מה שקרה עם המטוס הרוסי שהופל על ידי הסורים, שניסו לפגוע במטוסי חיל האוויר, בעוד פעולה צבאית מדויקת (וטוב שכך) של ישראל שמונעת כל ניסיון להעביר נשק מדויק לאויבנו ובעיקר לחיזבאללה על ידי איראן, הוא הסמן הראשון. זה היה ברור שזה עניין של זמן שבמרחב האווירי הכל כך קטן שלנו, שמסתובבים פה מטוסים מארה"ב, רוסיה, ישראל וסוריה, יקרה משהו שייפר את האיזון שגם כך הוא דק.

רוסיה אולי הודיעה שכרגע מבחינתה העניין "נסגר", אבל אנחנו עוד נשלם את המחיר. פוטין נשיא רוסיה לא ישכח את הפלת המטוס (תיזכרו מה עשה לטורקיה שהפילה בעבר מטוס רוסי שחדר לתחום האווירי שלה), גם אם הוא לא נעשה על ידנו, אלא בגללנו. הוא לא יכול להרשות לעצמו את זה תדמיתית ואישית.

הוא בולע את הרוק כרגע כי בארה"ב יש היום ידיד אמת לישראל, טראמפ (ונשבר לי לראות בישראל כאלה שכל הזמן מוציאים את דיבתו. בעיקר בכלי התקשורת. וחבל כי הוא טוב לנו פי אלפי מונים מאובמה הנורא שיכול היה להביא לפגיעה צבאית גדולה בישראל), ורוסיה עושה לו לא מעט חשבון. זה שנתניהו כל הזמן ברוסיה, זה חשוב, להראות שאנחנו מחשיבים מאוד את הרוסים, אבל זה לא באמת מה שמעניין את פוטין. הוא צריך את סוריה, ובעיקר את אזור לטקיה שם, בכדי לשים דריסת רגל במזרח התיכון והאינטרסים שלנו מעניינים לו את האצבע הקטנה, גם אם הוא מעדיף אותנו על איראן והוא מעדיף.

מה שעלול לקרות הוא שפוטין יעביר טילי אס-300 לידי הסורים, שהם מאוד מדויקים ויסכנו את המרחב האווירי שיש למטוסי צה"ל בסוריה. לא צריך להגיד לכם מה יקרה אם יפילו כמה מטוסי צה"ל על ידי כוחות סוריים, בפיקוד איראני (אם כי גם אסד היה רוצה לראות את איראן הולכת מסוריה, כי היא תקועה לו כמו עצם בגרון, אבל הוא חייב להם את שלטונו כשנלחמו עם חיזבאללה יחד נגד המורדים והחזירו לו את השלטון), בנשק רוסי. ישראל לא תוכל לשבת לאורח זמן בחיבוק ידיים. ואם זה יקרה, הדרך להתלקחות אזורית הוא קטן. פוטין כבר זמן רב רוצה בלחץ סורי להעביר להם את הטילים הללו ועכשיו אחרי הפלת המטוס הסורי יש לו שעת כושר. אם זה יקרה, "יהיה שמח". ואני לא באמת מתכוון למשהו אופטימי.

הנחת העבודה בצה"ל היא כי אם תפתח חזית מול סוריה בגבול הצפון מזרחי של ישראל, הרי שחיזבאללה בהוראת איראן יצטרפו מיד והנה לכם חזית גם בצפון (ויגררו את כל לבנון לשם). לא צריך להיות חכמים גדולים להבין שזו שעת כושר גם לחמאס בעזה להטריד בגבול הדרומי, ואז אנו צפויים לעמוד בכמה חזיתות במקביל וזה מזכיר במעט אירועים היסטוריים של ישראל, כמו 1967 או גרוע מכך, יום הכיפורים, אם כי הפעם אנחנו ערוכים. מאוד ערוכים.

צה"ל חזק. אין בכך ספק. צה"ל מסוגל לעמוד ב-3 החזיתות ולאויבנו צפויה מכה לא פשוטה. אבל מה שיקבע כמו תמיד את הכח שלנו הוא לא הכח הצבאי, אלא אורך הרוח של העורף. היום העורף הוא החזית. ככל שנדע לעמוד יותר כעורף, כך צה"ל וישראל יגיעו להישגים ביטחוניים ודיפלומטיים.

תראו, אני לא רוצה לראות את האזור מגיע לזה. אבל כמו שהמצב עכשיו, שחמאס יורה על ישראל מתי שבא לו ומתחמש, חיזבאללה בלבנון מתחמש בעוד ועוד טילים מדויקים (אנחנו יודעים על הצלחת ישראל למנוע מספר מקרים של העברת נשק מסוריה לחיזבאללה, כמו ההתקפה האחרונה.

אבל תחשבו כמה אנחנו לא יודעים וכמה כן עבר), ואיראן בסוריה פועלת נגדנו ליד הגבול, כי היא ראש הנחש, אז אולי באמת הגיע הזמן לעימות אזורי קשה שבו ידי ישראל לא יהיו קשורות (כשמצרים וסעודיה, לצידנו, בתמיכה מאחורי הקלעים ומול העולם הערבי, כי הם סובלות מאיראן יותר מאיתנו, בעיקר סעודיה. מעניין יהיה לראות כיצד טורקיה תגיב, לדעתי אולי ארדואן יקשקש כלפי חוץ, אבל יש לו עניין בהחלשת סוריה, ולכן יישב על הגדר) בוודאי לא על ידי דיפלומטיה (בעיקר רוסית, אבל גם קצת אמריקאית)… ואח"כ הארץ תשקוט 40 שנה. היא שוקטת רק אחרי עימות גדול. לצערי.

ככה לא בא לי

תעשו לי טובה רדו ממני ואל תתקרבו אליי, קחו מרחק ומהר. לא סולח, לא שוכח ולא בא לי לוותר לכם. עלאק יום הכיפורים. מה חשבתם שקוראים לי משה פראייר? וואלה לא. אני לא סולח אפילו בקצת למי שפגע בי או ניסה לפגוע בי או להזיק לי בכל דרך אפשרית. ההפך אני שונא אותם. מה אתם אומרים על זה?

כי יש בעיניי משהו מאוד מתחזה, לא אמיתי, לא מוסרי, שיקרי, בכל אלה שכל השנה חרשו מזימות איך לפגוע בי ובאחרים בסוף באיזו מילה אחת – "סליחה", הם מצפים שכולם יקפצו עליהם באהבה, בחיבוק ובעיניים דומעות ויגידו להם כמה הם אנשים טובים. חר…(א). לא אצלי. אני לא אהיה שטיח לרגלי אנשים שמה שעשו כל השנה או ניסו זה להשתמש ברגליים שלהם לדרך עליי. נראה לכם?

אני יודע שאכעיס לא מעטים עכשיו, שלא להגיד רבים (לא משנה יש תור ארוך שמחכה לי בפינה) אבל למרות שאני שומר מסורת (נשבע לכם בכל הקדושים), יש משהו מאוד מרגיז בואכה מכעיס בכל מי שחושב שאם הוא קנה כסא בבית הכנסת, כי יש לו "חבילות" לזה בכיפור והוא יצעק בקולי קולות (כאילו אלוהים לא שומע בשקט) שיסלחו לו, אז הוא מסודר. מה חשבתם שאפשר לעבוד על האל. אם הייתם אנשים גועל נפש, אז לא יעזור שתיפנו אלי האל באמצעות "סקייפ" בצורת בית כנסת. הוא גם לא מוותר. בוודאי על מה שעשיתם לאחרים. הוא ראה הכל. רשם הכל… אז תצומו עד סוכות, תשמעו לי, לא בטוח שהוא ישמע אתכם.

אני תמיד הייתי כזה. אמיתי. בגלל זה החברים האמתיים שלי נספרים על יד אחד. ידעתי אומנם לקרב את האויבים שלי, אבל אם הם הגזימו, ידעתי לתת להם את בעיטת הדרך. לא בא לי להיות כל הזמן חכם, בא לי לפעמים גם להיות צודק. זה צודק בעיניי שאם מישהו כל הזמן או אפילו חלק מהזמן ניסה לחבל לי בהצלחה, אז המינימום הוא לבקש ממנו לעוף לקיבינימט ולא להתקרב אליי. אז מה חשבתם שלחיצת יד פלוס מילה שלא מתכוונים אליה, או חושבים שמתכוונים כי זה כיפור, תגרום לי לחשוב עליכם הפוך? חחח הצחקתם לי את גיד האכילס.

נכון, אם מישהו יגיש לי יד ויגיד לי "סליחה" בכיפור, אני אגיש לו יד בכאילו (בכדי שיניח לי) ואפילו אטפח לו על השכם, אבל זה בכדי שאוכל לדעת בפעם הבאה איפה לשים את הסכין, זה כי הם לימדו אותי שכל פעם שטפחו לי על השכם הרגשתי אחר כך את הכאב החד של השקר/בגידה/ריכול. אז מה עבר להם בראש שאני אחרי ש"דקרו" אותי אסכים במילה אחת לרפא את הפצע. חחח פעם שנייה. אל תדאגו אני כבר בגיל הזה שאי אפשר כבר "לשחוט" אותי מבלי שארגיש… בחיי הפכתי ל"קצב" עם הזמן. עצוב. אבל אמיתי. לפחות אני לא מבקש סליחה אח"כ.

היה לי חבר כזה ניגש אליי וניסה להגיד סליחה. עניתי לו בקצרה, בנפנוף ותוך כדי תנועה ממנו "אם היית חבר אמיתי שלי לא היית זקוק להגיד לי סליחה". תחשבו על זה, למה לבקש סליחה, מראש אל תפגעו. ותאמינו לי ממרום גילי (נראה נהדר לגילי את זה אתן כבר יודעות קוראות יקרות), הבנתי שאפשר להצליח מבלי אח"כ לבקש סליחה. אפשר להצליח ולקבל כל הזמן תודה. בלי לדרוך על אנשים. כן אפשר, תנסו. לא כואב.

נכון גם אני פגעתי באחרים. אין לי ספק. אני אומנם מנסה לצמצם את זה למינימום (שוב נשבע באיזה קדוש שאתם תבחרו), אבל לעסוק בעיתונות, זה קצת בעייתי לא לפגוע. כי מה שטוב לאחד רע לשני (זה נכון לכל דבר בחיים). אני כשאני פוגע אני בעיקר מבקש סליחה… מעצמי. מבקש סליחה שהגעתי למצב הזה. כי אדם באמת לא צריך לפגוע באדם אחר ומכאן לא לבקש סליחה. ואם הגעתי למצב שפגעתי במישהו אני מבקש מהמצפון שלי סליחה, מהנפש שלי שתסלח לי שהבאתי אותה למצב הזה. כי בסופו של יום במי אנחנו עוסקים? בני אדם. כמוני, כמותכם. מה ניקח מכאן איתנו? כלום. מה נשאיר? את שמנו הטוב. שמנו הטוב מה לעשות תלוי ביחס שלנו לבריות האחרות. על זה צריך לעבוד קשה, אז נראה לכם שבמילה אחת אסלח למי ששכח את זה? באמת מהיכרות איתי, נראה לכם?

בעצם גם אתם למה שתסלחו לאנשים כאלה. למה שבקלות של לחיצת יד והנהון לא מחייב בראש, תגידו לאותו אדם/אישה שפגעו בכם, שאתם מחקתם את הכל? למה. למה שלא תגידו כמו היום הקדוש הזה, כיפורים האמיתי הזה, מה שאתם באמת חשובים עליהם. שילכו הביתה ויבדקו למה אתם לא סולחים להם. זה אני בטוח ימנע את הפגיעה הבאה באדם הבא.

שנה טובה? תעשו אותה כזו

כמה פעמים אמרתם בתקופה האחרונה לכל מי שאתם מכירים או סתם חושבים שאתם מכירים (בנינו מה אכפת לכם) "שתהיה שנה טובה" ולא באמת התכוונתם. טוב סליחה, התכוונתם להיות נחמדים מינוס וזהו. יצא לכם פעם אחת לחשוב על הברכה המיוחדת הזו שאנחנו מאחלים אחד לשני ככה בדרך כלל באזור ספטמבר? האמת, לא. האמת המרה, ממש לא.

כי אנחנו לא חושבים שיש מאחורי צמד המילים האלה מעבר לברכה וזהו. מאחלים, מייחלים, אבל לא ממש עצרנו רגע אחד מזוקק להגיד לעצמנו שנה טובה? מה זה באמת? איך נגיע לזה שתהיה לנו שנה טובה? ואתם מצידי יכולים לשים כמה דבש שתרצו… זו לא התשובה. הדבש לא צריך להיות סגור בתוך קופסה, או לבוא על תפוח עץ. הוא צריך להגיע מהצמרת אומנם, אבל הצמרת הפעם היא הראש שלכם ומשם אל יתר הגוף. "דבש של מחשבות"…

וכן יקירותיי ויקירותיי. אם אתם רוצים שנה טובה, אתם צריכים לתכנן אותה, לעשות אותה כזו. לגרום לה להיות טובה, לא להתבייש להגיד מה באמת אתם רוצים. לעצמכם ולחברה. כן, כן, לכו תדעו מאיפה תבוא לכם הישועה למה שאתם מאוד רציתם וחלמתם כל השנה שעברה. תשתפו. לא להיכנס לפרטים הכי קטנים של החלומות שלכם (זה שלכם), אבל לשתף, בהחלט. נניח אם אתם רוצים בן או בת זוג, אז תשתפו את החברים שלכם, הקרובים, הרחוקים, בעבודה (גם אם הם חברים בכאילו). הם הרי יראו אחרים ואחרות והמעגל של האנשים שתגיעו אליהם דרכם יגדל. זה נקרא לתכנן את השנה בצורה טובה.

הפחד משתק אמר לי פעם מישהו חכם (אני. למה מי חשבתם? אני מקשיב לי ולעצמי. ואלי זו הבעיה שלי…). זה נכון, הפחד לשינוי משתק. יודעים שצריך לשנות, מפחדים ממה שיקרה אם נשנה. אנחנו חושבים מה יהיה בעוד 20-30 שנה, פנסיה, שמנסיה, עתיד. זה טוב, אבל בחייאת זומזום, מה עם הרגע, מה עם ההווה, מה עם השנה הקרובה? תרשו לעצמכם לדאוג לעצמכם גם עכשיו זה בסדר. תרשו לעצמכם להעמיד גם אתכם במרכז העניינים. זה מותר. בלי נקיפות מצפון (נקיפות מצפון זה לחלשים).

אפשר לדאוג לכולם – ילדים, אישה, בעל וגם לעצמכם. זה לא מתנגש. תכתבו לעצמכם איך אתם מפנקים את עצמכם השנה הזו. לפחות משהו אחד שאתם תעשו רק למען עצמכם. משהו שאתם רוצים מזמן ולא עשיתם. בדיוק. תיהנו. והשנה. זו לא מילה גסה. כן השנה, לא בעוד 30 שנה שלא יהיו לכם שינים… או שיהיו והם כבר לא יהיו שלכם.

ואגב אין גיל לתכנון. לא משנה בני כמה אתם, אתם יכולים לתכנן, רצוי שתתכנו. שנה טובה אין לה גיל. שנה טובה היא הבטחה לעצמכם שהשנה תהיה טובה. אז אל תבטיחו, תקיימו. נהפכו ככל שאתם מבוגרים יותר חשוב שהשנה הזו תנוצל לטובה. ולתכנן לטובה זה לנצל את הזמן לטובה. תעשו טובה לעצמכם (היה פה משחק מילים למי שפספס)
כי בנינו אם הייתם יוצאים עכשיו לטיול, הכי קטן לכמה ימים אפילו, לא הייתם מתכננים? בטח שהייתם מתכננים. אז תדמיינו לעצמכם שאתם מתכננים "טיול" של שנה. טיול של ימי חול, טיול של שגרה, טיול שבו תקומו בבוקר ותגידו היום הזה אני אעשה אותו מיוחד, כי יום שעובר לא חוזר. אל תתייחסו לשנה הזו כאל משהו שאתם מחכים שיחלוף.

תגרמו ליום שחולף להזכיר לכם שיש עוד מלא טובים כאלה לפניכם. תאמינו לי זה עובד. יש עשרת ימי תשובה שבהם עושים "חשבון נפש" לגבי היחס לאחר… אז מצידי תוסיפו עוד יום אחד לעשות חשבון נפש גם עבור עצמכם. מותר. בטוח שגם האל היה נותן על זה אישור. בכל זאת כולנו באחריותו, אז למה שלא ירצה שיהיה לנו טוב?
אנחנו בכלל חושבים בדרך כלל על כל יום כעל "מעמסה". כאילו אם היה תלוי בנו היינו ממשיכים לישון או מוותרים על יום "קשה". הלו, קוקוריקו (לא תרנגול כפרות הכוונה) תתעוררו. היום הוא מתנה. היום הזה שקיבלתם הוא לא ברור מאליו. תקומו לעוד יום נהדר בשנה. כמה פעמים אתם תגידו לעצמכם שזה הולך להיות "וואחד" יום קשה ותרצו רק לסיים אותו? הפסקתם לספור נכון? אז מדוע לא תגידו את אותו הדבר אבל הפוך? למה לא תחשבו בניכם לבניכם – יש לי יום נהדר ואני אנצל אותו עד תום. ככה עושים את זה נכון. נבואה שתגשים את עצמה… רק לטובה.

אני יודע שחלק מכם בשלב הזה בודקים אצל הפסיכיאטר הקרוב למקום מגוריכם, אם יש לו יום פנוי לקבל אותי (אל דאגה יש לי משלי. אף פעם לא טענתי שאני נורמאלי). אבל כן, אני באמת מעדיף להיות אופטימי על סף המוגזם מאשר פסימי על סף הייאוש.
אז שנה. טובה. מצטער שאני ממהר לעזוב הפעם… פשוט הולך לעשות לי אותה טובה.

חוזרים!

הייתי בלונה פארק השבוע. נכון "השתגעתי", בעצם בלי מרכאות, אבל היורש לחץ ואני כמו כל אבא חזק שלא מוותר, מיד הסכמתי. כמו שחשבתי המקום היה מלא בילדים. מלא… 'מה קרה למה מלא ככה'?, שאלתי ילד אחד שנדחף לפניי, בתור האינסופי לעוד מתקן שיהפוך לי את הקיבה, "מה ז'תומרת", ענה הילד בלי לחשוב פעמיים, "זה ימים אחרונים לפני הלימודים. צריך ליהנות".

כן, שנת הלימודים חוזרת ובגדול. תאמינו או לא, גם לי יש מה להגיד… טוב תמיד יש לי מה להגיד. אבל ויש אבל לא קטן, לא יודע כמה מקוראותיי וקוראותיי יודעות, אני גם מורה בתיכון כמה שנים בודדות, איזה 26 שנים… דינוזאור לא קטן אהה?

כל הזמן מדברים על שנת הלימודים מבחינת ההורים והילדים וזה בסדר, אבל אני רוצה לתת זווית גם מהצד של המורה. אומנם אני בצד הזה, אבל לדעתי חלק מהזמן כשמזכירים את המורים זה מהפן המתגונן. הגיע הזמן שמישהו יהיה פה למורים. אז יש מתנדב? כן אני.

לא יעזור. נכון, אין בית ספר בלי תלמידים והם לב ליבו של העניין. אבל רק רגע, תנסו לשלוח את הילדים לבית הספר ותוציאו משם את המורים והמורות… בעיה נכון? אז בואו נודה גם אלה מכם שיש להם רק תלונות על בית הספר מהבוקר ועד הצלצול הגואל, שיש חשיבות למורים. חשיבות גדולה. מורה טוב הוא באמת מורה לחיים. ואל תשכחו המורים עובדים עם "חומר הגלם" הכי חשוב שיש, הילדים שלכם… העתיד.

אז למה מורה שעוסק בעתיד צריך לחשוב כל רגע על הקיום בהווה? אני לא בוכה, רק שם את הדברים על דיוקם. מי שחושב ששכר המורה הוא שכר הולם, שיקום. מה, אף אחד לא קם? אגב, ככל שהוא צעיר יותר המורה במצב שורד יותר. נכון, תגידו שעכשיו עם הרפורמות השכר שופר. אבל זה מגיע לשכר הולם רק אם אתה מאתיים שנה מורה. שוב, לא בוכה. אל דאגה. רק אומר. אבל כל מורה, בעיקר אם הוא גבר, עובד בעוד עבודה בכדי לפרנס.

רגע, אל תביאו טישו, אבל חשוב מאוד שתדעו. הרבה מאוד אנשים אומרים לי: "יש לכם מלא חופש". באמת? מה קרה לכם בקיץ הזה? נו נו תגידו. כן אתם ההורים. כמה פעמים אני שמעתי בשיחות שהייתי חבר בהן או סתם כי עברתי בבריכה וצוטטתי (כן אני מצוטט… בושה שכמוני) לשתי אמהות או יותר, עד כמה "נמאס לכם" ושיגמר החופש. הלו, אלה הילדים שלכם. לכם אין תמיד סבלנות אליהם, אבל אנחנו צריכים ללמד אותם. לא רק להיות איתם… ללמד. לתת השכלה… אז בואו תיכנסו לכיתה עם 40 ילדים ותראו אם גם אתם לא צריכים חופש… מלא חופש עלאק.

הלאה. הרבה הורים חושבים שהורדת הילד ליד בית הספר, בזה תם החלק החינוכי שלהם. מרגע זה אנחנו המורים אחראים עליהם. סליחה? סליחה? ושוב סליחה? אנחנו צריכים לתת להם ידע, השכלה, שידעו להסתדר בעולם האמיתי, שישכילו, שימצאו את עתידם, אולי ובעיקר גם שיהיו אזרחים טובים יותר. אבל אלה הילדים שלכם. אם יש לכם טענות על התנהגות הילד והעובדה שהוא לא לומד, תבואו קודם אליכם. מעץ תפוחים לא נופלים אגסים. סורי.

אני בשוונג… גם ארגוני המורים ומשרד החינוך לא יצאו מכאן נקיים. חלק גדול מתחלואי מערכת החינוך (רואים הורים? אני אומר רק את האמת… כמו תמיד) קשורה למשרד החינוך וארגוני המורים. נתחיל במשרד החינוך. מה לעשות שמי שקובע את נהלי המשרד ואת תוכנית הלימודים הם אנשים שכבר 200 שנה לא נכנסו לכיתה. הם זורקים כל מיני חוזרי מנכ"ל לאוויר, והמורים והילדים צריכים אח"כ להתמודד עם זה. הגיע הזמן קצת להזרים "דם" חדש לשם ולהכניס מורים לתפקידים במשרד החינוך, שנכנסו לכיתה בחמש השנים האחרונות. אבל זה לא יקרה. רק שתדעו שמשרד החינוך רחוק מהמורים בדיוק כפי שהוא רחוק מההורים.

הלאה, ארגוני המורים. ארגוני המורים שנתנו יד לתוכניות הרפורמה, "אופק חדש" איזה אופק ואיזה חדש ו"עוז לתמורה", שהשאיר אותנו המורים בלי עוז ובוודאי בלי תמורה (שכר שעת ההוראה ירד), הפכו את ההוראה "למפעל". מורים עובדים עד מאוחר. רבותיי, מורה לא מייצר קופסא, הוא עובד עם תלמידים. בשעה 15.00 המורה שנכנס כבר למאתיים כיתות ובדרך לעוד כיתה, כבר גמור והילדים גם. ההוראה נפגמת. אבל העיקר שארגוני המורים יצאו "גדולים", אבל המורים יצאו קטנים. ולמה לעזאזל צריך 2 ארגוני מורים, "ארגון המורים" ו"הסתדרות המורים", למה לא ארגון אחד חזק. למה? כי אנשים רוצים להחזיק בג'ובים שלהם. עצוב? מאוד. וגם אמיתי.

אבל למרות הכל, זו השיטה. למרות הכל אנחנו אוהבים את הילדים שלכם (אחרת אתה לא יכול לעסוק בהוראה). אנחנו אוהבים ללמד. שנת הלימודים נפתחת ואני אנסה להיות חגיגי לפחות בפסקה הזו. הצלחה היא רק כששלושת צלעות המשולש עובדים יחד – הילדים, ההורים והמורים. אנחנו כולם באותו הצד.

אם צלע אחד לא קיימת, הכל ייהרס. אז חשוב הקשר הטוב עם המורה. נכון, אתם ההורים של הילדים שלכם, מותר לכם להיות בצד שלהם וזה בסדר ואולי רצוי, אבל חשוב הקשר הטוב. לא להלחם במורה, לעבוד יחד איתו, הרי הצלחת הילדים חשובה, לא האגו שלכם. תאמינו לי עם ה-1000 שנה שאני מלמד, רק אז זה מצליח. ועשיתי כל תפקיד בבית הספר. הכל!

ורגע לפני שנפרד לשנה הקרובה… אני חוזר לרגע לילד בלונה פארק, נו זה שדחף אותי בתור ורוצה "ליהנות". אפשר היום ליהנות בבית הספר. גם בלימודים. תאמין לי ילד… יש מספיק דרכים היום ליהנות בכיתה. היום ההוראה מתאימה עצמה לתקופה. קחו את המילה שלי, אני רואה ילדים מחייכם בשיעורים… וגם לומדים.
ואם אתה רוצה ליהנות אבל מיד, ילד… אז רק שתדע שבעוד שבוע וקצת… יש חופש. ראש השנה….

נפלאות הלבד / חכם סידי

אם אתם לבד בחייכם אז תמשיכו לקרוא כי זה עבורכם. אם אתם בזוגיות (שמעתי על שני זוגות בזוגיות מוצלחת, אחד גר באלסקה…), אז תמשיכו לקרוא יותר כדי שתשמרו עליה ואו לכו תדעו מי יודע אולי מהר מאוד תהיו שייכים לקבוצה השנייה. כי מרוב אופציות אין אופציה אומר החכם (סידי). מה שיש כבר לא טוב ומה שיכול להיות, אולי יש טוב מזה. כן גבירותיי וגבירותיי, כי מי שחושבת, בעיקר חושבת, שבחוץ מחכה לה האביר על הסוס הלבן, תגלה שהוא בקושי ליצן החצר לפעמים, והסוס הוחלף בליסניג ואפילו לא תפעולי.

כי ככה זה בני האדם. מי שלבד רוצה להיות יחד והיחד רוצים לבד. למה? זה כבר נושא לטור אחר. אבל אתם חייבות וחייבות לקרוא את הטור הזה בכדי להבין, הלבד שלכן נובע מדבר עקרי אחד – אנחנו. נו, טוב גם הלבד שלנו הגברים הוא בגללנו. רק בגללנו. אבל רק. אנחנו רוצים לחפש ולא רוצים למצוא ולא מבינים ששעון החול לא עוצר. רק שהוא עשוי מהחיים שלנו ולא מחול…

הנה לדוגמא. בשבוע שעבר הוזמנתי למסיבה של פנויים ופנויות. לכאורה מה יכול להיות מושלם מזה? קבוצה של נשים וגברים בוגרים ובוגרות חדורי מטרה להגיע ליעד למצוא את האחת או האחד. אז זהו, שלא. היה שם הכל חוץ מזה.

דבר ראשון אנשים בסטטוס "לבד", שאולי חוששים מהלא, מסתובבים בקבוצות, בחבורות. כמו החיות. מצטער, אין לי שום השוואה אחרת. שם אצל החיות זה בכדי לשרוד ולאכול… פה זה בכדי לשרוד ולהיות בחברה. מגיעים קבוצות של "ידידים" "וידידות" בלהקות ענקיות ונמצאים כל הערב בתוך עצמם, משחקים את המאושרים באדם והם לא…. מעלים תמונות, רוקדים יחד עושים ממש "כיף", אפילו מוודאים שכולם יראו ויקראו שהיה כיף… וחוזרים וחוזרות בעיקר הביתה לבד.

למה? הרי הגעתם לכאן בכדי להכיר. אבל זהו חוסר הביטחון או מה שלא תקראו לזה (מה קרה, כל אחד סובל מחוסר ביטחון למה להיעלב? תעלבו), שמונע מכם להרים ראש ולצאת ממעגל האימה הזה של "הידידים" "והידידות" שלכם. זה אזור הנוחות שלכם. מכאן הרי איש לא יגיד לכם לא. אבל רגע, הרי אתם לא רוצים באמת את אותם חברי "מעגל" סגור ומצומצם. אם הייתם רוצים הם היו בני הזוג שלכם ולא ידידים/ידידות. אז בסופו של דבר זה פועל נגדכם, כי איש מחוץ לאותו "מעגל" שחוסם אחרים לא יתקרב. מי הפסיד? כולם ובעיקר אתם.

אגב נושא הידידים והידידות זה נושא לכתבה בפני עצמה, כי אני לא מאמין ואל תקשקשו בגת ואל תחרטטו באשקלון או באשדוד או לא משנה היכן, שבין גבר (ולצערי פחות ופחות גברים ראויים לתואר גבר בימינו) לאישה יכולה להיות "ידידות". אבל זו דעתי המנדטורית, אני לא גר במערה, אבל אולי עדיף היה לי…

הלאה. עוד דבר בולט הוא השימוש בנייד. לכו לכל מקום שבו יש אנשים פנויים וחצי המזמן, מה זה חצי מהזמן כמעט כל הזמן, תראו אותם עם הנייד. למה? מה יש בנייד? כלום. זו הפייסבוק המקולל או הוואטצפ המחורב…ן (מה יהיה חייב להשלים את המילים אהה?). הרי הגעתם להכיר כאן מישהו ולא ללכת אחורה אל חברים וריטואלים או אז אמ אס לאקסים? שלא עונים לכם בדרך כלל. אבל זה הביטחון שלכם. כאילו להראות לכולם… "אם אתם לא רוצים אותי, יש לי עם מי לדבר". בדרך כלל זה נגמר בלהסתכל על הנייד ולראות עוד אנשים כמותכם שהעלו תמונות שלהם ממסיבה או אירוע שהם נמצאים ולא עושים בהם כלום… חוץ מלהעלות תמונות. יוצא שהנייד הוא "הפסיכולוג" הצמוד אליכם. זה שנותן לכם טפיחה על השכם כאילו אומר: "אני פה, אתם לא לבד". אבל אתם הכי לבד. כי הוא רק פח. בדיוק – פח!

מה אני מציע? תהיו אמיתיים, תהיו נחמדים ובעיקר נחמדות למי שפונה אליכם. אתן לא חייבות לקבל אותו, אבל גם לא חייבות מיד לעבור למצב מגננה וכל הקבוצה או "החברה" הטובה שמתה מקנאה שלא פנו אליה ולא יפנו כנראה, מונעת כל קשר חיצוני שלכן עם "האוייב" בדמות גבר. אצלנו הגברים יש יותר אחוות גברים… בדרך כלל. לא תמיד לצערי ויש לי על זה כמה וכמה דוגמאות חיות.

תשאירו את הניידים בתיק. תבינו שהגעתם להכיר. זו לא בושה. זה בסדר. כל מי שנוכח במקום כמו שלכם בעצם עושה אותו הדבר. אל תגידו לא ואח"כ תגידו לעצמכם, חבל שלא דיברתי איתו. תנו הזדמנות לאחרים ובעיקר לכם. הלו כל יום שעובר לא חוזר… וזוכרים זה לא שעון חול, זה שעון ביולוגי. תפסיקו לעזאזל בעיקר אתן הנשים עם "האינטואיציה" המזורגגת שלכם. תנסו ואחר כך תגידו שהייתה אינטואיציה, אל תמנעו מעצמכן את הקשר כי "גברת אינטואיציה", שהיא המצאה בדיונית של חוסר ביטחון (כן, כן, שוב חוסר ביטחון) גרמה לכם לאבד משהו ראשוני.

אני יודע שיש לא מעט עכשיו מהמין הנשי (או גברים עם מסקרה… שמאוד רוצים למצוא חן בעיני בת הזוג) שיגידו שאני כזה וכזה ומריר (לא טעמתן) וחסר ביטחון ובלה בלה בלה. זה בסדר תגידו, יש שורה ארוכה לפניכן בתור. ואם זה נכון אפילו,יש לכן חלק בזה כי אתן תבינו מעט מאוחר מידי כשתווית "הפג תוקף" תבצבץ מכן, כי מה שהיה מקודם על המדף כבר לא שם. להתעורר יקירותיי.

ואתם אלה שבזוגיות. תקראו טוב טוב מה שכתוב כאן. ככל שהגיל מתקדם הלבד מתבגר איתו. קשה מאוד למצוא זוגיות נורמאלית בגיל לא נורמאלי. כי ככל שאנחנו מתגברים אנחנו יותר נעשים חרדים לפרטיות שלנו ויותר בררנים. להיות בזוגיות זה הישג לא קטן ולשמור עליו (ועל סכנות הקדמה) צריך כוחות של לוחמים בסיירת מטכ"ל… של השגרה. והכי חשוב, לא לטעות האביר עם הסוס הלבן נשאר אצל סינדרלה או איזו נסיכה אחרת מהאגדות… יודעים למה? כי הוא קיים רק באגדות…

חוק הלאום עוד היום / חכם סידי

בזמן שכל בר דעת כעס על הנפת דגלי פלסטין (אין עם כזה, היסטורית. תבדקו אותי), בעצרת של מתנגדי חוק הלאום שנערכה בתל אביב, אני שמחתי. חייכתי. חגגתי. כמעט נסעתי לשם (גר 20 דקות, לא כולל פקקים) לחבק אותם ולנשק את אותם מניפי דגלים. גם התוספת של השיר "ברוח ובדם נפדה את פלסטין…", גרמו לי לשיר במקלחת מרוב אושר. ממש שמחתי למרות שנכנס לי סבון לעיניים. לא. לא השתגעתי, לא. לא נפלתי על הראש. נשארתי בצד הימני של המפה. חזק מאוד שם (אגב רק בזכות הצד הימני אנחנו עדיין על המפה ולא נמחקנו), פשוט איך אומרים: "צדיקים מלאכתם נעשית בידי אחרים".

למי שעוד לא הבין עד כה, אז הנפת דגלי פלסטין הבהירה באופן חד משמעי למה נחוץ לנו חוק הלאום ועוד היום. מי שעוד לא הבין, קיבל את זה במנה גדושה של הסבר לפנים, באותה עצרת. בקצב הזה של אי הבנת המפה, המחאה הבאה תהיה הפיכת ישראל למדינה דו לאומית. חוק הלאום לא נועד רק לרגעים האלה, לימינו אנו, הוא נועד לעתיד. לזמן שבו עוד יבוא מישהו וינסה להפוך את המדינה הזו למדינת כלל אזרחיה. למדינה שהיא לא רק יהודית. זה לא יקרה, חוק הלאום ידאג לכך.

הנפת הדגלים הפלסטינאים היא יריקה בפניו של כל מי שחושב שאפשר בלי החוק הזה. אנחנו חייבים למהר ולחוקק חוק כזה בכדי להבהיר לאותם מניפי דגלי פלסטין: "אתם יכולים לקחת את הדגל ולמצוא לו מקום ראוי מאוד בעכוזכם, פה יש דגל אחד, דגל ישראל".

לא, אני לא גזען חשוך. ממש לא. רחוק מזה. אני מבין שיש פה עוד עמים, עוד לאומים. חלקם ידידותיים יותר וחלקם פחות. זו המציאות. מי שרוצה שוויון אהלן וסהלן (הנה בשפת העמים האחרים). לא בחרנו לגור כאן יחד. סליחה, בעצם אפשרנו לגור כאן יחד, כשרגע אחרי מלחמת העצמאות נגמרה, אפשרנו לאויב להפוך אזרח (בואו נראה עוד מדינה במזרח התיכון שעושה את זה). אבל יקירותיי ויקירותיי, על "הדלת" של המדינה כתוב: "מדינת היהודים". היא הוקמה ככזו. היא זו שהפכה את המקום הזה למה שהוא. מי שרוצה לגור כאן כשווה, בבקשה. מי שלא רוצה ורוצה לפגוע בדרך כלשהי במדינת היהודים, יתכבד "בחוק הלאום". בתוך הפנים.

אגב, אם כבר מדברים על הנפת הדגלים, כששאלו את ראשי הציבור הערבי מה יש להם להגיד על זה, הם ענו שזה מחזק את השוויון? איפה בפלסטין? איפה בדיוק זה מחזק פה את השוויון? באמת לא הבנתי. איפה פה השוויון שדגלי מדינה אחרת, אויבת אותנו, מתנופפים? לא הבנתי איפה בדיוק יש פה שוויון? יש פה אסון. לאומי. אז קבלו במקום אסון לאומי… נכון, את חוק הלאום.

עוד דבר שקצת מפריע לי, שלא להגיד הרבה, הוא כפל המוסר. כל מתנגדי חוק הלאום (בניהם כמובן מהשמאל שהביא עלינו את אסון אוסלו), טוענים כי צריך שוויון. איפה השוויון? במדינת ישראל הדו-לאומית. זה מה שהם טוענים. שם הם רואים את השוויון. או במדינת ישראל מדינת כלל אזרחיה. יודעים מה? בואו ננסה לזרום איתכם. המדינה היהודית נניח תהיה מדינה דו לאומית. מה עם מדינה פלסטינאית שכנה, אולי גם היא תהיה? הרי גרים בה יהודים. כאן "אבירי הצדק" זועקים שזה לא יעלה על הדעת. אהה הבנתי. מדינה יהודית תאבד את זיקתה היהודית ומדינה הפלסטינאית לא. אז אתם מוזמנים בשמחה רבה לקחת את המטלטלים שלם וללכת לחיות לכם שם, במדינה הפלסטינאית החד הלאומית. יהיה לנו טוב לבד פה. אהה… ואל תשכחו לקחת את דגלי פלסטין אתכם… (בסוף הקטע אזכיר לכם מה לעשות איתם).

שני דברים אחרונים ברשותכם. אחד, ציבור הדרוזים. הם מרגישים שנפגעו. למה? זה לא ברור לי. הרי בתפיסת עולמם הם אזרחי המדינה בה הם חיים. הרי הם לא בדיוק רוצים להפוך את מדינת היהודים למדינה אחרת. אז מאיפה הגיע הדבר הזה? הדרוזים ברמת הגולן בכלל רואים עצמם סורים. איך על זה איש לא אמר או אומר מילה. הלאה. אבל יש לי פתרון עקרוני ופשוט לעניין. תוספת לחוק הלאום, כן הלאום, שבו כתוב שכל מי ששירת בצה"ל הוא שווה במדינת הלאום היהודי. איך זה? ענק (אף פעם לא הייתי צנוע).

הדבר האחר הוא גם טיפ ככה ממני כרגיל. תגידו, מישהו מהמתנגדים קרא את חוק הלאום? אני כן. בנינו, הוא זהה כמעט אחד לאחד למגילת העצמאות, אבל נותן דגש על הפן היהודי. אז אלף תקראו לפני שאתם צועקים. בית אחרי הנפת הדגלים הפלסטינאים ושירי שחרור פלסטין מהיהודים של מתנגדי החוק, חוק הלאום הוא בדיוק מה שחסר להוריד לכם את הדגלים לחצי התורן… או כמו שהצעתי תאפסנו אותם בינתיים, אתם יודעים איפה… במקום הראוי להם… עכוזכם.

אגו / חכם סידי

להיעלב זו בחירה. נשבע לכם. כמה פעמים בחרתי להיעלב. פששש הפסקתי לספור אחרי גיל 30 (נו טוב, קצת לפני). אבל כשהחלטתי לחיות לפי המשפט הזה, שאני בוחר אם להיעלב או לא, אני חי קצת יותר טוב עם עצמי. סליחה, הרבה יותר טוב עם עצמי. איזה עם עצמי, עם הסביבה שלי. המורחבת.

אבל נשבע לכם בכל הקדושים (תבחרו אם אתם רוצים אחד משלושה האבות או ארבע אמהות) זה לא אני שנעלב או נפגע, זה האגו שלי. החלק הזה בתוכי שכועס כל פעם שהוא נפגע. אין לי שליטה עליו, הוא גדל אצלי לאט לאט, עד שאני מאבד עליו שליטה. עליו? על החיים עצמם. זה הוא שאחראי להכל. הוא ורק הוא. אני רק "עובד" שלו. "עבד" התכוונתי.

כמה דברים הפסדתי בחיים שלי. לא רק את שתי אמהות ילדיי, חברים, עבודה, מה לא? הרשימה הזו מאוד חלקית ומפאת כבוד האנשים ובעיקר כבודי, אעצור כאן. הכל בגלל ההרגשה הזו של האגו שלי. נו אתם יודעים, ההרגשה הזו שהוא רוצה להיות הלבד בחדר. הבולט ביותר, הכי טוב, הכי חזק, הכי נכון. רק הוא. וזה גרם לי להיות לבד. לא פעם, פעמיים. בסדר, בסדר, עשרות אם לא מאות פעמים.

הבעיה עם האגו הזה שלי אין שליטה עליו ולפעמים גם לכם (אבל אתם הרי חוששים להגיד את זה ורק אני משמש לכם עכשיו כיסוי לאגו. כמו תמיד אני אומר את שעל ליבי, בלי פילטר), ולכם הוא פוגע גם באחרים, דרככם. יודעים מה אדייק יותר. מילא שאתם אולי פוגעים באחרים כי אתם רוצים להוכיח שאתם לא "פראיירים" , כי זו הוראה ישירה מאדון אגו, אתם ברוב המקרים דווקא תפגעו באנשים הכי קרובים אליכם. אלה שהכי דואגים לכם. הרי ברור לכם שאתם לא רוצים לעשות להם זאת באמת. אבל אתם עושים ובגדול. סליחה לא אתם, האגו. אחר כך תצטערו, אבל האגו לא ייתן לכם אפילו לבקש סליחה. אין לו את המילה הזו בלקסיקון.

הכי עצוב זה שאחרי שהאגו הרס לנו, אנחנו בכלל שוכחים על מה רבנו. נשאר רק הכעס ההדדי, הכאב והשקט. שקט הפרידה של מי שלא רצה לקחת חלק לצד אגו נפוח שהורס כל חלקה טובה שעוד נותרה. עם היד על הלב, או נכון יותר על הפה (רגע לפני שאמרתם משהו נוראי. אגב המילה כל עוד לא הוצאתם אותה מהפה היא שלכם), כמה פעמים רבתם בכעס כי נפגע מר אגו ואח"כ לא זכרתם מה בדיוק הצית את "האש" הזו של המריבה (נו, נו, קצת כנות בבקשה. כמה פעמים? לא נעים להודות). אבל מה כן זוכרים רק את המריבה שהרסה לכם. חבל. אבל זה מה יש. האמת המכוערת, כמו שאני מכנה אותה לא פעם.

עזבו את זה שאתם רבים עם הקרובים והדואגים ביותר. זה פוגע בעיקר באדם אהוב מאוד עליכם – אתם. כן, האגו הזה פוגע בנפש שלכם, משמע בבריאות שלכם. כמה אפשר לכעוס, כמה אפשר להיכנס "למוד" של מגננה או התקפה בגלל מילה שנאמרה, או לא נאמרה אם ציפתם לה. סליחה האגו ציפה. תשאלו את ואן גוך הצייר ההוא, איך הוא הוריד את האגו שלו? דרך האוזן. כרת אותה. רגע אדוני לא לרוץ למטבח להביא סכין, זו לא הכוונה. זו עצה וירטואלית. עצה שמבקשת שתורידו את האגו, אותו תכרתו. אתם תחיו טוב יותר. רגועים יותר.
לא לטעות, לא ביקשתי מכם להיות "הפראיירים" התורניים, אלה שמתחלפים ורק סופגים הכל כי אין לכם אגו בכלל. מה שאני כן מבקש הוא שאתם תובילו את האגו שלכם ולא האגו אתכם. אבל הרי הוא חזק מכם, אין לכם שליטה עליו. כי מישהו או מישהי הצליחו לגרום לאגו להתפוצץ. את הרעש רק אתם שומעים בתוככם (זה בא עם "מסך פלזמה" שחור ענק שיורד לכם ואת כבר לא רואים בעיניים כלום).

עכשיו אחרי שהפלנו את כל האשמה על האגו שלנו, אפשר אולי דקה מזמנכם (מה חשבתם לא תהיה פה עצה ממני?). הלו, לא נורמאליים שכמוני, לאגו אין חיים. האגו זה אתם. אתם זה הוא. לא להסתתר מאחוריו כי הוא גדול מספיק. בכל פעם שהאגו שלכם מתחיל לצוץ ומבקש עוד חלק מנפשכם תגידו לו את משפט הזהב: "להיעלב זו בחירה", תראו פתאום שהאגו מצטמק, קטן ונעלם…

אהה וכמות האנשים מסביבכם בדיוק ההפך… רק תלך ותגדל.

אסון אוסלו / חכם סידי

אני לא זוכר בדיוק מתי, אבל שמעתי את יוסי ביילין, אחד מאדריכלי הסכם אוסלו (להלן: "אסון אוסלו"), מתבטא על כך שמדיניות ממשלת ישראל כיום, הביאה למצב הזה מול עזה. אח"כ אני לא זוכר מה היה כי הייתי כל כך בקריז ולא בקריזה, כי כנראה אין גבול לחוצפה.

ביילין ושכמותו, שהיה אחד מהאנשים שדחפו את יצחק רבין ז"ל לאסון אוסלו, יחד עם שמעון פרס, להסכם שגרם לנו מאז יותר נפגעים בישראל מאשר לפניו בפעולות איבה, עוד מעזים לדבר בכלל על המצב? להתבטא. הם חייבים להסתתר במטבח ביתם, או בחדר האמבטיה ולפתוח את המים בכדי שלא ישמעו אותם.

בואו נעשה סדר. כל מה שקורה באזור עזה הוא באשמתם. אשמתם הישירה. כל הטרור הזה, כל מנהרות התקיפה, כל שריפת השטחים, כל רקטה, כל מרגמה, הם הביאו עלינו, עם האסון הזה. שעד עכשיו לא ברור לי למה עשו זאת. יתרה מכך, הם עשו זאת כשרב המרצחים ערפאת (להלן: "הכלב" וסליחה ממשפחת הכלבים) נמצא במצב הגרוע ביותר שלו, כשכל העולם לא רוצה אותו. מי הציל את רוצח הילדים, "הכלב" (לא לשכוח) נכון…. לא להאמין מדינת ישראל. לא להאמין.

במלחמת המפרץ האויב הגדול של ארה"ב היה סאדם חוסין מעירק. רב המרצחים "הכלב" ישב כמו אחרון הכלבים בטוניס, לשם נמלט מלבנון (עוד מדינה שהוא ומרצחיו הרסו. קראו לה פעם שוויצריה של המזרח התיכון, עד שהמחבלים הפלסטינאים שלו והוא הגיעו). הכלב בחר צד במלחמת המפרץ. הצד של סאדם חוסין והפך עצמו לפרסונה נון גרטה (אישיות לא רצויה) בארה"ב ובכל העולם. הוא וארגונו הפת"ח היו במצב כלכלי קשה, על סף קריסה, בארה"ב הוא נכנס לארגוני הטרור (לא יכול לפתוח חשבון ולאסוף כספים), והיו כאלה שדיברו כי הגיע הזמן שלו לפגוש את הבורא. ומי הציל אותו? מי הגיש לו סיוע ואח"כ פרס נובל לשלום? נכון ישראל. לא להאמין, פעם מיליון.

ישראל הביאה את "הכלב" רב המרצחים הזה, רוצח הילדים הזה, אל לב ליבה של ישראל. מה הוא עשה הכלב? בבקשה (מי שלא מאמין שיקרא בספרו של ד"ר רונן ברגמן ו"הרשות נתונה"), הוא הכניס מבוקש ברכבו כשהגיע לישראל בפעם הראשונה, נאם את נאום "הים בעזה", בו אמר שייתן ליהודים לשתות מימי הים בעזה, חתם בעצמו על צ'קים לפקודת משפחות מבצעי פיגועים בישראל, אפשר ייצור פצצות במוקטעה (בניין הממשל שלו ברמאללה), הזהיר מבוקשי חמאס וג'יהאד מידי ישראל… וזו רשימה חלקית מהמסמכים שישראל תפסה אצלו במשרדים, ולא הזכרתי את המיליונים בדולרים שגנב מעמו מכספי התרומות של אירופה הנאיבית (לדעתי חלק מהמדינות שתרמו ידעו מזה ולא היו כאלה תמימים) והאשים אותנו. השורה התחתונה הייתה, יותר ישראלים ויהודים מתו כאמור לאחר הסכמי אוסלו מאשר לפני כן.

איפה יעלה על הדעת שמדינה תביא את ראש המרצחים של עמה (במקום להביא את ראשו) ויתנו לו שלטון בלב ליבה של המדינה? איפה יעלה על הדעת? הכלב היה כבר גמור, מחוק ואנחנו עם אסון אוסלו, הצלנו אותו.

לשיטתי, רבין נדחף לשלום המדומה הזה. פרס, ביילין ורון פונדק (עוד אחראי שכבר לא בין החיים), רצו להיכנס לדפי ההיסטוריה מהר ובלי לראות את הרע שיש בעניין בעתיד. הם נכנסו להיסטוריה אין ספק, רק מאיזה צד של ההיסטוריה. יש ספר של פרופסור הר סגור ז"ל, ההיסטוריון אולי מספר אחד שהיה פה. הספר נקרא "החלטות היסטוריות והיסטריות". אסון אוסלו היה החלטה היסטרית לא היסטורית. מה שקורה לנו מאז מהרשות הפלסטינאית ובעיקר מעזה, זו תוצאה ישירה של אסון אוסלו. לשמוע את מי שעמד מאחורי ההסכם עוד מדבר, הוא כמו לשפוך מלח על הפצעים. רבים הם הפצעים מאז אסון אוסלו. יותר מזה, רבים היו הקברים מאז אסון אוסלו.

מנחם בגין, מראשי הממשלה היותר טובים שהיו פה, אמר פעם: "אין עם מי לדבר". הוא צדק. הוא כינה את ערפאת "האיש עם השערות על הפנים". טעות אחת הייתה לו בביטוי הזה, הוא קרה לו "איש". הכלב לא היה אדם. הוא היה טרוריסט שלא ידע לנצל את המנהיגות שלו על העם שלו, בכדי ליצור מצב היסטורי של שלום אמיתי. הוא היה טרוריסט ששלט במדינה. לא מדינאי. מי שעשה איתו את הסכם אוסלו, צריך לזכור את זה.

לא למדנו כלום מאז? מסתבר שלא. עדיין יש מי שמבהיר שלא צריך להגיב בצורה קשה כלפי טרור העפיפונים וכלפי הטרור מעזה (תמר זנדברג ראשת מרצ עלתה לדוגמא לקברו של הכלב בעבר. תזכרו לה את זה בבחירות. שתשאל את משפחות הילדים שהוא אחראי לרציחתם מה הם חושבים על זה). לא להאמין. מסתבר שאלה פחות או יותר אותם אנשים שתומכים באסון אוסלו. אני בעד דמוקרטיה שכל אחד יגיד את דברו. אבל מישהו צריך להגיד לאנשים האלה שמה שהם אומרים זה כבר לא שטויות, זו חוצפה, מהולה בטמטום. ממשיכיו של הכלב יראו בזה חולשה שלנו, המשך ישיר לאסון אוסלו. די. התבלבלתם מי פה האויב. פעם לימדו אותי בצבא משפט שאני לא שוכח (וואלה עשיתי מילואים בקרבי): "אם יש אמא שתבכה, שזו תהיה האמא שלהם". מצטער. אבל מה שנכון נכון.

ידידות זה אפשרי? / חכם סידי

יש לי ידידה טובה. מאוד טובה. איתה כשאני נפגש זה הכי קל בעולם. מדברים, צוחקים, משתפים… נו, כמו שני ידידים טובים, לא כמו גבר ואישה ב"מלחמת המינים"… השאלה שנשאלת היא למה זה כן מצליח בינינו? למה זה הופך להיות הכי טוב שאפשר כשעם אישה אחרת או גבר אחר זה לא צלח? כי אין מתח? כי ברור לנו שאנחנו ידידים וזהו? ובכלל, האם גבר ואישה יכולים להיות ידידים? אני אתן תשובה. כמו תמיד… אבל היא אינה מוחלטת הפעם. לשם שינוי, גם לכם תהיה אמירה (לשם שינוי? כמו תמיד. על מי אני עובד).

אתחיל בשורה התחתונה – גבר ואישה לא יכולים להיות ידידים. כן, כן, גבר ואישה לא יכולים בבסיס להיות ידידים. תמיד תעלה השאלה הזו של העניין הבינאישי (לא רוצה לכתוב פה מילים לא מתאימות. מקום מכובד, אבל תפעילו את הדמיון). גבר (ואני יכול בעיקר להעיד על גברים. מה לעשות), עשוי לראות בידידה שלו במצב מסוים, ברגע מסוים (שכוללת גם אלכוהול בריכוז גבוה נניח), אולי גם מישהי שהיא מספיקה טובה להיות איתו ברמה האינטימית. אישית, לדעתי זו טעות, אבל היא נמצאת שם. אח"כ אין ידידות, היא נגמרת באתו הרגע.

אגיד עוד משהו ומי שחושב או חושבת שאני טועה שיקום (למה אף אחד לא קם?). לא מעט מיחסי הידידות בין גבר לאישה התחילו כשאחד הצדדים, בדרך כלל הגבר, שוב בדרך כלל הגבר, אבל לא תמיד, ניסה לקדם את הקשר שלו עם אותה אישה שהפכה לידידה. נו בקיצור להתחיל איתה. ייתכן שזה הלך לו, יתכן שלא. אבל משהו שם לא המשיך כמו שצריך והיחסים שהתחילו כניסיון לזוג הפכו לידידות, או שמראש הוא קיבל את המילה "לא" (מה שנקרא בשפת הפנויים פנויות – ברקס) והסתפק בידידות.

אגיד עוד משהו. ידידות זה הכי טוב בעולם והכי גרוע. ועכשיו להסבר. הכי טוב כי כשאתה לבד ואו היא לבד, אז חולקים את הצער של הלבד. מספרים על מה שעבר עם ההיא ועם ההוא זה נהדר. זה מקום מצוין שחוסך חבילות על פסיכולוגים. זה גם מקום שלא תקבל בדרך כלל ביקורת, אלא עצה. זה מצוין. כי לתת עצה ממקום ניטראלי בלי מעורבות רגשית, זו העצה הכי טובה שתקבלו. נהדר.
אז בא לציון גואל? לא הוא לא. אז למה זה גם רע? כי כשאתה מוצא מישהי (או היא תמצא מישהו. זה עובד גם הפוך), אז יש לך או לה פחות זמן להיות ידידים ורוב הזמן אתה עוסק בבת הזוג שלך, אז הידידה נעלבת ומרגישה נטושה. כשאתה מסיים את מערכת היחסים עם בת הזוג או מקבל את בעיטת הדרך (שזה להעיף אותך לעזאזל), לוקח זמן עד שהיא מסכימה לדבר איתך שוב, כי אתה "עזבת" אותה. למרות שאף פעם לא היית איתה באמת. הידידות הפכה להיות "זוגיות" בכאילו.

ויש עוד נקודה חשובה, בעיקר בנות תקשיבו עכשיו. תקשיבו טוב, זו עצה בחינם שתיתן לכן הרבה מאוד בעתיד, במערכת היחסים הבאה. אף גבר, אבל אף גבר ואגיד זאת שוב, למקרה שמישהי מכן לא שמעה אותי, אף גבר, לא רוצה שלבת הזוג שלו יהיו ידידים. תגידו מה שאתן רוצות, שאני פרימיטיבי, שהחול מהמערה שאני גר בה עוד על הבגדים שלי, שפה זה לא איראן, תגידו מה שאתן רוצות. אף גבר לא ירצה לדעת שבת הזוג שלו עכשיו עם הידיד שלה בטלפון, או שותה קפה או מתייעצת… יודעים מה אפילו מדברת. נושמת איתו. גבר רוצה בלעדיות על בת הזוג שלו ולכן הידידים שלה מפריעים לו. אני יודע שיש עכשיו כמה גברים שיגידו לבת הזוג שלהם שזה לא נכון והיא יכולה לדבר עם הידידים שלה חופשי. אז להם אגיד שני דברים. א. אתם שקרנים. ב. תנסו את המסקרה החדשה של "לנקום" היא תבוא עליכם נהדר… כי אתם לא חושבים כגבר (בלי קללות בבקשה. אני שומע הכל).

אני מאמין קטן מאוד בידידים. לא פעם זה הפריע לי ואמרתי את דעתי לבת הזוג. בחלק מהמקרים היא הקשיבה לי, בחלק אחר לידידים שלה. בחלק האחר נאלצתי לא פעם לקחת את עצמי ולחפש מקום נטול ידידים. הם גברים יקירותיי. זו תחרות לשמה. ואנחנו יצורים תחרותיים. לא רוצים להתחרות גם על בת הזוג שלנו. אז אם אתן באמת רוצות בן זוג, רוב הסיכויים שתצטרכו לקבל החלטה, הוא או הידיד. אם בחרתם בו אבדתם ידיד. אם תבחרו בידיד, אז תאלצו לראות את הידית של הבית נפתחת והגבר יוצא דרך הדלת. אז הידיד יגיד שהוא עזב אותך כי הוא לא ראוי… ובוא נחשו מי כן ראוי? נכון הידיד…

אז השארתי אתכם אולי לא בדיוק סגורים על עצמכם. זה כי אני לא סגור על עצמי. אנחנו נרצה ידידים ידידות, אבל רק כ"שחקנים מחליפים", כשחקני ספסל זמניים. הם טובים לנו עד הרגע שבוא נכיר מישהו/מישהי שנרצה להיות איתם. אז הם הידידים לפעמים יינטשו, או אפילו יפריעו. זה עצוב מה שאני אומר ומכוער אולי, אבל כמו תמיד האמת אינה יפה (היא לא שים מסקרה… תחזרו פסקה אחורה למי שלא הבינו).

זוגיות עם עצמי / חכם סידי

אני לא נורמאלי. הנה אמרתי. אז חסכתי מכם את כל המילים הקשות (למרות שבטוח שיש כאלה שחושבות שזו עוד מחמאה עבורי). אני יודע. הרבה זמן אני לבד מתוך בחירה (עלאק מתוך בחירה. אין דבר כזה מתוך בחירה), וחשבתי שזה יהיה נחמד לנסות משהו זוגי. אז ניסיתי. זה החזיק שבוע. בגללי, לא בגללה (שזה עוד משפט גרוע).

דווקא הכרתי מישהי יפה מאוד, חכמה מאוד, מדהימה מאוד. אבל למה אני לא נשארתי שם? כי הרגשתי באופן אוטומטי שאני צריך להתחיל לתת תשובות. אני כבר לא בגיל (נראה מצוין למרות שבג'וליי אני כבר בן 51). כבר לא בגיל להתחיל להסביר דברים. אני כזה, כי כזה אני. זהו.

ובאמת למה אנחנו, אלה שכבר 9000 שנה לבד, כבר לא יכולים להתחבר? כי אנחנו התרגלנו. התרגלנו ללבד. התרגלנו לזה שאיש לא אומר לנו מה להגיד, מה לעשות, שאנחנו יכולים לישון באלכסון, יכולים להשאיר את הכלים ככה בכיור ולא לשטוף אותם שנתיים, יכולים לשלוח נפיחה לאוויר החדר וליהנות מכל שאיפה (נפיחה זו מילה יפה ל… נא…) מבלי לעשות רעשי רקע שלא ירגישו… בא לי (הכוונה לנו. הלבדים) לעשות מה שבא לי, מבלי שיגידו לי, למה אתה ככה? ולמה אתה כזה? ולמה ולמה רבות זאת שאל… ואני לא אודי חמודי בן אביטל (כמו בשיר). אני רוצה שיקבלו אותי כמות שאני. גם אם אני לפעמים לא חמודי.

אני יודע שאני מורכב. יודע. אבל אני בבסיס שלי מאוד פשוט. כמו כל גבר. רוצים קצת אהבה, קצת מזון והרבה שיניחו לנו. נכון, אהבה זה דבר מצוין, אבל גם לאהוב את עצמנו זה מעולה. אני כבר התרגלתי למערכת יחסים של זוגיות עם עצמי. חיפשתי מה לא בסדר אצל האחרונה, אבל יכול מאוד להיות שמה שלא בסדר זה אצלי. או בעצם זה בסדר גמור שאני אוהב להיות אצל עצמי. מה שנקרא היא בסדר ואני גמור…

אז נכון, אי אפשר בלי נשים, או גברים, תלוי מי בתפקיד הלבד. אבל אני ושכמותי כבר לא בגיל שאנחנו יכולים לבטל את עצמנו. אני מעוניין באישה, זה ברור (מצטער, לא בעניין של גברים…), אבל זה יהיה קשה. וככל שאני לבד, אני חרד יותר לחירות שלי.

הייתי נשוי פעמיים, זה לא סוד גדול. ברור לי שאני אשם גם. אבל אני לא יכול לחיות עם הוראות ההפעלה שלכן. לא יכול עם תשים פה, תעשה את זה, למה זה? ולמה ככה? כי ככה. ככה למה. למה אני שאלתי אותה, למה היא עושה את זה ואת זה? אשתי האחרונה (ואחריה לא תהיה יותר) ניסתה להכניס לי רשימת סדר פעולות. רגע לפני שיצאתי מדעתי וגם מהדלת, היא אמרה לי שבבית האישה מחליטה. אז שתישאר בבית לבד ותחליט. אין בעיה. אני לא אהיה במקום שכל הזמן יסבירו לי למה אני לא בסדר.

אנשים לבד אוהבים את הלבד. אני עושה מלא טעויות, אבל אני לא מעיר לעצמי עליהן. בזוגיות האחרונה, באמת ניסיתי. אבל אחרי שבוע שזה לא עלה יפה (טוב, טוב, אני אשם אמרתי), הבנתי שאין לי כבר תקנה. שאני כנראה אשאר הרבה זמן עם אדם אחד במראה – אני. אני לא רוצה להישאר לבד. הנה אני אומר, אבל כנראה שזו תהיה מישהי מאוד מיוחדת שתצליח לגרום לי לוותר על דלת פתוחה בשירותים אצלי, או לגרום לי לא לקבל קוצר נשימה כשהיא תישן לידי (גם ככה אני סובל מקוצר נשימה). בכלל, נראה לי שאני בעניין הזה של חוג (פעמיים בשבוע להיפגש). בינתיים היא טרם נולדה…

אחד המשפטים הכי יודעים בעולם הזה של הלבד הוא: "מחצית מהזוגות מתגרשים, השאר ממשיכים לריב". אני הפסקתי מזמן. לריב הכוונה. פתאום פחות שערות לבנות (טוב אני גם צובע האמת. שוטף סליחה). אני מבין שחיים פעם אחת וכל יום שעובר לא חוזר, אז אני לא רוצה לבזבז אותו בהסברים. נכון, יש כאלה שהם חיים באושר (ולא עוזבים בגלל העושר). גם אני שמעתי על שני זוגות, אחד בהרי האררט והשני באיזו אגדה שקראתי לפני כמה שנים, שני עמודים מכיפה אדומה. כי אהבה אמיתית יש באגדות (ואנחנו מזמן לא האביר הלבן על הסוס השחור. אלא אם כן אתם מחשיבים פיאט טיפו אפורה, עם כמה כוחות סוס).

ואם במשפטים עסקינן אז בנג'מין פרנקלין אמר: "מי שמתאהב בעצמו, לא ימצא מתחרים". הוא לא היה טיפש הפרנקלין הזה. פרנקלין, שהיה בין חותמי הכרזת העצמאות של ארה"ב, הבין מהר מאוד שמי שלבד יהיה לו קשה למצוא מישהו טוב כמו עצמו… לא סתם שמו את הראש של פרנקלין על 100 דולר, אבל זה לא אומר שאני רוצה לאבד את הראש שלי…

אני אוהב את עצמי. כן אני חכם סידי אוהב את עצמי (עכשיו אתם אמורים להגיד לי, אוהבים אותך משה). את האהבה שלי אני שומר לעצמי (ולילדים שלי, אבל זה לא הסיפור כאן). אני אשמח מאוד שיום אחד תבוא מישהי ותבעט לי "בדלתות חיי" ותבהיר לי שאני קשקשן בלתי נלאה ובמגע שפתיים תסתום לי את הפה הגדול שלי. אבל עד אז… איפה המראה… בא לי להתאהב קצת.

חכם סידי / לתת או לקחת?

סיפור אמיתי שלא המצאתי. סיפור שהיה. תשבו רגע, תרגישו נח. זה יהיה ארוך. או לפחות לא קצר. איש אחד לא נגיד את שמו, כי זה באמת לא משנה, זה יכול להיות אני, או אתה, או את, קנה לו לאכול משהו בצהריים, ככה בעמידה, על הדרך בדוכן בלב עיר מרכזית בארץ, ביום חם שמתקרב למעלות בגיהינום (טוב לא הייתי שם, בינתיים…). הרי הוא חייב לרוץ, החיים מחכים, אז לא היה לו אפילו זמן לשבת. הוא גם הסיט מבט כל הזמן לרכב על הכביש שלא יקבל דוח. לידו הגיע בחור לא צעיר, אבל גם לא מבוגר, שרואים עליו שהוא בעל צרכים מיוחדים. אותו בחור מכר עטים. עטים רגילים, פשוטים, עטים שאף אחד לא חושב לקנות. הוא ניגש לאותו אדם שעמד ואכל על יד הדוכן (נו טוב, דוכן פלאפל אם אתם מתעקשים לדעת), והציע לו עט בעשרה שקלים. היה ברור שהעט לא שווה אפילו שני שקלים. אבל אותו אדם עצר רגע. שלף 10 שקלים וקנה עט. עט שברור שהוא לא צריך.

רגע, אמרתי שזה יהיה ארוך. זה לא נגמר. הבחור שמכר את העטים הסתובב ללכת ולחפש עוד איש שיקנה עטים ממנו. זו הייתה פרנסתו. האדם שקנה את העט נגע לו בכתף (הכל ראיתי במו עיניי) ואמר לו: "אתה רוצה לאכול"? הבחור בעל הצרכים המיוחדים הופתע, וענה בשקט: "כן". האדם הסתובב שוב אל המוכר בדוכן וביקש שייתן לו מנה ממה שהוא אכל באותו הרגע, וביקש להוסיף גם משקה קר. כל האנשים מסביב שאכלו הסתכלו. הסתכלו כאילו מדובר "בחייזר" שנחת הרגע על כדור הארץ ועשה עצירה ליד הדוכן, כי בא לו פלאפל או משהו כזה. נמשיך? נמשיך.

המוכר הכין מנה נוספת והוציא משקה. האדם נתן לבחור עם הצרכים המיוחדים את האוכל ולא הוסיף מילה. הבחור אמר בשקט: "תודה", לקח והלך לדרכו. כשניגש האדם לשלם אמר לו בעל הדוכן: "תשלם רק על המנה. השתייה עליי. וגם השתייה שלך עליי". השתרר שקט. כל מי שנכח במקום, אם בעמידה או בישיבה, שתק. המקום היה הומה אדם, שכן זו שעת צהריים במקום שבו רבים עובדים באזור, ונוהגים לאכול בהפסקה שלהם. היה שקט רועם. מעין "מתן תורה" של הטוב שבאדם. היה ברור, שזה רגע שייקחו איתם לכל חייהם.

ולמה אני מספר לכם את הסיפור האמיתי, אמיתי הזה? האמינו לי, הייתי נוכח שם ולא משנה מי הייתי או לא הייתי בסיפור הזה. כי הגיע הזמן שנעצור רגע. המירוץ האינסופי אחרי הפרנסה, ההצלחה, הרכוש, "האני" לא יודע מה עוד… אתם בטח יודעים, גורם לנו לשכוח את האחר. לשכוח את עצמנו האמיתי שלנו. אני לא אומר שאנחנו עושים את זה בכוונה ולא אכפת לנו מהאחרים, אלא בגלל שהחיים, ההישרדות, המרדף היומיומי אחרי הפרנסה (למרות שבסוף המרדף כולנו נגיע לאותו מקום, בלי לקחת כלום מהמרדף הזה), לא מאפשרים לנו להיות טובים אחד לשני. יודעים מה, לא טובים, ערניים, אחד לשני. לצרכים של השני, זה כולל את כולנו. אין יוצא מן הכלל.

כן, הגיע הזמן לבדוק מה עשינו בשביל מישהו אחר? זה יעשה טוב קודם כל לנו. לפעמים לתת הוא לא פחות מלקבל. התודה וההערכה, או החיוך ואפילו התנודה הכי קטנה בראש, היא עבורנו תשלום הכי יקר שיש. רגע, רגע קבלו תיקון. אמרתי שלתת זה לפעמים יותר מלקבל, אני חוזר בי, זה לא לפעמים, זה בדרך כלל ככה.

נכון, אני לא אומר עכשיו שנפסיק לקום בבוקר ונעסוק רק בפילנתרופיות ודאגה לזולת. את זה לא אמרתי. זה קיצוני ואין בקיצוניות שום דבר טוב (תשאלו את הרמב"ם), אבל החיים מזמנים לנו הרבה רגעים כמו שזימנו לאותו אדם ליד דוכן האוכל בלב עיר גדולה או בקרן רחוב, או בכל מקום אחר. ההזדמנות לטוב עוברת לנו ליד ידינו, גופנו, ליבנו, מידי יום. אנחנו רק צריכים לגשת אליה ולהגיש לאחר את הרגע הנתון הזה. כי אלה רגעים שבסופם משום מה אנחנו מרגישים שהשכר שלנו, גם אם הוא לא נמדד במספרים בחשבון הבנק, הוא לא מועט. תנסו, זה מעשיר את הנפש… בעצם "מאשיר". זה יותר מתאים, זה נותן לנפש שלנו להסתובב, להתרומם, להינשא, הכי גבוהה שהיא יכולה… שאנחנו יכולים. וכן אנחנו יכולים… תנסו.

אכזבה / חכם סידי

לפני כמה ימים מצאתי את עצמי קם בבוקר ובאחת השיחות שאני מנהל עם עצמי על דרך קבע (תנסו. יחסוך לכם כסף על שיחות עם פסיכולוג, חלק מאתנו עם פסיכיאטר אני מניח), ופניתי לעצמי וככה שאיש לא ישמע אמרתי לי עד כמה אני מאוד מאוכזב מפלוני אלמונית. עד כמה ציפיתי שיהיה שם בשבילי. אז זהו. בעיה שלי.

כן וגם בעיה שלכם. אתם, כל אלה אשר מצפים מאחרים, זו בעיה שלכם. אל תצפו, לא תתאכזבו. זה נשמע הכי פשוט שבעולם אבל במציאות זה לא כזה פשוט. במציאות אנחנו שוב ונשוב נצפה, שוב ושוב נאמין ושוב ושוב נתאכזב. ושוב…

באמת, למה אנחנו מצפים מאנשים? למה אנחנו מאמינים להבטחות שווא. שאלתם פעם את עצמכם? לדעתי זה תלוי בעובדה שאנחנו חושבים שאחרים יעשו עבורנו מה שאנחנו לא נעשה עבור עצמנו מתוך, עצלנות, חוסר ביטחון, אפילו טיפשות. כן, טיפשות. כי מי שמאמין שמישהו קם בבוקר ואומר לעצמו, שהיום הוא יעזור לנו להגשים משהו שאנחנו מאוד מצפים לו ומצפים ממנו (כי נניח הוא יכול לעזור לנו להגיע ליעד. למה שציפינו) טועה ומטעה. כל אחד דואג בעידן שלנו למקום עליו הוא יושב (לא נעים לי להגיד פה תח…ת… אז לא אגיד).

בואו ניקח כדוגמא מישהו או מישהי שאתם חברים טובים איתם. אתם בטוחים שהוא יהיה שם עבורכם כל רגע. או לפחות ברגע האמת (האמת המרה בדרך כלל) אבל מה לעשות ופתאום משהו אחר חשוב לו יותר מכם (לפעמים הוא עצמו), הוא מיד יתעסק בו וישכח מקיומכם. לפעמים זה יכול להיות מישהו שכל הזמן ייעצתם לו, עזרתם לו, הייתם שם עבורו ופתאום ברגע אחד, כשטוב לו (ובעצם כולם מחפשים את הטוב שלהם), הוא שוכח שהייתם אוזן עבורו. איזה אוזן, לב. אז שימו לב. לפחות תלמדו מזה. זה ההבדל בין טיפשות לתמימות, הלימוד מהטעות. אב אתם הרי פתיים ושוב תפלו באותה מלכדות, עם אחרים ולפעמים אפילו עם אותו אדם.

יש גיל מסוים שבו אתם כבר לא מאמינים לאף אחד (נניח הגיל שלי). זה נשמע מריר, זה נשמע עצוב, זה נשמע נורא, אבל זו האמת. סורי. מצטער למי שלא הבין. אני תמיד אומר שאני התבגרתי ביום שבו איבדתי את התמימות. כן, יש במחשבה שמישהו יעזור לנו בלי "אינטרס" הרבה תמימות. יכול להיות שתצטרכו עוד כמה אכזבות מלוות בכאב לב, אבל בסוף תתבגרו או תאבדו את התמימות. בכל מקרה זה עצוב. להתבגר ולאבד את תמימות.

המקום הכי מאכזב לפעמים הוא המקום הכי קרוב אלינו. שם אנחנו הכי חשופים, שם אנחנו ללא מגננות כי אנחנו בטוחים שאצל האנשים האלה אין סיכוי שנפגע. אנחנו מרשים לעצמינו אפילו ככה בהרגשה של אופוריה מהולה בטמטום (אין מילה אחרת לזה) להיפתח, לספר, להעביר עוד ועוד מסוגר ליבנו לפתחו של פיהם. אח"כ האכזבה גדולה מאוד שדווקא במקום הזה הכל חזר אלינו בדרך זו או אחרת. האכזבה היא עצומה. אבל אם נבדוק רגע, אנחנו אשמים, אנחנו נתנו את הכלים בידם, מתוך ציפייה לאמפטיה ולו רגעית מהם. אז עכשיו צריך להתמודד עם התוצאות. עם האכזבה.

"אם אין אני לי מי לי". זה בעיניי לא משפט. זו עבורי דרך חיים. המשמעות של המשפט הזה היא מאוד פשוטה. אם אני לא אדאג לעצמי מי יעשה זאת במקומי? ברור שאף אחד ואף אחת. עד כדי כך אני לא מאמין לאחרים שזה גרם לי אפילו לא להאמין לפעמים לאיש שמביט בי במראה (אם כי אין לי אופציה אחרת). נכון המשך המשפט, שלא רבים מכירים הוא: "וכשאני לעצמי מה אני?". שזה במילים יותר פשוטות אם אני דואג רק לעצמי אז מה זה שווה? מה ערכי בכלל אם אני לא דואג לאחר? אבל אני מתנצל מראש אם אאכזב אתכם, אני מאוד רוצה לעזור לאחרים ועושה את זה, אבל זה גורם לי שוב לצפות שיום אחד הם יהיו שם עבורי. אז אני שוב אני מצפה… ונכון מתאכזב…

הצפירה / חכם סידי

השעה הייתה רק 6.53, חלק מהציפורים עוד נחרו על העצים… מאיפה אני יודע? כי בדיוק הנהג לידי צפר לי כזה חזק שקפצתי כל כך, עד שזה אילץ אותי להתבונן בשעון שברכב ולחשוב אולי אני חולם. הצפירה הזו שלו היא מוזיקת הבוקר של כל מי שמאיתנו שאינו בר מזל ויש לו רכב איתו הוא נוסע למקום עבודה. לא טעיתי, אינו בר מזל. לא בגלל הרכב, בגלל הנסיעה למקום העבודה. נסיעה? "מסע כומתה" על גלגלים.

בעיניי הכביש הוא מיקרו-קוסמוס של החברה בישראל. אנחנו צריכים מלחמה חס ושלום לצערי בכדי להתאחד, אז אנחנו כולם עם אחד עם שיר אחד. אבל בכביש? אנחנו עם אחד עם נתיב אחד וכל אחד זה הנתיב שאמא שלו במיוחד ירדה אל הכביש המהיר וסימנה אותו רק עבורו.

מה באמת קורה לנו בכביש? מה קורה לנו שאנחנו עולים על הרכב? מאיפה אנחנו מביאים את כל השנאה התהומית הזו אחד לשני. שנאה שיכולה להוציא אותנו מדעתנו. לא נגיד לעצמנו כה בשקט בלב, אם רכב עקף אותנו, "שיהיה בריא", אלא נצעק, נקלל, נשלח אותו ביולוגית לאזור חלציה של אמו, נצפצף כמטורפים, נדחוף ואפילו במקרים קיצוניים נגיע למריבה אלימה. לא משנה שאם היינו מוותרים, הרי שלא היינו רואים את האיש או האישה הזו לעולם יותר. ולהתרגז בגלל מישהו שלא נראה יותר, אין דבר מטומטם יותר.
סליחה יש. יש, כשאנחנו עולים על הכביש, שם אנחנו אומה של "לא פראיירים". לא ניתן לאף אחד לעבור אותנו. או חס ושלום לעקוף, גם אם אותת. כי לאותת זה לחלשים בבוקר. הרי אם אנחנו בנתיב אז לאף אחד אסור להפריע לנו. מה לא? ברור שלא.

מה קרה, לאן נעלמה האחדות? לאן נעלם כל העולם "נגדנו". לאן נעלם רוצים לקחת לו את האירווזיון מהבירה, לאן נעלם המאבק על ירושלים שלנו לנצח נצחים לא יעזור לאויבנו. לאן נעלם ה-bds (באותו רגע מעניין אתכם התי זי אס שלכם…). לאן נעלם הכל? כל הדברים שגורמים לנו להתגאות "בלחיי העם הזה", פתאום אנחנו זרים כאלה אדם לרעהו, רכב לאופנוע, משאית למונית, יותר מאשר לעמים מסביבנו. וכבר לא מעניין אותנו "חיי העם הזה", כי אז אנחנו מוכנים לקחת לעם הזה את החיים, בגלל קילומטר לשעה. מה קרה לנו? הרי מדובר באספלט ופח. איפה הבשר ודם? איפה אנחנו לפני הכל. אנחנו אחד לשני. לא רוצה מלחמה בכדי שזה יקרה.

לדעתי מדובר באגו. הרבה אגו. לא יותר מזה. לא מאמינים? בבקשה. נניח ועקפתם מישהו, הוא צופר צועק, צורח, מקלל את מי שהביאה אתכם לעולם או חשבה אפילו על להביא אתכם לכביש מספר 4. הוא דוהר, עוקף אתכם מגיע חלון אל מול חלון בכדי להוסיף עוד קללה או לצעוק בתוספת של תנועת ידיים כאילו נלקחו מעולם הריקוד, בה תובלט כלפיכם אצבע מסוימת, תנועה מבית היוצר של פח האשפה החברתי שלנו, ואז ברגע השיא כשאיש מולך מוכן להתפוצץ עליך מילולית… אתה עושה פעולה פשוטה, מרים את היד לאות סליחה (והמהדרין מוסיפים) ואומר בקול שקט, לפעמים בלי מילים: "צודק, סליחה. טעות שלי". מה קורה פתאום? כל הכעס נמס. אמת או לא? פתאום אתם חברים מהמחלקה בגבעתי. פתאום צץ, חיוך שכולל אפילו שיניים ולפעמים אפילו מתווספת ברכה של "דרך צלחה", אם לא במילים אז במבטים. אז אם זה לא אגו? אז מהו אגו? ותשאלו את פרויד אם אתם לא מאמינים.

נשים על הכביש זו בכלל תופעה (עכשיו פתחתי חזית, או פרונט אם כבר מדברים על רכב). בגלל שמדובר ב"שדה קרב" תחבורתי, לא פשוט, מלא לא פעם בגברים, האישה מסגלת לעצמה סממנים "גבריים" וחבל שכך. בואו תנסו לעקוף אישה. היא לא תיתן לכם גם אם מדובר בחתן שלה לעתיד, או באביר על המאזדה הכחולה שהיא חיכתה לו. היא תוסיף צפירה חדה (במקרה אמת היא תוסיף צפירה עולה ויורדת נוספת…), ולא תאפשר לכם לעבור אותה, כאילו היה מדובר במקום אחרון על הספינה של נח רגע לפני המבול. במילים אחרות – "אין, אותי לא תעבור גם במחיר כיפוף הפח". מה שלא פעם קורה.

הסתכלתי פעם עלינו מהצד בכביש. עצוב לי. אז תגידו הרי 'כאילו אתה לא עושה את זה'? האמת פחות. אני בגילי המתקדם (נראה מדהים. בחיי. ראיתי במראה של האוטו), כבר מבין שלהתרגז זו בחירה וכל פעם שאני מתעצבן זה עוד צבע לשיער האפור, שכבר הלבין. אז למה לי? אין אף כח סוס ששווה את המראה שלי. לא המראה באוטו. המראה שלי שמשתקף משם, את הבריאות שלי. אני אומר לעצמי, תן לו לנסוע. מבחינתי נתתי לצרות שלי לנסוע הרגע וכמה שיותר רחוק ממני.

אז יש לי המלצה בשבילכם. הולך? תרגיל שיעזור להשאיר את העצבים רחוק מהפיוזים שלכם באוטו או נכון יותר, במוח. נניח שאתם שטים בסירה ונתקלים בסירה ריקה שפגעה בכם. מה תעשו? תזיזו אותה הצידה. נכון? נכון. הלאה. עכשיו תחשבו שבסירה יש מישהו. מה תעשו? מיד תקללו תגידו "אין לך עיניים?" או "מי נתן לך אישור לשוט יא…..(תוסיפו כאן חופשי)". אז מעתה תחשבו שהמכונית שעקפה, הפריעה, חתכה אתכם, זו הסירה הריקה שאתם פשוט מתעלמים ממנה… תאמינו לי תרגישו שזרמתם עם עצמכם… ואפילו לא לחצתם על הגז. רק על הברקס… של הפה. נו תזוזו כבר…

מרוב אופציות אין אופציות

אני נזכר בהערצה בהוריי. חבל שאני כותב את זה בלשון עבר, אבל אני נזכר בהם בהערצה, לא בגלל שהם היו אנשים טובים, זה בוודאי, אבל אני נזכר בהערצה, איך שהם הסתפקו באופציה היחידה שהייתה להם מבחינתם, האחד את השנייה. מעריץ את עפר רגליהם. חבל שהם לא כאן לשמוע את זה ממני.

לא מזמן הלכתי עם הבת שלי האמצעית (כמה היא יפה… למזלה דומה לאמא שלה) והבן הקטן (למזלו חכם כמו אבא שלו… ויפה כמו אבא שלו) עם עוד חבר טוב גרוש והבת שלו. הבת שלי אמרה לי לפתע משפט כנראה מהנפש: "נראה לי כל העולם גרוש". היא אמרה, ואני התרסקתי לתוך עצמי, כמו מגדל קלפים אנושי. לי זה לקח כמה שעות טובות, כמה ימים טובים אם נדייק, פלוס הטור הזה (שזו התרפיה שלי), בכדי לעכל את מה שהילדה אמרה מהמקום הכי אמיתי שלה.

ובאמת, למה אנחנו מתגרשים או נפרדים כל כך מהר. למה? וזה כולל גם אותי, כמי שהיה נשוי פעמיים ובזוגיות אמיתית עוד פעמיים לפחות (שנייה, תנו לחשב, רגע, נחשיב את ההיא או לא..?). התשובה היא מאוד פשוטה וכואבת – מרוב אופציות אין אופציה. נקודה.

כן גבירותיי ועוד גבירותיי (כי יש כאלו שעכשיו ירצו להניח את העיתון בצד מחשש לבאות) גם רבותיי, הקלות הבלתי נסבלת של מציאת עוד פרטנר בימינו היא האשמה. למצוא פרטנר זו לא בעיה, איפה שרק תרצו, בפייסבוק, בוואטצאפ, באינסטגרם ובאלוהים יודע מה עוד… והוא יודע וכואב את זה. הקלות הבלתי נסבלת הזו היא מקור הבעיה.

אז מה תגידו? לקדמה יש חלק בזה? חלק? כמעט הכל. בתקופת ההורים שלנו, שזה לא כזה רחוק, מעבר לעבודה שלהיפרד היה סרט בהמשכים והיו דיוניים משפחתיים (היום מעודדים להתגרש/להיפרד), האופציה לא הייתה קיימת. היית מתחתן לכל החיים. נכון, עם הפלוס והמינוס, אבל הרבה פלוס, בעיקר הפלוס של הילדים, שזה לפעמים היה הפלוס היחיד, או אם נדייק הפלוס הכי חשוב.

היום כשמישהו/מישהי פוגשים אדם והם בזוגיות איתו, האופציות שבפניהם בלתי נגמרות, גם בזמן הביחד שלהם עם אחרים. תמיד הן/הם חושבים שאולי הבא בתור, יפה יותר, צעיר יותר, חכם יותר או מסודר כלכלית יותר. נמצאים בזוגיות ומיד מחפשים את האופציה הבאה. לא פעם בעידוד ה"חבר"/ה" הקרובים, שמייעצים לכם על חשבון החיים שלהם. מה אכפת להם. כמה זה עצוב, כמה אמיתי. מתנצל. ומי שזה עושה לו רע, שיעבור לתמונות היפות בסוף שהעורך החרוץ שלי, שי מלול, מפרסם. שם הכל יפה. פה האמת מכוערת את זה אתם כבר מכירים. סורי מספר 1 (מה שאומר שבהמשך יש סורי נוסף…).

העובדה שהיום החברה מתירנית ומאפשרת קשר כל 5 דקות, היא הבעיה. הנייד שביד שלנו הוא האמצעי, זה שעוזר ביצירת הקשר הבא. הכי קל בעולם לדבר מאחורי הגב בוואטצפ או במה שבא לכם. התקשורת החיצונית היא מאוד זמינה ופשוטה. נכון, לא כולם כאלה, נכון לא כולם מחפשים, אבל איך זה שהרוב מוצאים? בוודאי לעובדה שהכלי למציאת האופציה הבאה, נמצא איתנו 24/7, תורמת. אני יודע שיהיו כאלה שיגידו בקול רם שאני מגזים או הוזה, אבל בלב פנימה בשקט, בינם לבין עצמם, יגידו שאני צודק. ואני צודק. יודעים מה הלוואי ואני אטעה. אבל אני לא.

אלך עם זה עוד צעד, ואתם תבואו איתי, למה יש לכם ברירה? נניח וכולם צדיקים גמורים וטוב להם עם האופציה הזוגית שלהם. אז למה להסתמס כמו משוגעים עם אנשים שאתם יכולים להסתפק בלהגיד שלום שלום ואולי תבוא לי בחלום (ועדיף שלא). יש אנשים שנמצאים כל כולם כל רגע באפליקציה חברתית אחרת ולא נחים. למה? מה הצורך? עזבו את זה, למה לא להחליט בזוגיות להפסיק לפחות בסופ"ש את ההסתמסויות, ולהישאר נטו זמן לבני הזוג? למה לא? כי זה חזק מכם. למה? כי האופציה לפלירטוט נמצאת שם כל הזמן. סורי מספר 2… זו האמת. כמה פעמים בא לכם לשאול את בני הזוג, עם מי הם לעזאזל מדברים כל כך הרבה, אבל אתם חוששים לשאול או נכון יותר חוששים מהתשובה. אגב אני פעם קיבלתי תשובה: "לא עניינך…", ובזה תמה באותו הרגע הזוגיות. זה כן ענייני כי זה מחיר הזוגיות. להיות העניין.

אני יודע שחלק בשלב הזה כרגיל יתחילו להאשים אותי בשימוש בכדורים ללא פיקוח רופא ושאני בודה מליבי את מה שכואב לי. אז ככה, א. אתם צודקים אני צריך לקחת כדורים (כמו חצי מהאוכלוסייה בישראל. תראו איך אנחנו משתגעים בכבישים) ב. זה באמת בא מהמקום שכואב לי. הרי את הטור אני לא כותב מהמח הקודח שלי, רק, אלא גם מניסיון החיים, שזה גם חכמה. אז גם אני עברתי את זה, משני הצדדים, צד האופציה וצד המחפש אופציה. וג. גימל הכי חשוב. בואו נעשה תרגיל פשוט. תיגשו לבן/בת הזוג ותבקשו את הקוד לנייד שלהם. לא יותר. קוד. התשובה תבהיר לכם שאני צודק. ואם תקבלו את הקוד, אז תחבקו את בן הזוג, תשמרו עליו חזק חזק, כי מבחינתו האופציה היחידה היא אתם!

חכם סידי / שידורי המהפכה

לא צריך להיות גאון גדול בכדי לראות שהשלטון באיראן בלחץ. לא צריך בשביל זה ללמוד מזרחנות, צריך רק לראות ולהציץ מה קורה בסוריה, בכדי להבין שהשלטון באיראן בלחץ. מה זה לחץ? עד כדי חשש למהפכה בארצו. בדיוק, לא פחות.
בשנה הבאה תציין איראן 40 שנה למהפכה. זה בדיוק הזמן למהפכה החדשה, הפעם להפלת השלטון הנורא לעם האיראני. בשנת 1979 הפיל העם את שלטון מוחמד רזא שאה פהלווי, או בשם הידוע יותר "השאה" האירני, השליט האיראני. לעם הפרסי נמאס מהמצב הכלכלי בעיקר, העוני של רוב האוכלוסייה והבזבזנות של "השאה" ומקורביו, והחליט להפילו. מסופקני אם היה יודע מה יהיה במקומו, אם היה עושה את המהפכה.

במקום "השאה" עלה לשלטון אייטולה חומייני (על שמו הג'וק…), שהפך את איראן למדינת דת קיצונית. גם היחס של איראן לישראל התהפך. משלטון ידידותי משתף פעולה בתקופת "השאה", הפכה איראן למדינה קיצונית דתית, שרואה ב"אויב הציוני", קרי ישראל, את תמצית הרוע, בצוותא עם ארה"ב. כיום עומד במקומו של חומייני, אייטולה חמינאי (שזה אותו חרא, וסליחה על הביטוי…). מתחתיו מעין מועצת "אייטולות" (עוד מטורפי דת כמותו), מתחת יש נשיא בובה שמתחלף כל פעם לפי רצון חמינאי, ומי שבאמת שומר את שלטונו, אלה "משמרות המהפכה", כח צבאי גם בתוך המדינה, שפוגעים בכל מי שחושב על שינוי השלטון.

הסיבה האמיתית היא ששלטון האייטולות מעניק "מונופולים" כלכליים לראשי "משמרות המהפכה", שמבינים טוב מאוד על מי עליהם לשמור, אם הם רוצים את החמאה הכלכלית.
אבל עכשיו איראן בלחץ. אל תתרגשו שהם ירו טיל וחצי מסוריה לישראל. אל תתרגשו גם מאיומי הסרק של איראן על ישראל. מה שישראל עושה לאיראנים, שנמצאים כעת בסוריה תוך רצון להגשים את חלום האימפריה המוסלמית בראשותם מן המפרץ הפרסי ועד הים התיכון וישראל תקועה להם כמו עצם בגרון, זה לתקוע לאיראן אצבע בעין כשכל העולם רואה.
איראן עד היום איימה בכל מה שניתן על ישראל, בטילים ארוכים, טילים קצרים ואפילו בפצצה גרעינית, ותודה לברק "ברוך שפטרנו" אובמה. עד היום זה היה איום, אבל כשישראל ראתה שהאיראנים שמממנים טרור פועלים בסוריה ומכינים את המלחמה הבאה מאדמת סוריה (מה אכפת להם שאסד החלש, שהוא בובה עבורם, כרגע, דגש על כרגע, יחטוף), היא חזרה להיות ישראל החזקה ופשוט הכניסה לאיראן באבי אביהם. ישראל הראתה לאיראן שדברים שרואים מטהרן לא רואים מדמשק.

איראן תשלם על כך מחיר כבד. לא רק העובדה שהיא מבינה ויתר התומכות בה (אפילו רוסיה מתחילה להתרחק ממנה. אותה רוסיה שנתנה לה כח באו"ם ובעולם), שפה הסיפור מול ישראל הוא אחר, אלא היא תשלם על כך במהפכה הבאה. כי לעם האיראני נמאס.
כן, לעם האיראני שניסה כמה פעמים לעשות מהפכה ובמיוחד ב-2009, בבחירות לנשיאות, נמאס. המדינה של העם האיראני שולטת בנפט ובגז, היא מדינה עשירה מאוד, אבל את הכסף העם האיראני לא רואה. העם האיראני רואה איך הכסף הגדול הולך, תחילה למשמרות המפכה, אחר כך למימון טרור של החיזבאללה בלבנון, מימון אסד הרוצח מדמשק, גם למימון חמאס בעזה ואפילו למימון החותים בתימן ואיפה לא בעצם? בכל מקום שיש טרור איראן מממנת למען אינטרסים שלה. בכל מקום, מלבד במקום הכי חשוב, באיראן. או אם נדייק, העם האיראני.

המהפכה תתרחש בסופו של דבר. אי אפשר יהיה לעצור את העם האיראני, הוא סובל. זה יתחיל מטהרן, בה 12 מיליון תושבים (אגב אם ישראל תטיל בסוף, חס ושלום, כן חס ושלום, פצצה על איראן, זה יקרה בטהרן, כי איראן היא מדינה ענקית ואם ישראל תרצה לעשות נזק, זה רק שם. אבל זה נשק יום הדין, ויום הדין בלבד).
העם האיראני מתחיל להרגיש כי השלטון שלו, שרודה בו, שהפך את חייו לחיים בלתי נסבלים, שבהם לא רק מחסור בעבודה וכסף הם שכיחים, אלא גם חיי דת בלתי אפשריים, בגלל שלטון האייטולות ההזוי, הוא לא כזה חזק כמו שחשבו. מה שישראל עושה לאיראן בסוריה, מגיע גם לאיראן. העם מתחיל לראות שאולי זו השעה להתחיל לפורר את השלטון גם מתוך הבית. לחזור לשפיות.

לתוך המשוואה הזו צריך להכניס גם את דונאלד "איזה מזל שנבחרת" טראמפ, שביטל את הסכם הגרעין שעשה ברק "ברוך שפטרנו" אובמה, והחזיר את הסנקציות הכלכליות נגד איראן והקשה עוד יותר על השלטון המטורף שבטהרן. כל זה מערער את יציבות השלטון שם וטוב שכך.
ולא אמרתי עוד מילה על סעודיה, שבכל מקום שאפשר לזנב באיראן, היא עושה זאת. בעיראק, בתימן, אפילו פה באזור הזה היא תומכת בנו ולא רק בצורה חשאית, זה כבר הפך להיות גלוי. יש כבר קואליציה של ארה"ב ישראל, סעודיה וגם מצרים וזה כח שאי אפשר להתעלם ממנו. העם האיראני לא אידיוט, הוא רואה את זה. זו שעת הכושר שלו.

בשנה הבאה תציין איראן 40 שנה למהפכה האסלאמית. אולי זה בדיוק הזמן, אולי זה בדיוק האות לסיים את השלטון הנורא הזה, לא רק לנו, לא רק לעולם, אלא בעיקר וקודם כל לעם היושב באיראן. התחילו את המהפכה.

אהבה – שמה של מחלה

נכון, אני יודע שהזמן מרפא הכל. ברור לי. גם שלכל תרופה מתרגלים… אפשר להמשיך ככה עם כמה משפטי חכמה שרוצים, והרי אני מומחה למשפטי חכמה. אבל ויש אבל גדול מאוד, על מי אני עובד? גם אני נפלתי לתוך זה וכמה שזה כאב. כן, אני מדבר על הדבר הזה שאין לו גיל, שחוצה מגזרים, דתות, גבולות, מה שתרצו, שגורם לנו לאבד שליטה על עצמנו, הדבר הקטן הזה. נו… אהבה.

כמה סבל יש בה באהבה? למה לסבול כל כך בכדי להשיגה? הרי בסופו של דבר אהבה היא בעצם לתת למישהו אחר להחליט עבורך להפוך אותו למרכז חייך, במקום את עצמך. כאילו אתם באים מרצונכם ובמקום לדאוג להציב את עצמכם במעלה הראשונה, אתם נותנים לאדם/אישה זרים להיות אתם. כן, כן, להיות מה שאתם אמורים להיות. המרכז בחייכם. זה עצוב, אבל זה נכון. לתת למישהו שאתם מאבדים עבורו את המח, את הראש, לפעמים כולל להכאיב לכם. אז למה לכם אהבה?

נכון, גם אני התאהבתי לא מזמן, אבל זו הייתה אהבה לא טובה לי. לא לגיל שלי ובעצם לא בגיל שלי… וכמובן הכל התרסק לי בפנים, בכרוניקה ידועה מראש של כישלון. אבל מה גורם לנו להתאהב (ולא אהבה לילדים, זה סיפור אחר, לטור אחר, מבטיח), מה גורם לנו לוותר על עצמנו?

להתאהב זה הצורך המולד שלנו כבני אדם לא להיות לבד. פשוט מאוד, אנחנו לא רק לא רוצים להיות לבד, רוצים להיות עם מישהו אחד או אחת, שהם בשבילנו כל עולמנו הצר, או נכון יותר שהפך פתאום לצר. אנחנו זקוקים לאהבה בכדי לא להרגיש לבד. זהו, זו האמת. מצטער שהיא בפנים שלכם, אבל אצלי זה תמיד לפנים, זה לא חדש לכם. אהבה טוטאלית אולי משכרת לרגע, אבל היא משקרת לזמן ארוך. אהבה היא חוסר ביטחון שמהול ברצון להיות עם מישהו/ מישהי שנראים לנו כנכונים לחלוק את הפחד הזה, של הבדידות.

אני יודע שיש כיף גדול בלהתאהב, הייתי שם. אבל תעשו לעצמכם רגע אחד של שחזור ותראו איך בדרך כלל זה נגמר. מצטער, יש כיף גדול לא פחות בלא להתאהב. לא , לא טעיתי, אבל תבדקו בעצמכם כמה פעמים התאהבתם מעל לראש וסבלתם מזה? צודק או לא? ברור שצודק. כמה פעמים התאהבתם ואחד הצדדים (לפעמים אתם ולפעמים אתכם) קם ועזב. השאיר פתאום את הצד השני עם האהבה שלו ועם הכאב שלו. ואני עוד עדין.

במחשבה שנייה לא רוצה להיות עדין. זה שווה? אני רק שואל? שעות ללא שינה, חלק מכם אפילו בכה (אף אחת לא תזכה שזה יקרה לי), דיכאון, הרגשה שאין כח לעולם הזה? לעבודה? לסובבים? אפילו למשפחה (תשאלו את אמא של דודו אהרון)? לא ברצינות אני שואל אתכם, זה שווה? ברור שלא. או בעצם ברור שכן. כי מי שחווה אהבה גדולה בחייו יודע שהייאוש נעשה יותר נח. אבל לפעמים האהבה היא שעושה את הייאוש ולא תמיד הוא נח. האכזבה בפרידה מהאהבה בעיניי גדולה יותר מהאהבה עצמה.

אגב, אחרי שתישארו לבד כי ההוא הלך "לעוד לקוח/ה" מרוצה והחליף אתכם באהבה אחרת, תגלו פתאום בסופו של דבר אחר כי נותרתם לבדכם, כי את כל "הביצים", טוב אמצא מילה אחרת בהזדמנות, שמתם בסל אחד, בסל של זה שהתאהבתם בו. הבעיה שאתם לא תלמדו מזה ובפעם הבאה תנהגו אותו הדבר, אבל בדיוק אותו הדבר, עם "האהבה" הבאה שלכם. שוב תתמכרו, תשכחו מהסביבה ושוב תתאכזבו וחוזר חלילה.

אני תמיד אומר משפט חכם ששמעתי: "אם אתם אתה רוצה לקלל מישהו, תגידו לו שהלוואי ויתאהב…". זה ברור למה. כי זו לא פחות קללה מאשר אהבה. יודעים מה? נסגור על מחלה. מחלה שאתם מכניסים את עצמכם לתוכה. מחלה שאתם יודעים מראש שיש לה תוצאות קשות על הנפש ולפעמים על הגוף (כמה קילוגרמים ירדתם משברון לב?), אבל אתם מתים להדבק בה וזה כל ההבדל. רוצים את המחלה הזו, את האהבה למרות שיודעים שאח"כ יש תופעות לוואי ואין תמיד כדורים לזה.

היום כבר לא מתים מאהבה, כך אומרים. נכון, איש לא מת מאהבה או נכון יותר כמעט, אבל למה מראש להסתכן בכך. למה מראש להתאהב עם הלב? הרי בינינו אין דבר כזה "אהבה" באמת. זה רק המח שמפריש חומר לגוף שגורם לדם לזרום מהר יותר ולכן ההרגשה של פעימות לב מואצות. אין דבר כזה "אהבה". היא לא מדידה. תשקלו לי מזה 150 גרם אם יש? ברור שאין. אין דבר כזה "פרפרים בבטן" ואם יש לכם אז מהר לרופא שיוציא לכם את זה כי בבטן אמורה להיות באזור הזה הקיבה ולא שום חיה גדולה או קטנה. הכל ביולוגי, אז למה לכם? תחשבו עם הראש ולא עם "הלב". חבל להתאהב. זה סתם כאב לב…
ואחרי שאמרתי את כל זה. אני מתגעגע להיא…

חכם סידי – עוד קצת דבש נחנק

יש בדיחה ידועה (לפחות אצל מורים זקנים כמוני) על ילד שמגיע הביתה עם תעודה מבית הספר והכל בתעודה שלילי. מתמטיקה, אנגלית, היסטוריה, בקיצור הבנתם, הכל. האבא מסתכל על התעודה, לא מזיז איבר בפנים, שותק ואז מוריד לו בסוף סטירה מצלצלת (רק בבדיחה, כן?). הילד לא מבין מה קרה ושואל את האבא, "למה?". האב מסתכל עליו בעצבים, רותח כולו ועונה לו בכעס: "מילא כל התעודה נכשל, אבל במוזיקה יש לך 100? איך יש לך עוד חשק בכלל לשיר אחרי תעודה כזו?".

אז אנחנו בדיוק כמו הילד הזה, אבל הפוך… וואלה תעודת המחצית שלנו, כן עוד מעט כבר עברה חצי שנה, לא יכולה הייתה להיות יותר טובה. האיראנים עשו קולות של שטיח פרסי מסוריה, ניסו להרים את הראש וחטפו מאתנו באבי אבי אביהם (נגיע עד כורש המלך הפרסי. אבל הוא היה טוב אתנו, אז נעצור באבי אבי אביהם), והבהרנו להם שכאן זה לא אירופה ועלינו אין לעבוד. הם חזרו לחורים שלהם, שיקרו משהו על כך שפגעו במטרות ישראליות במאות טילים (ממתי פרסים מדברים במאות ולא באחדות… טוב מודה בדיחה לא משהו) וישבו בשקט. מה, לא למדו מהמן הרשע? גם הוא היה פרסי בן אגגי.

בנוסף נשיא ארה"ב טראמפ (איזה מזל יש לנו שהוא נבחר. איזה? וואלה בחירה משמים) הודיע קבל עם ועולם שאנחנו זכאים להודיע בכל מקום בינלאומי שבא לנו, שירושלים היא בירתנו, גם מבחינת ארה"ב. היו גם כאן כאלה שעשו רעשי רקע מיותרים, שהגיעו מאירופה בעיקר וגם מישראל, אבל הם נעלמו ברעש החגיגיות.
לא הספקנו להתרגל לטוב הזה וארה"ב של אותו נשיא (בישראל הוא ייבחר בהליכה אם בא לו. אפילו אני אצביע טראמפ) העביר כמו שהבטיח את השגרירות האמריקאית לירושלים בירת ישראל. גם המתנגדים לזה לפני מספר חודשים, ביקשו השבוע בזחילת יחידים כרטיס לטקס. אפילו היו מוכנים לעמוד ליד הדגל, אפשר גם מאחורי, גם אם יש וילון פנוי זה הולך. העיקר להיות נוכחים ברגע ההיסטורי הזה. די, כבר לא יכולנו יותר. זה טוב מידי.

טוב מידי? מסתבר שאין סוף לטוב. הסכם הגרעין הגרוע של ארה"ב עם איראן בוטל חד צדדית על ידי ארה"ב. כאילו אי אפשר יותר טוב מזה. לא מו"מ ולא נעליים, פשוט ארה"ב הודיעה באמצעות "נציג ישראל בבית הלבן", דונאלד "הציוני" טראמפ, כי אין לאיראן זכות לאיים על מדינות ביניהן ישראל, בהסכם גרעין, שיביא לפצצת אטום. מה שנקרא "קיצץ" את ההסכם… אז נכון אובמה הנשיא האמריקקי (אין פה טעות) הכי נוראי בתולדות ישראל, עוד אמר שזה לא בסדר, אבל מי מקשיב לפג התוקף הזה? לאיש הכי לא רלוונטי בעולם. לך תשחק גולף, שם החבטות שלך פוגעות רק בכדור קטן ולא בעולם כולו. לך ואל תחזור. NO YOU CAN'T.

אז אחרי זה, שלא יהיה לנו חשק לשיר (כמו בבדיחה ההיא על הילד והתעודה, זוכרים?)? ברור שכן, ברור שיהיה לנו חשק לשיר ועוד בצורה הכי טובה. הכי טובה לא רק בישראל, הכי טובה באירופה, בעולם. כן, כן, הבהרנו לכל העולם שאנחנו לא הבובה שלהם. נטע ברזילאי זוכת האירוויזיון, לא יודעת אבל היא שרה על זה שישראל אינה TOY של אף אחד. שאנחנו כאן בפנינו עצמנו. מאז ולתמיד. ומי שזה מפריע לו, שייסע לקפריסין, שם שונאים אותנו עכשיו הכי הרבה בעולם, כי ניצחנו אותם באירוויזיון.
כן, כן יקיריי, תיהנו, תתמתחו בכסא, תחככו ידיים בהנאה. יש לכם ארץ נהדרת. לא יעזרו מחאות של ארגון הטרור של ה- BDSשונאי ישראל, שמתעסקים בניסיון נואש לפגוע בכל מה שאנחנו מייצגים ולתמוך בכל מה שארגוני הטרור עושים. לא יעזרו לכמה הזויים בארצנו הקטנטונת שאומרים שהכל יפעל נגדנו, ולמרות שהכל הולך ומשתפר פה, הם מדברים שוב ושוב על כמה רע לנו וכמה שונאים אותנו כל העולם ואשתו. ספרו את זה לנטע שזכתה בגלל "הקולות" מהבית של "אשתו" של העולם. כן, הכל דבש ועוד קצת דבש נחנק.

ברצינות. אני יודע שלא הכל דבש ויש עוד מה לתקן. לא מעט. אבל יחסית למזרח התיכון מצבנו לא טוב, הוא מצוין. גם יחסית לאירופה מצבנו טוב. רגע, אם נרצה לדייק אפשר להגיד שמצבה של אירופה יחסית לישראל הוא בסדר. יש להם עוד קצת להשתפר ובעיקר לדאוג מה עושים עם ההגירה שמכלה להם כל חלקה טובה. לא נורא, נשלח להם דיסק של שירי אירוויזיון ישראליים שזכו… בטוח יהיה להם רגע אחד של נחת. כפרה עליכם, נראה אתכם בשנה הבאה בירושלים…
ורגע אם אפשר לסובב עוד קצת את הסכין בגב שונאי ישראל (מה קרה, רק להם מותר?) אז אגיד את הדבר הכי חשוב… מי שלא רצה להזכיר את ירושלים בירת ישראל בשידור באירוויזיון, יקבל את השידור מירושלים בירת ישראל…

פג תוקף / משה סידי – חכם סידי…

לא יודע את התשובה, באמת לא יודע. ואני אחד כזה שהוא לא יודע הוא בודק. הפעם לא בא לי, מיד תבינו למה. אבל דבר אחד ברור, ככל שאנחנו נהיים מבוגרים יותר ואם תרצו בעדינות אז "מתבגרים" יותר, אנחנו הופכים לביקורתיים יותר. ככל שאנחנו מתרחקים מהגיל שהיופי הוא הסממן הבולט, אנחנו מחפשים יותר את ה…יופי. האמת יש לי תשובה, אבל אפילו אני לא מאמין בה, לא מאמין שאנשים כל כך שטחיים. כל כך שטחיים שהם איבדו כבר את הפרצופים שלהם בעיניי. אבל אני כמו בכל טור פה, אוציא את האמת המכוערת. כן, היא מכוערת. אם כבר מדברים על יפה או לא…

יש משהו עצוב בזה. אנשים שעוברים את הארבעים מגיעים לחמישים ונושקים ל-60, מתעלמים מהמראה שמוצבת להם בבית או נכון יותר מוצבת להם כמו "עצם בגרון". מבחינתם הם רואים רק את האחרים, את הגיבנת של אחרים כמובן. אתן לכם דוגמא. חבר טוב שלי (נניח לא נגיד את שמו… אבל נרמוז שהוא כותב פה בעמוד הזה לא מעט), קיבל טלפון של מישהי. הוא התקשר והיא אמרה לו שחשוב לה לדעת אם הוא עושה כושר, אם הוא שומר על עצמו ואם הוא והוא והוא… והכל חיצוני. החבר הזה (שלא נגיד את שמו. אבל נרמוז שיש לו תמונה פה), שאל אותה שאלה פשוטה? את לא חושבת שגם את עוד מעט פג תוקף? היא ניתקה. טוב שכך. היו לי, סליחה לו, עוד כמה דברים לא מחמיאים. בהמשך תקראו אותם. אל חשש.

סליחה על מילים הקשות, אבל זו ההרגשה שלי. ההרגשה היא שאנשים שבעצמם כבר לא נראים כמו התמונה בתיכון, עדיין חיים בסרט ומחפשים מישהו או מישהי שנראים כמו בסרט שראו בתיכון. אז חבל כי סרט נגמר מתישהו. אח"כ קמים  מהאולם ויוצאים לחיים האמיתיים. קחו דוגמא. כן אני בגילי (50 נראה 49) לא עושה חשבון. אז בבקשה. יש קבוצה שנקראת "גימלים", שבה יש הרבה אנשים גרושים שמחפשים להתחבר ולהכיר. זה נהדר בעיניי. נהדר? חכו רגע. אחד מחבריי הטובים (עוד פעם אחד מחבריי הטובים? הרי ברור לכם שזה אני) רצה להצטרף. התשובה שקיבלתי ממישהו שמקורב לעניינים: "יש רשימת המתנה גדולה". זה מה שאנחנו אנשים בהמתנה? כנראה כן. זו התרבות. עוד עוברי אורח בחיינו. תסתכלו על ההורים שלכם ותעריצו אותם. הם חיו בחברה שונה לגמרי. בן זוג לכל החיים. כי הם התייחסו לבן הזוג כאל עצמם. היום זה לדאוג רק לעצמנו. מצטער, זו האמת. הלאה. לא אתן לכם לנשום. תקבלו את האמת. כמו תמיד ותמיד לפנים… וזו לא עוגת קצפת שתוכלו ללקק… זו אמת כואבת. "מדממת".

כשהיינו צעירים חשבנו על בן/בת זוג לחיים מישהו שאולי נראה בסדר או טוב, אבל חשוב היה לנו לבנות איתו חיים. שיהיה לה/לו אופי. אבל עכשיו אנחנו לא מחפשים לא אופי ולא נעליים. רק נעליים עם עקב שמתחברות לפנים וגוף יפה. הלו, מה קרה לנו? שלא תתבלבלו, אני בהחלט מבין שכל אחד רוצה בן/בת זוג שיראו טוב. או טוב בעיניהם. אבל כאן זה נגמר? זה העיקר?

מה שיותר מטריד הוא שפתאום בן/בת הזוג שלך שאיתו אתם כבר שנים, לא נראה לכם כמו פעם (לא אתם נראים כמו פעם. לכו למראה ותראו…), שהוא פתאום לא מספיק יפה, לא מספיק מושך ובלה בלה בלה (וגם הבלה בלה בלה קשור ליופי בדרך כלל). האם שכחתם שאנשים אלה היו אתכם שנים? סבלו אתכם ואותכם את החולי שלכם, את העצבים שלכם, את הסירחון שלכם? (ושוב מצטער על הבוטות. או בעצם לא מצטער), שלא להגיד שהביאו אתכם ילדים לעולם. נהיינו תרבות של התייוונות.

כן, כן התייוונות. היוונים הקדמונים העריצו את היופי והספורט. ומה אנחנו בישראל 2018 מעריצים? בדיוק. את גיבורי התרבות שלנו היפים והחזקים. למה מי זו פרופסור עדה יונת? כלת פרס נובל (הפרס לא נובל, ההפך). היא תלך ברחוב וכל העולם יתעלם ממנה. היא תהיה עוד זקנה חסרת ערך. אבל תארו לכם את עומר אדם (ואין לי כלום נגדו. באמת שלא. לא חובב את השירים, אבל באמת זה רק לשם השוואה. תכניסו את מי שאתם רוצים במקום עומר אדם מצידי), הולך ברחוב. הרי לא יוכל ללכת יותר מ-5 מטרים בלי לעצור 50 פעם. זה אנחנו.

אז אם חשבתם שזו רק נחלת הילדים, אז אתם טועים ומטעים. היום הכל חיצוני. מהיר. כמו "אוכל מהיר", אז גם הקשרים הם כאלה. ולא נכנסתי לפייסבוק, אינסטגרם, ווטאצפ שמנהלים את חיינו וחיי הזוגיות (זה בטור הבא). בעצם הורסים אותם עוד. בקיצור. המצב לא טוב ויהיה יותר גרוע.

ואם נחזור רגע לאותו חבר שלא נגיד את שמו (נרמוז רק שזה אני), הרי שהוא היה אולי מעט בוטה יותר ואם לא הייתה מנתקת לו את השיחה ההיא, אני (אפעס סליחה, הוא) הייתי מוסיף לאותה גברת שהיא עוד מעט "יורדת מהמדף". אבל אולי אני בעצם רציתי להגיד  לה שאני נגד "סופרמרקט" של אנשים, שכל מה שהם עושים זה להתעסק במוצר ולא במה שהוא כולל. כי אתם יודעים, בסופו של דבר אחרי שמורידים את כל המסכות נשארת האמת. וככל שאנחנו מתבגרים האמת הזו… מכוערת.

לא כולנו מטרידנים / חכם סידי

ברור לי שאקבל פה חצים על גבי חצים של טוקבקים וחלקם יהיו לא פשוטים לעיכול. אבל ממתי זה הפריע לי? ממתי עשיתי לזה חשבון? רשימת האנשים שיש לה מה להגיד עליי (ובדרך כלל על אחרים) מתחילה אי שם בגירושים הראשונים, עוברים דרך מי שבטעות  (שלי) זכתה לכינוי אשתי השנייה, ונגמרים באיזו מישהי שלא החזרתי לה טלפון ועל הדרך עוד כמה וכמה אנשים כולל כאלה שקוראים עכשיו את הטורלא מתגאה בזה, אבל תמיד אמרתי שאני מעדיף להיות בצד המרוכל ולא המרכל.

הנושא הזה, שחשבתי 100 פעם אם לגעת בו, הוא נפיץ, דליק ואפילו מפחיד. אבל די, הגיע הזמן שמישהו יהיה קול לאלפי, עשרות אלפי ואולי מאות אלפי גברים. מי מתנדב? נכון, אני כרגיל. אולי תשתוק כבר (זה אני אומר לעצמי…), אבל זה חזק ממני. יאללה נקפוץ למים העמוקים.

ברור לי שיהיו הרבה שיסכימו איתי אבל בגלל קוד השתיקה הזה שהפך להיות "קוד של פחד" בין הגברים, איש לא יפצה פה. אבל אתם יכולים להנהן בשקט או להסכים בלב. לא יעלה על הדעת שכל מילה של גבר לאישה, שכוללת מחמאה, תהפוך להטרדה מינית. די, שמעתי משפט מעולה שאמרה אישה: "יש מלא 'גופות' של גברים שמוטלות לצידה מהחשש הזה להיתפס כמטרידנים".

פעם אחת ראיתי מישהי מאוד יפה בעיניי, ואבוי העזתי ואמרתי לה שהיא נראית יפה בעיניי. רציתי להעביר לה מסר יפה, נקי, שהיא מצאה חן בעיניי ואני רוצה שנמשיך לדבר. היא ענתה לי ואני נשבע שלא נגעתי: "באיזו זכות אתה אומר לי את זה". מה? מה? מה? התפלצתי. מה רע בלהגיד למישהי כמה היא יפה. מה, זה הופך אותי למטרידן?

בואו בנות בחייאת, בואו נדבר דוגרי רגע. מה באמת, אתן לא רוצות להכיר גבר? מה אתן באמת חושבות שאתן תלכו לסופר וייפול לכן קרם הידיים והוא ירים ותסכלו בעיניים ותלכו ביחד משם לנצח? נו באמת. הבאתן אותנו למצב שאנחנו מעדיפים לשתוק (שלא כמו במקרה הזה שלי בטור) בכדי חס ושלום לא להסתבך. תגידו לי, נניח אני רואה מישהי יפה בעבודה. איך אפנה אליה? מה אגיד לה? כל מילה נתפסת כבר כהטרדה, אז כמעט כולנו הגברים מעדיפים לשתוק וקיבינימט הזוגיות ומחכים לאיזה חבר שיכיר לנו מישהי.

אח"כ אתן לא מבינות למה אתן לבד. למה אתן לא מחוזרות. אנחנו מ פ ח ד י ם! נוצר מצב שאפילו להגיד למישהי בוקר טוב במקום העבודה עוד יתפרש ב"אמרת לי את הבוקר טוב עם מבט מטרידני בעיניים". כן אח"כ אתן לא מבינות למה הבחור ההוא שאולי מצא חן בעיניכם, מעדיף להישמר ולא להתקרב. כן הוא רצה, אבל לא, העדיף לא להסתבך.

ואל תתחילו איתי עכשיו. אני נגד מטרידנים. נגד אנשים שהופכים את החיזור העדין לגס, נגד מטרידנים מכל סוג. אני כשאומרות  לי את המילה "לא", אני יודע למה אתן מתכוונות. אני אומר תודה ושלום. אבל לא יכול להיות שכל גבר יהפוך להיות מטרידן בפוטנציה. מי שמטרידים לא צריכים אישורים, הם תמיד יטרידו. אחד כזה צריך להרחיק מכן וגם מאתנו הגברים, כי הם עושים לנו נזק. אבל באמת, נשבע בכל הקודשים שחלק מאתנו סתם מדברים אתכן כי רוצים למצוא מישהי.

אני בורר את המילים, אבל התחושה מעיקה. נוצר מצב אבסורדי יותר, שכל גבר שמעז להגיד משהו בעניין הזה, נניח כמוני ברגע זה, הופך להיות כאילו מגן על מטרידנים או רחמנא ליצלן מטרידן בעצמו. אז זה רחוק מזה. מותר להגיד דעה הפוכה בנושא הזה. בטח ובטח שאתה בא ממקום נקי. הרי נועדנו להיות גבר ואישה (וכן מי שרוצה להיות עם אותו המין זה גם בסדר, זו רק הייתה דוגמא, אין לי כח להסתבך עם זה גם עכשיו…).

ישבתי פעם ליד קבוצה של בנות במקום שעבדנו בו יחד. הן דיברו בצורה כזו שאני אפילו התייבשתי והתביישתי. לא יכולתי להתאפק ואמרתי להן שאם אני כגבר הייתי אומר חצי מזה, שליש, רבע, הייתה פה כבר משטרה בצד מחכה לי. הן ענו לי שמה שמותר להן להגיד בין נשים לא מותר לגבר להגיד את זה. שמעתי ולא האמנתי. אז בעצם למילים אין משמעות אלא לזהות האומר אותם? אחת מהן אמרה לי בצורה חד משמעית. – כן. הכן הזה הבהיר לי שלא משנה מה אגיד ומתי, ברגע שגבר אומר משהו מופעלות באופן אוטומטי מערכות הגנה שקשורות איפשהו להלך הרוח בחברה, ומיד הוא נחשב לכל הדברים הכי גרועים בחברה.

אני מבין שנשים מגיל צעיר מקבלות הערות של "החפצה", כמו שריקות, מילים שנזרקות מאנשים רחוקים ולפעמים גם קרובים ועוד כאלה. זה אני מסכים, גבר לא יבין. לכן כל הערה של גבר מכניסה אתכן לכוננות ספיגה. אבל לא כולנו רואים בכן חפץ. חלקנו רואים בכן יהלום. תורידו את השכפ"ץ, תשימו אותו לידכן אבל אל תלבשו אותו כל הזמן

לסיכום, אחרי שחצי מכן בטח כבר קילל אותי ואת מי שהביאה אותי (שזו אישה אגב), יש לי רק בקשה אחת. תרפו תשחררו. קודם תשמעו אח"כ תחליטו אם זו הטרדה. לפעמים אולי אפילו שווה לשמוע, לכו תדעו אולי זה האיש שחיכתם לו בסופר, רק שהוא הגיע למקום אחר, בזמן אחר.

רק בכם!

תשמעו סיפור. לפני משהו כמו שבוע, עשרה ימים, אל תתפסו אותי במילה, יצאתי לבלות. לבשתי באמת את מה שנקרא "מיטב מחלצותיי", יענו מכנס כחול יפיפייה וחולצה תואמת, משהו מהז'ורנאלים. נראיתי מיליון דולר או אם תרצו ביורו, גם בשקלים הולך… נתתי מבט אחרון במראה, אמרתי שיחסית לגיל מי שמסתכל עליי מהמראה נראה לא רע, אפילו טוב ויצאתי לבלות.

הגעתי למועדון אי שם בתל אביב והייתה שם מישהי שמצאה חן בעיניי. מה זה מצאה, כבר פנטזתי איך אני והיא הולכים יד ביד אל האושר, האופק, וזה היה נכון. או לפחות חמישים אחוז נכון. אני רציתי, היא לא, שזה חמישים אחוז… הייתי צוחק עכשיו אם זה לא היה עצוב. לא משנה. נמשיך? נמשיך.

ניסיתי לדבר איתה ברעש הנוראי שהיה במקום ומה שיצא לי זה שהיא מצאה חן בעיניי, ושעוד רגע אקח טיפות עיניים מהצריבה מרוב שאני מסתכל עליה (היו לי משפטים טובים מזה בעבר. נשבע), או משהו כזה. היא לא ענתה. שזה במילים עדינות התעלמה. עשיתי פרצוף של ג'יימס בונד (נשבע לכם יש פרצוף כזה. של גבר גברי) ואמרתי לה, שהיא יכולה להיות קצת יותר נחמדה. היא ענתה לי בלי למצמץ פעם אחת יותר מידי: "אני לא נחמדה". בום. לנפש דרך הפנים החשופות.

באותו הרגע רציתי שהאדמה תבלע אותי. או הפרקט או הרצפה העקומה באותו מועדון. מלמלתי לעצמי כמה מילים על כך שהיא עוד מעט "פג תוקף", אבל הלכתי משם עם הזנב בין הרגליים או סתם בהתגנבות יחידים. כמובן שמאותו הרגע עד סוף הערב הרגשתי רע בואכה חר…א. ניסיתי לנתח את המצב כמו חיה פצועה שיושבת מול הטרף שלה, שהרגע הבריח אותה תוך כדי פציעתה (כמה גברים עכשיו חוטפים פלאשבק מהסיפור? המונים. וכמה נשים אומרות שהן עשו אותו דבר, גם אם אגב רצו מאוד לדבר ובסוף עוד הלכו הביתה לבד, "המוניות". בהזדמנות אתייחס לזה בטור אחר כי זו תופעה לא ברורה.). לא הבנתי למה. כשהגעתי הביתה השאלה למה הפכה לשאלה הרבה יותר מורכבת. למה אנחנו מחפשים את האושר שלנו אצל אחרים?

ובאמת למה? נכון אף אחד לא רוצה להיות לבד, או להרגיש לבד, גם אם אתם לא לבד (כן, כן תהנהנו בראש חלק מכם שהם לא לבד, אבל לבדם). כולם רוצים להיות מאושרים דרך מישהו אחר. שמישהו אחר יהיה במחיצתם ואז הם מסודרים מבחינת האושר. למה זה ככה? אולי כי אנחנו חיה חברתית, אולי כי ככה חונכנו? שהאושר תלוי במציאת בן/בת זוג. ואולי ואולי. אז זהו שזה לא. ולהלן יש לי חדשות בשבילכם. הסכיתו שמעו וקראו. או בסדר אחר.

"איזהו עשיר השמח בחלקו". את זה אמרו חז"ל באיזו מסכת, לאנשים שלובשים איזו מסיכה. נשבע לכם (טוב לא בדיוק נשבע, אבל תודו שיש בזה משהו). ככל הנראה מי שאמר את זה היה בן זומא לא קטן. הוא הבין את החיים. הבין שהלבד שלו שגרם לו לעצב, והבין שזה בדיוק המקום למנף את עצמו והעניק לאומה ולמדוכאה את המשפט האלמותי הזה. הוא הבין שהוא סובל ממחסור באושר בגלל מישהי יפה מתקופת המקרא… וזה בזבוז זמן אמיתי. לכן אמר את מה שאמר. צודק. באבו אבוה צודק. האושר תלוי בנו ורק בנו.

כן, כן. אפשר ליהנות מהשקט הזה שאתם לא עם מישהי או את עם מישהו. שקט שאף אחד לא אומר לך מה לעשות, מתי לעשות וכמה לעשות. בקיצור, להפעיל אתכם בהוראות הפעלה שהוא או היא יצרו עבורכם. או שאפשר ליהנות מסתם רגליים על השולחן לקחת נשימה ארוכה, להכין לך איזה סנדביץ' (שזה מאכל הגורמה של אנשים רווקים/גרושים. בעיקר גברים. אני מתמחה בזה, כי לבשל אין מצב שזה יקרה לעצמי. עוד פעם תלוי באחרות אהה? ), אפשר לישון באלכסון, להחליט מתי אתה הולך, מתי אתא בא, אף אחד לא לוקח לך את הראש. אושרררר. אתם מוזמנים להוסיף לרשימה את האושר שלכם. אבל שלכם. לא של אחרים.

לא , אל תתבלבלו אני לא נגד אושר ביחד. לא נגד זוגיות. אני בעד (עובדה ניסיתי פעמיים…), אבל לא תמיד זה הולך ולא תמיד זה צריך ללכת. אתם לא יכולים לקום בבוקר ולהגיד לעצמכם (והאנשים שהם לבדם מדברים עם עצמם, אפילו בקול רם. לפעמים אפילו עונים לעצמם…) שאתם לא מאושרים כי אין לכם מישהי או מישהו. אסור לכם לעשות את זה. כי אח"כ אנחנו מסתובבים כל הזמן עם הרגשה של "מרמרה" ואנשים לא אוהבים אנשים עם פרצוף מלפפון (סטייל יו"ר הכנסת יולי אדלשטיין בטקס המשואות האחרון) ואז הם מתרחקים מאיתנו. זה כבר מביא למצב של הביצה והתרנגולת, אבל ביצה לחוד ותרנגולת לחוד (יענו, לבד. שזה מרכז הסיפור פה).

לחפש את האושר זה נהדר, אבל לא צריך לחפש אותו אצל אחרים. יודעים מה חוזר בי. לא חייבים לחפש את האושר. אפשר להפוך את מה שיש לכם לאושר שלכם (וואלה עכשיו קלטתי את מה שההוא בן זומא, או שם דומה אחר אמר במשפט על העשיר והשמח בחלקו). לא יתכן שמישהי שעוד רגע "תרד מהמדף" וסליחה עם הבוטות, תהפוך לכם/ לי (טוב רק לי. כי לי יש את האומץ להגיד את האמת כרגיל) את הרגע לפיאסקו (מילה שלאחרונה הטיחה בי מישהי כשזרקה אותי ואת יחסינו לכל הרוחות). אפשר פשוט להסתובב להפנות את הגב…. לחייך אליה ולצעוד לאושר שלי…

חכם סידי – לבד

הבעיה שלי שתמיד אמרתי את האמת. בלי פילטרים, שונא פילטרים. זו בעיה שתמיד חזרה אליי ועליי ולא פעם שילמתי מחיר לא פשוט על כך. מה לעשות, זה אני ובגיל 50 כנראה כבר לא אשתנה, למרות שאני מנסה לא פעם. אבל מה לעשות 50 זה חתיכת מספר.

הפעם (שוב) אשים על מזבח הטור הזה, הכל כך אישי שלי, את עצמי. אקריב את עצמי לעולה תקשורתית, לידי הציבור, שיחטט בעניין שאולי הוא הכי בדמי, הלבד של האדם הגרוש.
לצערי, לשמחתי, כבר לא יודע מה יותר, הייתי נשוי פעמיים. זה לא צלח לי. יש לי חלק אני מניח בזה. הכי קל אם אאשים את מי שהייתי נשוי להן, אבל זה לא להתמודד, זה להמשיך להיות בתפקיד הנגזל. המסכן. אני לא. לא ידעתי לאן אני הולך כשפרקתי את החבילות, או פרקו לי את החבילות (איזה מילה נוראית לפרק את החבילות. משפחה זה לא חבילה. זה אנשים, בעיקר ילדים) אבל יש לזה מחיר לא פשוט. הבדידות. לפעמים התבודדות. לפעמים מרצון לפעמים מחוסר רצון. אבל היא מרגישה לא פעם נצחית.

אני לא יודע מה אני יותר לפעמים, בודד או מתבודד. אבל אני מוצא את עצמי לעיתים קרובות מידי נמצא במקום של הלבד. על הלבד הזה שאני חולק עם לא מעט אנשים בסטטוס שלי, קרי גרושים, רציתי לדבר. מאחר ולי יש את הפריבילגיה לעשות את זה בעזרת הכתיבה פה, אשמש שופר וקול לבני מיני (הגרושים). גם אם זה אומר שאת "הניתוח" הזה אני אעשה על עצמי. כנראה צריך אופי חזק בכדי לעמוד אחר כך מול המבטים של המלחששים בגב (שזה סוג של אנשים שאין להם את האומץ להגיד לך משהו בפניך ויחכו שתסתובב להיות גיבורי ריכול על חשבונך).

לעניינינו. אשים את זה מיד על השולחן. הלבד של גבר גרוש לא דומה אפילו במעט, בקמצוץ, אפילו באחוז אחד ללבד של אישה גרושה. גבר שמתגרש ברוב רובם המוחץ של המקרים, יישאר לבד. ינותק חד צדדית בלי זמן הסתגלות. האישה תזכה כמעט תמיד, שוב כמעט תמיד, גם בחסות בית המשפט בילדים, הם יגורו איתה ואתה תהיה אורח לילדך. מידי פעם תיקח אותם לכמה שעות, או שישנו אצלך על בסיס פעמיים בשבוע וכל שבת שנייה והם שוב יחזרו אל הבית שלהם. תמיד יש את הבית שלנו והבית של אבא. עצוב אבל זה המצב. זה אם לאבא נשאר כסף ל"בית של אבא".

נשים רוב הזמן לא יהיו זקוקות לחברה, כי הן עם הילדים שלך ושלה. כן, גם שלך. הבית שלהם תמיד מלא ברעש הילדים. הן מתעסקות בזה כי ככה הוחלט. אתה תיצור קשר עם הילדים בטלפון ויהיה לך מזל אם יהיו פנויים אם הם גדולים. אם הם קטנים אז כמה מזל יש לך וכמה זמן שיחה אפשר לפתח עם הילד שלך או הילדה שלך הקטנים בטלפון. אח"כ אתה מנתק, או מחזיר את הילדים הביתה אם היו אצלך, וחוזר לבדידות.

ניסיתי למלא את חיי בנשים אחרות. למעט מקרה אחד שבו (וכן שיתפתי אתכם) הלכתי שבי אחרי בחורה צעירה (ויפיפייה) שהצליחה למלא מעט את חיי, חזרתי שוב אל עצמי. לא חסרות לי נשים ולא יחסרו לי. אבל לא פעם אני בוחר להתבודד. להיות לבד. הסיבה, אני לא מוצא נחמה במשהו רגעי. אני גם זוכר שאחרי הרגשת העילאיות תבוא הרגשה של ריקנות. אז למה להגיע לריקנות מראש?

הרגעים האלה שאתה מחזיר את הילדים, או את הילד כמו במקרה שלי, הביתה, זה רגע שבו מאבד עוד שנה מחייך. אתה רוצה לעצור ולהגיד לו שיישאר איתך, אבל הרי נקבעו לך ימים בבית משפט. נקבעו שעות. אוי ואבוי אם לא תעמוד בזה. ואתה אומר לעצמך שזה הילד שלך. אבל זה לא מעניין איש. יש הסכם גירושין, זה המותר והאסור שלך. הוא שם כתוב במילים. שם עובר גבול החיבוק שלך מהילדים שלך.

לא פעם תאלץ לא לראות את הילד. כי אם חס וחלילה אם יש לך משהו בלתי צפוי, הרי שאיבדת ביקור. הרי אתה לא גר בבית, הרי אתה לא יכול להודיע לאשתך, אני אאחר, כי היא לא אשתך והיא הפכה להיות שומר הסף של שעות הביקור שלך. מעין סוהר שמפקיד על סיבובי מחוגי השעון בזמן שאתה עם היקר מכל. היא שם להגיד לך, לפעמים בצורה הכי חותכת, שתם הביקור. מי שנמצא במצבי עכשיו מהנהן בראש או נכון יותר מאשש את זה בלב. לפעמים הלב הכבד.

לא ממקום של לבקש רחמים נכתב הטור. אלא ממקום של להציב מראה לאלה שלא פעם מבקרים אנשים כמוני, שבחרו או אולצו להתגרש. אלה שמבקרים איך אנו חיים ובלה ובלה ועוד קצת בלה על חשבוננו. ואולי הטור הזה הוא אות אזהרה גם לאלה שחושבים שהנה אני כבר בחוץ ויאללה בלאגן. בחוץ אגב בסופו של דבר הכל אותו דבר. זו אבל בעיה קטנה. הבעיה הגדולה היא מה בפנים. מה בנפש. מה קורה כשאני/אתה שמיד נישאר לבדנו בלי הילדים נרגיש בפנים, עמוק בפנים. ובשיחות עם עצמנו אנחנו לא פעם תוהים האם המחיר הזה היה כדאי? התשובה לא תמיד, חד משמעית. השקט לפעמים עונה לנו.

אולי הגיע הזמן שכשמדברים על שוויון בין המינים, שזה יגיע גם לעניין הזה. של ילדים שיגורו עם האבא והאם תהיה זו שתבוא לבקר ותחלוק שעות וימים בלי קול הילדים ברקע, ותבין מהי הבדידות הזו עליה אני מדבר. אז, אני כמעט בטוח שתהיה פחות עבודה לדיינים במדרגות הרבנות.

מה היה כל כך מלוכלך ביציאת מצרים?

מה בחייאת, משה רבנו כאילו אמר לאשתו, יא "חביבתי" מחר אנחנו חותכים ממצרים בלילה, תתכונני. אז היא אמרה לו, "מושון, אם ככה אני הופכת את הבית, מנקה אותו, עושה צחצוח של הלייף ואז נצא?". טוב, כמובן שאני הוזה וכמובן שזה סיפור אמיתי שהרגע המצאתי… אבל בכל הקדושים תגידו לי מה היה כל כך מלוכלך ביציאת מצרים, שמאז בכל פעם שעומדים לחגוג את הסדר, חייבים לנקות את הבית כאילו אין מחר.

מי? מי זו, או זה? למרות שזה בדרך כלל זו (תגידו שוביניסט. נו תגידו. אז אמרתם. למה זה גברים שחולים בניקיון הזה?), שהדביקו אותנו ב"חיידק" הלא ברור הזה לקראת הפסח. יצאנו ממצרים מעבדות והנה מה קורה, שוב חוזרים לעבדות בשבוע הזה? מה זה? מנקים את הבית כאילו מדובר בהזדהות של עבדות עם יוצאי מצרים. לא ברור לי. אם זו הזדהות אז תלכו לנו מהבית ותחזרו עוד 40 שנה. אם כבר אז כבר. מה לא?

תשמעו סיפור. קבעתי פעם עם מישהי שמאוד רציתי לצאת לסרט. היא הסכימה אחרי שכבר לא היה לה נעים לראות אותי מתחנן (טאקטיקה ידועה של הגבר הנזקק… הפוך על הפוך). הפעלתי 900 קשרים להשיג כרטיסים (פעם לא הזמינו באינטרנט כמו היום יא מפונקים. היו צריכים לעמוד שבועיים לפני בתור לקופה.) לסרט. אמרתי לה "תשמעי יש לי זוג כרטיסים לסרט". סרט שהיא מאוד רצתה לראות. אבל אז היא שלפה לי את המשפט שלא הבנתי מאיפה הגיע: "אני לא יכולה, אני מנקה לפסח". למה? לפסח? למה פסח זה חג של המלוכלכים? למה את בכל השנה לא מנקה ורק בפסח עושה את זה? אגב כרטיסים, נתתי לה כרטיס אחד כרטיס לכיוון אחד. שתלך והעיקר לא תחזור.

נער הייתי וגם זקנתי. הייתי נשוי ואשתי הראשונה (כן אתם יודעים שזה פתיח גם לשנייה. כנראה היו צריכות לעשות סדר בנישואין ולא בדירה, אבל זה סיפור אחר) הייתה קמה באישון לילה, כאחרונת הגנבים ומנקה את הבית. היא ירשה את זה מאמא שלה, שהייתה חמתי (הבנתי למה קוראים לזה חמתי. הייתי רואה אותה הייתה עולה חמתי..). לילה אחד היא העירה אותי (באמצע חלום על מישהי). חשבתי פרצה שרפה. או לפחות הגיעו גנבים וחטפו אותה. שאלתי אותה מה קרה? אמרה לי אני צריכה עזרה לניקיון לפסח. אמרתי לה מה השעה? אמרה לי 2 לפנות בוקר. שאלתי למה אני? ענתה כי היא עייפה ורוצה לישון. עניתי לה, זה בסדר תמשיכי לעבוד, אני אשן גם עבורך. ואת יכולה על הדרך גם לחלום שאני אעזור לך. מבחינתי נקי זה כל מצב.

לדעתי הניקיון הזה הבלתי מוסבר בכלל לא קשור לחג. ההפך הוא קשור לאסון. מי שמנקה כל כך צריך כנראה לבדוק למה היא עושה את זה? איזה צורך נפשי גרם לה לזה? כשמישהו מנקה וממרק כל הזמן הוא מנקה וממרק לעצמו את הנפש (תשאלו כל פסיכולוג. לא פסיכולוגית, היא בוודאי מנקה בעצמה). אבל למה זה צריך לכלול גם את הנפש של בעלה/בן זוגה וכ"ו. רוצות לנקות את הנפש שלכן? לכו על זה, רק תעזבו את הראש שלנו. גם ככה אנחנו סובלים מהניסויים (לא אין טעות. נישואין זה המקום היחיד שעוד מבצעים בו ניסויים בבני אדם). לנו זה נקי. לנו זה מספיק. גם אם זה מלוכלך. אתן רוצות לנקות? אז תניחו לנו. תנקו את עצמכן לדעת.

ולמה דווקא בפסח? למה נניח לא בצום גדליה? או במוצאי יום העצמאות? או אני לא יודע מתי. למה נתפסתם בפסח? למה? עד שיש חופש של שבוע, צריך להרוס אותו שבוע לפני? כאילו אתם רואים שאנחנו חס וחלילה הולכים לנוח שבוע, אז חשוב לכן שנסבול שבוע לפני? מה זה הדבר הזה? מה זה איזה קוד של נשים בכל הארץ? שומעות את מילת המפתח המוסכמת – פסח ורצות לחנות לכלי ניקוי? לא ברור לי. נפלאות דרכי הגברת.

מעבר לכך. ראיתם פעם איך מנקים לפסח? ראיתם את הטירוף בעיניים שלהן אוחזות אמצעי הניקיון? ראיתם? אם לא ראיתם, לא ראיתם טירוף, בימי חייכם. הן מוציאות את כל הבית, מרוקנות את הארונות המגירות הכל. מה קורה אז? בדיוק. הבית נראה מבולגן ואז יש סיבה… נכון, לנקות. הבנתם? יוצרים בעיה, יוצרים כאוס ואז אומרים, צריך לנקות. פעם כשהייתי נשוי (טפו טפו רחוק מאיתנו) התעוררתי ולצידי שכב השכן (לא אני לא בקטע), שאלתי אותו למה אני צריך לסבול גם אותו. הוא ענה שברח מהבית כי אשתו חיפשה סמרטוט לנקות את הרצפה ואם לא היה נמלט היא הייתה מנגבת איתו. (הבנתם? הוא סמרטוט כאילו?).

אני באמת לא מבין מה עשה משה רבנו והחברה שיצאו ממצרים שגרם לנשים מסוימות (מה אעשה נשים. אתן לחוצות על ניקיונות, בואו נודה) להבין שיציאת מצרים זה אות לנקות הפירמידות. וואלה לא יודע. אבל דבר אחד אני כן מבין. ברור שיהיו כאלה שירצו לנקות את הבית עם מגב ועם מטאטא… ולמי יש תמיד מטאטא בסיפורים? בדיוק…

מי אמר מכשפות? חג שמח ובעיקר מלוכלך.

זה לא עניינך דודה

בגילי המופלג הם כבר לא שואלים אותי, נכון פה ושם הם עוד מנסים. אבל מצד שני הם יודעים שאני עונה, אז הם הפסיקו. למזלם… כן אני מדבר על כל קרובי המשפחה, שבדרך כלל הם מיותרים, שנקרא להם בשם "דודה" או "דוד" (למרות שזה בדרך כלל דודה, או בסגנון, אבל אין לי כח להסתבך גם עם ארגוני הנשים. יש לי מספיק גם ככה על הראש), שכל תפקידם כך נראה בעולם הזה, הוא להציק ולשאול את הפנויים והפנויות שבנינו, או הגרושים והגרושות שבנינו, למה אנחנו עוד לבד? כאילו ראו יבלת ואמרו לעצמם: "איזה כיף הנה יבלת, בואו נקפוץ להם עליה ונכאיב קצת".

אנחנו לבד כי ככה. כי אנחנו לבד. עכשיו מה את רוצה "דודה"? קודם כל זה לא עניינך, אח"כ זה לא עניינך ובסוף, זה בטח ובטח לא עניינך. עכשיו תתקדמי ותחנקי מהחרוסת ברשותך, או מכל משהו אחר שאת מכניסה לפה (ואת יכולה לבחור מאיזה מאכל להיחנק). באיזו חוצפה יש לאנשים האלה לשאול אותנו, מה אנחנו עושים עם חיינו? אז אם זה כך, הרי שהגיע הזמן להשיב מלחמה.

קודם כל נעשה סדר, הפעם תרתי משמע (כאילו סדר פסח וכזה? הבנתם. משחק מילים, לא משהו. טוב ניסיתי. לא משנה הלאה.) כמה פעמים שואלים/שאלו אותנו אנחנו אלה שאינם בזוגיות או לא נשואים את השאלה הזו של בני זוג. לצערי ככל שאנחנו קצת פחות צעירים לטעמה של "הדודה" השאלה מתחדדת ונוקבת יותר, תוך שהיא משתמשת במקצועיות מדהימה של רכילאית דרגה 5. כאילו בעצם השאלה "הדודה" בעצם דואגת לנו. "למה אתם לבד"? היא תקשה ולא תרפה כמו אנקונדה שהרגע גילתה טרף קל. אז אם יש להם את "הגוואווס" (תעשו גוגל לספרדית. זה יוצא ביצים), לשאול אותנו ישירות למה שלא נענה להם? הרי אם אנחנו לא נענה, הם ישבו אחר כך על קרוב משפחה מדרגה ראשונה, קרי אמא או אבא, תוך שהם כאילו עוזרים ברחיצת הכלים, או ההגשה, בכדי לשאול את השאלה שבעצם מעניינת אותם לא אותנו. או אם נדייק בפנים עמוק מכאיבה לנו.

אנחנו בדרך כלל לא יודעים מה לענות בשאלה, מקשקשים כמה מילים לא מובנות אפילו לנו, מחייכים ומקווים שהאדמה תבלע אותנו, או עדיף את "הדודה". שם אולי היא תקבל תשובה. אבל זה לא קורה, אנחנו נשארים עם המבוכה, במיוחד שה"דודה" הלא נחמדה בסיום אותה שאלה מחבקת את הילדים של האח/אחות שלנו או קרוב משפחה אחר, או עוברת לשאלה לא קשורה לבן בת הזוג של מישהו שהגיע לא לבד, או נשוי, באותו השולחן, ובזה נעצה סופית את הסכין. כולל סיבוב חד.
אז די. הגיע הזמן לענות. הגיע הזמן לא לשאול את עצמנו למה באנו. לשאול אותה למה היא באה? לשאול אותה (טוב או אותו. אם זה דוד) למה היא רעה, האם היא מפרנסת מזה, או שזה סתם תחביב שסיגלה לעצמה. אחד אוסף נניח בובות והיא אוספת אויבים. הגיע הזמן שנגיד לדודה פשוט את האמת בפניה ורצוי לפני כולם ובקול רם. מאוד רם.

מה להגיד? אהה זה פשוט להגיד: "אנחנו לבד דודה כי אנחנו לא חייבם לך דין וחשבון, גברת "דודה" לא נחמדה. אנחנו לבד כי אם היינו עם מישהו או מישהי לא היינו לבד. אז הגיע הזמן "דודה" (שוב דגש בדלת) או להגדיל את מספר המשקפיים שלך או להקטין את מספר המילים המיותרות שאת מוציאה מהפה". כן , כן ככה, בלי חשבון. תאמינו לי בשולחן הסדר הבא היא כבר לא תשאל למה אתם לבד, או טוב מכך, יש סיכוי לא קטן שהיא לא תגיע.
אהה יש את סוגיית ההורים שיגידו לכם שככה לא מדברים. אז תענו בקצרה: "נכון ככה לא מדברים. שמעתם דודה? המסר יעבור. אפשר להוציא את הסכין מהגב. תודה.

אותי כבר כמו שאמרתי, לא שואלים. נראה לי מפחדים מאז גרמתי "לדודה" לעזוב בזמן הסדר כשהעזה לשאול אותי את זה. אגב אחרי שהלכה, היה יותר אוכל לכולם וגם חיממה לא רע את הכסא (כן ישבתי במקומה. מה לא? ככה זה שמישהו מנצח מישהו אחר, לוקח לו את השטח). מצד שני, אני גם הרבה פעמים מוותר על התענוג ולא מגיע בכלל לסדר, אבל זה כבר משהו אחר, קיצוני מידי.

הטור הזה נועד עבורכם. אני לכם לפה. אתם כל מישהי או מישהו שהם לבד ובא להם לחגוג את הסדר עם בני משפחה ולא בא להם להתמודד עם שאלות שמבחינת" הדודה" הן שאלות קיומיות, כאילו כל היקום מחכה לתשובה הזו בכדי להמשיך להסתובב סביב צירו וסביב השמש ועד שלא תענו, אז שמש בגבעון דום וירח בעמק… של הדודה.

אל תרגישו לא נח, במיוחד אתן בנות, אבל לא רק. אם הדודה שאלה את השאלה בקול רם לפני כולם, אז היא ראויה לתשובה לא פחות ישירה לפני כולם. תהיו תיקו בלעשות בושות. כן, ככה בלי חשבון. לכו על זה. עשיתי את זה, תאמינו לי זה משחרר, זה עושה טוב בכל הגוף. רק הצמרמורת שזה עושה שווה את זה. תנסו.
ובכלל אני מאלה שלא מבין למה כל ההכנות הבלתי פוסקות הבלתי מובנות של שעות על גבי שעות על גבי הוצאות כספיות, על גבי עמידה בסופר בתורי ענק, על גבי דחיפת עגלות עמוסות לקראת הסדר, אם הכל נגמר בשעתיים בודדות ועוד דודה אחת חוצפנית? תעשו מה שאני עושה, אני בודק אילו סדרות משדרים באותו היום בערב החג בטלוויזיה, סוגר לי שתי מצות עם שוקולד למריחה ומתענג. אהה ואני לא שואל את עצמי למה אני לבד?

בנינו אני שואל. אבל את תשובה אני שומר לי… לא לשום דודה שלי.

מלכודת האקסים

התקשרתי אליה. בנינו ציפיתי שתענה, אבל גם קיוויתי שלא תענה. לא יודע למה זה, מה הרגשתי. אין מה לעשות, ככה זה שאתה לא סגור על עצמך. לחזור או לא לחזור לאקסית? היא ענתה לי, עם הקול המוכר. מצד אחד התרגשתי, מצד שני הצטערתי. לא כי ענתהכי התקשרתי. כי זה כישלון שלי להתנתק מהעבר, והעבר צריך להישאר שם. צריך ללמוד ממנו, אבל לא לחזור אליו.

האקסית שלי היא מישהי שאני מאחל לכל אחד. בחיי. לא, לא האקסיות שהייתי נשוי להן (כן הייתי נשוי פעמיים. זה מה יש), אלא האקסית המיתולוגית שלי. זו שתמיד אהבתי, זו שתמיד אני מחפש לחזור אליה כשרע לי ולפעמים היא אליי, כי היא חוף שאני יכול להינצל בין ידיה (ותודה למוש בן ארי). אין מישהו שאין לו אקס כזה או אקסית כזו, שהם תמיד אופציה מחשבתית ראשונה בגלל העובדה שאנחנו כבר שעה וחצי (או יותר) לבד. מה יש באקסים שאנחנו מחפשים אותם? ואם אנחנו כל הזמן מתגעגעים אליהם, אז איך זה שהם אקסים והם לא איתנו? הרי משהו לא היה טוב בקשר הזה, לכן עזבנו או עזבו אותנו, אז מה יועיל אם נחזור? תגידו את זה לעצמכם. בדיוק כמו שאני אומר לעצמי ולא תמיד משכנע אותי. בדיוק כמו בפעם הזו האחרונה.

כן מודה, ניסיתי לחזור לאקסית שלי. בגלל אולי לשכוח מישהי אחרת שנפרדתי ממנה לאחרונה, או להיזכר בימים אחרים, חלקם טובים. חלקם פחות. הסיבה נעוצה לא בהם. מה יש בהם? התשובה היא לא בהם, אלא בנו. כן, כן, בנו. זה עניין של חוסר ביטחון, או של בדידות או התבודדות. סורי. האמת בפנים ומי שלא נוח לו שיסתובב. אנחנו שוב מחפשים אותם כי יכול להיות שאנחנו כרגע לבדנו ונמאס לנו להיות לבדנו, ואנחנו מחפשים מישהו שכבר רצה אותנו והנה אם נפנה אליו הוא יחזור ונרגיש רצויים ונרגיש בעניינים. כי אולי כך נשכח את זה או את זו שהרגע לא רצו אותנו.

כן, בעיניי לחזור לאקסים זה הרבה חוסר ביטחון. אני כרגיל יורה לכם ישר בין העיניים במילים שלי. אז מי שזה קשה לו מוזמן לקרוא אסטרולוגיה ויש פה אחלה מדור בעמודים הבאים, שם תמיד תמצאו את מה שאתם רוצים לשמועפה לא. פה אני אגיד לכם ועל הדרך לי, שאנחנו חוזרים למקום מצוי כי במקום הרצוי לא תמיד רצו אותנו. כואב? נכון. אבל נכון.

אני התנחמתי בזרועות האקסית. גם היא בזרועותיי, עובדה שהיא חזרה. אם לא הייתה רוצה, או הייתה במקום אחר, היא לא הייתה חוזרת, גם אני (כמה פעמים היא סיננה אותי בעבר כי לא התאים לה, וההפך). אבל שנינו הרגשנו שזה לא זה, חיבקנו התנשקנו אבל היינו בראש במקום אחר לגמרי. אני לפחות. את מי אני משקר, גם היא. התקרבנו כי זה סוג של עזרה ראשונה ללב, משהו בסגנון להניח על ליבנו תחבושת (ותודה לאהוד בנאי). נו אתם מבינים על מה אני מדבר. למי יש כח למישהי חדשה שתעשה לנו "פוזות", של כן רוצה או לא רוצה, או בסוף לא רוצה. יש את הישן והמוכר והחדשה שתלך לחפשסוג של  "עזרה ראשונה" לנפש, אבל בעצם זה לא, כי מה אנחנו עושים? מתקנים על ידי משהו שלא עבד? מתקנים טעות בטעות.

האקסית שלי, אני מאחל אותה לכל אחד (בעצם לא…). היא יפה, יפיפייה, חכמה, משכילה, סקסית בטירוף (תאמינו לחכם סידי, בטירוף). היינו משוגעים אחד על השנייה, אבל מצד שני גם שרוטים אחד על השנייה. הרגנו אחד את השנייה מקנאה. קנאה תהומית שהביאה מריבות אינסופיות. מה יצא לי מזה? כלום. מה יצא לה מזה? שום דבר. אז למה לעזאזל לחזור? מה חשבנו לעצמנו ברצון הזה להיפגש? כבר אמרתי, חוסר ביטחון שלא נמצא מישהו כמותם שירצו אותנו! נו תגידו שאני טועה? ברור שלא תגידו.

ומה זה השקעתי. בכדי שתחזור: מסעדה, סרט דאנס בר. בסוף חזרתי הביתה ואמרתי לעצמי שאם אני מרגיש ככה ריקנות, אז למה חשבתי שהיא תמלא אותי? כי מישהי אחרת לא רצתה אותי? או אני לא רציתי אחרת? כי מתחת לשמיכה אני עושה אותה גיבורה (ותודה לדנה אינטרנשיונל). מתחת לשמיכה עם עצמי אני יודע שגם אם המגע מוכר והריח מוכר ואפילו האינטימיות מוכרת, אני מרגיש כאילו היא כבר זרה. למה אני כבר לא מרגיש כמו שהרגשתי כמו פעם? כי הראש מזכיר לי כל הזמן וצריך להזכיר לכם, זה לא זה, זה לא עבד. זה מקולקל. זה שעבר זמן וקצת שכחנו, או נפגענו ממישהו אחר או מישהי אחרת, לא עושה את האקסית למקום טוב יותר עבורנו. האקסים אינם עיר מקלט. אם הם היו עיר מקלט, עוד היינו "גרים" שם. איתם. כמו שאומרים מה שלא הולך בטוב, טוב שלא הולך. (ותודה לי חח).

מה אגיד לכם, הסוף ידוע מראש. זה לא משנה אם זה צלח עבורי או לא. אבל הרגשה כבר לא כמו פעם. נכון, יכול להיות שהיא תקרא עכשיו את זה ותשלח אותי לכל הרוחות ולא אראה אותה יותר, והיא לא תענה לי בעתיד ששוב ארצה להרגיש "טוב" עם עצמי. יכול להיות. אבל מצד שני גם ככה אני בדרך החוצה. בנינו זו הדרך היחידה שאני זוכר בסופו של דבר מאקסית שלי, את הדרך החוצה שהיא הראתה לי. החוצה מחייה, החוצה אל חיי.

חתונה לבנה / טור אישי של משה סידי

אני אתחיל בזה שאני לא עושה חשבון לאף אחד. באמת. אל תכעסו, אלה חיי, אחיה אותם איך שאני רוצה, אני לא נשוי. זה לפעמים חיסרון, בדרך כלל יתרון. תמיד יהיה מי שיגיד שאני כזה וכזה וכזההתרגלתי, האמת לא מפריע לי כבר (רציתי להגיד לא מזיז לי). אחרי שאמרתי את זה, אתם יכולים להגיד מה שתרצו על הטור הזה, שהולך להיות לא פשוט בכלל. כרגיל. נפשי על שולחן הניתוחים של החיים. בטור הכל כך אישי שלי.

יאללה נתחיל.

במשך 8 החודשים האחרונים הייתי במערכת יחסים לא ברורה עם מישהי שהיא כמחצית שנות חיי. אני בן 50, כמו שקוראותיי וקוראיי היקרים יודעים (ואני נראה  נהדר!! ועובד קשה בשביל זה, לא כולל צביעת שיער). זה התחיל משום מקום. נתתי הרצאה בנושא חברתי מסוים, בסיומה ניגשה אליי בחורה צעירה כבת 25 ויפה יפה, וסיפרה לי שמזמן לא שמעה הרצאה כזו ויש לה מה להגיד לי, ואם ארצה לשמוע אז הטלפון שלה מצורף.

מאחר ואני כבר לא בן 15 לצערי, הבנתי שהגברת הצעירה מעוניינת בקשר מסוים. התלבטתי מאוד, לא כי זה משהו שאינו חוקי או מוסרי, אבל עדיין אמרתי לעצמי האם יש סיכוי לדבר כזה? אבל אני לא מכיר הרבה אנשים, גרושים (כמוני) או נשואים, שהיו אומרים לא. התלבטתי מאוד, אבל אחרי תקופה מסוימת התחלנו לדבר. השיחות קלחו, היא שטפה אותי עם הרוח הצעירה שלה, הצחקוקים שלה והעובדה שהיא הייתה נטולת "שמלת כלה" בכל שיחה ודיברה בהתלהבות על החיים מהצד היפה ונתנה לי הרגשה שהיא מעריצה אותי. יודעים מה, אולי לא מעריצה, אבל בהחלט מאוהבת במח שליוגם במראה. מה קרה גם במראה? ולא אל תתחילו לקשקש שהיא רצתה את הכסף שלי, זה לא נכון כי פשוטאין לי כסף (לכו תשלמו מזונות לשתי נשים, נראה אתכן מה יישאר לכם).

לשקר לכם? להגיד לכם שזה לא עשה לי לאגו משהו, אז בוודאי שכן. לא העזתי להיפגש איתה. רציתי לא העזתי. בסוף זה קרה. לא אכניס אתכם לפרטים (למרות שאתם מתים לדעת), אבל אני מאחל לכל אחד מכם לעבור את מה שאני עברתי איתה. בחלומות שלכם זה לא קורה. ככה זה היה במשך כמה חודשים. קשר עם בחורה צעירה שעשתה אותי שמח, שהכניסה לי לא רק את גופה לסיפור, אלא גם את נפשה הצעירה ואני "נדבקתי" בזה.

אף אחת לא עניינה אותי. רק היא היא והיא. לא מצאתי עניין לענות לבחורות אחרות והיו כאלה. בשלב מסוים התחלנו גם לצאת באופן גלוי למקומות. ראיתי את המבטים של האנשים ש"מרכלים", זה הפריע לי, אח"כ התרגלתי, כי בסופו של לילה לא איתם הלכתי למיטה. אז זה לא עניין אותי באמת יותר מחמש דקות אחרי שיצאנו מקום הבילוי. הייתי מאושר. הרבה זמן לא הייתי מאושר כך.

אל תדאגו, אין סוף טוב בסיפורתהיו רגועים. ככל שהזמן עבר היא החלה למצוא תירוצים למה לא להגיע. הכנתי את עצמי לזה מזמן כי ידעתי שאין לזה באמת סיכוי, אבל בפנים עמוק לא רציתי שזה ייגמר. אז מה אם הכנתי את עצמי לזה, על מי אני עובד, היא הייתה חסרה לי, אבל הבנתי שזה נגמר. לפני זמן לא רב היא חידשה את הקשר במלוא עוצמתו, או כך חשבתי. היא סיפרה לי שהיא יוצאת לבת דודתה בצ'ילה וכשתחזור היא רוצה לחזק עוד יותר את הקשר.

חיכיתי שתחזור. הלב שלי חיכה. כן אני איש חזק גדול מנוסה, התאהבתי. לא הייתה לי שליטה על זה. נפלתי בחיקה. מה רבה הייתה הפתעתי כשגיליתי בדרך לא דרך שלא צ'ילה ולא נעליים, לא בת דודה ולא קוזינה. היא טסה לווגאס וכנראה לא לבד. אמרתי לה דברים נוראיים כשגילתי זאת. לא בגלל שרציתי, אלא בגלל שהרגשתי שאני חוטף "בוקס בנפש". איך קמה ועשתה לי את זה. למה השקר? היא הכחישה שהיא בווגאס, הוסיפה עוד קצת שקרים שלא באמת עברו את סף האמת שלי, אבל לבסוף הבינה שאני לא משה פראייר, אלא רק משה סידי ואישרה זאת, תוך שהיא חוסמת אותי ואת האפשרות ליצור איתה קשר.

מה אגיד לכם, שבועיים לא נרדמתי. אמיתי. אני תמיד אמיתי בטורים שלי. חיכיתי שתחזור. חיכיתי להודעה. ההודעה הגיעה. היא הייתה הודעה לקונית "לא רציתי שתדע את האמת כי ידעתי שיכאב לך ועוד כמה שקרים שלא היה כלום בחו"ל ובלה בלה בלה". עניתי לה בצורה הכי מגעילה בעולם, אבל הבנתי שמה שנותר לי זה רק הכבוד שלי. הבנתי "שהפסדתי" אותה  לאחר. רציתי להגיד לה תודה על התקופה הזו, אבל לא הנפש שלי דיברה, אלא האגו שלי והאגו שלי מה זה לא מדבר יפה.

כן, אני יודע שבשלב הזה יש מי שאומר בלב או בקול רם "מגיע לך". מה חשבת שהיא תהיה שלך לנצח? לא. האמת כן. אבל דבר אחד אני רוצה להגיד ולא הספקתי להגיד לה, כי כעסתי עליה. אם הייתה לי אפשרות לחזור על "הטעות" הזו שוב איתה, הייתי חוזר עליה. לא יוצא לאדם להיות מאוהב הרבה בחייו, לי זה קרה פעמיים. איתה זו הייתה פעם השנייה.

וכן יקירי, למרות שחלק מכם אולי שמח לאידי, אני מאחל לך 8 חודשים כאלה של שיכרון חושיםולה? לה אני מאחל שתמצא את ההרגשה המופלאה שנתנה ליגם אם זה היה לזמן קצר.

700 זה כבר מוסד, לא עיתון…

תחזיקו חזק את חתיכת ההיסטוריה שבידיים שלכם. תנהגו בו בעדינות. תעטפו אותו באהבה, שימו אותו במקום חמים, לא חם מידי, כי הוא סובל מחשש מחום, אבל תנו לו הרבה כבוד. מגיע לו. אני מתכוון לגיליון ה-700 של עיתון "המגזין אשדוד". וואלה, 700 זה בובה של מספר…
רק אתמול היה בן 600, איך שהעיתון הזה גדל בלי עין הרע. אני זוכר אותו קטן, הרבה יותר קטן. כנראה שמטפלים בו טוב. בטוח. יודע ממקור ראשון. נותנים לו את כל מה שהוא צריך: ידיעות בלעדיות, סיפורים אנושיים, תמונות מוצלחות, סקופים ומה לא. ככה עיתון גודל כמו שצריך, בדיוק כמו "המגזין אשדוד".

היה לי את העונג ללוות את התהליך הזה של 100 הגיליונות בין ה-600 ל-700 ותאמינו לי (מה חכם סידי ישקר? לפעמים, אבל לא לכם בטוח…), אני מרגיש גם שגדלתי ב-100. לא מאה שנה, חס וחלילה, אלא בגיליונות. לקחתי חלק בכל גיליון וגיליון מאז. חלק שנתתי לא רק מזמני, אלא ממחשבותיי וכן אפשר להגיד בלי להתבייש גם חלק מנפשי. לא פעם הנחתי בידכם לא רק את הגיליון הבא, אלא כאן בטור את חיי. חשופים. לעינכם בלבד.

חשוב לי שתדעו כי כל גיליון של "המגזין אשדוד" הוא עולם בפני עצמו. אנחנו יושבים וחושבים איך להביא לכם את מה שאתם רוצים. את הסיפור הטוב, את הדבר הנוסף. לא לחזור על משהו שכבר ראיתם ו"טעמתם" אצלנו, כי לכל גיליון יש את הטעם ואת "הארומה" השונה, שנתן בסופו של דבר לכל 100 הגיליונות האחרונים שעברו את הדי.אנ.איי שלו. אם תבדקו תגלו שאנחנו, שכותבים כאן, חולקים חלק מהדי.אנ.איי של "המגזין אשדוד". אנחנו "המגזין אשדוד", וגם אתם.

כן אתם. כי אתם עומדים מול עינינו, לא אף אחד אחר. לנו חשוב שאתם תיהנו מהמוצא הזה, מ-100 הגיליונות שעברו בן ה-600 ל-700 ועד ה-800 והלאה. כשאני כותב אתם מול עיניי ומול עיניי חבריי שכותבים, ועושים את העבודה גם מאחורי הקלעים בכדי שהמוצר המצוין הזה שיונח לכם בידיכם, יהיה הדבר הזה שאתם רוצים לחזור אליו שוב. ושוב. ושוב. ככה עד ה-700 שאתם עכשיו קוראים בו.

כל סיום של כתיבה של עיתון עבורנו הוא כמו טיסה "במטוס קרב". אנחנו רוצים להיות מדויקים, יעילים, עניינים. "לפגוע במטרה" בדיוק. להיות "בול" כמה שניתן, לא ליד, אלא בדיוק שם. לכן בסיום כל גיליון ההרגשה היא כמו טייס, לאחר טיסה ארוכה, אבל רק של מילים… אנחנו רוצים לדייק במילים שיגיעו אליכם לא רק לראש, לפעמים גם ללב. לעשות את זה 700 פעם ובהצלחה לא מבוטלת זה לא דבר של מה בכך.

המספר הזה 700, שהוא מספר מחייב, מכניס את "המגזין אשדוד" ומכאן גם אתכם, למועדון יוקרתי מאוד. מועדון של עיתונים שעברו את ה-700 גיליונות. אם אני חושב על זה, הרי שעיתון שמגיע ל-700 גיליונות הוא כבר "מוסד", הוא לא רק עיתון. להמשיך בפרינט הכתוב 700 פעמים, שבוע אחר שבוע, זה הופך את "המגזין אשדוד" למקום של קבע. לבית . כן, זה בית. תאמינו לי והייתי כבר ב"ידיעות אחרונות" הארצי, שם כתבתי 20 שנה (וואלה כמה אני חטייאר…), ולא הרגשתי בבית. אז אם אני מרגיש בבית ב"מגזין אשדוד", הרי שאתם תמיד יותר ממוזמנים לבית. הבית שלנו הוא בעצם הבית שלכם.

ובכלל הרי אין חגיגה בלי בלי בלי עוגה. אז איך נשים 700 נרות על עוגה? זו בעיה לא קטנה. אבל מצד שני כבר שמנו 600 נרות על עוגת הגיליון ה-600, אז נסתדר לעוד 100… וכן עוד אחד גם לגיליון הבא, ה-701… שיביא אותנו למאה השמינית של עיתון "המגזין אשדוד".
דבר אחרון וכמו שאומרים אחרון אחרון חביב… אחרון אבל אולי הראשון. משהו שחשוב להגיד בגיליון ה-700 החגיגי הזה. אי אפשר היה לעשות עיתון טוב בלי קהל קוראים נאמן כמו שאתם. על זה לא צריך לחכות לגיליון ה-800, על זה גם אני רוצה להגיד לכם תודה. תודה לכל אחת ואחד מכם שהקפיד שבוע אחר שבוע "להכניס" אותנו לתוך הבית שלכם, להפוך את "המגזין אשדוד" לחלק מהנוף אצלכם בבית, וזה לא דבר ברור מאליו. להגיד לכם תודה על זה שאתם מוצאים לנו מקום של כבוד בחייכם. זה שווה את כל 700 הגיליונות שיצאו והבאים אחריהם. תודה. מכל הלב ומכל ה-700…

החיים לבד

לפני זמן לא רב הייתי בקשר עם מישהי צעירה ממני. הייתי בגג העולם. אמרתי לעצמי, איזה תותח אתה, תראה מה זה, בן 50 (נראה נהדר אגב…) ומסתובב עם בחורה צעירה כל כך. כנראה שאני תותח על. בסופו של דבר זה נגמר (בצורה לא יפה יש להגיד, כי מה רוצה בחורה צעירה מגבר בגילי? אולי באחד הטורים הבאים אתייחס לזה), והבנתי דרך "המעיים שהתהפכו לי" שאני פתאום לבדי. לא כזה תותח, בעצם קפצון.

אז רגע רגע רגע, מה אני מבלבל אתכם. תותח או קפצון. בואו נעשה סדר. אני חכם סידי כבר לא נשוי (פנוי להצעות מרגע זה 3…2…1) חי לבדי בדירה ששכרתי (דירה, חדר וחצי) ואני מיקרו קוסמוס של גרושים רבים. כן, בעיקר גברים. כי כמו שאמרתי לא פעם, לבד של גבר זה לא לבד של אישה, שכל הילדים איתה בבית.

אז מה עדיף – להיות גרוש או בזוגיות? שאלה מצוינת. אז ככה, אין טוב בלי רע ואין רע בלי טוב. יש רגעים כמו אז עם הצעירונת, שהייתי מסתכל אח"כ על עצמי ושר לי שירים, שמתחילים  ב"סופרמן" או "אגו טריפ". אבל היו לא מעט פעמים שהסתכלתי על הקירות ואמרתי לעצמי, חבל שהם לא יכולים לדבר. כי אין עם מי לדבר.

לא, אני לא מסכן. ברוך השם. אבל עולם של אנשים גרושים הוא עולם בפני עצמו. מימד אחר. אין התנהלות מוכתבת או אוטומטית. בית, עבודה, בית… אבל מצד שני, היא גם לא אוטומטית ולפעמים אתה לא יודע מה תעשה ברגע הזה כשאתה עם עצמך ואתה מחפש את רעש הילדים או רעש החברים שעסוקים בחיי הנישואים שלהם (גם עם הטוב והרע).

לא, אני לא מקנא בנשואים ואולי לפעמים כן. להיות נשוי זו "עבודה במשרה מלאה עם שעות נוספות". אני פוטרתי ממנה או התפטרתי ממנה פעמיים (האמת פעם באשמתי ופעם לא). יש לא מעט נשואים שבקול רם מספרים לבנות זוגם כמה אני מסכן, ובלב פנימה יודעים שהם המסכנים שחיים במקום שהם לא רוצים להיות בו. אבל יש כאלה (לא רבים לצערי) שנמצאים במקום שטוב להם, או שהתרגלו או שהם זקוקים לזוגיות (למרות שכולם זקוקים). לא שופט אף אחד. מי אני שאשפוט, בוודאי אחרי 2 מערכות של נישואים לא מוצלחים. רק אומר, רק מניח את זה פה.

הלאה… להיות גרוש זה להיות הבעלים של עצמך. שאתה מחליט מה לעשות בבית שלך ובחייך, בלי הערות על מגבת שהשארת פה, או חלון שלא סגרת, או מזגן, או למה אתה נוחר, מפליץ, מחרבן… נושם. לזה אני לא מתגעגע. ממש לא.  אבל מצד שני, להיות גרוש זה הרבה עם עצמך. אין לך תמיד עם מי לחלוק רעיון, אכזבה, כאב, הצלחה. הבנתם? מה עדיף, אתם שואלים? לא יודע. לא תמיד אנחנו בוחרים את הלבד. ואין לי כח לקשקושים של אנשים שאומרים שהם לבד מבחירה. אין אחד שרוצה להיות לבד, בוודאי לא מבחירה.

להיות גרוש זה לשלם מזונות ולחשב לקראת סוף החודש כמה נשאר לך לעצמך. לא תמיד נשאר האמת. אבל אין מה לעשות, על בחירות משלמים. לפעמים כלכלית, בעצם תמיד. אבל זה שווה את הכסף אם כל פעם לפני שעלית הביתה חשבת האם שווה לעלות כי בוודאי נריב ואז אתה בורח לעוד שעה שעתיים בחוץ. אז זה שווה כל גרוש (וחלק לא קטן מכם ידידיי הנשואים מבינים אותי עכשיו בלי להוסיף מילה, נכון?). מצטער, אבל אני כהרגלי אמיתי.

ברור לי שאתם עדיין מבולבלים ושואלים את עצמכם, יא חכם סידי אז סגור לנו פינה ותגיד כבר מה עדיף נשוי או גרוש? לבד או ביחד? האמת כמו תמיד היא אי שם באמצע. ברור שעדיף לחיות ביחד עם בת זוגך, אשתך לצד ילדיך, זה קלאסי. ברור שצריך להילחם על הבית (אנחנו מוותרים בקלות, מתגרשים על שטויות לפעמים), אבל לא להילחם בבית. זה הבדל ענק. אם כל יום אתם באים לבית ובעצם מגיעים ל"שדה קרב", אז זה לא שווה, לא חיים פעמיים. אבל יש הבדל ענק להיפרד בגלל שהבית הוא "שדה קרב" של מריבות צעקות וכדומה ליד הילדים וגם לא לידם, לבין פרידה בגלל מה שאני שומע לא פעם כי "נגמרה לי האהבה". למה מה חשבתם, שאם תכירו מישהי או מישהו אחר, אז האהבה תישאר לנצח? כולם אותו חרא. וסליחה על המילה חרא, אבל זו האמת.

ועצה לנשים שבניכן, אם נשארתם עד כאן ולא עזבתם איפשהו עם קללה במהלך הטור הזה – תתייפו לבעל, לא לאנשים בעבודה. תתייעצו עם הבעל לא עם החברה הזו או האחרת, תדאגו לו ולא רק לקרובי המשפחה האחרים. בקיצור תאהבו אותו, כי הוא האיש הכי קרוב אליכן. כי מה בסוף אנחנו רוצים על כל הפוזה והגודל שלנו? מילה טובה. אין לכן מושג כמה מילה טובה תהפוך אותנו בסופו של דבר ל"שפוטים" שלכן. אבל כשאתן כל הזמן עסוקות בלהראות לנו כמה אתן חזקות, באמצעות התעקשות ומריבה, כי אתן רוצות להראות לסביבה שאתן לא פראייריות , אתן גורמות לנו לברוח. אז אתן מחפשות תחליף ולפעמים הוא לא מתקרב למה שהיה לכן. אל תשכחו את הילדים שלכן, איש לא יאהב כמו האבא שלהם.

טוב חייב לענות, יש מישהי בממתינה…

 

קניבליזם נוסח פלסטין

לאחרונה אני מרבה להגיע להרצאות באזור ביה"ח איכילוב בתל אביב (כן, אני מרצה. אתם מוזמנים). אני רואה לא פעם משפחות פלסטינאיות שמגיעות לטיפול בבית החולים, אם מעזה ואם מיהודה ושומרון. זה גורם לי לגאווה מסוימת. אנחנו עם שנותן עזרה למי שנחשבים אויביו. עם שעושה זאת בעיניי הוא עם מוסרי. אני גאה להיות ישראלי ויהודי. לא פעם גם אני מושיט יד לאותם אנשים בעזרה. להראות להם מי אנחנו באמת וגם לעזור עבור הנפש שלי.

זה אנחנו. עכשיו אני מתנצל מראש, מי שאין לו קיבה חזקה שיעבור למדור אחר. מעכשיו כל האמת בפרצוף.

והם, לצערי חלק גדול מהם, לא קטן, הם "חיות אדם". תכעסו, תגידו מה שאתם רוצים על הביטוי, אבל הסרטון של החייל והחיילת שבטעות נקלעו לג'נין וכמעט נעשה בהם לינץ' (כמעט, דיממו והיה על סף שחיטה) על ידי "טורפי אדם" עם דם בידיים, שהגיעו להרוג, להרוג, להרוג, לא לרפא כמונו, להרוג, מלמד שלא יעזור. אין עם מי לדבר ויותר גרוע מזה המילה שלום לא קיימת בלקסיקון שלהם. רק המילה מוות.

האם אתם באמת רואים בישראל עשרות ומאות של אנשים שרצים להרוג פלסטינאי שנקלע לפקק בתל אביב (ובלי עין הרע יש הרבה כאלה. הכוונה פקקים…)? באמת, איך זה היה מתקבל אצלנו. מיד היינו נדהמים איך זה קרה? אני אלך עוד צעד, היו בוודאי גם כאלה שהיו מגוננים על הפלסטינאים שהותקפו. למה? כי זה אנחנו.

אבל הם, הם רק התחרו ביניהם מי יהרוג את החייל והחיילת. הילדים שלי ושלכם. שני צעירים שבטעות נקלעו לג'נין. מה זה? מה זה? נכון לא בוחרים את האויב שלנו, אבל שלא יהיה פה מישהו שינסה לצייר את הפלסטינאים כעם מסכן וסובל. הקאתי את נשמתי כשראיתי את הסרטון. הקאתי את נשמתי מחלאות האדם (רציתי להגיד תת אדם, אבל זו מחמאה עבורם), האלה שרצו רק לראות שני ילדים מתים. הרי לא שכחנו את הלינץ' ברמאללה של שני חיילי מילואים בשנת 2000. תגידו לי אתם, מה זה אם לא פחי זבל אנושיים?

מה שיותר מוציא אותי מדעתי זה אנשים טוענים שצריך לשבת לדבר איתם ועם שכמותם. זה לא ברור לי. מה עוד צריך להבין שאין עם מי לדבר. שאין הבדל בין עזה ליהודה ושומרון. יש שנאה מהולה ברצון לחסל אותנו, מצידם בידיים, תרתי משמע. ראינו את זה.

ומי אומר את זה, מי תומך עדיין במו"מ עם חיות האדם האלה? במסווה של עלאק שלום? אותם אנשים שהביאו עלינו את "אסון אוסלו". אותם הסכמים ב-1993 שהביאו את מרצחינו  לכאן הביתה למדינה, בזמן שכל העולם כבר לא רוצה לראות אותם אחרי שערפאת (מלך החיות) וחבר מרצחיו חיבקו במלחמת המפרץ הראשונה את סדאם חוסיין. מי הציל אותם? אנחנו, כן אנחנו. הבאנו אותם לפה, במסגרת הסכמי אוסלו (להלן אסון אוסלו), נתנו להם חיבוק ויחד עם אירופה הבאנו את מי שרוצה לחסל אותנו לתוכנו. לא להאמין. אז במקום שיסתמו עכשיו  את הפה שלהם, אותם תומכי אוסלו ממשיכים לברבר, בלי להתייחס לעובדות –  אסון אוסלו הוא הסיבה לכל מה שקורה פה.

הגיע הזמן שמישהו לא יהיה פוליטיקלי קורקט. לא אני פה בטור הזה. ראש הממשלה. שיגיד, חאלס נמאס לנו מכם. לכו קיבינימט וכמה שיותר מהר.

הרי אין עם מי לדבר. מה, נדבר עם החמאס, שקיבל שטח עצמאי בעזה, תכלס מדינה, ומזנב בנו על ימין ושמאל כל פעם ואנחנו עוד צריכים להסביר למה אנחנו מגיבים? עם מי? תגידו לי עם מי? עם אבו מאזן מכחיש השואה שעשה על זה דוקטורט וסירב לכל הצעה, כולל 100 אחוזים מהשטח וחלק מזכות השיבה? עם מי נו תגידו מתכנני אסון אוסלו תגידו עם מי? עם  עם שמנסה בידיים שלו להרוג ולקרוע בבשרם של שני חיילים/ילדים בני 20 שנקלעו בטעות לרחוב בג'נין? עם מי?

הרי ברור לכם שאם נעשה שלום עם יהודה ושומרון, הטילים יגיעו גם לתל אביב, למרכז שוסטר בתל אביב, לרמת אביב החדשה. כי מיהודה ושומרון זה קל יותר להגיע לשם מאשר מעזה…

המדריך להורה המבולבל

פעם כשהייתי צעיר ויפה (היום אני רק יפה), אמרו לי: "ילדים קטנים, צרות קטנות". הייתי נוהג לצחוק מזה. אמרתי מה הם מקשקשים… יותר קשה להחליף חיתול ולדאוג שלא תכאב להם הבטן. ילד גדול כבר מדבר, כבר אומר, הוא עצמאי, לא תלוי בי ויודע מה הוא רוצה. "מה אתם מבינים", הייתי מוסיף. האמת, הם צדקו. הבעיות עם ילדים שגדלים, בגיל העשרה, הן פי כמה וכמה קשות וגם התוצאות של הטעויות שלהם הן קשות יותר. אחרי 25 שנה כמחנך שרואה אינספור ילדים והורים, ועוד 21 שנה כהורה בעצמי, קחו כמה עצות שלא נתנו לי, לשאלות שלכם. אל תתביישו, אין גיל ללמידה או פג תוקף לעצות וזו גם רשימה חלקית.

נהיה חברים או הורים?

הדבר הראשון והחשוב ביותר שאתם חייבים, אבל חייבים לזכור, זה שאתם ההורים שלהם, לא הם שלכם. חברים יש להם כבר. לא אמרתי לריב איתם על כל פיפס, לא אמרתי לאבד את הקשר איתם. ממש לא, כן לקרב אליכם, אלה הילדים שלכם בסופו של דבר, אבל דברים שאתם חושבים שהם בגדר הגזמה, תעמידו קו אדום. אל תציבו קו אדום על משהו פעוט, אבל משהו שבעינכם הוא באמת מוגזם, אתם שם לעצור את זה. תתפלאו, למרות שיגידו לכם שאתם מגזימים, הם בעצמם רוצים שתציבו להם קו אדום.

 האם לחטט בדברים שלהם?

כן ולא. לא לחטט בכל דבר, אבל בהחלט להגיד להם כי אתם רוצים לראות את מה שכתוב בנייד ועם מי הם מתכתבים וגם להיכנס למחשב שלהם. זה לא רק כי אתם משלמים עבור הכל, אלא אם תבהירו להם מגיל צעיר שזה נעשה עבורם, כי הראשונים לעזור יהיו אתם. חלק מהם יקבלו זאת, אלה שלא יקבלו פשוט תבהירו להם כי יש כללים. לא נחטט לכם בכל דבר, אבל אנחנו רוצים לדעת עם מי אתם מדברים. כמה פעמים הורים לא ידעו שהילדים שיושבים בחדר ליד, נכנסים לאינטרנט ומדברים עם אנשים שלפעמים אינם יודעים בכלל מי הם, ולמעשה הילד נמצא אולי לידכם אבל בעולם אחר לגמרי.

 לחייב אותו לדבר אליי בכבוד או לוותר?

ברור. בשום פנים ואופן לא לוותר. לא לפתוח בקרב חפירות כאילו העולם חרב על כל מילה, אבל בצורה שקטה ואסרטיבית להגיד להם כי אליכם הם לא ידברו כך. אם זה יחזור, להפעיל סנקציה. בואו תראו איך הם מדברים למורה שהוא לא קרוב משפחתם, המורה שלא מוותר על כבודו יקבל הכי הרבה כבוד. אז אליכם? חשוב מאוד שגם אתם תחזירו כבוד. לא לדבר אל הילד גם בכעס במילים קשות. להעמיד אותו במקום אפשר גם בלי להעליב או לקלל. אבל אני יושב לפעמים באסיפות הורים ורואה איך ילדים מדברים להוריהם ואני מתבייש בזה. אני אגב לא מאפשר לילד כזה להמשיך לדבר ככה להורה ועוצר את זה מיד.

 לבדוק מי חבריהם?

בוודאי ובוודאי. מה זאת אומרת, לא מעניין אתכם לדעת עם מי הם יוצאים ומבלים? יתרה מכך, להתעקש שחבר, חברים, חברות, יעלו אפילו הביתה ותדברו איתם. חשוב מאוד מי האנשים שאיתם הם מבלים. החברים בגיל מסוים הופכים להיות לצערי יותר משמעותיים מאיתנו. אין מה להתבייש, גם אנחנו בעצמנו היינו כך. אבל בשום פנים ואופן אין להסכים שהמשמעות הזו של החברים שלהם אצלם, תביא אותם למקומות שאח"כ תצטרכו להוציא אותם משם.

 לבדוק לאן יצאו?

מה זאת אומרת לבדוק? ברור שכן. לבדוק לאן, עם מי, איפה זה ומתי יחזור. ברור וברור. הרי אתם לא חיים על אי בודד. גם הם לא. אתם צריכים לדעת איפה הילדים שלכם מסתובבים. יש כאלה שאפילו מוצאים דרכים טכנולוגיות בנייד של הילדים לדעת בכל רגע איפה הם. לא, אתם לא חברת בילוש. אבל כן, אתם כן ההורים שלהם. לא פעם ראיתם ילדים שמגיעים ברחוב למצבים נוראיים וההורים שלהם ישנים בבית שנת ישרים. ממש לא. אתם יכולים גם להתקשר או לסמס במהלך הבילוי ולשאול: "איפה אתם?". "הכל בסדר?" זה יעשה טוב גם לילד, תאמינו לי, שידע שמישהו דואג לו.

 להזכיר להם מי כאן בשבילם כל הזמן?

כן, כן וכן. זה מביא אותי לנקודה האחרונה והכי חשובה. הרי אתם תהיו שם עבורם. ברגע האמת, ברגע הצרה רק אתם תהיו שם לעזור להם. גם את זה חשוב להגיד להם. הרי בזמן צרה אמיתית רוב החברים שלהם, אם לא כולם, ייעלמו. חברים זה גם דבר זמני. תספרו להם על חברים שהיו לכם ובמהלך חייכם את רובם אתם כבר לא ראיתם שנים. מי נשאר עבורכם תמיד? ההורים. למי פניתם בעזרה מיידית וידעתם שתמיד יהיו שם עבורכם ולא משנה באיזה גיל? ההורים. חשוב שתדעו, איך שאתם מתייחסים להורים שלכם לפני הילדים שלכם, הם יתייחסו אליכם. גם זה טיפ חשוב מאוד. אני תמיד נוהג לשאול את הבנות שלי איפה הן, ולהוסיף שאם יש בעיה אני פה. הן יודעות את זה והן גם משתמשות בעזרה זו, אם הן צריכות.

אסיים במשפט שאני מאוד מאמין בו: "מעץ תפוחים לא נופלים אגסים…". חשוב שתדעו שכל מה שהילדים שלכם יהיו, זה מה שאתם הראתם להם, לטוב ולרע. תנסו למלא את התוכן הזה כבר מגיל צעיר, כשהם עדיין מסתכלים אליכם ועליכם בתוכן שימלא אותם לטובה. לא, אתם לא סופרמנים וסופרוומניות, מותר לכם לטעות, אבל הסך הכל חייב להיות חיובי. אח"כ שלא תגידו שלא אמרתי לכם, "שילדים קטנים זה צרות קטנות….".

X