חכם סידי

כשקמתי בבוקר ביום ראשון השבוע, ברבע לשבע ביום חופשה, אמרתי לעצמי שטעיתי. כשהייתי בדרך חזרה בסביבות תשע וחצי, הבנתי שזה היה שווה. שווה לערער, אסור לוותר. לכו תערערו בהמוניכם. לכו. הנהגים נוהרים לבתי משפט.

יאללה להסבר. לפני כחצי שנה פלוס מינוס (עזבו אותי מתי בול), קבלתי הודעה בדואר שעליי לשלם 500 שקלים. למה? כי "התנהגתי באופן שקיפחה זכות של אחר להתשתמש שימוש מלא בדרך". בקיצור מכבסת מילים בכדי להוציא עוד כסף מנהגים, "הספורט הלאומי", של משטרת התנועה, או מדינת ישראל אם תרצו.

וואלה אני לא כזה "עבריין הגה" ולא זכרתי שעשיתי את זה, בוודאי לא עצר אותי שוטר ורשם לי דוח. להודעה לא צורפה תמונה ונראה לי הזוי לשלם. אמרתי לעצמי שהמדינה "זרקה חכה" וואלה הפעם לא אשלם – ביקשתי להישפט. כל מי ששמע שאני ביקשתי להישפט אמר לי שעשיתי טעות. אז הוא אמר. הנה אני עושה ספוילר לסיום, תערערו. תערערו נהגים ונהגות יקרים. תציפו את בתי המשפט לתעבורה, זה משתלם. תאמינו לי זה משתלם ברמה של ללקק את האצבעות. עוד מעט תבינו.

בקיצר הגעתי ביום הדיון לבית המשפט לתעבורה בתל אביב לשם זומנתי. יפה? יפה. נמשיך? וואלה נמשיך. באולם המשפטי היו עוד כמה טרוטי עיניים וטרוטת עיניים אחת כמוני, שהשכימו קום ו"הנמיכו טוס"…לבית המשפט. באולם  הדיונים חיכתה התובעת, אישה דיי נחמדה, לא צעירה כבר, אבל נחמדה, הלנה שמה. היא ביקשה ממני להביא את הדוח. מכאן שבו על כסא. הכל אמתי, נשבע בכל הקדושים והאימהות ושאר בני המשפחה המורחבת של אבותינו.

הלנה חיפשה בערמת התיקים ואמרה לי: "התיק שלך לא פה". אני מיד הראיתי את התאריך כמצטדק והוספתי שאני ביקשתי להישפט.. הלנה אמרה כי אולי הוציאו את התיק רק היום, מה שלא אמר לי דבר או חצי דבר. . הלנה הציצה בדוח ואמרה לי שזו "מצלמה טקטית שצילמה אותי. "יופי" עניתי, אז איפה התמונה של העבירה? (בנינו, מעניין איך יצאתי, אם תפסו את הצד היפה שלי) הלנה בלי להרים ראש נוסף אמרה לי כי אם אני לא מודה אז אצטרך לבוא שוב כי יצטרכו למצוא את התמונות.

בחייאת , אתם קולטים? המדינה, המשטרה, מי שתרצו זימנו אותי, אני מגיע, לוקח יום חופש (למרות שאני בחופשה, אבל את זה רק אני ועכשיו אתם יודעים), התיק לא נמצא, התמונות של העבירה בכלל לא הוצאו ואני עוד צריך לבוא שוב?. יענו תבוא, תודה ותשלם. בסדרררר רק אני אסכים לזה. תתקדמו.

הבנתי שנפתח לי פה פתח לא קטן. "אני לא אשלם על מה שלא עשיתי. או לא ניתן להוכיח". חגגתי על המידע של הלנה. הלנה הרימה ראש הציצה בי ואמרה : "טוב כמה אתה מוכן לשלם?" ככה. ככה בדיוק. "למה שאשלם? לא עשיתי כלום". הלנה הסתכלה אליי במבט חד ואמרה: "אתה רוצה לבוא שוב?". כאן הבנתי שעליתי קצת על עץ גבוה מידי ועניתי: "כמה אשלם?". כן, כן, בדיוק כמו בחנות בגדים במו"מ על חולצת פולו, 3 כפתורים, בצבע בז' (כל אחד והסגנון שלו). האנשים שעמדו אחריי מחכים להלנה כבר נעו בעצבנות. הרגשתי כמו במחאת העדה האתיופית, צודק, אבל מגזים. "150 שקלים בלי נקודות", ירתה הלנה. זוכרים? הקנס עמד על 500. "אמרת 100?" הגבתי. "טוב 100", סגרה איתי הלנה את עסקת השבוע, לפחות שלי. :"תגיד לשופטת שאתה מודה".

לידי עמד דורון ויגלר עו"ד מתמחה בעניין, שהיה נחמד אליי כל הזמן ועזר לי (וזה הזמן להמליץ עליו. ראיתי אותו בפעולה). עו"ד ויגלר הסביר לי כי פחות מ-100 שקלים אין קנס וכדאי שאקח בשתי ידיים. לקחתי.

כבוד השופטת, ענת יהב, שאצלה באולם אי אפשר אפילו להתעניין בנייד, והיא חביבה כלל שתהיה , הזכירה לי מורה בבית ספר בחטיבת ביניים (אולי כי אני גם כזה), אישרה את ההסכם, וכששאלה אותי מה אני אומר, עניתי: "אני מבקש לכבד". ככה כתוב בפרוטוקול, למרות שכולה אמרתי, "טוב"…אבל זה היה היום שלי, א למה להיכנס לזוטות ולאותיות.

הסוף היה שבדיון של מדינת ישראל נגד משה סידי תיק 11…(יש המשך. נראה לכם אגיד לכם?) התוצאה הייתה: מדינת ישראל 100 משה 400 (שזה ההפרש מהקנס המקורי).

מה למדתי מזה? למדתי שיש מסעדה מצוינת באזור תל אביב (לא פינקו יותר מידי לא נפרגן בשם) ובחורה אחת שלא הבינה מה קרה אני פתאום מפרגן בארוחת 3 מנות, פלוס יין..פלוס…טוב זה יותר מידי אינפורמציה.

למדתי גם שאם אתה לא מוותר כי אתה צודק, אז אתה תנצח בסוף. גם אם מדובר במדינה שלפעמים כל מה שהיא עושה זה רק לחפש איפה האזרח לא בסדר. בזמן שאני הייתי 3 בתור (בסוף רביעי, כי נתתי את התור לאיש עם כאבי גב. נשבע לכם) ונכנסתי רביעי, עשתה המדינה משהו כמו 3500 שקל, שזה כולל את המאה שלי. זה היה בערך בשעה. לכו תערערו אולי זה ייגמר באיזה כוס יין , עם נרות וארוחת גורמה…סרט טוב, או כל בילוי אחר….את החשבון תעבירו למשטרת התנועה…

אסי עזר, שמחזיק מעצמו יו"ר איגוד קהילת הלהט"ב בארץ, או לפחות "דה פרזידנט", הקריא מעל במה במצעד הגאווה בתל אביב טוקבקים על המצעד. אחד מהטוקבקים היה עדין ולא מטנף, טוקבק בו מישהו אמר כי קשה לו עם ההתערטלות של חלק מהצועדים. דבר לגיטימי. עזר "הנשיא", אסי, לא וייצמן, לעג לו ואמר: "נשמה, נתסדר בלעדייך"… וכל יתר הנוכחים פרצו במחיאות כפיים ובצרחות הסכמה. לא מר עזר, דווקא אתם כן צריכים אותו ואת שכמותו. כי הרי הגאווה לא נועדה רק למי שצועד, אלא גאווה ללגיטימיות גם עבור מי שאינו חלק מהקהילה. דווקא את אלה אתם צריכים לקרב. לא להרחיק.

אל תקראו לי חשוך, באמת שלא. אני בעד לתת לכל אדם לעשות כרצונו כל עוד הוא לא מפריע לאחר. יענו לי. מי שרוצה להיות הומו שיהיה ומי שרוצה להיות לסבית גם יכולה, וזה כולל את כל מי ומה בכל הגדרה. אני לא נגד משפחה בהרכבים שונים, כל עוד לילדים טוב. יכולה להיות משפחה רגילה של אבא ואמא והילדים יסבלו, ויכולה להיות משפחה של אבא ואבא והילד יחיה מעולה. בחיי גם לא צריך לשאול אותי. אני בגילי ואחרי מה שעברתי בחיי, לא שופט אף אחד. למה מי אני?

אבל (תודו שידעתם שיבוא אבל)… מצעד הגאווה בתל אביב לא עבר בשקט גמור מבחינתי. דווקא אחד כמוני שקל לשכנע אותו שזכותם לצעוד, דווקא לי גרמו חלק מהצועדים לחשוב פעמיים. אני בעד שיצעדו, אבל איפה עובר הגבול של הפרובוקטיביות? האם להתערטל זו גאווה? האם קהילת הלהט"בים היא רק מה שקרה בתל אביב? המוחצנות המוגזמת? האם זה מה שהקהילה הזו רצתה להראות? שאנשים בחלקם מסתובבים נטולי בגדים? (והיה עוד קיצוני מזה) באמת? זו גאווה? אם זו הגאווה, היא מאוד חלקית בעיניי.

אני מכיר לא מעט אנשים שהם חלק מהקהילה, שהקימו בית ומשפחה. נשים שבחרו באישה אחרת והביאו ילדים וגברים שבחרו בגבר אחר ויחד מנהלים משפחה מדהימה. הם חיים את חייהם הנורמטיביים, כן, הנורמטיביים בעיניי. מגדלים את הילד שולחים אותו לגן, לביה"ס, לצבא, דואגים לו. זו הגאווה האמיתית. זוג מאותו המין שבנה לו יחד בית, שחי כמו שצריך. יש גם רווקים ורווקות כאלה שמנהלים חיים רגילים… וכן הם רגילים כמו שאני מנהל חיים רגילים. אנשים אלה לא יגידו את זה, אבל הם כל כך רחוקים מאותם אנשים שבחרו להסתובב בעירום במצעד או לעשות דברים קיצוניים בפרהסיה (ואחסוך את התיאורים). איפה הגאווה פה?

נחזור רגע לאדון אסי עזר, יו"ר של עצמו לענייני גייז. נחזור רגע לתשובה שלו. אסי עזר חגג בתשובה שלו את הרגע הבודד של המצעד. הוא שלח קיבינימט את אותו טוקבקיסט שרצה רק לשאול, להבין, להעז, להגיד משהו אחר. הרי את מה משמרת הקהילה בדיוק? את זה, את האחר, השונה. אז באותו יום הטוקבקיסט היה השונה. אז דווקא לקרב, לא להרחיק.

יתרה מכך, אם אני לא טועה עזר רוצה לחגוג כל רגע את העובדה שכל יום מיומות השנה קהילת הלהט"ב היא חלק מהחברה הזו, והיא אכן חלק מהחברה הזו. היא חלק מהחברה הזו ואין לה צורך להתחפש בקיצוניות, או אם נגזים כמו שחלק מהם הגזימו, לא ללבוש כלום בקיצוניות, או ללבוש מינימום שבמינימום. אם מר עזר רוצה לחגוג רק את הרגע, אז אין בעיה. קח את הרגע ותפסיד את היתר. קח את הרגע ותרחיק כל מי שחושב מעט אחרת, או חושב שמצעד גאווה זה העיקרון ולא מה לבשת בארון… או במקרה הזה מה לא לבשתם שיצאתם מהארון. אבל אם עזר ואחרים רוצים להיות חלק "מהמיינסטרים", הם אומנם לא צריכים את אישורי, אבל הם גם צריכים להבין שלמיינסטרים יש מחיר מסוים. במקרה הזה זה כולל גם קצת לכבד את מי שצועד לידך, לא במצעד אלא במיינסטרים היומיומי. להתערטל או לעשות דברים קיצוניים יותר בשם המצעד הזה, אין בו שום התקדמות לכיוון הנורמה החברתית, אלא בדיוק ההפך, הרחקה.

מה יזכרו ממצעד הגאווה בתל אביב? לא אלה שצעדו שם. לא אלה שעשו כרצונם. דווקא אלה שאליהם היה מופנה המצעד? אם יזכרו את העובדה שאנשים מספיק אמיצים לעמוד מאחורי המיניות שלהם, זו גאווה. אבל אם יזכרו את ההגזמה החשופה תרתי משמע של חלק אחר, אין פה אפילו חצי גאווה.

ומר עזר. תן חיבוק… ותמיד לקרב, לקרב לקרב.

די כבר נמאס כבר. אני רואה אתכם גם רגע אחד אחרי שהקליק של המצלמה שלכם בנייד נגמר. רואה שחלק גדול מהרגע שמתקבע בתמונה הוא לא אמיתי, שלא לומר הכי שקרי שראינו, מצולם. לי זה נמאס. נמאס לי לראות כל הזמן אנשים שמעלים תמונות שלהם כאילו הם בשיא הכיף בחייהם, שזה באמת בלתי אפשרי לצייר תמונה קבועה בצבעים האלה הוורודים בואכה מסנוורים. די יש בחיים המון שחור והמון אפור…

פעם אחת אני רוצה לראות שמישהו יעלה תמונה שלו כשהוא עצבני, כשהוא רב, כשהוא מדוכא, כשהוא הוא עצמו. לא כשהוא אורח של עצמו לרגע, שלאחריו הוא חוזר להיות לפעמים אדם אחר לגמרי. העיקר מה יגידו השכנים… ויתר החברים אצלו, באינסטוש, בפייסבוש, בלא יודע באיזה ממוש… מושלם זה לא.

אז מי כמוני לא ירים את הכפפה שאני זרקתי לעצמי. ביקשתי בשבת האחרונה שאנשים יעלו תמונה אחת שלהם ברגע אמיתי, לא ברגע מאולתר. אחת. לא כזו עם שפתיים של סרט אנימציה, סטייל דונאלד דאק, או סרט הוליוודי עם רקע של האופק… תמונה שתאמת את השקר הווירטואלי. תמונה שלהם כשהם לא הכי ורודים משמחה. משהו שאיש לא יעשה. כולם החיים שלהם תותים, גם אם הם לא יודעים כמה עולה קילו כזה…

כמובן שאני התחלתי והעליתי תמונה שלי בשבת לבד בבית כשאני עם… המחשב והטלוויזיה, בלבד, שני ידידיו האמיתיים ולפעמים היחידים, בוודאי בשבת, של הגבר הגרוש. תמונה שיש בה הרבה מאוד כאב. מה לעשות. כי בשבת באמת אתה יודע מה מקומך בחיים. העליתי תמונה שהיא דוח מצב. רגע שלא נדווח עליו, כי מי רוצה לראות אותנו ככה. אנחנו רק הפי הפי ג'וי ג'וי (יענו שמחים ורוקדים כל הזמן. או לפחות עושים תמונה כזו…).

כתבתי שם שאני יודע שמעטים יגיבו בסימן שהם מסכימים, מעטים יותר יעלו תמונה, אבל כולם יהנהנו בליבם לאות הסכמה. וואלה צדקתי. לצערי צדקתי. חלק שחושבים כמוני הגיבו בכמה משפטים, היתר נאלמו ובעיקר נעלמו או בסדר הפוך כי הם מדברים רק בתמונה של שמחה, לא במילים של תיאור מצבם האמיתי.

הייתה תמונה אחת של מישהו מספיק אמיץ, שהעלה תמונה של הבן שלו רובץ על הספה כשהוא מבקש ממנו לעשות משהו יחד, והילד המתבגר, חוזר לנייד שלו על הספה. זה היה הכי קרוב לאומץ. אחרים שלחו הודעה בפרטי ואמרו לי שהם מבקשים שאני אמחק את הפוסט כי זה בעיקר פוגע בי. בי? אולי זה סודק להם את התמונה שלהם. אבל תרתי משמע.

תראו, טיפש אני לא. אף אחד לא רוצה באמת שידעו שהוא רב הרגע עם מישהו, קרוב או רחוק. שהחובות הרגו אותו, שהחיים עייפו אותו. אני מבין את זה. אף אחד לא רוצה להראות את האמת, סליחה, את מה שלא מצטלם טוב. אבל מה לעשות אנשים, החיים לא תמיד מצטלמים טוב. פעם כתבתי שהעולם הוא ריקני עם מצלמה. וואלה כמה זה נכון. תודו. תודה.

אבל מצד שני אני לא מבין את הצורך הבלתי נשלט להראות לכולם, משהו בסגנון: "הנה עכשיו טוב לי, עכשיו אני משחק את האיש המאושר בעולם. הנה תראו אותי. טוב לי. מה אתם לא רואים? הנה תראו תמונה כזו", או משהו כזה. אני באמת לא מבין את זה. מבין שלא צריך תמונה של דיכאון, אבל אל תעלו גם תמונה של פסטיבל, כי בנינו החיים שלכם הם לא כל היום פסטיבל, לפעמים יש גם סקנדל. אז פסטיבל מצטלם הרבה יותר טוב  מסקנדל, אבל בכל זאת אולי תאזנו. כי בנינו אתם משקרים.

אתם לא משקרים אותי. אני כבר ילד גדול ומבין שהגברות שהעלו תמונה של עושות כיף במועדון או בבר, או אלוהי המצלמה יודע איפה, יחזרו הביתה לבד, עם עצמן, סליחה עם מכשיר כבוי שבו מצלמה שברגעים האלה, לא פותחת את עיניה לעולם (כי זה רגע חרא שתחלקו עם עצמכם בלבד), או לעולם (האמיתי) ברגעים האלה. זה יכול להיות רגע אחד אחרי שהעלו תמונה של "עושים פה חיים" וזה כולל אנשים בלי חיים.

אתם משקרים בעיקר את עצמכם, כי החיים אינם וירטואליים. החיים הם בשר ודם. החיים אינם גודל התמונה שאני מעלה שכולם יראו, אלא דווקא תמונה שאתם מסתירים מפני כולם. אז מה, התמונה של הבכאילו, פתרה לכם את הבעיה? לא. הקלה עליה? ממש ממש לא. אז מה כן? היא רק שלחה אתכם לרגע אחד של התעלמות מהמציאות. להתעלם מראשה המכוער של האמת שמיד ירים ראשו.

נכון, נכון, אין צורך לשלוח אותי לארכיון התמונות שלי, גם אצלי יש רגעים של "תמונות מאושרות" איפשהו ששמורות אצלי. גם אני לוקח חלק במשחק השקר הזה, כי גם אני חיה חברתית, אבל אני יודע בפנים עמוק, וגם לא כזה עמוק, שהתמונה הזו תישלח ליד עוד תמונות נוספות, בדיוק כמו אצלכם, בכדי להיזכר באושר הזה שלא היה, אצטרך לדפדף אחורה… אבל זה לצערי לא יקדם אותי אפילו לא צעד אחד קדימה…

מישהו ישב לא רחוק ממני בסאבווי, בניו יורק. צעק והתלונן על כאבים כאילו אין מחר. כולם נבהלו וברחו לקרון הסמוך. מהר מאוד הקרון הצפוף עד לפני מספר שניות קודם לכן, התרוקן. מי שניגשו לעזור לו היו אני ועוד אדם אחד שניסנו לבדוק מה אפשר לסייע,. זהו רק שנינו, לא יותר. לעזור הרבה לא עזרנו והוא ירד בתחנה הבאה, אבל דבר אחד קפץ לי ישר לראש – בישראל זה לא היה קורה.

בישראל מיד כולם היו רצים, אבל לא לקרון האחר, אלא לעזור לו. כל אחד היה בצבא "חובש קרבי" וכל אחד עבר קורס עזרה ראשונה או מינימום רופא בפוטנציה. בקיצור הוא לא היה יורד בתחנה הבאה בוודאי לא בכוחות עצמו. זה בטוח. זה היופי בארץ שלנו.

אבל זה רק אחד הדברים. כל מי שנוסע לחו"ל מבין עד כמה יש הכל בישראל. עד כמה לא חסר לנו פה כלום. עד כמה האומה הזו ב-71 שנות קיומה התקדמה לא פחות מאשר ארה"ב הגדולה (אולי בממדים קטנים יותר) ב-243 שנותיה. אין לנו מה להתבייש. נהפכו, מי שיגיד מילה על ישראל יהיה לו עסק איתי. טוב אולי זה לא מפחיד, כי אני לא משהו בכח, אבל במילים אני שמשון הגיבור.

הרבה פעמים נסיעה לחו"ל מביאה געגועים לא רק למשפחה אלא לארץ שלנו. קחו לדוגמא את ארה"ב. אומה עצלנית (לא מצטער), עם השמנת יתר (לא מתנצל), שהולכת רק לפי החוקים ולא יודעת שיש אפור (לא מבקש סליחה), שלא דואגת לאזרחיה (לא מתחרט על העלבות) ורק התחלתי את הרשימה. בארה"ב אתה מסתובב ויכול לראות אנשים שעולים לגורדי שחקים בחליפות ולמטה בכל קרן זווית יושב הומלס שמתחנן לצ'איינז (יענו כסף קטן).

עזבו את זה. אם אנחנו כבר בקרון ההוא בניו יורק, הרי לפני שעלינו לרכבת, יענו סאבווי (תנו לעשות פוזות) היו שם מכונות לתשלום. לא הכרנו אותן ושמחנו כל כך לראות מישהו שלפי המדים שלו עובד ברכבת התחתית. אם אני לא טועה החברה שמה MTA או משהו כזה. הוא הסתכל עלינו בחצי בוז על חוזר ההבנה שלנו ואמר לנו בלי לחשוב פעמיים: "אני לא אחראי על הכרטיסים" והלך בלי למצמץ, או במילים אחרות, "לכו קיבינימט מצידי, גם אם אני עובד פה". איפה,? בישראל, הוא היה מסביר, מראה, עוזר ואפילו מחכה לראות אם עברנו. שם זה –  "תמות אתה לא מעניין", אתה עוד אחד שהוא כלום ושום דבר.

רגע, רגע אל תלכו. יש עוד מלא. במקומות לא מעטים בארה"ב, נניח בלוס אנג'לס, הוליווד (עוד בלוף)  לדוגמא בלבד (שנסגרת בשעה שבישראל רק יוצאים לבלות), אם תבקש מהו שלא כתוב "בספר ההוראות שלהם לחיים", לא יעזור לך בית דין של מעלה או מטה, אתה לא תקבל שירות, או שיתנהגו כמו צנונית שהרגע יצאה קרירה מהאדמה. וזו יקירי הייתה עוד מחמאה. קבלו סיפור. החזרנו את מפתחות החדר במלון. שנייה אח"כ נזכרנו כי שכחנו שם משקפיים. מה זה שנייה, חצי רגע. הסתובבנו (הרגל עוד הייתה במקום הקודם) שוב וביקשנו מאותו אדם את המפתח. אותו מפתח שעוד עומד על הדלפק לידו. הוא ענה לנו, שבו רגע: "אני צריך תעודה מזהה"…מה? מה? מה תעודה. הרגע החזרנו לך את המפתח. כן הוא ביקש תעודה מזהה. רגע לפני שהראנו לא את טביעות האצבעות המזהות שלנו מקרוב לפנים, ביקשנו מנהל ואחרי מו"מ המנהל ניאות לתת את המפתח, שהרגע החזרנו ועוד עמד על הדלפק? הבנתם?  בישראל כבר היו נותנים ואפילו מחייכים. נו טוב לא בטוח מחייכים.

ואל תגידו לי בישראל יקר. באמת? סעו תראו (לא להשוות עכשיו לרומניה או תאילנד. תשוו למדינה מפותחת). כל דבר שם הם לוקחים זה כסף ובגדול. בכלל ההרגשה הייתה שאני נראה כמו דולר. לא רזה, אבל בעיקר ירוק…איפה אפשר לנצל ניצלו (נכון גם בארץ, אבל הממדים קטנים יותר, האמינו לי). הם סוגדים שם לדולר. בישראל אוהבים כסף, אבל לא ככה. שם זה קודם כסף אח"כ בנאדם. בישראל זה עדיין לא ככה (לפחות בחלק מהמקומות שאני מכיר), לא כולל בנקים.

במה הם טובים האמריקאים שמנסים לנהל את העולם? (אגב הכל אצלם הפוך. מידות הנעל, מידת המהירות, המשקל, התאריך, הכל הפוך, להיות עלאק מיוחדים והם הכי שבלוניים), הם טובים באוכל. הכל אצלם בגדול. אתה קונה שתייה זה בגודל פי שתיים, ועוד כל הזמן תמלא חופשי. הכל מלא בשומן, ארוחת הבוקר שלהם זה נקניקיות, בדרך כלל חזיר, גבינה, תפוחי אדמה, ביצים ולחמנייה והכל יחד. נשבע. כאילו מיליון ומאה קלוריות על הסובוח. איך הקיבה שלהם עומדת בזה…? כנראה כשהראש ריק, הבטן סופגת הכל.

רק שתדעו שכל מה שכתבתי כאן זה עוד רשימה חלקית……נשבע לכם בכל הקדושים. שלנו לא שלהם. הייתי עוד עדין. למרות שלא מגיע להם.

נכון, תגידו שהם האומה הכי גדולה. אז? זה לקח להם כמעט 250 שנה. תאמינו לי תנו לישראל לנהל א ארה"ב ונשדרג אותה בלי להוסיף 1.90 במקדונלדס. אפשר להגיד עלינו הכל, שאנחנו אסייתיים, חמי מזג, חצופים, לא עושים חשבון…אבל כשהחשבון כבר מגיע בישראל…התוצאה יוצאת שווה יותר.

נסתי לסיים בלי ללכלך. אז הנה. היה בכל זאת זוג נחמד. כשהיינו בבוורלי הילס (אזור מנותק תרתי משמע וריח הפלצנות הרג אותנו) שנראית משהו מיוחד רק בסרטים, הגענו לחנות שוקולד קטנה. הבעלים סטיב ומדלן זהיר היו כל כך נחמדים שכמעט שכחנו כל מה שאמרנו על ארה"ב עד עכשיו. אבל אז הסתבר….כי הם זוג יהודים פרסיים אוהבי ישראל ובעיקר אוהבי אדם…..נו מה חשבתם אחרת….?איך הם אמרו לא נגעתי…"עם ישראל חי"….מפה אין לי כבר מה להגיד.

קודם כל אני לא מתכוון להתלהם פה ולהגיד, תכבשו את עזה. יש מחיר לא פשוט לכבוש את עזה. אני לא מדבר רק על המחיר הקשה שנשלם בנפש, אני מדבר על אוכלוסייה בת כ-2 מיליון בני אדם (פלוס מינוס, תלוי את מי שואלים), שצריך לשלוט עליה ולנהל אותה. למרות שהם מאוד ירצו את זה, במקום שלטון החמאס. אז בואו נהיה ריאליים. אפשר בשיחת סלון לצעוק, "מלחמה", "לכבוש", "לחסל", אם אתה צריך לקבל החלטה, כמו ראש ממשלה, זה אחרת. אחרי שהבהרנו את זה, נמשיך.

אי אפשר להמשיך ככה, פשוט אי אפשר. לא צריך להיות מומחה למזרח התיכון לדעת כשנורה טיל על תל אביב לפני כשבועיים, שהוא ייפול שוב, הפעם במקום אחר. ישראל שתקה, התקפלה וחטפה. לצערי זו השפה שמבינים אנשי החמאס בעזה. כח יענה בעוד יותר כח. לא מעניין לי את המקום עליו אני יושב (ורציתי להגיד איבר אחר), אם זה ג'יהאד אסלמי שהוא ארגון טרור סורר, שירה, או חמאס ארגון טרור שולט. כל 10 אנשים שם פותחים ארגון לקבל חלק מכספי הפרוטקשן שאנחנו משלמים לחמאס לא לירות עלינו. לא להאמין. אבל באמת לא מעניין לי את השמאלית. ברגע שיורים טילים, רקטות מרגמה, צריך לפעול בכל הכח. אחרת זה לא ייגמר. וזה לא ייגמר אנשים.

אז מה אני מציע? אם אני נגד כיבוש רצועת עזה? אהה זה פשוט מאוד. להתחיל לירות על מתקנים של חמאס, ג'יהאד אסלמי וראשי הארגונים. תגידו יורים? אני אחזיק את הבטן לא לצחוק. יורים על מתקנים ריקים? שמעתם? ריקים! בעוד הם יורים על ישובים לפגוע במי שאפשר, אנחנו מודיעים להם, מקישים בגג עם טיל, נותנים זמן התארגנות ואז יורים על מקומות ריקים! מדינה מטומטמת, על גבול הלא נורמאלית. רגע יש עוד פתרון.

אריאל שרון ז"ל, עד שיצא מעזה, מצא לזה פתרון. הוא החל ב"חיסול ממוקד". ללכת על הראש של המנהיגים. אף אחד מהם לא הוציא את ראשו מהפחד. הוא הוריד אחד אחרי השני. הם הבינו מהר שיש "ראיס" בישראל שמדבר בשפה הנכונה והורידו לחץ. אבל עכשיו ראש הממשלה (שיש טוענים שאין לו תחליף? אז הוא אל?) לא עושה את זה. למה ? תשאלו אותו. איך יכול להיות שיחיא סינוואר, ראש הזרוע הצבאית של חמאס יורה עלינו, משבש את חיינו, את שלום ילדנו ובסוף צועד בגלוי ב"צעדת השיבה". שם תורידו לו את הראש ותראו שבמקום שיבה, עושים עליו שבעה… הבא בתור יבין, שאם הוא יגזים, אז גם הוא יקבל בראש. תאמינו לי יהיה פה שקט.

אבל אנחנו צריכים איזה טיל על עזריאלי, איזה אסון בקנה מידה לאומי. חבל שזה המצב. אני לא מגלה את אמריקה, אבל דין עוטף עזה כדין תל אביב. מה זה? רק שנופל בתל אביב זה פוגע בישראל? למה כשנופל בשדרות זה לא ישראל? זו מדינה אחרת? כמה שנים זה כבר, 13 שנה? די כבר. מרגמה אחת על העוטף צריכה להיענות כאילו נורה טיל על רחוב אלנבי בתל אביב. הגיע מצב שיש אנשים שחס וחלילה מתפללים שיפול על תל אביב, קרי מרכז הארץ, כמו שנפל באזור השרון השבוע, בכדי שתהיה תגובה. אנחנו זוכרים את צחי הנגבי אומר שלא נורא, אז נפל בעוטף, או משהו כזה? מה אתם חושבים, בצד השני לא רואים את הדברים?

תגידו לי אתם, אם אתם הייתם יודעים שכל יום אתם תפגעו בדלת של השכן ולא יעשו לכם כלום, לא תמשיכו? אתם תזהרו רק לא לפגוע לו במרפסת כי זה מפריע לו. אז אם נסביר את האנלוגיה, מבחינת החמאס אזור הדרום זה בסדר כי ישראל מגיב בכאילו וקצת פנימה בישראל, תל אביב, השרון, אז זה מסוכן עבורם. אבל למה שלא ימשיכו? הרי זה עובד להם מעל עשור?

ואל תתבלבלו, בסופו של דבר זה כסף. וואלה הדולר הוא הדת הכי חזקה שיש והוא גם ירוק, כמו הצבע הקדוש באסלאם. חמאס, שמנהל כמו ארגון טרור ומאפייה אחת גדולה עם מקורבים לצלחת שמקבלים יותר מאשר המרוחקים ממנה, רוצה כל הזמן עוד מזוודות עם כסף. התחיל ב-15 מיליון דולר, מבקשים 16 ועכשיו 20 מיליון. ממש פרוטקשן ומה עושה ישראל? מגדילה את התגובה? לא. מגדילה את המזוודות ומעבירה שוב ושוב. כל טיל עולה המחיר, אז שישלמו את המחיר תושבי הדרום, זה בסדר. אז זה ממש לא בסדר. זה אפילו בגדר אסון לאומי. כסף תמורת שקט? מה אנחנו מדינה או עסק שחושש מעבריין? ולא אמרתי מילה על המהומות האחרונות בשטחים נגד שחיתות החמאס. מה עשו בחמאס? ירו על ישראל, ישראל הגיבה ועכשיו הציבור בעזה העביר את הכעס אלינו. שיטה ידועה. רב המרצחים ערפאת היה עושה את זה פעמיים בשבוע, על בסיס קבוע.

ב-9 באפריל יש בחירות. אולי תזכרו את זה? לא אומר לכם למי להצביע, אבל תזכרו מה שקורה היום. חס וחלילה אל תתבלבלו, אני לא נגד הממשלה הזו, אלא נגד המדיניות שלה כלפי עזה. הגיע הזמן לא לחכות שחמאס ינהל את העניינים, הגיע הזמן להבהיר לחמאס שאנחנו פה לחיות, אם הם רוצים לבחור במוות, זו הבחירה היחידה שנאפשר להם… ונאחל להם גם בהצלחה בעניין.

די הגיע הזמן.

מצאתי עצמי יושב ביום שבת וחושב על המקום שלי בחיים. היה לי המון זמן לעצמי, אולי יותר מידי. שיטוט קטן בין  עמודי הפייסבוק והאינסטגרם, הראה לי אתכם מחויכים בכל פינה בארץ, עם משפחה, עם חברים, עם אני לא יודע מי. למרות שברור לי שלא תעלו תמונה של ריב, עדיין התמונות הראו את הרגע הזה שלכם שבו אתם נמצאים. שבת אנשים, היא הרגע הכי האמיתי לדעת את הסטטוס שלך בחיים.

בשבת אתה יודע בדיוק מי אתה. מי מקיף אותך, מי לא מקיף אותך. מאחר ואני גלוי כאן בטורים האלה, נמצא כנראה מוקף בעיקר בעצמי. אז לכן מצאתי את עצמי בשבת יושב ובעיקר מסתכל עליכם. איפה אני? כנראה שהמקום הזה שאני נמצא בו כרגע, לא טוב לי. אני יכול לעבוד על עצמי כל השבוע עם עבודה, טלפונים, עיסוקים בלה בלה ועוד בלה בלה, אבל בשבת, אני מסתכל לתוך עצמי. ואם אני לבד, אז כנראה שאני צריך לשנות משהו. כנראה שהרגע הנתון הזה, הוא לא טוב עבורי.

שבת היא היום שאתה יודע בדיוק מי איתך, שאתה יודע בדיוק אם אתה רוצה להיות במקום הזה. זה רגע נקי, אישי. רגע שבו אין מי שיקשקש לך בענייני דיומא. זה רגע, או נכון יותר יום, או הכי נכון מצב, שהאדם מרגיש בדיוק איפה הוא עם הסביבה שלו. או נכון יותר מי הסביבה שלו.

להיות לבד בשבת זה עונש נפשי. אני לא מאחל את זה לאף אחד מחבריי הקרובים או שונאיי הרחוקים. להיות לבד בשבת, משול לאדם בודד. נכון, זה רגע נתון שישתנה, אין לי ספק. נכון, יכול להיות שזו בחירה, נכון  ונכון ונכון… אבל בשורה התחתונה, כשאתה בשבת פותח עיניים ורואה את הריק, אתה מבין, משהו השתבש לך בדרך.

יש לי ילדים, אבל אולי גם זה מלמד משהו. אני אגיד כאן משהו שלכם אין אומץ, כי אתם חוששים. הילדים שלכם כשיגדלו ידאגו בעיקר… לעצמם. זה משפט קשה מאוד לעיכול, אבל אני מצטער, הוא אמיתי. לכן לא פעם כשנתתם הכל לילדים וויתרתם על עצמכם, אתם מגלים שגם הם וויתרו עליכם, ועכשיו לכו תחפשו את אלה שהשארתם מאחור עבורם. קחו המלצה, תדאגו להם… אבל תדאגו גם לעצמכם. את שלי אמרתי. רוצים תקבלו, לא רוצים, אל. זו האמת.

אמרה לי מישהי, שפעם אהבתי להיות בחברתה, כי לעולם אני לא אהיה מרוצה. זה לא נכון. הייתי במקומות שבהם הייתי מרוצה, לא ידעתי לשמור עליהם. עשיתי כל מיני טעויות שעלו לי אחר כך במצב הנתון הזה שאני כותב עליו פה. זה תמרור אזהרה למי שקורא אולי את הדברים האלה. יש לכם משהו שאתם מרוצים ממנו, אוהבים אותו, שמרו עליו. אח"כ כשזה לא יהיה תגידו עד כמה שאתם מצטערים על הרגע. ואוי, איך אתם תצטערו עליו. יהיו לכם הרבה שבתות לבד לחשוב על זה.

אם הייתי חושב שרק אני במצב הזה של שבת עם עצמי, הרי שפה הייתי מסיים את הטור ואומר שזו בעיה שלי. אבל זה לא אחד ולא אחת שקמים לשבת ריקה מתוכן. אין לזה גיל כמעט אגב. את הטור הקשה הזה, לא במילים, אלא ברגשות, הרבה מכם יקראו בשקיקה ויגידו כי זה בדיוק הם. כי גם הם הבינו עד כמה השבת שיקפה את מצבם בחיים. כי אתם עוצרים מכל הפעילות שאותה עשיתם בשבת על מנת להתענג מהביחד עם… ואם אין עם, אז למה לרוץ כל השבוע עד הרגע הזה.

להיות עם יכול להיות רק עם עוד אדם אחד. יכול להיות עם משפחה שלמה, יכול להיות עם חברים, יכול להיות הכל. להתעורר בשבת לעצמך, זה רגע שאדם חייב לעשות דין וחשבון לעצמו. אני עושה. עוד לא הגעתי לאומץ לשנות, אבל ברגע שהבנתי את זה, זו תחילת הטיפול.

ברור לי שיהיו כאלה כמו בכל טור שיגיד שיפסיק לבכות ויגיד תודה שהוא לבד בשקט שלו, ולא עם כל הרעש שעושים לכם ביום המנוחה שלכם. אז קודם כל אני לא בוכה, אני כותב… ככה אולי אני הכי בוכה שאפשר, וחוץ מזה בכי אינו פתרון. אני מדבר, מדבר אולי קצת מלנכולי, אבל מדבר. כי אני רוצה שתקשיבו. חוץ מזה, הרי מי שיש לו שקט, רוצה רעש ומי שיש לו רעש, רוצה שקט. זה ידוע…

אל תקראו את הטור הזה רק בעיניים ביקורתיות כלפיי. תקראו את זה כלפיכם. תבדקו את עצמכם תראו איפה אתם. טוב תשמרו, לא טוב תשנו. את מה שאני צריך לעשות אני יודע. הגיע הזמן לעשות את זה ומזמן.

נכון, אין כרגע סוף אופטימי לטור הזה. אני מבטיח לעשות את זה בקרוב. לעצמי, עבורי. קודם לי אח"כ לי ורק בסוף לי. מותר לי. אני מבטיח לעצמי שאני אתעורר כבר בקרוב בשבת אסתכל ימינה או שמאלה ואגיד לעצמי….עם זו, עם אלה, אני רוצה להיות בשבת. זה המצד נתון שלי…וטוב לי איתו….אוי כמה טוב יהיה לי איתו….אני מבטיח שזה יקרה. לא לכם….לעצמי.

"השאלה הפלסטינית היא שאלתו של עם שאדמתו נבזזה ונפל קורבן של הכיבוש והגירוש, ולא יחול שלום ויציבות באזור אם לא יקבל העם הפלסטיני את זכויותיו הלגיטימיות לפי ההחלטות הבינלאומיות. התקופה העכשווית של השאלה הפלסטינית היא תקופת השחרור הלאומי, העם הפלסטיני ממשיך במאבק צודק למען השגת זכויותיו ההיסטוריות הלגיטימיות".

הבנתם? את זה בית הדין הגבוה לצדק אישר. מי שטוען שהעם הפלסטינאי ממשיך במאבק צודק (והמאבק כולל פגיעה בנו, היהודים, רק כי אנו יהודים), זה חלק קטן מהמצע של מפלגת בל"ד לה ולרשימות רע"ם וחד"ש-תע"ל, וכן למועמד חד"ש עופר כסיף, אישר בג'"צ להתמודד בבחירות הקרובות (אגב כנגד המלצת ועדת הבחירות המרכזית), ומנגד פסל את מועמדותו של ד"ר מיכאל בן ארי מאיחוד מפלגות הימין. מנותקים.

בלי קשר לדעתי על ד"ר בן ארי (ואני רחוק מדעותיו), בג"צ מנותק האמאמאמא של המנותקים. בג"צ מאבד את הלגיטימיות שלו אצל העם. די עם המשפט הזה "יש שופטים בירושלים". כמה אפשר לשמוע את המשפט הזה ולחטוף עוד סטירה ועוד סטירה. בג"צ אישר לשונאי ישראל להתמודד ופסל מפלגה ציונית. התבלבלו מי האויב. די כבר, נמאס לנו. בחיי נמאס לנו.

זו אותה בל"ד שמקימה עזמי בשארה עדיין מבוקש על בגידה נגד המדינה וברח מכאן מהר לפני שיישב בכלא. זו אותה מפלגה שמי שהקים אותה, אותו מנוול בשארה, עזר לחיזבאללה נגד ישראל. אותו כמובן בג"צ אישר בעבר בכדי שיתמודד. התוצאה כבר ידועה, הוא שיתף פעולה עם מי שרוצה להשמידנו. אותו אישרתם. לא למדתם מזה? כנראה שלא. מה נהיה עלינו, תגידו השתגענו?

רגע לא נגמר. "ארגון החיזבאללה נאלץ לחטוף את החיילים הישראלים בגלל דרך המחשבה של ההנהגה הישראלית וטיפשותה". את זה אמר ד"ר אחמד טיבי, ראש תע"ל. אהה כן, גם אותו בג"צ אישר. בג"צ אישר מפלגה שנותנת לגיטימציה לחטוף חיילים ישראליים. מה נהיה עלינו מה? מתי איבדנו את זה? ואיבדנו את זה.

אני יודע שאני כותב את הטור הזה בכעס, אבל אחרי שהכעס ירגע, הרי שנתקע עם טיבי וחבר מרעיו. אם האנשים האלה שאינם ציונים ופוגעים בנו מתחת לכל עץ רענן באמירות ובהסתות שלהם, ראויים, אז גם בן ארי ראוי. איך 8 שופטי בג"צ לעומת אחד (השופט נועם סולברג היה בדעת מיעוט וסבר כי יש לאפשר לו להתמודד) היו בדעה כזו שמפלגה לא ציונית שבחלקה מעודדת פגיעה בחיילי צה"ל, ראויה?  לא מבין מה עבר להם בראש. אני לא אומר שצריך לבוא עם "שופל" ולהפוך את בג"צ, אבל בהחלט הגיע הזמן להפוך את החקיקה. החוק קובע בישראל. הגיע הזמן להבהיר לשופטי בג"צ שפוליטית הם לא נבחרו. זו קליקה סגורה שלא מאפשרת למי שלא ראוי בעינה (ניחוח גזעני?) להיות חלק ממנה.

איך לא אקבל את הקריזה. הנה עוד דוגמא: בתום פגישות שערך בכלא עם המחבלים הפלסטינים מרואן ברגותי, כרים יונס ווליד דקה (כולם הורשעו במעשי רצח של אזרחים ישראלים חפים מפשע), סיפר איימן עודה כי לפעילי הטרור יש "מורל גבוה ואמונה איתנה בניצחונו של העם הפלסטיני על הכיבוש".

נו באמת. את זה אתם מאשרים? את איימן עודה יו"ר סיעת חד"ש? תגידו מה יהיה מה? איך אפשר לאשר דברים כאלה? מישהו שמבקר מחבלים ואח"כ עוד משבח את כח עמידתם? אח"כ אתם מתפלאים שהעם כבר לא יכול לראות או לשמוע מכם? מה לעשות? אתם מביאים את זה על עצמכם.

אל תתבלבלו, חייבים בתי משפט (למרות שכל מי שהיה בבית משפט רואה את התנשאות השופטים כלפיו. את קוצר הסבלנות, כאילו מדובר באספסוף, אבל זה עניין אחר). חייבים בג"צ, הוא פועל למן האזרח, נגד עוולות המדינה אבל בכל הקשור לעניינים פוליטיים, בג"צ צריך לפסול עצמו. הוא חייב להודיע כי זה לא שפיט מבחינתו. מה, לא ברור שזו לא החלטה משפטית אלא אמירה פוליטית? לא ברור שבג"צ אומר – אני מאשר מפלגת שמאל קיצונית, אנטי ציונית רדיקלית שרוצה לפגוע בלגיטימיות של ישראל, ופוסל מפלגה ימנית, גם אם קיצונית, ציונית, שרוצה בשלטון מדינת ישראל?

בואו נעשה את זה בלי מילים מפוצצות. אתם לא מבינים שאם זה תלוי באלה שאתם אישרתם להם להיבחר, הם היו רוצים לראות אתכם עפים מפה למדינה אחרת? מה, לא ברור לכם שאתם מכשירים פה שרץ? מבחינת אויביי ישראל (ומפלגות אלה הן אויבות ישראל) אתם בדיוק כמו אותו ד"ר בן ארי שפסלתם. אתם יהודים שצריכים או לחסל או לסלק. תבחרו מה טוב יותר לכם.

אתם מבינים שאתם אישרתם את מפלגתו של האיש שאמר את הדברים האלה: "אני נכנס גאה, זקוף קומה, בראש מורם…". לא מדובר באסיר ציון שפועל למען המדינה, אלא לחבר הכנסת לשעבר באסל גטאס מבל"ד שהורשע בהברחת טלפונים סלולריים לאסיר ביטחוני. אתם מבינים את זה? אסיר שרוצה בחיסול המדינה, בחיסולנו וגם בחיסולכם?

לכן אסיים את הטור שלי בצרור מילים שתבינו: הימין אינו האויב, הימין אינו האויב, הימין אינו האויב, הימין אינו האויב, הימין אינו האויב….הבנתם? כי נראה לי התבלבלתם מי הוא האויב האמיתי.

מדינה מטומטמת.

"מר סידי היקר, מסכימה אתך שלרוב, הגברים 'נדפקים' מהגירושים. יש נשים (וכמו שכתבת יש כאלה שיש להם כמה…) שהן ממש רעות ומתנהגות בנבזיות כלפי הגרושים שלהם. מסכימה איתך על זה, פאק, אפילו ניסיתי לקחת 'שיעורים' מאחת כזו, אבל זו לא הייתי אני! ויש כאלה (כמוני, שאחד הספיק להם…) שהן טובות, אולי טובות מידי… לגרוש. גמישה איתו גם בגירושים וגם אחרי, עם הסדרי הראיה והמשמורת. אני מאלה שחושבות שלילדים מגיע גם אבא פעיל, עם ימים קבועים בשבוע, שיוכלו להתעורר איתו וליהנות איתו. וגם, לא מתביישת לומר, גם אני, צריכה את החופש לעשות מה שבא לי לפעמים… בין אם זה לקרוא ספר, ללכת למשחק כדורגל, לצאת עם חברים/ות או פשוט לישון עד מאוחר.

אחרי שנתיים של 'לישון עם האויב' בדירה ששכרנו יחד, חידשתי חוזה על שמי, צ'קים שלי לשכירות. אך מאחר והפרוד ה"נחמד" שלי לא הסכים לעזוב (פחד שזה יפגע בו במשפט הגירושים), נאלצתי אני בסיום החוזה לעזוב את הדירה. בעיקר כי ברבנות לא הסכימו (גם אחרי שנתיים של סבל) לגרש אותנו כל עוד גרים תחת אותה קורת גג (עד היום הוא עדיין שם…).

נאלצתי תוך שבועיים למצוא דירה חדשה, מספיק גדולה לי ולשלושת הילדים, בסביבה של הגרוש, לא רחוק מידי ולא קרוב מידי, לרהט אותה מ"אתר אגורה", הורים, משפחה וחברים שהסכימו לעזור. ביומיים מרגע קבלת המפתח, להיכנס למרתון של לצבוע, לנקות ולהכין אותה לבואם של האוצרות שלי. ביומיים!

וונדר וומן (וקצת טום בוי) שאני, ובעזרת חברים שאכפת להם, עשיתי זאת. ואז תוך חודשיים הגיע הגט המיוחל, קיבלתי את החופש שכל כך רציתי. עם עד "חבר טלפוני" וטקס קצר (ולא ממש משפיל כמו שהרוב חושבים) במשרד של הדיין הראשי (כי האולם מלא בדיונים)  סיטואציה הזויה בפני עצמה… אבל היי, קיבלתי את מה שרציתי אז זורמים.

ואז, כתגובה לפוסט אחר שלך… באה קצת הבדידות למרות שהייתי מוקפת בחברים ומחזרים ללא הרף, עדיין… זה תוקף ברגע שהכי לא מוכנים ומצפים… אני, אישה, (בניגוד למה שאתה חושב) עדיין ולמרות הכל, נחמדה לגרוש שלי, אפילו שהוא מתנהג ברשעות, עדיין, (כי היוזמה לגירושים הייתה שלי) גם אחרי שנה וחצי של גירושים וזוגיות חדשה לו ולי.

נחמדה אליו, מתחשבת ומתגמשת איתו על ימים שרוצה להחליף משמורת מידי פעם, לא עושה סרט ופותחת תיקי הוצל״פ על כל איחור או קיזוז במזונות… לא רצתי למשטרה לפתוח לו תיק בכל פעם שבחר לבטא את הכעס שלו בכל סוג של אלימות שבחר באקראי באותו הרגע. ולמרות הכל, לא מבין למה רציתי להתגרש… (באמת למה??).

אז סידי יקר, יש גם נשים ש״נדפקות״ מהגרוש שלהן ונחמדות ואנושיות למרות הכל… כי מה שהיה היה… ואני בוחרת באופטימיות שלא נגמרת להסתכל כל בוקר על האור ולשמוח שהגיע עוד יום חדש מלא אפשרויות, חוויות, והזדמנויות ללמוד דברים חדשים.

תמיד מחייכת, גם לפעמים ש״על הבוקר״ הבן זונה בוחר לשלוח הודעה, ״היום אאחר ולא אספיק לאסוף את הילדים אז אשמח אם תסתדרי, אפילו שאת בלימודים/עם החבר/החברות/משלימה שעות במשרד או וואט אבר״. אז יש ויש, אתה פשוט לא יודע לבחור מבנינו כמו שצריך… ותחשוב על זה…".

זהו, לא נגעתי. נשבע לכם בכל הקדושים האפשריים שמגנים עליי מכל עורכי הדין שלקחו לי את השקלים האחרונים, או פקידות ההוצאה לפועל שגרפו לי את המשכורת כולה, או עוד תלונה שלא נבדקת לעומקה. נשבע, נשבע, ושוב נשבע. הבנתם את הרעיון. האמת זה אפילו רחוק מיותר מזה לפעמים… הכוונה הדרך שבה נבין אחד את השנייה או את מה שאחד רוצה להגיד לשנייה ולהפך…

יש ספר שנקרא "גברים ממאדים ונשים מנוגה". אבל בנינו רק בנינו שאיש לא ישמע, איפה מחפשים להתיישב כרגע… נכון במאדים. אז הנה עוד הוכחה אם אנחנו כאלה גרועים ואנחנו ממאדים… אז איך זה שכולם מחפשים להתיישב דווקא בכוכב שלנו???

מעולם לא ניסיתי להיות פוליטיקלי קורקט. זה היה כשהייתי ילד. רק אז חשבתי מה להגיד בכדי להיות מדויק. היום אני מבין שאני הכי מדויק רק כשאני אומר את האמת ועוד בפנים, בלבן של השיניים מצידי, לא רק של העיניים. לא בא לי להסתתר מכלום. לא מפחד משום קמפיין שיפחיד אותי מלדבר.

אני יודע שהיום כל מי שאומר מילת ביקורת על נשים, מיד מקוטלג כאויב הציבור ואף גרוע מזה, אחרון עברייני המין. קמפיין ME TOO, שבבסיס שלו הוא טוב ואמור למנוע פגיעה מינית בנשים (ורק אפס פוגע מינית בנשים), הפך למעין קמפיין חיסול נגד כל אמירה של גבר שעומד על דעתו, כל מי שמעז להגיד את מה שהוא חושב. אין שוויון, אני מסכים, זה נכון כמו שאומר הקמפיין, אבל חוסר השוויון הוא נגד הגברים.

להיות גבר גרוש בישראל זה בעיקר להתרוצץ. להתרוצץ בכל מקום שגרושתך או הגרושות שלך (במקרה שלי) מחליטות לטרטר אותך, בסיוע חותמת של מדינת ישראל על מסמכיהן. ירצו יתלוננו, ירצו יתבעו, ירצו יעקלו. ומה עושה המדינה? מיד אוטומטית, מאשרת. לא משנה כמה התחננתי על חיי בהוצאות לפועל, תוך כדי שאני משלם, הרי שתמיד נתקלתי בערימת ניירות ודחיות שמטרתן רק  להוציא ממני עוד ועוד וזה שאני כבר נותן (תאמינו לי נותן). גבר גרוש בישראל משול בעיניי השלטונות כסמרטוט רצפה ויש לי דימויים נמוכים יותר.

בואו נתחיל כדוגמא. גבר החליט להתגרש או החליטו להתגרש ממנו. מרגע זה הוא נכנס לסטטוס חסר זכויות. הוא עוזב את הבית  בדרך כלל. הילדים הולכים כמעט תמיד עם האמא, את המזונות הוא ישלם. הוא מעכשיו יצטרך בהוצאות נוספות פלוס מזונות שנכפו עליו. לא משנה כמעט כמה הוא ייקח את הילדים, הוא זה שישלם. כמה נשים אתם מכירים שמשלמות מזונות אם הילד עם הגרוש שלהן? אני אגיד לכן, אפשר לספור אותן כמעט על יד אחת וכף רגל. אותה כף רגל שבועטת בחיים של הגבר שכל מה שרצה זה רק להתגרש. האישה לעומת זאת ברוב המקרים תמשיך בחייה, לא תשלם לו אגורה ותתבע לו את התחת על כל איחור או אפילו אם ישלם.

כן, אפילו אם ישלם. אני לדוגמא שילמתי כל חיי. אבל לא מניחים לי גם אח"כ. בשנייה אפשר לפתוח תיק בהוצאה לפועל. בשנייה מקבלים אישור. עכשיו נניח אין לך עורך דין, או גם אם יש, אתה כמעט בטוח תשלם. מיד תקבל עיקול. כשתגיע להוצאה לפועל יבקשו ממך מאות אלפי ניירות וברוב המקרים ישלחו אותך הלוך ושוב (ביקשו ממני פעם אישורים על תשלומים מלפני 10 שנים, כי גרושתי טענה לחוב והיא קיבלה את זה). הלו גם אם שילמת. הגרושה החליטה שאתה נניח אם תיסע לחו"ל אז אולי לא תחזור גם אם זה אחרי 15 שנות גרושים, אז לבונוס חטפת צו עיכוב יציאה. בום נגמר. צודק לא צודק, מעוכב. ההוצאה לפועל בשנייה תעשה את זה. איך אמרה לי פעם מישהי בהוצאה לפועל (90 אחוזים מנותני השירות לגברים הן נשים שם): "מה הבעיה, מאשרים. אח"כ הכי הרבה תגיש את ההתנגדות שלך".

אני עוד לא הרחבתי על פנייה למשטרה על כל דבר. נכון, לא נכון. המשטרה מהפחד עוצרת. שלא יגידו שלא עצרו, כי איזה בן של… פגע באשתו ועכשיו כל גבר גרוש הוא מפגע בפוטנציה. אישה יכולה להיכנס לתחנת משטרה, או לאיים כל רגע בזה, להגיד מה בא לה ואתה בבעיה. נניח לקחת את הילדים שלא ביום או בשעה שאתה צריך. היא יכולה להפנות עם הסכם הגירושין, שימו לב, למשטרה ולהגיש תלונה. תלונה אפילו על חטיפה! כי האבא לקח את הילד לא בזמן. ואל תגידו לי הגזמת. הייתי שם!

תגידו מה עשינו? מה? כולה התחתנו והבאנו ילדים. היינו באוטומט של החיים. כי ככה חשבנו שצריך – צבא, עבודה אישה, ילדים, משפחה. אז טעינו. אז מה, צריך להרוג אתונו פיזית ונפשית? לא הבנתי. מה קרה לארץ הזו, היא ארץ אוכלת גבריה. אין לכן מושג כמה זכויות הגבר נפגעות שוב ושוב בשנייה ורבע, בשם אי השוויון לנשים. אבל זה בדיוק הפוך.

גבר גרוש הוא בעל יכולות של ילד בר מצווה, זה כי נשים בחסות המדינה עושקות אותו. הוא צריך לעבוד 100 עבודות אם הוא רוצה לשרוד. מה קרה? הרי נשים עובדות היום, ומתגאות בכך. למה אי אפשר פשוט לעזוב בשקט, לחלוק הכל חצי בחצי ולהתקדם? אל תגידו לי זה קיים, זה לא. זה בשוליים. ברוב המקרים הגרוש הוא זה שעליו ייפול הכל והדוגמאות שנתתי הן רק קצה הקרחון. יש עוד מלא דוגמאות, מה האבא לא מוציא על הילדים כשהן נפגשים יחד? מה יגיד לילדים? אמא לקחה לי הכל? מה האבא לא משלם בבית הספר, לא בהוצאות? ברור שכן. הכול כולל הכל.

עוד דבר שמשגע אותי. הולכים לבית המשפט ועושים הסכם. ההסכם כולל כמה הגבר ישלם. אחלה. מצד שני האישה בהסכם חייבת לעדכן, את הגבר מה עם הילדים. היא חייבת לשתף אותו בהחלטות. הצחקתם אותי גם או באנגלית ME TOO. בעוד כל רשויות המדינה יאכפו, יעקלו ויעצרו מי שלא ישלם מזונות, הרי שאף אחד לא אוכף את החלק השני של ההסכם. את החלק שמדבר על עדכון האב, שיתופו. כמה פעמים אתה מקבל טריקת טלפון, או לא עונים לא להודעה כששאלת על הילד או מה קורה איתו. למה? ככה. תשאלו את הפאקינג מדינה הזו. שמפחדת מכל תנועה נשית לכיוונה.

תגידו לי שאלה קטנה לסיום. כמה פעמים בחיים שלכם השתמשתם בביטוי אב חד הורי? כמה פעמים השתמשתם בביטוי אם חד הורית? אתם הבנתם? אולי באמת הגיע הזמן שמישהו יבין שהאבות לא רק שהם חד הורים… הם גם בני אדם.

מכירים את הסרט "דלתות מסתובבות"? נו, הסרט הזה שמחולק לו ככה לשניים שבו מתפצל גורלה של הדמות הראשית לכמה עלילות מקבילות בגלל איחור או מנגד הגעה בזמן לרכבת. אבל לנו מספיקה הרכבת של החיים שלנו, עם כל העליות והירידות של "רכבת ההרים" של החיים שלנו. אנחנו יודעים עד כמה חשוב לקבל החלטה או לא פחות חשוב לא לקבל החלטה. הן יקבעו יקירותיי ויקיריי איך יראו חיינו.

מאחר ואתם חוששים לשפוך את החיים שלכם, ולראות באיזו נקודה בחיים קיבלתם החלטה גרועה או לא פחות חששתם מלקבל החלטה ואח"כ הצטערתם, אז אני פה, לספר את חוסר קבלת ההחלטות שלי ואת הגרועות שבהן. אני לא פוחד. חלק מכם פוחד עכשיו כי הוא ליד מי שקיבל החלטה טובה או לא, להיות איתו, אבל אני לא שופט. זכותכם לפחד. גם זו זכות. הרי קיבלתם החלטה להיות ליד מישהו שאתם מפחדים לדבר לידו. טוב, שפכתי מספיק מלח על הפצעים שלכם. כאב? לא נורא. מגיע לכם…

עד גיל 35 כל מקום שדרכתי עליו הפך לזהב. בחור שעובד ב"ידיעות אחרונות" ונחשב לאחד הכתבים הבולטים שם, אישה נחמדה (נחזור לזה עוד מעט. לנחמדה, לא לאישה…), שתי בנות מקסימות, בית חדש בשכונה הכי נחשבת בראשון לציון, מנהל שכבה בבית ספר בתל אביב, בקיצר איש ששמו הולך לפניו. כמו שנאמר עוד קצת דבש ואני נחנק. וכנראה נחנקתי, כי קיבלתי החלטה ששינתה את חיי מהקצה לקצה.

חבר שלי מהעיתון תפס אותי יום אחד ואמר לי – בואנה יש לי מישהי פצצה להכיר לך. אמר כוסית, אבל זה לא מקובל להגיד (למרות ששופט בבית משפט אישר זאת לפני כמה שנים. אבל נעזוב…). יאללה, איך אומרים, כמה סטייק אפשר לאכול בבית, למרות שסטייק היא לא הייתה, אולי סנדוויץ" (נו ההיא הנחמדה. שלא הספיקה לעיניים הגדולות שלי). אז אמרתי לו למה לא? קבעתי עם "הפצצה" שלו איזה ערב וכשנפגשנו הבנתי שההגדרה "פצצה" לא תואמת אותה, היא הייתה "פצצת אטום", האישה הכי יפה שראיתי בחיי. זו שחלמתי עליה. מהר מאוד קיבלתי החלטה ללכת עם החלום, לעזוב הכל ולחלוק איתה את שארית חיי. החלום הפך מהר מאוד לסיוט (בסוף כולם וכולן אותו הדבר הרי). קיבלתי החלטה שנראתה לי אז הנכונה. רציתי שינוי, קיבלתי. וואחד שינוי.

מעל עשור וחצי כל מקום שנגעתי בו לא צמח בו דשא. ההחלטה שלי שיבשה את כל חיי. לא רק המזונות ששילמתי, אלא נשארתי בלי הבית, רחוק מהבנות (שנלחמתי אח"כ להישאר האבא שלהן), בלי רכב, בלי כלום. ההתעסקות בחיים שקיבלתי, לאחר ההחלטה שלי, עייפה אותי, הפכה אותי לפחות טוב בכל מקום. מהר מאוד מצאתי עצמי בלי העבודה בבית הספר, בלי העבודה בידיעות, בלי כלום. מיותר לציין, "הפצצה" התפוצצה במקום אחר. גם ממנה נפרדתי. החלטה אחת, חיים שלמים הלכו לי.

רגע בואו נעשה את העלילה עוד יותר עצובה. רגע לפני שנשארתי בלי כלום, קיבלתי הצעה מאחד מראשי הכדורגל בארץ, להיות בעל תפקיד מאוד בכיר בהתאחדות לכדורגל. הצעה שאף אחד מכם לא היה מוותר. אני כן. אדיוט. ברור. למה ויתרתי? כי אז עוד עבדתי בביה"ס, בידיעות ויחד הרווחתי מעט יותר. לא ראיתי את התמונה כולה. העגלה עברה לידי, הפעם בחרתי לא לעלות עליה, לא לקבל החלטה. 3 חודשים אח"כ נשארתי כמו שאמרתי בלי העבודה בעיתון ובלי ביה"ס (ולהוסיף מכת מוות, חנות שהייתי שותף בה, קרסה. "תענוג"…). קיבלתי החלטה לא לקבל החלטה… התוצאה, עוד נוק אאוט מבית היוצר שלי.

אל תדאגו לי. מאז קיבלתי החלטות נוספות, חלקן טובות וחלקן רעות. אבל את המחיר שלמתי או הרווחתי (עובדה אני כאן). אל תתבלבלו, אני לא אומר לכם אל תקבלו החלטה, אבל אם קיבלתם החלטה והיא לא הייתה טובה לכם, תלמדו ממנה. אגב, אפשר ללמוד גם מההחלטה שהייתה טובה. לא לומדים רק מטעויות, אלא גם מהצלחות.

אתם מסתכלים עכשיו על עצמכם, נכון יותר על הסביבה שלכם. מה שאתם זה מה שבחרתם. לפעמים בחרתם מתוך פחד, לפעמים בחרתם גם אם ידעתם שאתם בוחרים לא טוב, אם בחיים האישיים או בעבודה, אם בכל מקום. לפעמים אפילו בחרתם בחיים שלכם לא לעשות כלום וגם על זה שלמתם. הבחירות שלנו הן החיים שלנו, הנה אני אומר שוב. הבחירות שלנו יקבעו איך נחיה, טוב או רע, למרות שטוב לאחד זה רע לשני וההפך.

יש ספר מעולה שקראתי כמה פעמים שנקרא "החלטות היסטוריות והיסטריות", של פרופסור הר סגור ז"ל. הוא מספר על החלטות בהיסטוריה שחלקן צלחו וחלקן לא צלחו. איך יודעים אם ההחלטות היו טובות? פשוט לפי מה שקרה אחרי קבלת ההחלטה. אבל זה לא אומר שלפעמים אתם יודעים והכי חשוב מרגישים עוד לפני שאתם בוחרים החלטה, שהיא תוביל אתכם אחר כבוד לתהום… ואתם… צועדים בבטחה לשם. אז לפחות את זה תזכרו. נפלתם לתהום…תתרחקו.

פעם אמרו לי שהפחד משתק. זה נכון. אבל תתפלאו, גם בפחד אפשר לקבל החלטה, או לא לקבל החלטה. אל תצטערו אם לקחתם החלטה גרועה. תעשו את ההחלטה הבאה כמה שאפשר טובה יותר. נכון, אין חכמת בדיעבד, אבל הלו רק שתדעו…. אין פתרון אחד להחלטה. אבל יש תוצאה.

אם מישהו רוצה לראות איך נקראים פניו של המוות, שיסתכל בתמונת רוצחה של אורי אנסבכר, בת ה-19, שכל מה שעשתה הוא להיוולד יהודייה ולהסתובב בארצה. אותו מחבל עראפת בן מוות ארפאעיה, הגיע להארכת מעצרו. כולם הסתכלו בעיניי הרוצח. אני הסתכלתי על החיוך שלו. לא הגיע הזמן שנמחק לאחד כזה את החיוך? שלא יזכה לחייך יותר בימי חייו? דמה של אורי זועק מהאדמה והבן של… (יאללה אין לי כח לא לקלל אותו) מחייך.

במדינת האין ההיגיון של ישראל, יכולה מערכת משפטית שלמה לנסות להרשיע בכל מחיר חייל צעיר (אלאור עזריה) כאילו היה אחרון הרוצחים עלי אדמות. למי ששכח, עזריה עשה מצווה וגאל אותנו כשחיסל מחבל רגע אחרי שדקר את חברו לפלוגה. אנחנו לא נזכה לראות את חיוכו של המחבל, גם הוא לא. מזל. שלנו.

אבל אותה מדינה מאפשרת שוב ושוב למחבלים אחרים וגם למחבלות אגב, להמשיך לחסל פה יהודים, כי הם יהודים ולהגיע מחיוכים לספסל הנאשמים, להשלים בגרות, להתלבש לא רע, ואפילו לאוכל טוב ואפילו לשבוע ולזרוק לאשפה. מדינה פח.

אחד מחבריי בפייסבוק כתב פוסט ובו שורה אחת בלבד. אבל כמה כח היה בה: "אני אצביע למפלגה שתחוקק עונש מוות למחבלים". גם אני. האמת גם אתם צריכים. בחיי, עם כל הצרות הכלכליות שיש פה, עדיין זה חשוב יותר מכל עניין כלכלי. עונש מוות למחבלים צריך להיות הראשון במעלה. שנרגיש קצת יותר בטוחים בינינו כאן, אח"כ נדאג לפרנסה שלנו.

אבל את מי זה מעניין. כל אחד רואה, מתרגז וממשיך הלאה. החברה פה כבר הוכיחה כשהיא רוצה היא מתאגדת סביב נושא ותוקעת אותו בגרונו של השלטון. אבל כשאני שומע קולות של אנשים שקוראים לא לפגוע במחבלים ולפגוע בחירותם של חיילי צה"ל, שחיסלו את החיוך של המחבל הבא, אני משתגע. אם זה לא היה עיתון, הייתי אומר שאני בסתר ליבי מאחל לאותם אנשי שיוצאים נגד החיילים ובעד המחבלים, בשם הדמוקרטיה, שיזכו בעצמם לחיוך של מחבל על חשבונם. אבל לא אגיד את זה, כי אז יתבעו אותי כי אותם אנשים מעדיפים את האויב עליי, אז גם את זה לא אגיד. אז הנה לא אמרתי.

בואו נעשה פעם אחת ולתמיד סוף. יש עונש מוות למחבלים במשפט הצבאי. אין אותו בחוקים האזרחיים. אבל למה לעבוד על האזרחים, הרי מחבלים נשפטים בבתי דין צבאיים. אז למה אין עונש מוות תשאלו? כי התביעה הצבאית לא דורשת. כן, אותה תביעה שדרשה עונש קשה לעזריה, שדרשה להעמידו על רצח! ריבונו של עולם, של מחבל מסריח, לא ביקשה עד היום עונש מוות לאותם מסריחים. עצוב. אם זה היה בן משפחתם גם לא היו רוצים את זה? גם היו מסתפקים בחיוכו של הרוצח על דוכן הנאשמים? לא נראה לי. אני לא מאחל להם, אבל מאחל שיאלצו להבין מה עושה החיוך הזה, לנו לאזרחים.

ואל תתבלבלו כן, זה משפיע על חיילי צה"ל, בכל מדינה מתוקנת, כן, גם דמוקרטית, מחבל רוצח היה זוכה לעונש מוות. חד וחלק. אני הייתי לארג' איתו ונותן לו לבחור בין הגז, לזריקה לכסא החשמלי. אבל בישראל, שמשחקת אותה אמ, אמ, אמא של הדמוקרטיה, אנחנו לא נפגע בו. בחייל כן נפגע, אבל במחבל, מה פתאום? הייתי פוגע בו ובזה של האמא  שלו… ואני ככה קרוב לקלל.

תגידו לי אתם? למה שלא ירצחו בנו. הרי הם יודעים שאין איזון בתגובה. הם הרגו, ישחטו, יתפוצצו וזו רשימה חלקית, ואנו ננטרל אותם, נעצור, נשפוט, ניתן להם מזון, קנטינה בכלא, כסף, טלוויזיה עם ערוצים, השכלה, הרשות והחמאס יתחרו ביניהן מי ייתן למשפחתם יותר, לא תמיד יהרסו להם את הבית, אז למה שלא יחייכו? ההיפך, הם מתפוצצים מאושר, על חשבוננו.

תאמינו לי אנחנו מלכלכים השכם וערב על איראן. מי שיעז לעשות פיגוע נגד מדינה במזרח התיכון, יודע שהוא ימות. תראו לי כמה פיגועים יש באיראן? במצרים? בירדן? ברור שאין הרבה, כי שם ישלמו בחייהם. אבל פה, לא, למה? כי הפרקליטות תגייס אנשים נגד ראש הממשלה שקיבל סיגרים, שמפניה ומצדי קאווייר גם, אבל לא תלחם באותה חורמה בעונש מוות למחבלים. סורי זו האמת.

רגע, אל תתבלבלו יקיריי, ואתם מכירים אותי. אף אחד לא ייצא פה נקי. גם לראש ההמשלה יש חלק בזה. כמו שהוא הופך עולם כשהוא רוצה לחוקק חוק, הגיע הזמן שיחוקק חוק של עונש מוות למחבלים והוא ראש ממשלה מספיק זמן לעשות את זה. לא רואה רבים בציבור שיתנגדו לכך ואלה שיתנגדו, מצדי שייקחו להם חופש ארוך מאתנו במדינה שכנה… אבל שם לא יתנו להם לחייך. רק במדינה המטורפת שלנו שמקדשת זכויות לרוצחים לאומניים.

אז אסיים בדיוק כמו שפתחתי. כל מפלגה שתבטיח עונש מוות למחבלים, את הקול שלי ההיא כבר קיבלה, היא תגרום לי לחייך. אבל תעשו לנו טובה ותמחקו להם כבר את החיוך הזה של הרוע.

תגידו, מה אתם סתומים? לא באמת, אל תעלבו. להיעלב זו בחירה (חבל שלא למדתי את זה בגיל צעיר יותר, היה עושה לי חיים קלים יותר). רוצים להיעלב, תעלבו. חופשי. אבל זו האמת. אני מרגיש שאנחנו קצת סתומים, הרבה טיפשים. בעיקר לא אחראים.

ואחרי שתקפתי אתכם, אירגע. הסיבה שאני ככה זה בגלל בני גנץ, סליחה, לא בני גנץ, הנהירה וההערצה אחרי בני גנץ, שאם נשתמש בלשון הכדורגל "לא קרע אפילו זוג נעליים", שזה במילים אחרות לא עשה שום דבר פוליטי או דומה בניהול מדינה וכבר צופים לו 20, 25, 28 מנדטים! הלו נפלתם על הראש? מקווה שלא יכאב אח"כ למדינה.

כן, זה נראה כאילו נפלתם על הראש. אין לי דבר וחצי דבר ואפילו דבר וחצי נגד האיש, גם לא כל כך בעד. יכול להיות שהוא איש מדהים. יכול להיות. יכול להיות  שהוא לא. אבל למעט העובדה שהוא היה רמטכ"ל טוב, או בסדר, מה הוא יודע בדיוק בניהולה של מדינה, שנקראת ישראל? מי שרוצה להבין במה מדובר שיחזור רגע לממשלת רבין הראשונה ב-1974 ויראה מה קורה כשיש חוסר ניסיון.

אבל מה זה אומר עליכם? איך אתם מעריצים עד טירוף אדם שאתם באמת לא יודעים מה הוא ובעיקר מה הוא יכול? זה מזכיר לי מאוד את יאיר לפיד בקדנציה הראשונה שלו, שקיבל 19 מנדטים, בלי לעשות כלום, למעט להגיש חדשות ולסדר את הפריזורה. הקדנציה שלו כשר אוצר, הייתה בדיוק כמו בטלוויזיה, סרט. אבל סרט רע. כששאלתי פעם מישהי מדוע הצביעה עבורו, ענתה לי… נשבע לכם בקלפי, ש… "הוא יפה". הוא יפה? חמוד? וגם אחלה?

אז עכשיו בני גנץ גבוה. וואלה מחר נבחר מישהו כי הוא בעל ידיים גדולות, כפות רגליים נאות, או… טוב נעצור פה. אולי נבחר מישהו כי הוא יעשה לנו טוב? חשבתם על זה? כי הוא יכול לעשות לנו טוב. או אם נדייק, יודע לעשות לנו טוב?

אבל מה שזה בעיקר מלמד הוא שלציבור בישראל כנראה נמאס ממה שיש. או בשם המלא בנימין נתניהו. אני לא אכנס אם הוא ראוי או לא, אם הביא את זה על עצמו, את האהבה והשנאה. הוא עשה לא מעט טעויות, בעיקר כלכליות בעיניי, אבל עשה גם לא מעט דברים לא רעים, אפילו טובים, בעיקר ביטחונית. בכל מקרה טוב או לא, ככל הנראה הציבור רוצה שינוי. או לא. לדעתי או לא. אבל יהיה מעניין לראות מה יקרה אחרי הבחירות. אבל בחייאת תבחרו מישהו שעשה. לא מישהו שיעשה. הייתם לוקחים עבורכם מישהו שלא עשה כלום בחיים? ממש לא. רק אומר. בחמש על חמש לא הייתם בוחרים אותו, במשחק בשכונה.

אני לא מתכוון לקחת חלק בחגיגה הזו סביב בנימין, גנץ. גם לא בחגיגה סביב בנימין, נתניהו. רק לגבי האחרון אפשר להיות חלוקים, אבל את העובדה שהוא עושה, ויודע מה הוא עושה, לפחות בחלק מהדברים, אין ספק. לגבי בני גנץ? מה אני יודע? מה אתם יודעים? מה? אז על מה החגיגה? על זה שהוא, רק הוא. מה עם התוכן? עוד אחשוב שהחברה שלנו עוסקת רק דברים בשטחיות, בלי עומק. אהה היא כן? נו טוב. עכשיו זה קצת יותר ברור לי למה מעריצים אותו.

ואגב מה זו מקהלת המעודדות שגנץ או מי מטעמו סובב סביבו בעת שהוא נאם? אמרתי נאם? מתנצל. בעת שכולם הקשיבו לו והוא לא אמר הרבה. אז בעצם עדיף היה שישתוק? כל מילה כפיים. כל משפט צרחות, כל פסקה מלמיליאן. מה קרה? תנו לשמוע, מה שהוא יעשה בעתיד. תנו להקשיב, להחליט. לא אתם צורחים. אמר אה בה והם סביבו בוויברציה… היה לי הרושם שאם גנץ היה מגרד ב… אף נניח, גם היו צעקות של הנה בא ראש הממשלה המגרד הבא…. הייתה הרגשה של שואו, כאילו הכל הוא שואו אחד גדול. אבל אולי בזה באמת מדובר בשואו אחד גדול. אח"כ נמלא את התוכן.

לפני שתחשבו שאני אוהב את נתניהו, אשאל עוד שאלה ואלך לדרכי. תגידו, הייתם חותמים על דף ריק ואח"כ מוכנים שמישהו ימלא אותו בפרטים? ברור שלא. לכו תדעו מה הוא ימלא? איך זה יסבך אתכם? נו, ברור שתחששו. וזה רק דף. אז איך זה שיש כל כך הרבה אנשים שמוכנים לתת את הפתק שלהם לגנץ, מבלי שידעו באיזה תוכן הוא ימלא אח"כ את המדינה? לא שחס וחלילה אני חושב שיעשה משהו בכוונה נגד ישראל, זה לא. אבל בהחלט אני חושש שירצה וייצא לא משהו טוב בכלל. ראו אסון אוסלו. איך אומרים? הדרך לראשות הממשלה מלאה בכוונות טובות? סליחה לגיהינום.

מה שהבנתי מגנץ זה הרבה סיסמאות. חלקן ריקות, חלקן ריקות עוד יותר. אבל המשפט המרכזי שלו היה להבנתי, "לא שמאל, לא ימין". השאלה יקיריי אם הוא מדבר על הדעות שלו או הידיים שלו…

לפני שנתחיל, הבהרה. אין לי כוונה להזכיר את אפי נווה יותר מפעם אחת וזהו. הנה הזכרתי, אפשר להתקדם. הבעיה בעיניי אינה הפרשה עצמה. תמיד יהיה מי שיעבור על החוק, אם עבר, הבעיה היא הנזק התדמיתי שנגרם למערכת המשפט בעקבות ערבובן של שופטות ושופטים, גם אם בודדים, כרגע בפרשה שהמילה יושר לא נמצאת בה. הכל עקום בה. הציבור שוב מסתכל, מתוסכל, עכשיו על בית המשפט ואומר לעצמו – מושחתים. או נכון יותר, מושחתים?

עצוב שזה המצב. כי בנינו הרי ברור שרוב רובם של השופטים אינם מושחתים. או אני מקווה שכך הדבר, שרוב רובם אינם. אבל כמו שהשר גלעד ארדן, השר לביטחון פנים, הציב אתגר בפני המפכ"ל החדש למשטרה, שטרם בחר, להחזיר את אמון הציבור במשטרה. זה אומר שכל השוטרים מושחתים? ממש לא. נו די, לא. זה אומר שיש בעיה בין הציבור לשוטרים ולשני הצדדים יש חלק בזה, ושני הצדדים "זכו" בזה ביושר. אבל זו בעיה. לנו, לכולנו. כי צריך משטרה טובה. גם מבקריה הגדולים של המשטרה יודעים זאת.

גם מערכת בתי משפט צריך. יש דרך אחרת ליישב סכסוכים או עבירות על החוק? מה אתם רוצים שבוררים של העולם התחתון יקבעו? ממש לא. אתם צריכים משטרה טובה ואתם צריכים בתי משפט מצוינים. אחרת הכאוס ישלוט פה. זה ברור. אין שיטה מנצחת אחרת, או כמו שפעם אמרו על הדמוקרטיה, אין שיטה גרועה פחות. מצטער אם זו ההשוואה, אבל זה המצב כרגע ביחס הציבור לבתי המשפט. על פי המקרה האחרון גם הם "זכו" בזה ולא ביושר. לפחות חלקם.

בתי המשפט שהיו חסינים עד עתה, כמעט, מביקורת, עברו בגלל הפרשה להיות גוף שמושמץ מתחת לכל עץ רענן וגם סתם ככה בסלון. אני לא בא להגן על מערכת המשפט, וגם אני כמו כולם, הרגשתי לא פעם את "נחת" פטישם של השופטים והשופטות, כשהיה נראה כאילו הם מנותקים ומרגישים מורמים מעם. הפרשה הזו הורידה אותם בבת אחת לגובה של הרחוב, ועכשיו הם מסתכלים לאנשים הרגילים, בעיניים. או אולי בדיוק ההיפך.

מעניין אותי איך מרגיש שופט או שופטת (לא מתכוון להגיד כאן שום דבר ציני או מיני. ראיתי את זה מספיק ברשתות) כשהם נכנסים להיכל שלהם ומנסים להעמיד את הבאים אליהם במקומם. ל"הרביץ" בהם תורה, או גרוע מזה, לגזור את דינם. הרי הפרשה הזו מרחפת מעל ראשם, גם אם הם נקיים וצחים לגמרי, ואני מניח או מקווה להניח שהם כאלה. ברור להם שכעת הם לא פחות "עומדים" לדין בעינינו ואולי יותר, מאשר האיש העומד מאחורי דוכן העדים או תא הנאשמים. סורי כבודו. בגלל בודדים יש בעיה בכבוד, כבודה.

פעם אמר מנחם בגין (איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא), כי "יש שופטים בירושלים". היה חשוב לבגין לשמור על הדמוקרטיה. צודק. גם אני חושב כמותו. אבל זה לא אומר שאי אפשר כעת לבקר אותה. כי משהו לא טוב עובר עליה. בהשאלה מהמשפט הזה, חשוב יותר היום לשאול לא רק אם יש שופטים בירושלים (בגין התכוון לשופטי העליון), אלא האם יש שופטים בישראל? אני מקווה שכן. אני רוצה להאמין שכן, האמת כתבתי את הכן מאוד חיוור. אבל כן, אין ברירה, בעצם אם נהיה לרגע בראש של בית המשפט, אז השופטים זכו… מחמת הספק. ואם יש ספק, אז אין ספק.

ועוד דבר כמעט אחרון מאוד חשוב. אין אדם ואישה בישראל או אישה ואדם אם אני לא רוצה להסתבך, שלא ראו את תמונות השופטת, עורכת הדין, בעלה של עורכת הדין ולא יודע מי עוד בפרשה שלא הייתה מביישת אף סדרת טלנובלה, או טמבנובלה, כמו שאני אוהב לקרוא להן. הלו, יש להם משפחה, ילדים, שכנים, קרובים, מכרים, מה לא. לא הייתם רוצים שאתם תראו בראש חוצות, אבל זו המדיה היום והיא קטלנית. היא "הורגת" ולא ברכות. מצחיק שעיתונים או אתרים רשמיים מטשטשים את הפנים, שכולם ראו אותם כבר, אבל זה סיפור אחר. הפחד שלי הוא שאחד או אחת המעורבים, יפגעו בעצמם. הנה אמרתי. בלי טשטוש, בגלוי. אז אנחנו כולנו באמת נצטרך להסתכל על הלבן שלנו בעיניים, לגלגל אותם ולהגיד שלא לזה התכוונו. הלוואי והדברים שלי יישארו מנותקים, הזויים ועל הנייר ואטעה…

ועוד הלוואי ואטעה אחד… אימפריות לא נפלו בגלל צבאות אחרים, הן נפלו בגלל שחיתות. ישראל לא אימפריה, אבל היא בהחלט מדינה חזקה שהספיקה לא מעט בזמן המועט שהיא כאן. ישראל לא תיפול בגלל אויבה, אלא בגלל שחיתות באושיות המדינה. זה כבר קורה בימים אלה. משהו צריך לקרות. אתמול. לפני הפרשה. בוודאי אחריה.

בינתיים ניכנס ונצא בשערי בית המשפט, נסנן כמה אנחנו לא מאמינים להם, אבל נצטרך לקבל את ההחלטות שלהם. ישראל 2019.

תישבעו ביקר לכם, נכון שאתם מתעצבנים על כלום, על שום דבר? על חצי עקיפה בכביש, על מישהו מסדרת 'אני רק שאלה', שלקח לכם את התור בבנק, או סתם אישה שנדחפה בסופר. כמה אנחנו עצבניים, כמה אנחנו מקצרים. את החיים הכוונה, בגלל זה. ואל תגידו אני לא. זה בדיוק אתם. כן. נו יש לכם רק שאלה? רק להירגע בבקשה אי אפשר לקרוא את הטור הזה בכעס. אל דאגה תהיה לכם הזדמנות אח"כ להעיף את העיתון בכינון ישיר לעבר אובייקט קרוב. ז'תומרת להתעצבן שוב בזמנכם החופשי.

אז אני רק אמשיך ברשותכם. כל הזמן אנשים מתרגזים על משהו. לפעמים נשבע לכם מתרגזים כי הם פשוט רוצים להוציא קיטור. הייתם פעם נניח במרכז שירות של חברה סלולארית. כמה פעמים שמעתם מישהו שמקבל סביבון ולא בחנוכה וצורח שהוא יעזוב והוא יחליף חברה? נו והחליף? איזה החליף ואיזה סלקום… נשאר כמו גדול. אבל העיקר צעק, פרק. תאמינו לי לפעמים שאני עצבני בא לי להיכנס נניח לחברת פלאפון, לצעוק שזה חרא של שירות ולצאת… ואני בכלל מנוי בפרטנר. אבל מה זה משנה, העיקר צעקתי.

כן, כי זה אנחנו ופה זה כבר לא כולל גזע, מין, דת, דעה וסתם צעקה… כולם מתעצבנים. בלי סיבה. כי מי צריך סיבה בכלל בשביל להוריד את הקריזה על מישהו אחר. רוצים סיבה, אין בעיה, נמצא כבר אחת כזו. באמת, בישראל חסרות סיבות לכעוס. ישראל זה כר פורה לעצבנים. נולדנו כאלה. ישראל היא בירת העצבניים של המזרח התיכון, או משהו כזה. בואו נסכם, רגועים אנחנו לא.

אבל בואו נעזוב רגע את הציניות. נשבע לכם שזה מקצר את החיים שלנו. זה מוריד לנו שנים באחוזים שאפילו מס הכנסה, עוד מישהו שאני נהנה לקלל על בסיס יומי ולהוריד עצבים, לא מעז לקחת לנו. תשאלו כל רופא מתחיל, אפילו וטרינר, מה קורה למי שמתעצבן, פשוט לא רק היום שלו הלך, הולכים לו החיים. הגוף שלנו משאיר לנו בכל צעקה "חשבונית", שהוא מבקש שנשלם במועד מאוחר יותר. ואנחנו משלמים, בבריאות. הגוף יקיריי רושם הכל.

כן, אני יודע שיש כאלה צדקנים מביניכם שעכשיו אומרים שהם לא מתעצבנים. זה בסדר, גם מעשן כבד אומר שהוא מעשן רק קופסא ומתכוון לפקט שלם ביום. ככה גם העצבניים. צועקים, נרגעים ואח"כ שוב חוזר חלילה עד הקריזה הבאה. יותר מכך, כשהאדם העצבני "טבעי", כן זה השם המדעי שהרגע המצאתי, רואה מישהו אחר כועס, הוא מיד נכנס לתפקיד "איש השאנטי באנטי", שזה יענו האיש הרגוע שמצקצק בלשונו ואומר שלא יכול להיות שככה מתנהגים, ולא משנה אם רגע לפני כן זה היה בדיוק הוא. עכשיו הוא בתפקיד המביט, האנתרופולוג. בקיצור החרטטן התורן. הלו, לפני רגע אתה נראתה ככה, גם את גברת, עם הרעש, העוויתות בפנים, הריר בקצה הפה והתנועות החדות והלא ברורות כאילו חיברו אתכם לכיסא חשמל. פשוט יש לכם הזדמנות לא נדירה לראות איך אתם נראים, כשאתם מתעצבנים, אז אתם משחקים את איש האו"ם הניטראלי. אום שמום.

ראיתי לפני כמה ימים, נשבע לכם בתור שלי לקופת הכרטיס הקרובה אל ביתכם, אישה בסופר שפשוט חיפשה עם מי לריב. מצאה? מה זה מצאה. מסכנה האישה האחרת, כבר לא היה לה לאן לברוח. אבל מה שהכי הטריד אותי הייתה העובדה שהאישה שצעקה לא נרגעה, גם אחרי שהצל של הנבוכה נעלם. זה היה בדי.אנ איי שלה. פשוט היא לא עצמה כשהיא לא עצבנית. אח"כ היא בטח הגיעה הביתה, צעקה קצת על הילדים, הרבה על הבעל ולבסוף אמרה שהם מוציאים אותה מדעתה ומוציאם ממנה את הרע. הלו, אם יצא ממך הרע, זה כי הוא שם.
אל תגידו לי שזו מדינה לחוצה כמו שאני אמרתי מקודם. אז מה, אם אמרתי זה נכון? זו לא מדינה לחוצה. זה האנשים שלחוצים. ואל תבלבלו לי את אזור המפשעה עם סיפורי "אנחנו מוקפים אויבים", המריבות שלנו והצעקות לא קשורות לא לחיזבאללה, לא לחמאס ולא איראן. הם קשורים, לבעל, לאישה, לשכנה ולאיזה סתם אדם, שכל אשמתו היא שהוא עמד ביניכם לבין אירוע שהרגע עברתם ותפקידו הוא לספוג את האשמה. וואלה, כמה פעמים אמרתם לעצמכם, שבא לכם להוציא את העצבים על מישהו. מישהו תמיד שם, גם הרגע.

ועוד דבר קטן רגע לפני שנפרד איש לעצביו. תגידו לי עם היד על הלב, או במקרה הזה נכון יותר על הפה, כמה מהמריבות שלכם אתם באמת זוכרים? אם מחר תצטרכו להיזכר על מה רבתם לפני שבוע, שלושה, חודש, שנה, חיים שלמים, האם תזכרו? ממש לא. אם זה היה חשוב לא הייתם זוכרים? בטח שכן. מה המסקנה שלי? סליחה, שלכם? שחבל על העצבים שלכם (למרות שחבל היא מילה שאומרים על משהו שנגמר, והעצבים לא נגמרים לעולם אין להם פג תוקף או תכולה. וחבל), שלפחות חצי מהמריבות ואיתן השי הנלווה – עצבים, היו מיותרות. אז תמשיכו ותתרגזו. סתם.

פעם מישהו לימד אותי ביפו, בשכונה, משפט שלעולם לא שכחתי: "מי שעושה רעש" כך הוא שח לי, האיש שכל השכונה פחדה ממנו, "אל תחשוש ממנו. תפחד מזה ששקט". האמת. צודק.

מאחר ואני שופך פה את הלב שלי, אומנם באמצעות המילים, אבל דרך כל תא בגוף שלי, אז אתחיל בדוגמא שלי, אח"כ אני בטוח שכל אחד מכם כבר יתחבר אל זה לבדו. מאיפה אני יודע? נו מה, בגילי הניסיון הוא החכמה האמיתית, הוא זה שעונה לי לבעיות, מה שלצעירים יותר, זה בגדר שאלה שטרם חוו אותה. כן, ניסיון שווה חכמה. תאמינו לי. אני הייתי בגילכם, אתם טרם בגילי (טוב נו, חלק מכם)

ולענייניו. לפני עשר שנים היה לי הכל. חנות בגדים מצליחה בקניון בראשון לציון (עם שותף, שבקושי הגעתי אליה. עוד טועות שלמדתי ממנה. אבל זה בפעם אחרת), משרה נחשקת בידיעות אחרונות בתל אביב, עם שכר שגם היום היה נחשב ללא רע בכלל, הייתי מורה בבית ספר תיכון ביפו ואחד כזה בעל מעמד טוב מאוד שם.

ואז, בתוך חודש אחד הכל קרס, המצב הכלכלי בעולם (משבר 2008), הביא לקריסת החנות, בבית הספר המנהל הודיע לי על קיצוצים שהותירו אותי עם רבע משרה ובידיעות אחרונות החליטו לצמצם משרות ואני שלמתי את המחיר. נותרתי בתוך פחות משבועיים בלי כלום. חסר כל. זאת אומרת נשארתי רק עם אמא שלי זכרה לברכה (כמה אני מתגעגע אמא) והבנות שלי אופיר ויובל. זהו. זהו. בלי שקל על התחת ואם לא ננסה להיות מצחיקים, בלי אגורה לחיות איתה.

כמובן שעטו עליי כל "הטורפים" הרגילים, כולל בנקים לפני הכל ולא רק הם, הגרושה, ספקים, וסתם אנשים שחשבו שעתה יוכלו להגיד לי מה שהם רוצים, כי אני בלי כוחי. כולל כאלה שחשבתי שקוראים להם חברים שלי. אז חשבתי. אפילו הרכב נלקח ממני. הפכתי בגיל 40 פלוס לאדם בלי רכוש.
חשבתי על הכל. גם על החבל. אל תצחקו, על הכל. מה שהחזיק אותי היו אמא שלי והילדות. מבחינתי חשבתי שזהו. אין לי מה לעשות יותר. אתם רואים שזה לא קרה כי הנה אני כאן. הנה אני אתכם (ותודה לש.מ. שאני אתכם). מתישהו הבנתי כי יש לי שתי אופציות, להמשיך לקרוס או להוציא את כל מה שיש לי עמוק בתוך תוכי, את הכח הזה שאתה מגלה רק ברגעים האלה. והכי חשוב המצאתי את עצמי מחדש. או אולי גיליתי את עצמי מחדש.

קמתי בוקר אחד והחלטתי לעשות. חיפשתי בית ספר אחר, חיפשתי עוד מקום ללמד בו ומצאתי מכללה שבה אני מלמד כמרצה עד היום (שם הכרתי את אם בני, אבי שהוא העתק הדבק שלי. מעז יצא לי הכי מתוק שיש. אני יודע כי אני מנשק אותו ויודע כמה מתוק לי), חיפשתי עוד מקומות לעבוד בהם בתגבורים לבגרויות, בכל מקום בארץ כמעט וגם את זה עשיתי. רכשתי לי רכב סוג ז', אבל שנוסע, ונסעתי ממקום למקום, מעבודה לעבודה. גם מצאתי לי תעסוקה לא לחשוב על מר גורלי וגם התחלתי למצוא לי פתרונות לסגור פה פינה, שם פינה וכך פשוט קמתי מהרצפה, לברכיים משם על הרגליים.

אני יודע. עכשיו תגידו שאני מספר על זה ממבט רחוק. מאוד רחוק ואצלכם אולי זה הרגע הזה. אבל הכל פתיר יקיריי. הכל. הכל תלוי בנו. נכון, אומרים בעזרת השם, אבל המילה היא בעזרת השם וזה אומר שזה גם בעזרתנו. ברגעים האלה גם גיליתי מי באמת רוצה לעזור לי ומי רק חי בצילי ונהנה ממעמדי. נותרתי עם חבר או שניים אמיתיים. לא יותר.

אנשים נוטים לראות את הרגע הזה של הקריסה כאילו אין יותר. רגע הקריסה האמיתי הוא לא במעשה שקורה לכם, אלא ברגע שהחלטתם לוותר להרים ידיים, להגיד מעכשיו יקרה מה שיקרה זה לא יעזור. אבל הנה אתם קמים גם לבוקר. אתם חייבים לצפות לעתיד בסקרנות כמו שאני תמיד אומר. אין לדעת מה יקרה מחר ולאן זה יוביל אתם. תראו אותי, הגעתי מהרגע הזה של כלום, לרגע שיצרתי לעצמי הכל מחדש ובגיל לא צעיר ואפילו זכיתי בבן שלי.

ברגע הקריסה לא ראיתי את זה. ראיתי רק שחור, שחור ושחור. אז נכון, הרגע הזה הוא אולי שחור, שחור ושחור, אבל להישאר מתחת לשמיכה או לא לצאת לעולם להתמודד, היא לא רק טעות, אלא הפיכת הקריסה לקבועה.

מי אמר שאפשר להתחיל מחדש רק שאתה בן 20? מי המציא את זה? החברה שלנו. אז הסביבה שלנו שמבקרת אותנו כל רגע לא תמציא את עצמה מחדש ותישאר כפי שהיא. אתם, אתם תעשו מה שאפשר עבור עצמכם. לצאת מהמצב הלא טוב שאתם נתונים בו. אני לא כותב את הדברים כאילו בהוראות הפעלה. הייתי שם. אני יודע שאפשר.

ועוד דבר אחרון שמאוד חשוב. תלמדו להעריך את המצב שבו אתם נמצאים. אם טוב לכם, אל תבכו, אל תתלוננו, שדרגו את המצב, תשמרו אותו. תעריכו את מה שיש לכם. אל תבכו ותגידו לזה יש יותר ואני רוצה ככה וככה ועוד קצת ככה. תיהנו מהרגע הזה, הוא לא נצחי. החיים הם באמת כמו רכבת הרים, פעם למעלה ופעם למטה, אבל אל תשכחו, רכבת ההרים הכי מסוכנת שיש, בסוף היא מגיעה לתחנה שלה… התחנה אותה היא מבקשת כל הזמן. החיים יפים.

לא יודע מה עבר לכם בראש כששמעתם על הקדמת הבחירות השבוע. אני חשבתי מיד על התחת, נו טוב, ישבן, טוב טוב טוסיק. עכשיו זה נשמע יותר טוב? ברור שלא. למה חשבתי על זה, כי חשבתי עכשיו על 120 ישבנים כאלה שזזו בחוסר נוחות על כסאות העור צבי, חישבו לאחור את קיצם הפוליטי. נו, אתם יודעי החברים (של עצמם) בכנסת.

כן יקיריי, לא את כולם נראה שוב בכנסת הבאה. זה מה שמפחיד אותי. שהם יודעים את זה שעכשיו עד הבחירות ב-9 באפריל, שטוב שלא קבעו את זה לראשון באפריל ואז לפחות היה על מה ללעוג (מזל שזה לא יוצא על יום ג', שזה תמיד יום הבוחר), הם יעשו מה שטוב להם ורק להם, בכדי לקדם את הסיכויים שיניחו שוב את ישבנם הענוג (עוד פעם תחת?) על הכסא הזה, עם בעל החיים המסכן ההוא, ולא אני לא מתכוון עכשיו לצבי, אלא לבני האדם, כי גם אנחנו בעלי חיים, אתם יודעים… את המחיר של הרצון לנוחות ישבנם נשלם אנחנו על גבנו.

כי ככה זה בחיים. בוודאי הפוליטיים. עכשיו כל החלטה לא תהיה ברמה הלאומית, אלא ברמה האישית. כל נבחר/ת ציבור, שרוצה להיבחר על ידי הציבור, ידאג לאינטרסים הכי צרים שלו, עם חשבון רחב שאנחנו נשלם. אולי לא נשלם את זה כאן ועכשיו, אבל נשלם בסופו של דבר.

כי כבר לא נראה את האור מרגע שההחלטה להקדים נפלה. הרי ברור שייעשו כל מיני הסכמים בחדרים חשוכים, כאילו היו מתקופות חשוכות. כל אחד ירצה למגזר שלו (למעט הרוב במעמד הביניים, שאין להם מגזר), לתת לו את ליטרת הבשר שהוא רוצה. על חשבון מי? מה זה אכפת, הרי אנחנו בתקופת בחירות וכל אחד יתחרה מול האחר כמה יותר שיחלק, שיספק, שישחז (זו מילה במקום לשחד), שייחנק… אבל הבעיה שאת המשאף הכלכלי אנחנו נצטרך אחר כך ובדחיפות של חולה אסטמה באמצע התקף של קוצר נשימה. אנחנו לא נחכה לזה בקוצר נשימה, אבל בטוח שהנשימה תהיה קצרה מאוד, לאחר שנדע כמה שילמנו על זה, על "מס הבחירות", כשנקבל את החשבון ובאמת הפעם זה לא כולל שירות. אלא חוסר כשירות.

אבל עזבו כסף, כי בכל מקרה תצטרכו לעזוב אותו כשייגמר הכל ומישהו צריך לשלם הרי. בואו נקווה שלא יסבכו אותנו במשהו גדול יותר, צבאי, אזורי, עולמי, אנא עראף מה. הרי הכל שווה בכדי לקבל עוד קדנציה אחת. הכל כשר, אלא אם כן היועץ המשפטי, מביט. אז כל אחד יגיד שאין כלום כי לא היה כלום ובאמת לא נישאר עם כלום.

הבחירות האלה שיתקרבו, ויהיו בעצם שוב אותו הדבר, הם ההוכחה עבור כל אחד ואחת מאתנו, עד כמה אנחנו צריכים לצאת לרחוב ולא רק ביום הבחירה, אלא לבחור בעצמנו באיזה יום לצאת לרחוב. כי הרי אנחנו יודעים מה יהיה רגע אחרי. אז אולי ננצל את הרגעים האלה, את החודשים האלה, לפני הבחירה בכדי להראות להם מה באמת אנחנו רוצים. לצאת לרחוב ולהבהיר להם שיום הבוחר הוא כל יום וזה החל מהיום.

אבל הרי לא נעשה זאת. נשב נתלונן נגיד כמה אנחנו הולכים לאכול אותה (כמו שאני עושה עכשיו כאן…), ולא נצא לרחוב כי זה אנחנו, זו חברת השפע בה אנחנו חיים. לפעמים נדמה לי שאנחנו מעדיפים שיהיה לנו רע, בכדי שנוכל להתלונן ולא באמת אנחנו רוצים פתרון.

אגב לא רק הלב והכיס יכאבו לנו, גם האוזניים. אוי האוזניים, כמה הן מסכנות היפות האלה שלי. כי אנחנו נשמע עכשיו כמות מלל כזו שלא נוכל לעמוד בה. כמות מלל כזו שתדבר סרה אחד בשני כאילו זה משחק ידוע מראש, שכל אחד אמור להגיד את השורה שלו ובסוף הרי ברור שזו הצגה ואנחנו הקהל שצופה. רק שכל כרטיס יעלה לנו בבריאות.

תאמינו לי אני כבר בן 200 וראיתי הכל. כל מי שיגיד דבר ברור שיהיה הפוך. כמו אותה בחורה שבאה אליך הביתה ואומרת שלא יהיה כלום, וברור לך שזה ייגמר בארוחת בוקר. סורי על ההשוואה, אבל זה מה שיעשו לנו הנבחרים הרי, רק בלי ארוחת הבוקר…

ראיתי, שמעתי, הכל. יכאבו לי האוזניים ואח"כ הראש, כי אחזיק אותו כלא מאמין שהרי שמעתי את זה בדיוק בבחירות ההן הקודמות. ועכשיו מה? שוב? וכמה זה יעלה לי לשמוע את זה. הם יריבו ואני אתעצבן? כן, זה מה שיקרה. הם הנבחרים של עצמם, יריבו ביניהם בכאילו וישלימו אח"כ כשיבחרו, אחד לצד השני כשישבנם מונח אחד לצד השני, על עור צבי מפנק שעושה טוב לעור, ואנחנו מבחינתם יכולים אז להיכנס להם לאותו אזור, רק דחוס יותר מה שנקרא בשפה במקצועית, רקטום. נו טוב תחת.

ואחרי כל זה. נתניהו ייקח.

ראיתי בסוף השבוע, באיזו מסיבה, קבוצה של חברות טובות טובות (לפי התמונות שהעלו, שהן שמחות וחוגגות על הבר ומחבקות אחת את השנייה). אחד המבלים, שנשם 100 פעם לפני ועשה לעצמו כל מיני תכניות בראש (תשאלו כל גבר לפני שהוא פונה כמה סצנות הוא מעביר בראש), ניגש לאחת מהן שנראתה לא רע בכלל, האמת הייתי אומר היחידה שנראתה לא רע בכלל… הוא הגיע אליה וניסה לדבר איתה. לגיטימי נכון? במיוחד שזה נעשה בעדינות. הרי בנינו כולם מגיעים לשם להכיר. אז מה? מה קרה?

אגיד לכם מה קרה? היא לא הספיקה להגיב לפנייה שלו ואחת החברות שלה, שכנראה חשבה שהיא בתפקיד שומרת "הברים" שלה, קפצה אליו ופשוט הרחיקה אותו עם הידיים. זה היה וולגרי ומכוער. הבחור התקפל ונעלם והחברה ציחקקה. כאילו הרגע הצילה את חברתה מהתקפת יחיד יזומה של גבר פנוי שהיא מצאה חן בעיניו, והיא חייבת לה את חייה הבודדים.

החבר שהיה איתי החזיק אותי בחולצה שלי לא לגשת אליה. רציתי להסביר לה, שהיא לא רק שלא מגנה על החברה, היא מפריעה. ולמה קיבינימט זה עניינה. אולי, רק אולי, החברה שלה הייתה שמחה לשמוע אותו? החבר לא שיחרר לי את החולצה (עד שגיהצתי לבד? לקח לי שנה), אבל אז החלטתי שבמקום לכעוס עליה בשידור חי, אכתוב את זה בדיליי כאן.

בואו נבחן את זה פעם אחת מעיניי גבר. כל המוסד המיותר של "החברות הטובות" הוא חיבוק דב. יענו מחבקות אותך עד שאת נמחצת. חברות טובות חושבות שהן נועדו לדאוג לך, גם אם את לא רוצה את "דאגתן", ולא סתם שמתי פה מרכאות.

חברות טובות מרשות לעצמן מה שלא ירשו לכן. הן ייעצו לכן לעשות ככה וככה ולא לוותר לבן הזוג, ולא יכול להיות שככה הוא ינהג ותעזבי אותו, ואל תהיי פראיירית ואל ואל ואל… מה אכפת להן? הרי לא הן יהרסו לעצמן את ההזדמנות, את הזוגיות. זו ההזדמנות שלך, הזוגיות שלך, החבר שלך, הבעל שלך שאת תצטרכי להתמודד אתו. אבל כשזה יגיע אליהן? אז הן לא יהיו כל כך קלות על הדק הלשון. הן יחשבו פעמיים. הן לא ירצו את העצה הנוראית שנתנו לך והרסה לך.

אני זוכר שבפעם יצאתי עם מישהי נחמדה, בדיעבד הסתבר נחמדה מינוס… רבנו ותוך כדי מריבה הרי לא מחלקים מתנות ואמרנו דברים נוראיים אחד לשנייה וההפך. למחרת היא התקשרה אלי ואמרה לי בזו הלשון: "סיפרתי לחברה שלי איקס (האמת שמה עליה איקס, לכן קורא לה ככה(, והיא אמרה לי שהיא לא הייתה שותקת אם היו אומרים לה את זה". ניסיתי להגיד לה שהחברה שלה טועה ויום אחד היא תבין את זה, אבל נראה לי שהיא שמעה בחצי אוזן, כי היא אמרה את מה שהחברה דקלמה לה, ניתקה ונעלמה. התבאסתי האמת. אבל כמו כל דבר בחיים, אחרי כמה זמן שוכחים. שבועיים אח"כ היא הזכירה לי.

היא התקשרה אליי. ושאלה קודם כל מה שלומי, מה איתי ואיך מרגיש. הרגשתי כאילו הרופא שלי התקשר אליי ואף אמרתי לה את זה (מי שמתקשר הוא המפסיד לא? אז תנו להתענג על הניצחון), שיש לי רופא לא רע ואם התקשרה לשאול שלומי, אסתפק בחוות הדעת שלו ונוותר על שלה. היא שתקה וענתה בקול חלש מאוד, אפילו לא מזכיר בעשירית את הטון שבו גערה בי בחסות החברה שבועיים קודם לכן: "תשמע. מסתבר שצדקת. איקס (זוכרים את החברה איקס עליה?) רבה עם בעלה והוא אמר לה את אותן מילים שאמרת לי… ואיקס שתקה. כמה אני מצטערת שהקשבתי לה". אבל הקשבת גברת, ועכשיו תקשיבי לקול של בזק. ניתקתי והמשכתי הלאה. רציתי להתקשר לאיקס להגיד לה שהיא הרסה עם העצה שנהגה בה בדיוק ההפך. אבל היא לא הייתה שווה את השיחה (אז שילמנו לא מעט על השיחה).

מאז הבנתי. הבנתי בדיוק מה הבעיה של "החברות הטובות". בדיוק כמו אותה בחורה בבר (שנראתה גרוע, בואכה גרוע מאוד), הן פשוט כועסות. כועסות שהן לא את. כועסות שאין להן זוגיות כמו שלך, כועסות שפונים אלייך, שמעדיפים אותך. הן לא רוצות במודע להרוס לכן, אבל בתת מודע הן לא רוצות שיהיה לכן טוב מהן.

נכון עכשיו יצלבו אותי ויקראו לי שוביניסט, נרקיסיסט ועוד דברים שנגמרים עם איסט… אבל זו האמת. "החברות הטובות" הורסות כדי שתהיי במצבן. היא לבד, תהיי גם את, היא לא מאושרת בזוגיות שלה? למה שאת תהיי. הבנתן?

ובכלל יקירותיי למה שלא תעשו את הטעות שלכן? למה לתת למישהי אחרת שלא נמצאת במערכת היחסים שלכן, לא מכירה את הביחד שלך, או אותך, לעשות עבורך את הטעות שלך? למה לתת להן "להתגלח על חשבונכן"? (וחלק מהן זקוקות לגילוח אגב). הרי בסופו של דבר אתן אלה שתלכו לישון עם בן הזוג, הוא יקום אתכן, הוא יהיה שם עבורכן, לא היא. מצטער, זו האמת. אנחנו הגברים טיפוסים מאוד פשוטים, כמו שאני תמיד אומר. תנו קצת אהבה ואנחנו שלכן. מילה טובה ואנחנו שטיח. לא צריך חברה טובה שתהרוס. לא צריך חברה "טובה" שתלחש" באוזן שלכן את מה שהיא לעולם לא תגיד לעצמה….

אתם מכירים אותי, אני לא רואה בעיניים היפות שלי (והן יפות, רק בגללן יש עוד מי שמוכנה מידי פעם להסתובב איתי) כלום. אין אצלי פולטיקלי קורקט בכל הקשור לחיי האדם. אני "שוחט" כל עוולה נגד אנשים, נגדכם. הפעם אפילו אני לא עמדתי בפיתוי והחלטתי שזהו מספיק, מישהו צריך להיות לפה לעשרות אם לא מאות אלפי אנשים. אנשים שמגיעים להוצאה לפועל ומרגישים כאילו הוצאו להורג. כן, גם אני.

אני כבר כמעט שנה עולה ויורד במדרגות ההוצאה לפועל בראשון לציון. לא, אין לי חוב. הגרושה שלי (הראשונה שבהן והאחרונה שמעניינת אותי) תובעת הפרשים. לא שאלו, לא בדקו, בום יום אחד קיבלתי עיקול. למשכורת, לא לדואר. לא עזרו טענותיי כי לא קיבלתי שום הודעה, הפקידה לא הרימה עיניים מהשולחן, אחרי שחיכיתי כמעט שעה עם עוד אנשים אחרים שעוסקים בספורט הפופולארי בלשכה, כסיסת ציפורניים, רובם גברים אגב. כן, מה לעשות שאנחנו הנתבעים. הפקידה שלחה אותי לכתוב מכתב ולהביא אישור ועוד אישור ועוד נייר ועוד נייר.
רצתי והבאתי. אבל אז אמרה לי פקידה אחרת, לה חיכיתי עוד ארבעים וחמש דקות לערך, שהרימה חצי עין מהשולחן ועוד כעסה עליי שהעזתי להתנגד, כי חסר לי מספר, אחרת לא אקבל זה ועוד זה.

הלאה. המשכתי לרוץ, הפעם כבר הבנתי שלא הולכים לבד להוצאה להורג, סליחה לפועל ושכרתי את שירותה של עורכת דין. עורכת הדין הגישה בקשה מנומקת והוחלט כי חלק מהשכר שנלקח לי, משהו כמו חמישים אחוז מהשכר (בואו נראה את אחד הפקידים הלא נחמדים מתקיים מחמישים אחזור שכר. חמישים שקלים אם ייקחו לו הוא יוציא להוצאה את הפועל…), יוחזרו לי מתוכם איקס שקלים. הוחזרו? חחח הצחקתם לי את חשבון הבנק, או נכון יותר גרמו לו לבכות. לי הכוונה (האמת לא יזכו לזה).
אני כבר חצי שנה מנסה לקבל את ההפרש. אבל לא שלחו, למרות שקבעו. נסעתי כמובן שוב ועל חשבוני ויום חופשה כמובן, והבאתי את החלטת הרשמת, זה השם, רשם או רשמת, שזה איש/ה, על תקן שופט/ת שמקבל 100 אלף פניות וצריכים להתמודד איתן. הפקידה, נשבע לכם, אמרה לי: "אתה צריך להזכיר לנו כל חודש להעביר לך את הכסף". "מה"? התפלצתי. "אבל יש פה החלטת רשמת להחזיר לי". הפקידה, בלי להניד ריס או להרים את התריס, ענתה לי בטון של סוהר בכלא שמור: "מה אתה חושב שכל פעם נעלה את התיק שלך לראש הרשימה". יענו, את הכסף תיקחו, אבל מה, מגיע לא תחזירו? כן, ממש ככה.

בכלל, ההרגשה היא שכל מי שחייב כסף, הוא פושע. כאילו הפקידים שאמורים לתת עזרה, מקשים. כמה פעמים שמעתי, שמעתם את המילה "לך למנהל". שירות? מה זה שירות? הם לא פה לשרת אותנו, אנחנו פה להפריע להם מבחינתם. הפקידים, שהן בעיקר פקידות וכבר נקודת הפתיחה שלהן היא שאתה חייב כסף לגרושה שלך, במקרה הטוב מסתכלים עלינו וגם אז כאילו אנחנו אלה שרצחנו את רבין. לא פעם שמעתי פקידה מרימה קול על חייב והוא מתקפל לשניים. ההרגשה היא שאתה במילואים והגעת להילחם. רק הפעם על חייך, הכלכליים. שזה האמיתיים. האמת בא לי לעקל את שר האוצר או ראש הממשלה, אגב זה ייעשה בשנייה ואפילו אקבל נגדם עיכוב יציאה מהארץ (לכו תדעו לאיזה כותבת ישלחו לראש הממשלה עם 3 דירותיו, אז יתכן שלא יראה את זה. או שלא ישלחו בגלל זה. אבל יעקלו. הרי לא יקראו באמת נגד מי העיקול…), כי מספיק לטוען כפי שטענו נגדי בעבר, שאני עלול לא לחזור (למרות שאני מורה בבית ספר, עיתונאי ואבא, שזה הכי חשוב) ונקבע לי עיכוב יציאה מהארץ. שתבינו לא הייתי חייב, פשוט רצו לטרטר אותי. וזהו. לא להאמין? להאמין.

בואו נחזור להוצאה לפועל. הגעתי שוב, בפעם המי יודע כמה ושוב ביקשתי שלפחות את הכתובת יעדכנו לי, שכאשר אזכיר להם להחזיר לי את מה שקבעו, ישלחו לכתובת הנכונה ולא לכתובת שגרתי בה בעבר.

"כמובן, אמרה הפקידה, אבל תביא אישור, צילום תעודת זהות". נראה הגיוני נכון? ממש לא נכון. קיבלתי אחרי שבוע הודעה שלא אישרו לי שינוי בכתובת, כי לא הבאתי צילום של שכירות או בעלות על דירה. דהיינו אני לא גר ולא יכול לקבוע לאן ישלחו לי את המסמכים או האישורים, או העיקול. הבנתם? כי אני לא הבנתי. בסוף לאחר עוד אישורים ועוד ניירת, אישרו. אבל באותה נשימה דחו בקשה אחרת.

אותה בקשה שבה בסך הכל ביקשתי שבכדי שלא יטרטרו אותי וכל פעם אבקש את ההחזר שקבעה לי ההוצאה לפועל, ואצטרך לבוא לבקש מהם, שיורידו לי מהשכר רק את מה שנקבע. אבל כמובן שלא… הרשמת כתבה : "לא ברורה בקשת החייב, שכן בתיק אין הגדלה שוטפת. אני זה מפנה להחלטתי מיום 28.8.18 שבה הוריתי על ביטולה. על החייב להבהיר בקשתו ככל שהוא עומד עליה". אתם הבנתם? כי אני לא. ומה זה "עומד עליה". לא סתם הגעתי שנה לפה, בשביל הספורט. ברור שאני עוד עומד עליה. עוד מעט אבל נופל כבר.

אבל אני רק טיפה בים הסוער, שמטביע כל יום עוד ועוד אדם. מדינת ישראל צריכה לעשות משהו לשפר את השירות בהתחלה, ולהקל אותו במקום לעקל אותנו. יותר ויותר אנשים בגלל המצב הכלכלי מגיעים לשערי הגיהינום, קרי הוצאה לפועל. הם הולכים שם לאיבוד, הופכים לעוד פרצוף ללא תווים. אני מצטער שאני מצייר תמונה כזו, אבל זו האמת. בעצם אני לא מצטער. זו האמת.

אני מתאר לעצמי שייקחו לי עוד כמה חודשים וניירת על גבי ניירת על גבי ניירת בכדי לקבל את מה שכבר נקבע לי. אבל אני התייאשתי, הטור הזה הוא הכח היחיד שעוד נותר לי מול ההוצאה היומיומית שלי להורג, בהוצאה לפועל, מעין מכתב אחרון של הנידון לעיקול….

ואלה שמות חברי הכנסת… תסתכלו להם בעיניים. תראו את האנשים. אני את ההצבעה הייתי עושה במרכז יום לקשיש או גרוע מכך במרכז גריאטרי. שם נראה אתכם שהייתם מצביעים אותו הדבר. כמה אני בקריזה אלוהים יודע. בלי הרבה רעש תקשורתי, הצביעה הקואליציה נגד החוק להשוואת קצבת הזקנה לשכר המינימום. כמה התביישתי. בשבילם.
התביישתי בשבילם. לא בשביל חברי הכנסת. בשביל האנשים שאנחנו רואים והם שקופים. בשביל הקשישים שאינם מאוגדים. כי אם היו מאוגדים אין סיכוי שהיו מצביעים נגדם. כי הרי רק כח מבינים במדינה הזו, ולקשישים הרי אין כח, הם חלשים פיזית ואלקטורלית. אלוהים אוהב את ילדי הגן, ואנחנו הורגים את הקשישים. כן אנחנו. בשתיקה שלנו.

כי מי שהיה צריך לזעוק את זעקתם, של מי שמחשבים את השקלים האחרונים, אם לקנות תרופות או אולי אוכל, הם אנחנו האנשים הצעירים יותר שמחר יהיו הקשישים. אנחנו היינו צריכים לצאת ולסגור כבישים וצמתים ולשרוף צמיגים ולא יודע מה עוד. לעשות את זה גם עבורנו, כי אנחנו הרי נגיע לזה. ומי שחושב שזו בעיה של הקשישים כיום, טועה מטעה ומטומטם.
הייתי מתבייש להיות ברשימה הזו של 57 פחי הכנסת שהצביעו נגד. על חודו של קול החוק נפל, כולל של השרה גילה גמליאל… השרה לענייני אזרחים ותיקים. לא להאמין. העיקר היא תשלח אותם לסרט בשלייקס… הלו תתעוררי, אין להם כסף לחשמל בבית אז את רוצה שיראו סרט? הם חיים בסרט. אימה. אתמול היית צריכה להתפטר.
אני ימני בן של ימנים, נולדתי, חייתי וגדלתי ביפו. אני לא מנותק כמותם. אני רואה את הפנים של האנשים שמחפשים בזבל כל יום. גם אתם. את אלה שמחכים בסיום יום השוק בכדי לאסוף את מה שנשאר. אל תסתכלו עליהם בחמלה ותפנו עורף. תסכלו על הפנים שלהם טוב טוב ותראו את עצמכם, אלה יכולים להיות מחר אתם.

כן, אתם. כי הרי עכשיו אתם חזקים ובריאים ועובדים ויכולים להתפרנס מכמה עבודות והכל טוב ועם ישראל חי, וחי טוב ומתפנק באיזו מסעדה. אבל כשתגיעו לגיל שהגוף לא יהיה בשליטה שלכם, ובמיוחד עם כספי הפנסיה שלא יהיו לכם, עם כל התקציבית והצוברת והקוצצת והמחרטטת, שתשאיר אתכם עם שקל וחצי, תבינו. חכו חכו. אז תבינו כמה אתם צריכים את השליטה על החיים שלכם וכמה כל אגורה חשובה. גם אתם עוד תעמדו כפופים לאסוף שאר ירקות מהרצפה המזוהמת. אז למה אתם שותקים? כי זה רחוק? אין לכם מושג כמה זה לא.
אני ימני בן של ימנים. גדלים ככה בבית. מה לעשות, טוב, רע, זה אני. ליכוד וימינה, אין פחות. גאה על זה. לא מוכן יותר לקבל את תאוריית השמאל ההזויה על שלום וכאלה. אין לצערי עם מי. אבל אני מתבייש עכשיו. מתבייש בשבילם, בשבילי. חברי הכנסת של הימין ובמיוחד הליכוד שחלקם גדל באזורים כמו שלי, שיודעים מה זה שאין. יודעים שלא מבקשים מהאבא כי הוא יתבייש להגיד אין לי, אז לא מביישים אותו, כי מכבדים אותו. אז איך הצבעתם נגד? איך?

אל תתבלבלו. אין לי שום עניין לשבח פה את האופוזיציה. לא בגלל שהם מהשמאל (בנינו גם). או לפחות חלקם. אלא בגלל שהם היו שנים רבות בשלטון ולא עשו כלום ושום דבר בעניין. גם הם יכלו להשוות את קצבת הזקנה לשכר המינימום, שהוא 5300 שקלים בלבד, למי שעד כה לא יודע את זה. אז אל תשחקו אותה אבירי השלטון והעם מהספסלים האחוריים. אתם פח בדיוק כמו הפחים שהצביעו נגד. כן פחים. ולכו תחפשו בפחים ותבינו.

תבינו מה זה להזדקק. תבינו מה זה שחסר. תעשו הכרה עם המילה – אין. וואלה הייתי נותן לכל מי שהצביע נגד החוק לחיות חודש אחד עם 5300 שקלים. ואו נראה אתכם. סעו באוטובוס או גרוע מזה תלכו ברגל, כי זה או אוטובוס או לחם לפעמים. אתם יכולים לצחוק, אני מתבייש. היינו חייבים לצאת היום לרחוב, בשביל העתיד. שלנו. אבל אנחנו בוחרים לא להסתכל להם בעיניים. אני כן.

יש אפשרות לתקן. תמיד יש. אי אפשר לפתור את הבעיה של הקשישים כמו שפתרו עם ניצולי השואה (שנזכר בהם ביום השואה נכון?)… לחכות שימותו. סורי שזה יפגע לכם במערכת העיכול בזמן שאתם נהנים אולי מאוד ארוחה טובה… הרי כאן מדובר בחברה שהולכת ומזדקנת בישראל. אז מה? יחכו שכולנו נמות?
לסיום אני רוצה רק להניח את זה כאן. הסכום הקצבה הבסיסית החודשית ליחיד היא 1,535 ש"ח ולזוג (הקצבה לזוג מורכבת מקצבה ליחיד וכן תוספת בעבור בת זוג) 2,307 ש"ח. סכום הקצבה הבסיסית החודשית לבני 80 ומעלה, ליחיד 1,622 ש"ח ולזוג (הקצבה לזוג מורכבת מקצבה ליחיד של בן 80 וכן תוספת בעד בן זוג) 2,394 ₪. לכו תחיו עם זה בכבוד. בקושי למות אפשר עם זה.

שבו, שבו כבר בשקט. שבו כבר שבו, לא יכול לשמוע את רעשי הרקע שלכם, כמה רעש עשיתם. כל תחנת רדיו, טלוויזיה, אינטרנט וכל מי שרוצה מעט פופוליזם וקפץ על כל מיקרופון רענן, יצא נגד השר נפתלי בנט. שבו בשקט. מה שהוא אמר, הוא בדיוק מה שרובנו הגדול חושב… הכוונה רובנו השפוי.

למי שלא היה פה השבוע, רק נזכיר כי בנט אמר במסיבת עיתונאים: "חיילי צה"ל חוששים מהפצ"ר (הפרקליט הצבאי הראשי), יותר מאשר מיחיא סינוואר (מנהיג חמאס בעזה)". מיד כל המנותקים, שיושבים להם במקומות רחוקים מאוד מהחזית או מגבולות ישראל, שזה אותו הדבר לצערי מאז ומעולם, קפצו נגד השר ואמרו שהוא כזה, ועוד קצת מזה והרבה מאוד בלה בלה בלה… הרבה מילים של תוכחה שהם רגילים לדקלם בכל פעם שמשהו שקשור לאנטי שונאינו עולה. בקיצור היו הראשונים לקפוץ נגדו. שבו בשקט. אבל שבו.

הוא צודק. כן, בנט צודק. נוצר מצב היום שחיילי צה"ל מפחדים להיות ה"אלאור עזריה" הבא. מפחדים להסתבך. חלק מהם מעדיפים לחטוף, בכבוד שלהם ושלנו כמדינה ריבונית, והעיקר לחזור הביתה בשלום ולא להיפגע… משלטונות צה"ל ובראשם הפרקליטות, יותר מאשר מאנשי האויב האמיתי וסינוואר כנציגם. כן, הם חוששים לא לחזור מהחזית לכלא. עצוב… ולא יעזור כלום, היה נראה כאילו הפצ"ר שרון אפק, עושה הכל להרשיע את עזריה על הפגיעה במחבל שרגע לפני רצה לרצוח את כולם. אפק אפילו גייס למילואים פרקליט אזרחי בכיר, את נדב וייסמן, רק בכדי להשיג הרשעה. בכדי להשיג הרשעה בכל הכח. מה הוא חשב שהוא עשה את זה בואקום? שהחיילים לא רואים את זה, שאנחנו לא רואים את זה, או שאסור לנו גם להגיד את זה כי אז אנחנו נחשדים באהדה יתרה לישראל?. בנט צודק, באבו אבו אבו אבוה צודק…

אין לי כח לטענה המגוחכת ששמעתי מכל מי ששמר על כבודו של הפצ"ר אפק, שבעצם הפעולות של אפק מונעות מהחיילים שלנו להגיע לבית המשפט לפשעים בינלאומיים בהאג. תגידו, אתם מקשיבים לעצמכם? מה שאתם אומרים גרוע ממה שאמר בנט. למעשה אתם אומרים שחיילי צה"ל הם פושעי מלחמה שאם לא היו ממתנים אותם הם היו מה? רוצחים על ימין ועל שמאל? תגידו יא מבלבלי אזור בגוף, באזור המפשעה, יש צבא מוסרי מאיתנו? תסתכלו צפונה, דרומה ומזרחה, יש באזור שלנו עוד צבא שמודיע לאויב שלו שהוא הולך לתקוף? שלא נכנס לבית כי יש שם ילדים גם אם מסתתר מאחוריהם בכח טרוריסט צמא דם (והם כאלה תרתי משמע)? צבא שמסרב לתקוף (מכתב הטייסים) שכונות שורצות מחבלים מחשש לחיי אדם? שבמקום להוריד פצצה אחת על שטחים בנויים מלאי מחבלי חמאס, מכניסים חיילים רגלית ומסכנים את חייהם, לפעמים לצערי משלמים בחייהם? וזו רק רשימה חלקית. תגידו, אתם השתגעתם? גרוע מזה, אתם התבלבלתם מי הוא האויב. בעיניי בנט צודק ויותר מכך, הגיע הזמן שהפצ"ר הזה ילך הביתה.

כי הוא לא באמת דואג בעיניי לביטחוני. לזה הוא צריך לשאוף. יענה לי הפצ"ר, אם יחליט לא להיעלב או לתבוע, מדוע אינו שוקד בכל הכח לדרוש עונש מוות למחבלים רוצחים בני רוצחים, בני מוות, אם בספר החוקים הצה"לי העונש מופיע? מדוע הוא לא מערער ודורש, נניח, עונש מוות לרוצחי משפחת פוגל מאיתמר חכים מאזן עוואד, ואמג'ד מוחמד עוואד, שחבל עבה על בשרם חסר הערך היה הולם אותם (הייתי מוכן להיות זה שימשוך את אותו החבל ויראה את פרפורי גסיסתם לצד קריאת עוד פרק בהלכות הוצאה להורג). הם הודו ואפילו היו מאושרים וגאים בכך. לא שמעתי את הפרקליטות הצבאית דורשת מוות. הם היו ראויים לכך, הם אפילו תכננו זאת בדם קר, כולל תצפית לפני כן על האזור, בכדי ללמוד את מערכת האבטחה. דמם של יואב בן ה-11, אלעד בן ה-4, הדס בת השלושה חודשים! האב אהוד והאם רות זועק מן האדמה. כולם נרצחו בדם קר בדקירות סכין וחניקה. כולם! ואנחנו מתעסקים בחיילי צה"ל? בנט צודק! ווואלה תתבע אותי.

כן, כי מי שאומר מילה נגד הפצ"ר ודומיו מיד נחשב לפשיסט, לאנטי דמוקרט. כי הפצ"ר ודומיו, בבצלם ובשוברים שתיקה ובשאר הארגונים שונאי ישראל, בטוחים שיש רק צבע אחד וצד אחד לדמוקרטיה. כי מי שמתבטא נגדם הוא מיד צריך לשתוק. אז זהו שלא. באמת עם כל הכבוד ואין לי כבוד אליך, לך, תפרוש. אתה רואה שאתה מהווה אי הסכמה לאומית, תהיה גדול ותלך. חבל שגדי אייזנקוט, אחד מהרמטכ"לים הפחות מוערכים בישראל אזרחית (ואת זה קשה מאוד להשיג ברחוב הישראלי), לא הבין שאפק לא מחובר להוויה הישראלית.
כן, זו האמת. בנט צודק. הפצ"ר ודומיו לא מחוברים. יושבים במגדל שן, מסתערים על המחשבים, בזמן שחיילים מסתערים על המון חיות אדם, שרוצה לשסע את בשרם ולטרוף אותם בחיים, בזמן שהפצ"ר ישן שנת ישרים בביתו המרווח. הייתי שולח את הפצ"ר ליום אחד לגבול רצועת עזה לדוגמא לפזר הפגנה של "בני טובים", "חפים משפע", שיש להם "זכויות אדם" יותר מחיילי צה"ל. תאמינו לי, למחרת הוא היה דוחף את בנט מהמיקרופון במסיבת העיתונאים ומודיע… "הוא צודק".

זה נשמע כמו קטע מאיזה תסריט הוליוודי לא אמיתי. מדינה חזקה מקבלת איום מארגון טרור שישלמו להם כסף בשטרות לא מסומנים במזוודה מעור, ויניחו אותה ליד הגדר בתוך 24 שעות מרגע הדרישה, אם לא היא תתפוצץ עליהם. אז אולי הגזמתי עם המזוודה והעור, אבל ביתר הפרטים לא להאמין שזה מציאותי. הבעיה שזה לא סרט אלא מציאות והחשבון הוא עלינו… לא רק תרתי משמע.

לפני שבוע לערך חמאס איים וקיבל מישראל 15 מיליון דולר באמצעות כסף קטארי. הדרישה הייתה בכדי שלא יירו טילים על ישראל. קולטים? בחיי. חמאס כמו ארגון פשע וטרור שהוא דורש ממדינה ריבונית כסף, ועכשיו תמורת שקט. מה שנקרא פרוטקשן. לא להאמין פעם שנייה.

שני דברים התרחשו בהעברת הכספים הזו. האחד ישראל קיבלה אולטימטום, התקפלה כמו מדינה קטנה, לצערי, באמת לצערי. הדבר השני הוא שהכנסנו את הקטארים למשוואה ובזה פגענו במצרים שהיא הייתה עד היום המתווכת היחידה. ותאמינו לי עדיף שהתיווך יהיה מצרי, להם אינטרסים די דומים כמו ישראל נגד החמאס והאחים המוסלמים, שהם הבסיס של החמאס. עצוב לי. הבאנו את זה על עצמנו.

הפשרנות של ישראל עולה לנו ביוקר. החמאס לא נרתע כבר מישראל. לא אכפת לחמאס על תושבי עזה, ולכן הוא יורה לעברנו. חמאס לא יכבוש את ישראל, אל חשש, אבל הוא יפגע בנו שוב ושוב. הוא מבין שאנחנו מ פ ח ד י ם! כמו שאמר נתניהו. וכל עוד הוא חושב ככה אנחנו נחטוף ואנחנו חוטפים.
די עם סבבים. צריך מנהיגות אמיצה למוטט את החמאס. יש לישראל את היכולות. נכון, אני האחרון ואחרי האחרון שרוצה לראות הלוויות בצד שלנו. חס ושלום וחלילה. ההלוויות היחידות שאני רוצה לראות הן מעבר לגדר, אצל מחבלי החמאס (לא תושבי עזה. מחבלי החמאס), אבל הגיע הזמן למנהיגות שתבין כי זה לא יפסק. נראה כאילו ישראל היא שרוצה יותר מחמאס את השקט, סליחה "הודנה" (שהיא לא שלום, אלא הפסקת אש זמנית בלשון חמאסית), וחמאס מתרגמים את זה לחולשה. ישראל לא יכולה להיות חלשה צבאית מול אויבה, או אפילו להראות חולשה מול אלה. צריך להכות את החמאס, עד שיתמוטט. או שיבקש על גחונו הפסקה. זה לא קורה בינתיים. את המחיר אנחנו נשלם. אין לי כח לשמוע את מי שאומר להכות ולא לכבוש או למוטט. די זה לא עבד. לא לכבוש, כן למוטט.

אם אני לא טועה שר הביטחון אביגדור ליברמן, אמר שאם הוא היה שר הביטחון אז תוך זמן קצר הוא ימוטט את חמאס. אז הוא כבר שר הביטחון זמן ארוך, אולי ארוך מידי. ליברמן נכשל ואין מילה אחרת ליפות את זה. ליברמן הוא שר הביטחון, לתושבי הדרום אין ביטחון. אולי הוא יושב בשקט בקריה בתל אביב, אבל בשביל שקט בתל אביב לא צריך שר ביטחון.
אל תטעו לרגע, קשה מאוד לנתניהו לקבל החלטה. אבל זה ההבדל בין מנהיג למנהל. נתניהו הוא מנהל. עושה אולי את הדברים נכון, אבל הוא לא מנהיג, שעושה את הדברים הנכונים. עכשיו הזמן הוא לחסל את חמאס. יש לו גיבוי בחלון הזדמנויות הזה, גם ממדינות ערב רבות, מצרים, סעודיה בראשון וגם של האח הגדול מאוד, ארה"ב של המשיח טראמפ. אז תנצל את זה. הרי ברור גם לנתניהו שגם אם הסבב יירגע, יהיה אחר בעתיד. כמה אפשר כך? אי אפשר. כמה אפשר לחטוף מאות טילים ורקטות. כמה? תגלו מנהיגות ביבי ואביגדור, או שתלכו הביתה. אתמול.

אבל יש עוד דבר אחד. לכל מי שהביא עלינו את אסון אוסלו, הרי שיש לו חלק בזה. בעיניי זה לא הסכם. הביאו בשנת 93' את האויב הכי גדול של ישראל, רב המרצחים ערפאת, לתוך ישראל דווקא כשהוא מבחינה עולמית מרוסק. ערפאת תמך במלחמת המפרץ הראשונה בסדאם חוסיין, שנחשב אז בעיניי בוש האבא, נשיא ארה"ב, כאויב הגדול של העולם, ודווקא ישראל עם רבין כראש הממשלה ופרס שר החוץ שהיה מדוחפי ההסכם הנוראי הזה, החיינו את הרוצח ערפאת, שקמנו אותו (לא להאמין), הפכנו אותו לדמות בינלאומית רצויה והבאנו אותו עלינו לעזה, לגדה וליהודה ושומרון. עכשיו נתניהו והימין צריכים להוציא אותנו מזה. מה שמשגע אותי זה שאותם אנשי שמאל עוד מעזים עוד לדבר על המצב ולא מבינים שכל מה שקרה זה באשמתם. עצוב. שלא להגיד חוצפה.
חמאס הוא ארגון טרור. לא מדינה ולא נעליים. הוא שולט ביד קשה בתושבי עזה וכל מי שלא מתיישר איתם מומת. לכן אין לי מילה וחצי מילה לאנשי עזה. אבל בהחלט הגיע הזמן ש"נגאל" את עזה מהחמאס ובעיקר את עצמנו מהם. ישראל יכולה לעשות מה שהיא רוצה בעניין הזה. כמו שזה נראה כרגע, אם לא נעשה את זה כעת מרצוננו, נעשה את זה בעתיד הלא רחוק בלי רצון, או נכון יותר בלי ברירה, אז המחיר יהיה גדול יותר.

לפני כמה שבועות העברתי הרצאה בנושא מסוים. היו שם חברה צעירים, סטודנטים וסטודנטיות שהקשיבו לכל מילה. בסיום ניגשה אליי אחת הסטודנטיות ואמרה לי: "כמה חכמה בשיעור אחד". "לא", השבתי לה בשקט, "לא חכמה, בעיקר ניסיון".

אוי כמה שאני מצטער שלפני 20 שנה לערך לא הייתי בגילי היום. בן 50 (נראה פצצה… היופי בעיניי המתבונן. תלמדו. יותר נכון המתבוננת). לא, לא הייתי רוצה להיות כבר אז בן 50, אלא מנוסה כמו בגיל 50. בעיניי זה סוד החיים. ממש כך, לא פחות. להיות צעיר עם ניסיון של מבוגר, כמה טעויות היו נחסכות ממני. עכשיו אני מבין למה פנו תמיד לזקנים במקורות, הם המקור היחיד שידע משהו.

אבל זה הרי בלתי אפשרי, אז תנו לי לחלוק אתכם את הניסיון שמגיע עם הגיל. אתם תקראו לזה חכמה, אני אקרא לזה ללמוד מהחיים. כל קמט שיש לי בפנים (חוץ מאלה ששמתי בוטקוס בהם…), קיבלתי בזכות. כל קמט מסמל עוד משהו שלמדתי ממנו. סיפור אחר של חיי, בעיוות על העור.

אחד הדברים שנותן לי שקט כיום הוא המשפט הענק שהפנמתי ושמעתי (ניסיון זה גם להקשיב. לא רק לשמוע, להקשיב): "להיעלב זו בחירה". אני בוחר לא להיעלב. פשוט ככה. נכון, זה לא מאה אחוז, אבל זה ברוב המקרים. בעבר שהייתי צעיר הייתי נעלב מכל משפט, מכל חץ קטן של אדם קטן יותר שהופנה אליי. היום אני מבין, שמעתי, אמר, עבר, שלום.

ככה זה בכל רגע בחיים. כמה עוד תפגשו אנשים שיגידו, יעלילו, ירכלו, יברברו. אז אמר, או אמרה, נו אז מה? עוד אחד או אחת שתזרקו לפח הזבל של ההיסטוריה שלכם. אתם מצדכם תבחרו לא להיעלב. אם תחיו עם המשפט הזה, תגלו שזה משפט מאריך חיים.

דבר נוסף שהניסיון לימד אותי, זה להתרחק מאנשים זוללי אנרגיה. אנשים שכל הזמן מעייפים אתכם. אני משתדל, לא תמיד מצליח, כי בכל זאת אני לא חי בוואקום, להיות רק בחברת אנשים ש"מטעינים" אותי, שעושים לי טוב. אנשים שלידם אני יכול להירגע. אנשים שיגרמו לכל האברים שיש לי בפנים להתמתח, או במילים אחרות – לצחוק, ליהנות, לחיות.

אני גם לא יכול לשמוע יותר צעקות. אנשים צועקים גורמים לי לברוח מהם. תדברו אליי, אל תצעקו עליי. תאמינו לי, אני איש של מילים, אפשר בעזרת מילים ללא רעשי רקע, להגיד את אותם הדברים שתצעקו. רגע תמחקו הכל, חוזר בי, אפשר להגיד רועם יותר בשקט. משהו שגם ישמעו ולא רק יתעסקו בצעקות שמתוכן הוא מגיע. זה לא שאני לא צועק… אבל מספר הפעמים שזה קורה לי הולך ופוחת. אם אני נמצא בסיטואציה של צעקות, אני מעדיף ללכת. אם מי שבצד השני מעדיף לצעוק ולא לדבר, "שייהנה" רק הוא מהרעש. תנסו. זה מאריך חיים יותר מהמרשם הכי טוב שירשום לכם רופא נגד כאבי הראש שנוצרו לכם…

עוד דבר שקרה לי הוא שהפסקתי לרוץ אחרי אנשים. מי שלא רוצה אותי לא צריך. אני הולך, לא רץ. זה יכול להיות בענייני נשים (שהילדים ירוצו אחריכן. אליי אתן תבואו), בענייני עבודה (מי שלא רואה כמה אני טוב, לא יעזור אם אנדנד לו) ובכלל. לא רץ אחרי אף אחד או אחת. מבין שלא תמיד יבוא עד אליי, אבל גם לא אנסה לסובב את הגב של מי שהפנה אותו אליי. אם ירצה מילה אחת תחזיר אותו, אם לא ירצה ספר שלם לא יגרום לו לזה. אני רואה לפעמים כמה אנשים משקיעים בלהחזיר אליהם אנשים או עבודה או כל דבר שאבד להם, או עזב אותם ומסתכל בצער. הרי אם ישקיעו את אותה אנרגיה בדבר הבא, לא ירצו את מה שהלך. בשקט שלא ישמעו… יש מחליף לכל אדם ודבר… אהה והזמן מרפא הכל. אבל הכל.

אחד ממאריכי החיים שבא עם הניסיון הוא הידיעה שיש מחר. אנחנו לא פעם נוטים לראות משהו "כסוף העולם". זהו, נגמר אין יותר. אין פתרון, אין עזרה, אין לאן לפנות. והנה הגעתי ככה לגיל המופלג שלי. זאת אומרת שיש פתרון לכל דבר, בוודאי עזרה ובטח ובטח לאן לפנות. תמיד היום הבא יהיה טוב יותר, תמיד קמים למחר, עם ובלי הבעיות. לפעמים אנשים עושים מעשה קיצוני ביום האתמול, ומשלמים את המחיר ביום הנוכחי, למרות שיבינו שהכל יכול היה להיות בסדר ביום המחר. קחו הכל בפרופורציות. הכל הוא בר פתרון. מלבד המוות שלוקח מאתנו אנשים, היתר פתיר. הכל. תאמינו לי הייתי שם. בשיא החיים, נהנה ממנעמי השפע ובשפל הכי גדול שלהם, מתבוסס בבוץ שלהם והנה אני עדיין כאן עומד ובועט…

הכי חשוב זה שלמדתי לחיות עם עצמי. המראה בבוקר שאני מסתכל עליה היא לא לראות איך אני נראה, זה פחות חשוב, אלא איך אני מרגיש. למדתי לחיות עם הלבד, עם הביחד, עם עזרה ובלי. למדתי לאהוב את עצמי. אני עדיין בתהליך, אבל הוא החל רק בגיל המתקדם, יחד עם זאת ברוך השם שהוא התחיל. אולי תגידו קצת מאוחר מידי… אבל הלו אין דבר כזה מאוחר מידי… כי הנה גם אני צופה לעתיד בסקרנות.

בבוקר בכל שעה שש ארבעים וחמש אני בכביש. ככה ממהר לעבודה. יודע שאם אצא מראשון לציון לכיוון תל אביב בשעה 7, אעמוד בפקקים נוראיים. זה הורג אותי, מלחיץ אותי. בדרך כשאני עולה על כביש 20 אני רואה את יתר האנשים שממהרים למקום העבודה שלהם (שחלק מהם בכלל לא סובלים אותו), שלא מאפשרים למי שרק מנסה לעקוף אותם, לעשות זאת. הם בעיניים של סמוראי של כביש ותיק, מסתערים על הצפצפה לוחצים על הגז בכל כוחם ולא מאפשרים לי לעבור… לחץץץץץץ. אותי לא תעבור. כאילו אומרים אני אנצח במרוץ הזה לעבודה שאני לא יכול לראות אותה כבר.

די, די, די. זו רק דוגמא אחת. הלחץ הורג. הלחץ גומר. הלחץ הוא אולי אחת הסיבות הבולטות לכך שאנחנו מקצרים את חיינו. והרי אנחנו רצים בכדי לחיות לא? למה? למה אנחנו לא מסוגלים לעצור לרגע. למה?

אנחנו רוצים עוד. כמו בשיר של פוליקר, רוצים להיות הכי גדולים, הכי מהירים, הכי יפים, הכי הכי… אנחנו רוצים עוד ועוד ממה שיש לנו, אנחנו רוצים עוד כי זה אנחנו, עם של עוד. ויש מחיר לעוד אנשים. הגוף כמו תמיד מגיש את החשבון שלו ואז אנחנו מופתעים. איך הרי הוא היה צעיר, הרי הוא והיא והם… הלחץ. הלחץ גומר. זה שווה? אני שואל? אל תענו, אני שואל את עצמי עכשיו. אני רוצה לענות לעצמי. לא נעים לי לענות לעצמי.

מה? יכול להיות שההורים שלנו צדקו? יכול להיות שלהם לא היה כלום והיה להם הכל? גם לנו כילדים? מה יכול להיות שהמעט הוא בעצם הכי הרבה שיש, כי זה מספיק לנו, במידה הנכונה? נראה לי שכן. אבל עד אז, עד שנסתפק בהרבה מן המעט, קדימה בוא נדחוף, נעקוף, נצעק, נמחק, נעשה הכל בשביל שיהיה לנו מה שיש לנו.

הפכנו להיות חברה שבעה שכל הזמן רעבה. זה דבר מדהים. מקום העבודה שלכם הפך להיות בחלק לא קטן של המקרים קן של מרגלים. אין אחד שלא חושב על איך הוא מנסה לעבור את ההוא, להכשיל אותו. עצוב. כל אחד מדבר על האחר בכדי לנסות להראות כמה הוא לא טוב, ואנחנו מקשיבים ורק שוכחים שכמו שהם מדברים איתנו על האחר, הם מדברים עם האחר עלינו. ואנחנו הלחוצים מזה, מאזינים, מצוטטים, חוזרים שוב ושוב אל החדר בכדי לשמוע מה חושבים עלינו. למי זה אכפת? חשבתם על זה? כמה פעמים דיברו עליכם? מה אתם זוכרים מזה? את הלחץ שלכם.

הגעתי לגיל (נראה בסדר… כבר לא נהדר) שעייפתי לרוץ אחרי החיים, למרות שאני מקפיד לרוץ פעמיים בשבוע לפחות בשביל הפיגורה, שאני פוגע בתוכן שלה בלחץ של הקיום. הריצה הזו מעייפת לי את הנפש. קשה לי לרוץ אחרי החיים עם נפש עייפה. הגוף כבר קם בבוקר וחושב על הלחץ שאנחנו אמורים להיכנס אליו באותו היום, ונכנסים אליו שוב ושוב וחזור חלילה. כשאנו יודעים שלא נגיע לשום מקום, מעבר לאן שאנחנו צריכים להגיע גם כך.

אמרו חז"ל: מרבה נכסים מרבה דאגה… אז למה לדאוג? בעצם למה להרבות נכסים. כי זה ההישג הכי גדול של המאה ה-21, היותר. יותר מכל דבר משמעותו הצלחה. אבל מהי הצלחה, האם ההצלחה נמדדת בתדפיס הבנק? יכול להיות. יכול להיות שהחלפנו את הסוס הלבן ברכב הגדול יותר ואת הבית הקטן בערבה (זה לבני גילי. תשאלו הם יסבירו…) בדירת 4 חדרים שפונה לים פלוס משכנתא לה נהיה משועבדים כל החיים. אבל כולם רוצים לשחק במשחק הזה של היותר. ומהצד השני הלחץ הזה גורם לנו בפנים עמוק להגיד, די בשביל מה. זה שווה את זה? האם היותר הוא לא פחות בסוף?

התשובה היא לא. אולי הגיע הזמן לעצור. לא להפסיק, אבל לעצור. לעצור לרגע, לחשוב. אולי להוריד יום עבודה אחד, או אחר הצהריים אחד (כי אנחנו עובדים לפני ואחרי ובמהלך). לתת לנפש לחכות ליום אחד של מנוחה, אחה"צ עם עצמך, עם היקרים לך. עם אלה שמורידים לך את הלחץ. עם עצמכם גם. מותר לכם.

להודיע ללחץ הזה שביום מסוים הוא ואתה נפרדים ושיחכה לך בסיבוב של השבוע הבא. יום אחד לא לקחת את הנייד. אלוהים ישמור. תנסו יום אחד להיות בלי. חצי יום, כמה שעות. איפה? כאילו נולד איתכם ורשום בתעודת הזהות שלכם… ולחשוב שפעם הטלפון היחיד היה קבוע על קיר בבית והלכנו ליום שחיכה לנו בלעדיו והכל היה בסדר. שרדנו. הצלחנו. לא לשרוד. להצליח. היינו לבד, בלי אף אחד שימצא אותנו כל הזמן. היום אנחנו לרגע לא לבד, אפילו בזמן שאנחנו נפרדים מכל מיני פסולת גופנית מיותרת (נו מילה יפה לשירותים). אפילו שם אנחנו לא לבד. אנחנו עם הלחץ שמחייב אותנו לעלות לשיחה התורנית ומחכים עוד רגע עד שנוריד את המים. אבל לא נוריד את הלחץ.

אני יודע שאתם חושבים עכשיו בקול רם שאני צודק, אבל משכנעים את עצמכם שאולי אתם לא רוצים אנטנה סלולארית אבל יודעים שרוצים קליטה. השאלה היא מה קלטתם בסופו של יום. האם לא קלטתם שהריצה זו בחיים משולה לאותו אדם שרץ סביב סביב ומגיע לאותו מקום… בדיוק כמו האיש הזה שעוקף אתכם, כל בוקר מהבהב באורות מכוניתו כמו אמבולנס שמנסה להגיע לבית החולים להביא את הלחוץ התורן שלא עמד בזה, למחלקה הלבבית הקרובה למקום מגוריו, ודהר משם כי הוא ממהר והוא בלחץ… ופגשתם אותו ברמזור הבא. כמו תמיד. לא הגיע הזמן שנמצא לנו רמזור משלנו… לעצור בו. הרי בסוף כולם עוצרים באדום של החיים…

כל מי שכתב פעם בעיתון, אפילו דעה, יודע שהוא החזיק כמה פעמים את האצבעות על המקלדת ויותר מכך, מחק כמה שורות בכדי לא לפגוע במישהו. האמת גם אני. כבר לא זוכר כמה פעמים. אבל לפעמים בצורה נדירה שמותירה את האצבעות שלך חסרות רסן, אתה מרגיש שיש פעמים בודדות, ספורות, שאתה מבין שזה בסדר לכתוב בדיוק מילה אחר מילה שהלב מכתיב ולא למחוק.

זה בדיוק המקרה עם יהונתן גפן. או כפי שאני קורא לו בטור הזה, יהונתן אפס. יש גבול. ומי שלא נזהר בכבודם של אחרים, לא נזהרים בכבודו.
גפן, בלי שום מחשבה שנייה על מי שעלול להיפגע ממנו (והרי זה לא מעניין את "שומר זכויות האדם", כל עוד מדובר בזכויות ישראלים ובוודאי יהודים), פרסם בחשבון האינסטגרם שלו ביום שישי תמונה שלו עם חולצה שבה כתוב: כל מה שמחבל צריך (באנגלית זה מחבל מתאבד מתפוצץ אם נדייק), זה חיוך. והחיוך של גפן מרוח על פני התמונה.

כך נראים פניו של הרוע. מצטער שאני בוטה ואני בוטה. החיוך של גפן היה הכל מלבד הומור. הוא רצה להרע. הוא רצה לפגוע. הוא ידע שלא מעטים, כי הוא אולי אפס אבל לא אידיוט, יפגעו ממנו. אבל אותו זה לא עניין, הוא פנה לקומץ בישראל של הוזים כמוהו, או נכון יותר בעלי שנאה עצמית כמוהו, שהתבלבלו מי זה האויב, תוך שהוא מזלזל בכל מי שאי פעם מישהו ממשפחתם או חברם או קרוביהם, או הם עצמם נפגע בידי מחבלים. למה? כי זה הוא יהונתן אפס ומותר לו הכל.

יודעים מה, אם אני חושב על זה עוד פעם, הרי שהוא בוודאי עשה את זה מתוך אינטרס. אולי רצה להתחנף כמו יהודון שכמותו (ואל תבקשו ממני לבקש ממנו סליחה) לאנשי אירופה, שהרי הוא פרסם את זה באנגלית ולא בעברית. שיראו הנה אני פה, הנה אני שונא את עצמי יותר מאשר אתם שונאים אותי. אולי תתנו לי כמה יורו מימון. ואם הוא נפגע מזה, אז אוסיף את המילה סאטירה ושיילך לעזאזל. כי הוא כל הזמן אומר שזו סטירה. אבל הפעם יהונתן אפס, זו הייתה סטירה.

זו הייתה סטירה בנימי הדם הכי קטנים אצל בני המשפחות השכולות ולא רק אצלהם. אצל כולנו. נמאס לנו האנשים "הרגילים" שאינם כבוד הוד מעלתו המשורר הפלצן יהונתן גפן ושכמותו, שעסוקים בשנאה עצמית. נמאס לנו מהדברים האלה. נמאס לנו מאנשים כמותו שאוכלים מהארץ הזו ומלכלכים עליה ופוגעים בה תחת כל עץ רענן, או נכון יותר עץ רקוב. כי הם מרקיבים את האזור כולו בנוכחות שלהם. אתה רוצה לחבק מחבל מתאבד? לך לך לעזה, לך לשכם, לך לג'נין, לך תחבק. יודע מה, אני מאחל לך שיחבק אותך מחבל מתאבד, כי אז אולי רק אז תבין או נכון יותר משפחתך תבין, מה המשמעות שלך מה שכתבת. כי מחבל כזה מחבק והתוצאה שלו היא רק אחת – הרס.
תשמע סיפור יהונתן אפס. הייתי בניו יורק לאחרונה. אני כהרגלי לא עושה חשבון (טוב מיפו מה לעשות?), ולמרות בקשות חוזרות ונשנות של משפחתי, הסתובבתי עם מגן לטלפון הנייד שעליו דגל ישראל. עכשיו תקשיב כלומניק. הגעתי לאזור שבו הייתה משפחה ערבית, שגם היא טיילה או לא יודע מה. הם מיד הבחינו בנייד "וברכו" אותי בכמה מילים שהדף לא סובל, שהבנתי. אבל אמרתי לעצמי שזה בגלל הנייד כי ראו דגל ישראל. לא הספקתי ללכת משם והגיעה עוד משפחה די צעקנית של ישראלים (זה אנחנו צעקנים. אבל בזבזנים אז שהעולם יתמודד עם הרעש, כמו שמתמודד היטב עם הכסף שלנו בחו"ל) ותראה מה זה…? אותן קללות הם קיבלו. כל מה שעשו זה לדבר.

לא הוסיפו אקססוריז של דגל ישראל. הם הצניעו, כנראה כמו שמייעצים לכל ישראלי, כל סממן ישראלי, כי הרי שונאים אותנו כי אנחנו אנחנו. זה נקרא אנטישמיות. יא מחבק מחבלים שכמותך. אז גם נפל לי האסימון מיד. מה שלך, לא איש המילים, לא עלה במח שמספק אותן. השנאה אלינו היא כי אנחנו יהודים שמרשים לעצמנו לחיות בארצנו. הבנת יא אפס?

הרי אתה אם תדרוך כף רגלך נניח בעזה (אמן), או שכם (הלוואי), או אפילו ג'נין (אם ירצה השם), בכדי לחבק מחבל, מתאבד מתפוצץ, כי זה מה שהוא צריך כדבריך לא בטוח שנקרא אח"כ על החוויות, כי לא יהיה מי שיספר עליהן. למרות שהשוות את המשטר בישראל לנאצי בעבר ואת המחבלת תממי לאנה פרנק. לך, לך תן להם חיבוק ותחזור לספר איך היה. תחזור שלם הכוונה. הרי אחרי שנייה אחת יהיו לא מעט שיחבקו אותך עד כדי כך שהדבר האחרון שיישאר לך על הפנים הוא הפרצוף המחויך והדבילי שלך. למה? כי אתה כמוני. כן, כן אתה כמוני. אתה השמאלני הקיצוני שהתבלבל באויב וחושב שאני האויב, עבורם אתה בדיוק כמוני הימני אוהב הארץ. למה? כי אתה יהודי. תחבק, תנשק תלקק… אתה שווה לי. בשנאה שלהם אלינו.

כמה ימים בודדים אח"כ הגיע מחבל שזקוק לחיבוק כדבריך והרג אמא לילד קטן וגבר נוסף. כפת אותם ורצח אותם. אתה באמת חושב שבכן כלבה כזה, שכופת והורג זקוק לחיבוק? לא באמת תגיד לי עם היד על הלב השחור שלך? אתה באמת חשוב שהוא זקוק לחיבוק?
וואלה האמת יהונתן אפס, לפעמים עדיף לשתוק. ויותר מזה אתה לא זקוק לחיבוק… אתה זקוק לעזרה נפשית.

לפני שאתחיל אני מקווה שתבואו בשנה הבאה ותגידו לי לאכול את הטור הזה, מצידי שתפטמו אותי איתו בכח… כי התחזית שאתן כאן, לא תעשה לכם טוב. אז אני מאוד אשמח לטעות ואפילו מבטיח לכתוב טור על כמה טעיתי ושאני יוצא במחולות על כך. אבל ויש אבל.
האבל הוא שאני קורא את המפה נכון, ולצערי היא לא מנבאת טוב. כמו שזה נראה ואני שוב מסייג את הדברים, מדינת ישראל נמצאת בפתחה של שנה שבמהלכה צפוי לנו או צפויים לנו עימותים שעלולים לגרור אותנו לפעולות צבאיות ארוכות טווח (ואני נזהר לא להשתמש במילה "מבצע" שזה טוב לסופרמרקט או הקשה יותר – מלחמה).
\
ישראל עומדת מול 3 חזיתות. שתיים מהן, סוריה ועזה בוערות כבר עתה והשלישית לבנון, או נכון יותר דרום לבנון, שם נמצא חיזבאללה, תבער אם יתלקח פה משהו. לא צריך להיות פרשן לענייני המזרח התיכון לראות מה קורה היום בדרום הארץ עם עזה, ובצפון מזרח עם סוריה או למעשה אפשר להגיד עם איראן שמנהלת את סוריה בחסות רוסית (שאין לה ברירה אלא לתמוך באיראן, שהיא בעלת משקל בסוריה, החשובה לרוסים), וגוררת אותה לזה.

מה שקרה עם המטוס הרוסי שהופל על ידי הסורים, שניסו לפגוע במטוסי חיל האוויר, בעוד פעולה צבאית מדויקת (וטוב שכך) של ישראל שמונעת כל ניסיון להעביר נשק מדויק לאויבנו ובעיקר לחיזבאללה על ידי איראן, הוא הסמן הראשון. זה היה ברור שזה עניין של זמן שבמרחב האווירי הכל כך קטן שלנו, שמסתובבים פה מטוסים מארה"ב, רוסיה, ישראל וסוריה, יקרה משהו שייפר את האיזון שגם כך הוא דק.

רוסיה אולי הודיעה שכרגע מבחינתה העניין "נסגר", אבל אנחנו עוד נשלם את המחיר. פוטין נשיא רוסיה לא ישכח את הפלת המטוס (תיזכרו מה עשה לטורקיה שהפילה בעבר מטוס רוסי שחדר לתחום האווירי שלה), גם אם הוא לא נעשה על ידנו, אלא בגללנו. הוא לא יכול להרשות לעצמו את זה תדמיתית ואישית.

הוא בולע את הרוק כרגע כי בארה"ב יש היום ידיד אמת לישראל, טראמפ (ונשבר לי לראות בישראל כאלה שכל הזמן מוציאים את דיבתו. בעיקר בכלי התקשורת. וחבל כי הוא טוב לנו פי אלפי מונים מאובמה הנורא שיכול היה להביא לפגיעה צבאית גדולה בישראל), ורוסיה עושה לו לא מעט חשבון. זה שנתניהו כל הזמן ברוסיה, זה חשוב, להראות שאנחנו מחשיבים מאוד את הרוסים, אבל זה לא באמת מה שמעניין את פוטין. הוא צריך את סוריה, ובעיקר את אזור לטקיה שם, בכדי לשים דריסת רגל במזרח התיכון והאינטרסים שלנו מעניינים לו את האצבע הקטנה, גם אם הוא מעדיף אותנו על איראן והוא מעדיף.

מה שעלול לקרות הוא שפוטין יעביר טילי אס-300 לידי הסורים, שהם מאוד מדויקים ויסכנו את המרחב האווירי שיש למטוסי צה"ל בסוריה. לא צריך להגיד לכם מה יקרה אם יפילו כמה מטוסי צה"ל על ידי כוחות סוריים, בפיקוד איראני (אם כי גם אסד היה רוצה לראות את איראן הולכת מסוריה, כי היא תקועה לו כמו עצם בגרון, אבל הוא חייב להם את שלטונו כשנלחמו עם חיזבאללה יחד נגד המורדים והחזירו לו את השלטון), בנשק רוסי. ישראל לא תוכל לשבת לאורח זמן בחיבוק ידיים. ואם זה יקרה, הדרך להתלקחות אזורית הוא קטן. פוטין כבר זמן רב רוצה בלחץ סורי להעביר להם את הטילים הללו ועכשיו אחרי הפלת המטוס הסורי יש לו שעת כושר. אם זה יקרה, "יהיה שמח". ואני לא באמת מתכוון למשהו אופטימי.

הנחת העבודה בצה"ל היא כי אם תפתח חזית מול סוריה בגבול הצפון מזרחי של ישראל, הרי שחיזבאללה בהוראת איראן יצטרפו מיד והנה לכם חזית גם בצפון (ויגררו את כל לבנון לשם). לא צריך להיות חכמים גדולים להבין שזו שעת כושר גם לחמאס בעזה להטריד בגבול הדרומי, ואז אנו צפויים לעמוד בכמה חזיתות במקביל וזה מזכיר במעט אירועים היסטוריים של ישראל, כמו 1967 או גרוע מכך, יום הכיפורים, אם כי הפעם אנחנו ערוכים. מאוד ערוכים.

צה"ל חזק. אין בכך ספק. צה"ל מסוגל לעמוד ב-3 החזיתות ולאויבנו צפויה מכה לא פשוטה. אבל מה שיקבע כמו תמיד את הכח שלנו הוא לא הכח הצבאי, אלא אורך הרוח של העורף. היום העורף הוא החזית. ככל שנדע לעמוד יותר כעורף, כך צה"ל וישראל יגיעו להישגים ביטחוניים ודיפלומטיים.

תראו, אני לא רוצה לראות את האזור מגיע לזה. אבל כמו שהמצב עכשיו, שחמאס יורה על ישראל מתי שבא לו ומתחמש, חיזבאללה בלבנון מתחמש בעוד ועוד טילים מדויקים (אנחנו יודעים על הצלחת ישראל למנוע מספר מקרים של העברת נשק מסוריה לחיזבאללה, כמו ההתקפה האחרונה.

אבל תחשבו כמה אנחנו לא יודעים וכמה כן עבר), ואיראן בסוריה פועלת נגדנו ליד הגבול, כי היא ראש הנחש, אז אולי באמת הגיע הזמן לעימות אזורי קשה שבו ידי ישראל לא יהיו קשורות (כשמצרים וסעודיה, לצידנו, בתמיכה מאחורי הקלעים ומול העולם הערבי, כי הם סובלות מאיראן יותר מאיתנו, בעיקר סעודיה. מעניין יהיה לראות כיצד טורקיה תגיב, לדעתי אולי ארדואן יקשקש כלפי חוץ, אבל יש לו עניין בהחלשת סוריה, ולכן יישב על הגדר) בוודאי לא על ידי דיפלומטיה (בעיקר רוסית, אבל גם קצת אמריקאית)… ואח"כ הארץ תשקוט 40 שנה. היא שוקטת רק אחרי עימות גדול. לצערי.

תעשו לי טובה רדו ממני ואל תתקרבו אליי, קחו מרחק ומהר. לא סולח, לא שוכח ולא בא לי לוותר לכם. עלאק יום הכיפורים. מה חשבתם שקוראים לי משה פראייר? וואלה לא. אני לא סולח אפילו בקצת למי שפגע בי או ניסה לפגוע בי או להזיק לי בכל דרך אפשרית. ההפך אני שונא אותם. מה אתם אומרים על זה?

כי יש בעיניי משהו מאוד מתחזה, לא אמיתי, לא מוסרי, שיקרי, בכל אלה שכל השנה חרשו מזימות איך לפגוע בי ובאחרים בסוף באיזו מילה אחת – "סליחה", הם מצפים שכולם יקפצו עליהם באהבה, בחיבוק ובעיניים דומעות ויגידו להם כמה הם אנשים טובים. חר…(א). לא אצלי. אני לא אהיה שטיח לרגלי אנשים שמה שעשו כל השנה או ניסו זה להשתמש ברגליים שלהם לדרך עליי. נראה לכם?

אני יודע שאכעיס לא מעטים עכשיו, שלא להגיד רבים (לא משנה יש תור ארוך שמחכה לי בפינה) אבל למרות שאני שומר מסורת (נשבע לכם בכל הקדושים), יש משהו מאוד מרגיז בואכה מכעיס בכל מי שחושב שאם הוא קנה כסא בבית הכנסת, כי יש לו "חבילות" לזה בכיפור והוא יצעק בקולי קולות (כאילו אלוהים לא שומע בשקט) שיסלחו לו, אז הוא מסודר. מה חשבתם שאפשר לעבוד על האל. אם הייתם אנשים גועל נפש, אז לא יעזור שתיפנו אלי האל באמצעות "סקייפ" בצורת בית כנסת. הוא גם לא מוותר. בוודאי על מה שעשיתם לאחרים. הוא ראה הכל. רשם הכל… אז תצומו עד סוכות, תשמעו לי, לא בטוח שהוא ישמע אתכם.

אני תמיד הייתי כזה. אמיתי. בגלל זה החברים האמתיים שלי נספרים על יד אחד. ידעתי אומנם לקרב את האויבים שלי, אבל אם הם הגזימו, ידעתי לתת להם את בעיטת הדרך. לא בא לי להיות כל הזמן חכם, בא לי לפעמים גם להיות צודק. זה צודק בעיניי שאם מישהו כל הזמן או אפילו חלק מהזמן ניסה לחבל לי בהצלחה, אז המינימום הוא לבקש ממנו לעוף לקיבינימט ולא להתקרב אליי. אז מה חשבתם שלחיצת יד פלוס מילה שלא מתכוונים אליה, או חושבים שמתכוונים כי זה כיפור, תגרום לי לחשוב עליכם הפוך? חחח הצחקתם לי את גיד האכילס.

נכון, אם מישהו יגיש לי יד ויגיד לי "סליחה" בכיפור, אני אגיש לו יד בכאילו (בכדי שיניח לי) ואפילו אטפח לו על השכם, אבל זה בכדי שאוכל לדעת בפעם הבאה איפה לשים את הסכין, זה כי הם לימדו אותי שכל פעם שטפחו לי על השכם הרגשתי אחר כך את הכאב החד של השקר/בגידה/ריכול. אז מה עבר להם בראש שאני אחרי ש"דקרו" אותי אסכים במילה אחת לרפא את הפצע. חחח פעם שנייה. אל תדאגו אני כבר בגיל הזה שאי אפשר כבר "לשחוט" אותי מבלי שארגיש… בחיי הפכתי ל"קצב" עם הזמן. עצוב. אבל אמיתי. לפחות אני לא מבקש סליחה אח"כ.

היה לי חבר כזה ניגש אליי וניסה להגיד סליחה. עניתי לו בקצרה, בנפנוף ותוך כדי תנועה ממנו "אם היית חבר אמיתי שלי לא היית זקוק להגיד לי סליחה". תחשבו על זה, למה לבקש סליחה, מראש אל תפגעו. ותאמינו לי ממרום גילי (נראה נהדר לגילי את זה אתן כבר יודעות קוראות יקרות), הבנתי שאפשר להצליח מבלי אח"כ לבקש סליחה. אפשר להצליח ולקבל כל הזמן תודה. בלי לדרוך על אנשים. כן אפשר, תנסו. לא כואב.

נכון גם אני פגעתי באחרים. אין לי ספק. אני אומנם מנסה לצמצם את זה למינימום (שוב נשבע באיזה קדוש שאתם תבחרו), אבל לעסוק בעיתונות, זה קצת בעייתי לא לפגוע. כי מה שטוב לאחד רע לשני (זה נכון לכל דבר בחיים). אני כשאני פוגע אני בעיקר מבקש סליחה… מעצמי. מבקש סליחה שהגעתי למצב הזה. כי אדם באמת לא צריך לפגוע באדם אחר ומכאן לא לבקש סליחה. ואם הגעתי למצב שפגעתי במישהו אני מבקש מהמצפון שלי סליחה, מהנפש שלי שתסלח לי שהבאתי אותה למצב הזה. כי בסופו של יום במי אנחנו עוסקים? בני אדם. כמוני, כמותכם. מה ניקח מכאן איתנו? כלום. מה נשאיר? את שמנו הטוב. שמנו הטוב מה לעשות תלוי ביחס שלנו לבריות האחרות. על זה צריך לעבוד קשה, אז נראה לכם שבמילה אחת אסלח למי ששכח את זה? באמת מהיכרות איתי, נראה לכם?

בעצם גם אתם למה שתסלחו לאנשים כאלה. למה שבקלות של לחיצת יד והנהון לא מחייב בראש, תגידו לאותו אדם/אישה שפגעו בכם, שאתם מחקתם את הכל? למה. למה שלא תגידו כמו היום הקדוש הזה, כיפורים האמיתי הזה, מה שאתם באמת חשובים עליהם. שילכו הביתה ויבדקו למה אתם לא סולחים להם. זה אני בטוח ימנע את הפגיעה הבאה באדם הבא.

כמה פעמים אמרתם בתקופה האחרונה לכל מי שאתם מכירים או סתם חושבים שאתם מכירים (בנינו מה אכפת לכם) "שתהיה שנה טובה" ולא באמת התכוונתם. טוב סליחה, התכוונתם להיות נחמדים מינוס וזהו. יצא לכם פעם אחת לחשוב על הברכה המיוחדת הזו שאנחנו מאחלים אחד לשני ככה בדרך כלל באזור ספטמבר? האמת, לא. האמת המרה, ממש לא.

כי אנחנו לא חושבים שיש מאחורי צמד המילים האלה מעבר לברכה וזהו. מאחלים, מייחלים, אבל לא ממש עצרנו רגע אחד מזוקק להגיד לעצמנו שנה טובה? מה זה באמת? איך נגיע לזה שתהיה לנו שנה טובה? ואתם מצידי יכולים לשים כמה דבש שתרצו… זו לא התשובה. הדבש לא צריך להיות סגור בתוך קופסה, או לבוא על תפוח עץ. הוא צריך להגיע מהצמרת אומנם, אבל הצמרת הפעם היא הראש שלכם ומשם אל יתר הגוף. "דבש של מחשבות"…

וכן יקירותיי ויקירותיי. אם אתם רוצים שנה טובה, אתם צריכים לתכנן אותה, לעשות אותה כזו. לגרום לה להיות טובה, לא להתבייש להגיד מה באמת אתם רוצים. לעצמכם ולחברה. כן, כן, לכו תדעו מאיפה תבוא לכם הישועה למה שאתם מאוד רציתם וחלמתם כל השנה שעברה. תשתפו. לא להיכנס לפרטים הכי קטנים של החלומות שלכם (זה שלכם), אבל לשתף, בהחלט. נניח אם אתם רוצים בן או בת זוג, אז תשתפו את החברים שלכם, הקרובים, הרחוקים, בעבודה (גם אם הם חברים בכאילו). הם הרי יראו אחרים ואחרות והמעגל של האנשים שתגיעו אליהם דרכם יגדל. זה נקרא לתכנן את השנה בצורה טובה.

הפחד משתק אמר לי פעם מישהו חכם (אני. למה מי חשבתם? אני מקשיב לי ולעצמי. ואלי זו הבעיה שלי…). זה נכון, הפחד לשינוי משתק. יודעים שצריך לשנות, מפחדים ממה שיקרה אם נשנה. אנחנו חושבים מה יהיה בעוד 20-30 שנה, פנסיה, שמנסיה, עתיד. זה טוב, אבל בחייאת זומזום, מה עם הרגע, מה עם ההווה, מה עם השנה הקרובה? תרשו לעצמכם לדאוג לעצמכם גם עכשיו זה בסדר. תרשו לעצמכם להעמיד גם אתכם במרכז העניינים. זה מותר. בלי נקיפות מצפון (נקיפות מצפון זה לחלשים).

אפשר לדאוג לכולם – ילדים, אישה, בעל וגם לעצמכם. זה לא מתנגש. תכתבו לעצמכם איך אתם מפנקים את עצמכם השנה הזו. לפחות משהו אחד שאתם תעשו רק למען עצמכם. משהו שאתם רוצים מזמן ולא עשיתם. בדיוק. תיהנו. והשנה. זו לא מילה גסה. כן השנה, לא בעוד 30 שנה שלא יהיו לכם שינים… או שיהיו והם כבר לא יהיו שלכם.

ואגב אין גיל לתכנון. לא משנה בני כמה אתם, אתם יכולים לתכנן, רצוי שתתכנו. שנה טובה אין לה גיל. שנה טובה היא הבטחה לעצמכם שהשנה תהיה טובה. אז אל תבטיחו, תקיימו. נהפכו ככל שאתם מבוגרים יותר חשוב שהשנה הזו תנוצל לטובה. ולתכנן לטובה זה לנצל את הזמן לטובה. תעשו טובה לעצמכם (היה פה משחק מילים למי שפספס)
כי בנינו אם הייתם יוצאים עכשיו לטיול, הכי קטן לכמה ימים אפילו, לא הייתם מתכננים? בטח שהייתם מתכננים. אז תדמיינו לעצמכם שאתם מתכננים "טיול" של שנה. טיול של ימי חול, טיול של שגרה, טיול שבו תקומו בבוקר ותגידו היום הזה אני אעשה אותו מיוחד, כי יום שעובר לא חוזר. אל תתייחסו לשנה הזו כאל משהו שאתם מחכים שיחלוף.

תגרמו ליום שחולף להזכיר לכם שיש עוד מלא טובים כאלה לפניכם. תאמינו לי זה עובד. יש עשרת ימי תשובה שבהם עושים "חשבון נפש" לגבי היחס לאחר… אז מצידי תוסיפו עוד יום אחד לעשות חשבון נפש גם עבור עצמכם. מותר. בטוח שגם האל היה נותן על זה אישור. בכל זאת כולנו באחריותו, אז למה שלא ירצה שיהיה לנו טוב?
אנחנו בכלל חושבים בדרך כלל על כל יום כעל "מעמסה". כאילו אם היה תלוי בנו היינו ממשיכים לישון או מוותרים על יום "קשה". הלו, קוקוריקו (לא תרנגול כפרות הכוונה) תתעוררו. היום הוא מתנה. היום הזה שקיבלתם הוא לא ברור מאליו. תקומו לעוד יום נהדר בשנה. כמה פעמים אתם תגידו לעצמכם שזה הולך להיות "וואחד" יום קשה ותרצו רק לסיים אותו? הפסקתם לספור נכון? אז מדוע לא תגידו את אותו הדבר אבל הפוך? למה לא תחשבו בניכם לבניכם – יש לי יום נהדר ואני אנצל אותו עד תום. ככה עושים את זה נכון. נבואה שתגשים את עצמה… רק לטובה.

אני יודע שחלק מכם בשלב הזה בודקים אצל הפסיכיאטר הקרוב למקום מגוריכם, אם יש לו יום פנוי לקבל אותי (אל דאגה יש לי משלי. אף פעם לא טענתי שאני נורמאלי). אבל כן, אני באמת מעדיף להיות אופטימי על סף המוגזם מאשר פסימי על סף הייאוש.
אז שנה. טובה. מצטער שאני ממהר לעזוב הפעם… פשוט הולך לעשות לי אותה טובה.

הייתי בלונה פארק השבוע. נכון "השתגעתי", בעצם בלי מרכאות, אבל היורש לחץ ואני כמו כל אבא חזק שלא מוותר, מיד הסכמתי. כמו שחשבתי המקום היה מלא בילדים. מלא… 'מה קרה למה מלא ככה'?, שאלתי ילד אחד שנדחף לפניי, בתור האינסופי לעוד מתקן שיהפוך לי את הקיבה, "מה ז'תומרת", ענה הילד בלי לחשוב פעמיים, "זה ימים אחרונים לפני הלימודים. צריך ליהנות".

כן, שנת הלימודים חוזרת ובגדול. תאמינו או לא, גם לי יש מה להגיד… טוב תמיד יש לי מה להגיד. אבל ויש אבל לא קטן, לא יודע כמה מקוראותיי וקוראותיי יודעות, אני גם מורה בתיכון כמה שנים בודדות, איזה 26 שנים… דינוזאור לא קטן אהה?

כל הזמן מדברים על שנת הלימודים מבחינת ההורים והילדים וזה בסדר, אבל אני רוצה לתת זווית גם מהצד של המורה. אומנם אני בצד הזה, אבל לדעתי חלק מהזמן כשמזכירים את המורים זה מהפן המתגונן. הגיע הזמן שמישהו יהיה פה למורים. אז יש מתנדב? כן אני.

לא יעזור. נכון, אין בית ספר בלי תלמידים והם לב ליבו של העניין. אבל רק רגע, תנסו לשלוח את הילדים לבית הספר ותוציאו משם את המורים והמורות… בעיה נכון? אז בואו נודה גם אלה מכם שיש להם רק תלונות על בית הספר מהבוקר ועד הצלצול הגואל, שיש חשיבות למורים. חשיבות גדולה. מורה טוב הוא באמת מורה לחיים. ואל תשכחו המורים עובדים עם "חומר הגלם" הכי חשוב שיש, הילדים שלכם… העתיד.

אז למה מורה שעוסק בעתיד צריך לחשוב כל רגע על הקיום בהווה? אני לא בוכה, רק שם את הדברים על דיוקם. מי שחושב ששכר המורה הוא שכר הולם, שיקום. מה, אף אחד לא קם? אגב, ככל שהוא צעיר יותר המורה במצב שורד יותר. נכון, תגידו שעכשיו עם הרפורמות השכר שופר. אבל זה מגיע לשכר הולם רק אם אתה מאתיים שנה מורה. שוב, לא בוכה. אל דאגה. רק אומר. אבל כל מורה, בעיקר אם הוא גבר, עובד בעוד עבודה בכדי לפרנס.

רגע, אל תביאו טישו, אבל חשוב מאוד שתדעו. הרבה מאוד אנשים אומרים לי: "יש לכם מלא חופש". באמת? מה קרה לכם בקיץ הזה? נו נו תגידו. כן אתם ההורים. כמה פעמים אני שמעתי בשיחות שהייתי חבר בהן או סתם כי עברתי בבריכה וצוטטתי (כן אני מצוטט… בושה שכמוני) לשתי אמהות או יותר, עד כמה "נמאס לכם" ושיגמר החופש. הלו, אלה הילדים שלכם. לכם אין תמיד סבלנות אליהם, אבל אנחנו צריכים ללמד אותם. לא רק להיות איתם… ללמד. לתת השכלה… אז בואו תיכנסו לכיתה עם 40 ילדים ותראו אם גם אתם לא צריכים חופש… מלא חופש עלאק.

הלאה. הרבה הורים חושבים שהורדת הילד ליד בית הספר, בזה תם החלק החינוכי שלהם. מרגע זה אנחנו המורים אחראים עליהם. סליחה? סליחה? ושוב סליחה? אנחנו צריכים לתת להם ידע, השכלה, שידעו להסתדר בעולם האמיתי, שישכילו, שימצאו את עתידם, אולי ובעיקר גם שיהיו אזרחים טובים יותר. אבל אלה הילדים שלכם. אם יש לכם טענות על התנהגות הילד והעובדה שהוא לא לומד, תבואו קודם אליכם. מעץ תפוחים לא נופלים אגסים. סורי.

אני בשוונג… גם ארגוני המורים ומשרד החינוך לא יצאו מכאן נקיים. חלק גדול מתחלואי מערכת החינוך (רואים הורים? אני אומר רק את האמת… כמו תמיד) קשורה למשרד החינוך וארגוני המורים. נתחיל במשרד החינוך. מה לעשות שמי שקובע את נהלי המשרד ואת תוכנית הלימודים הם אנשים שכבר 200 שנה לא נכנסו לכיתה. הם זורקים כל מיני חוזרי מנכ"ל לאוויר, והמורים והילדים צריכים אח"כ להתמודד עם זה. הגיע הזמן קצת להזרים "דם" חדש לשם ולהכניס מורים לתפקידים במשרד החינוך, שנכנסו לכיתה בחמש השנים האחרונות. אבל זה לא יקרה. רק שתדעו שמשרד החינוך רחוק מהמורים בדיוק כפי שהוא רחוק מההורים.

הלאה, ארגוני המורים. ארגוני המורים שנתנו יד לתוכניות הרפורמה, "אופק חדש" איזה אופק ואיזה חדש ו"עוז לתמורה", שהשאיר אותנו המורים בלי עוז ובוודאי בלי תמורה (שכר שעת ההוראה ירד), הפכו את ההוראה "למפעל". מורים עובדים עד מאוחר. רבותיי, מורה לא מייצר קופסא, הוא עובד עם תלמידים. בשעה 15.00 המורה שנכנס כבר למאתיים כיתות ובדרך לעוד כיתה, כבר גמור והילדים גם. ההוראה נפגמת. אבל העיקר שארגוני המורים יצאו "גדולים", אבל המורים יצאו קטנים. ולמה לעזאזל צריך 2 ארגוני מורים, "ארגון המורים" ו"הסתדרות המורים", למה לא ארגון אחד חזק. למה? כי אנשים רוצים להחזיק בג'ובים שלהם. עצוב? מאוד. וגם אמיתי.

אבל למרות הכל, זו השיטה. למרות הכל אנחנו אוהבים את הילדים שלכם (אחרת אתה לא יכול לעסוק בהוראה). אנחנו אוהבים ללמד. שנת הלימודים נפתחת ואני אנסה להיות חגיגי לפחות בפסקה הזו. הצלחה היא רק כששלושת צלעות המשולש עובדים יחד – הילדים, ההורים והמורים. אנחנו כולם באותו הצד.

אם צלע אחד לא קיימת, הכל ייהרס. אז חשוב הקשר הטוב עם המורה. נכון, אתם ההורים של הילדים שלכם, מותר לכם להיות בצד שלהם וזה בסדר ואולי רצוי, אבל חשוב הקשר הטוב. לא להלחם במורה, לעבוד יחד איתו, הרי הצלחת הילדים חשובה, לא האגו שלכם. תאמינו לי עם ה-1000 שנה שאני מלמד, רק אז זה מצליח. ועשיתי כל תפקיד בבית הספר. הכל!

ורגע לפני שנפרד לשנה הקרובה… אני חוזר לרגע לילד בלונה פארק, נו זה שדחף אותי בתור ורוצה "ליהנות". אפשר היום ליהנות בבית הספר. גם בלימודים. תאמין לי ילד… יש מספיק דרכים היום ליהנות בכיתה. היום ההוראה מתאימה עצמה לתקופה. קחו את המילה שלי, אני רואה ילדים מחייכם בשיעורים… וגם לומדים.
ואם אתה רוצה ליהנות אבל מיד, ילד… אז רק שתדע שבעוד שבוע וקצת… יש חופש. ראש השנה….

אם אתם לבד בחייכם אז תמשיכו לקרוא כי זה עבורכם. אם אתם בזוגיות (שמעתי על שני זוגות בזוגיות מוצלחת, אחד גר באלסקה…), אז תמשיכו לקרוא יותר כדי שתשמרו עליה ואו לכו תדעו מי יודע אולי מהר מאוד תהיו שייכים לקבוצה השנייה. כי מרוב אופציות אין אופציה אומר החכם (סידי). מה שיש כבר לא טוב ומה שיכול להיות, אולי יש טוב מזה. כן גבירותיי וגבירותיי, כי מי שחושבת, בעיקר חושבת, שבחוץ מחכה לה האביר על הסוס הלבן, תגלה שהוא בקושי ליצן החצר לפעמים, והסוס הוחלף בליסניג ואפילו לא תפעולי.

כי ככה זה בני האדם. מי שלבד רוצה להיות יחד והיחד רוצים לבד. למה? זה כבר נושא לטור אחר. אבל אתם חייבות וחייבות לקרוא את הטור הזה בכדי להבין, הלבד שלכן נובע מדבר עקרי אחד – אנחנו. נו, טוב גם הלבד שלנו הגברים הוא בגללנו. רק בגללנו. אבל רק. אנחנו רוצים לחפש ולא רוצים למצוא ולא מבינים ששעון החול לא עוצר. רק שהוא עשוי מהחיים שלנו ולא מחול…

הנה לדוגמא. בשבוע שעבר הוזמנתי למסיבה של פנויים ופנויות. לכאורה מה יכול להיות מושלם מזה? קבוצה של נשים וגברים בוגרים ובוגרות חדורי מטרה להגיע ליעד למצוא את האחת או האחד. אז זהו, שלא. היה שם הכל חוץ מזה.

דבר ראשון אנשים בסטטוס "לבד", שאולי חוששים מהלא, מסתובבים בקבוצות, בחבורות. כמו החיות. מצטער, אין לי שום השוואה אחרת. שם אצל החיות זה בכדי לשרוד ולאכול… פה זה בכדי לשרוד ולהיות בחברה. מגיעים קבוצות של "ידידים" "וידידות" בלהקות ענקיות ונמצאים כל הערב בתוך עצמם, משחקים את המאושרים באדם והם לא…. מעלים תמונות, רוקדים יחד עושים ממש "כיף", אפילו מוודאים שכולם יראו ויקראו שהיה כיף… וחוזרים וחוזרות בעיקר הביתה לבד.

למה? הרי הגעתם לכאן בכדי להכיר. אבל זהו חוסר הביטחון או מה שלא תקראו לזה (מה קרה, כל אחד סובל מחוסר ביטחון למה להיעלב? תעלבו), שמונע מכם להרים ראש ולצאת ממעגל האימה הזה של "הידידים" "והידידות" שלכם. זה אזור הנוחות שלכם. מכאן הרי איש לא יגיד לכם לא. אבל רגע, הרי אתם לא רוצים באמת את אותם חברי "מעגל" סגור ומצומצם. אם הייתם רוצים הם היו בני הזוג שלכם ולא ידידים/ידידות. אז בסופו של דבר זה פועל נגדכם, כי איש מחוץ לאותו "מעגל" שחוסם אחרים לא יתקרב. מי הפסיד? כולם ובעיקר אתם.

אגב נושא הידידים והידידות זה נושא לכתבה בפני עצמה, כי אני לא מאמין ואל תקשקשו בגת ואל תחרטטו באשקלון או באשדוד או לא משנה היכן, שבין גבר (ולצערי פחות ופחות גברים ראויים לתואר גבר בימינו) לאישה יכולה להיות "ידידות". אבל זו דעתי המנדטורית, אני לא גר במערה, אבל אולי עדיף היה לי…

הלאה. עוד דבר בולט הוא השימוש בנייד. לכו לכל מקום שבו יש אנשים פנויים וחצי המזמן, מה זה חצי מהזמן כמעט כל הזמן, תראו אותם עם הנייד. למה? מה יש בנייד? כלום. זו הפייסבוק המקולל או הוואטצפ המחורב…ן (מה יהיה חייב להשלים את המילים אהה?). הרי הגעתם להכיר כאן מישהו ולא ללכת אחורה אל חברים וריטואלים או אז אמ אס לאקסים? שלא עונים לכם בדרך כלל. אבל זה הביטחון שלכם. כאילו להראות לכולם… "אם אתם לא רוצים אותי, יש לי עם מי לדבר". בדרך כלל זה נגמר בלהסתכל על הנייד ולראות עוד אנשים כמותכם שהעלו תמונות שלהם ממסיבה או אירוע שהם נמצאים ולא עושים בהם כלום… חוץ מלהעלות תמונות. יוצא שהנייד הוא "הפסיכולוג" הצמוד אליכם. זה שנותן לכם טפיחה על השכם כאילו אומר: "אני פה, אתם לא לבד". אבל אתם הכי לבד. כי הוא רק פח. בדיוק – פח!

מה אני מציע? תהיו אמיתיים, תהיו נחמדים ובעיקר נחמדות למי שפונה אליכם. אתן לא חייבות לקבל אותו, אבל גם לא חייבות מיד לעבור למצב מגננה וכל הקבוצה או "החברה" הטובה שמתה מקנאה שלא פנו אליה ולא יפנו כנראה, מונעת כל קשר חיצוני שלכן עם "האוייב" בדמות גבר. אצלנו הגברים יש יותר אחוות גברים… בדרך כלל. לא תמיד לצערי ויש לי על זה כמה וכמה דוגמאות חיות.

תשאירו את הניידים בתיק. תבינו שהגעתם להכיר. זו לא בושה. זה בסדר. כל מי שנוכח במקום כמו שלכם בעצם עושה אותו הדבר. אל תגידו לא ואח"כ תגידו לעצמכם, חבל שלא דיברתי איתו. תנו הזדמנות לאחרים ובעיקר לכם. הלו כל יום שעובר לא חוזר… וזוכרים זה לא שעון חול, זה שעון ביולוגי. תפסיקו לעזאזל בעיקר אתן הנשים עם "האינטואיציה" המזורגגת שלכם. תנסו ואחר כך תגידו שהייתה אינטואיציה, אל תמנעו מעצמכן את הקשר כי "גברת אינטואיציה", שהיא המצאה בדיונית של חוסר ביטחון (כן, כן, שוב חוסר ביטחון) גרמה לכם לאבד משהו ראשוני.

אני יודע שיש לא מעט עכשיו מהמין הנשי (או גברים עם מסקרה… שמאוד רוצים למצוא חן בעיני בת הזוג) שיגידו שאני כזה וכזה ומריר (לא טעמתן) וחסר ביטחון ובלה בלה בלה. זה בסדר תגידו, יש שורה ארוכה לפניכן בתור. ואם זה נכון אפילו,יש לכן חלק בזה כי אתן תבינו מעט מאוחר מידי כשתווית "הפג תוקף" תבצבץ מכן, כי מה שהיה מקודם על המדף כבר לא שם. להתעורר יקירותיי.

ואתם אלה שבזוגיות. תקראו טוב טוב מה שכתוב כאן. ככל שהגיל מתקדם הלבד מתבגר איתו. קשה מאוד למצוא זוגיות נורמאלית בגיל לא נורמאלי. כי ככל שאנחנו מתגברים אנחנו יותר נעשים חרדים לפרטיות שלנו ויותר בררנים. להיות בזוגיות זה הישג לא קטן ולשמור עליו (ועל סכנות הקדמה) צריך כוחות של לוחמים בסיירת מטכ"ל… של השגרה. והכי חשוב, לא לטעות האביר עם הסוס הלבן נשאר אצל סינדרלה או איזו נסיכה אחרת מהאגדות… יודעים למה? כי הוא קיים רק באגדות…

בזמן שכל בר דעת כעס על הנפת דגלי פלסטין (אין עם כזה, היסטורית. תבדקו אותי), בעצרת של מתנגדי חוק הלאום שנערכה בתל אביב, אני שמחתי. חייכתי. חגגתי. כמעט נסעתי לשם (גר 20 דקות, לא כולל פקקים) לחבק אותם ולנשק את אותם מניפי דגלים. גם התוספת של השיר "ברוח ובדם נפדה את פלסטין…", גרמו לי לשיר במקלחת מרוב אושר. ממש שמחתי למרות שנכנס לי סבון לעיניים. לא. לא השתגעתי, לא. לא נפלתי על הראש. נשארתי בצד הימני של המפה. חזק מאוד שם (אגב רק בזכות הצד הימני אנחנו עדיין על המפה ולא נמחקנו), פשוט איך אומרים: "צדיקים מלאכתם נעשית בידי אחרים".

למי שעוד לא הבין עד כה, אז הנפת דגלי פלסטין הבהירה באופן חד משמעי למה נחוץ לנו חוק הלאום ועוד היום. מי שעוד לא הבין, קיבל את זה במנה גדושה של הסבר לפנים, באותה עצרת. בקצב הזה של אי הבנת המפה, המחאה הבאה תהיה הפיכת ישראל למדינה דו לאומית. חוק הלאום לא נועד רק לרגעים האלה, לימינו אנו, הוא נועד לעתיד. לזמן שבו עוד יבוא מישהו וינסה להפוך את המדינה הזו למדינת כלל אזרחיה. למדינה שהיא לא רק יהודית. זה לא יקרה, חוק הלאום ידאג לכך.

הנפת הדגלים הפלסטינאים היא יריקה בפניו של כל מי שחושב שאפשר בלי החוק הזה. אנחנו חייבים למהר ולחוקק חוק כזה בכדי להבהיר לאותם מניפי דגלי פלסטין: "אתם יכולים לקחת את הדגל ולמצוא לו מקום ראוי מאוד בעכוזכם, פה יש דגל אחד, דגל ישראל".

לא, אני לא גזען חשוך. ממש לא. רחוק מזה. אני מבין שיש פה עוד עמים, עוד לאומים. חלקם ידידותיים יותר וחלקם פחות. זו המציאות. מי שרוצה שוויון אהלן וסהלן (הנה בשפת העמים האחרים). לא בחרנו לגור כאן יחד. סליחה, בעצם אפשרנו לגור כאן יחד, כשרגע אחרי מלחמת העצמאות נגמרה, אפשרנו לאויב להפוך אזרח (בואו נראה עוד מדינה במזרח התיכון שעושה את זה). אבל יקירותיי ויקירותיי, על "הדלת" של המדינה כתוב: "מדינת היהודים". היא הוקמה ככזו. היא זו שהפכה את המקום הזה למה שהוא. מי שרוצה לגור כאן כשווה, בבקשה. מי שלא רוצה ורוצה לפגוע בדרך כלשהי במדינת היהודים, יתכבד "בחוק הלאום". בתוך הפנים.

אגב, אם כבר מדברים על הנפת הדגלים, כששאלו את ראשי הציבור הערבי מה יש להם להגיד על זה, הם ענו שזה מחזק את השוויון? איפה בפלסטין? איפה בדיוק זה מחזק פה את השוויון? באמת לא הבנתי. איפה פה השוויון שדגלי מדינה אחרת, אויבת אותנו, מתנופפים? לא הבנתי איפה בדיוק יש פה שוויון? יש פה אסון. לאומי. אז קבלו במקום אסון לאומי… נכון, את חוק הלאום.

עוד דבר שקצת מפריע לי, שלא להגיד הרבה, הוא כפל המוסר. כל מתנגדי חוק הלאום (בניהם כמובן מהשמאל שהביא עלינו את אסון אוסלו), טוענים כי צריך שוויון. איפה השוויון? במדינת ישראל הדו-לאומית. זה מה שהם טוענים. שם הם רואים את השוויון. או במדינת ישראל מדינת כלל אזרחיה. יודעים מה? בואו ננסה לזרום איתכם. המדינה היהודית נניח תהיה מדינה דו לאומית. מה עם מדינה פלסטינאית שכנה, אולי גם היא תהיה? הרי גרים בה יהודים. כאן "אבירי הצדק" זועקים שזה לא יעלה על הדעת. אהה הבנתי. מדינה יהודית תאבד את זיקתה היהודית ומדינה הפלסטינאית לא. אז אתם מוזמנים בשמחה רבה לקחת את המטלטלים שלם וללכת לחיות לכם שם, במדינה הפלסטינאית החד הלאומית. יהיה לנו טוב לבד פה. אהה… ואל תשכחו לקחת את דגלי פלסטין אתכם… (בסוף הקטע אזכיר לכם מה לעשות איתם).

שני דברים אחרונים ברשותכם. אחד, ציבור הדרוזים. הם מרגישים שנפגעו. למה? זה לא ברור לי. הרי בתפיסת עולמם הם אזרחי המדינה בה הם חיים. הרי הם לא בדיוק רוצים להפוך את מדינת היהודים למדינה אחרת. אז מאיפה הגיע הדבר הזה? הדרוזים ברמת הגולן בכלל רואים עצמם סורים. איך על זה איש לא אמר או אומר מילה. הלאה. אבל יש לי פתרון עקרוני ופשוט לעניין. תוספת לחוק הלאום, כן הלאום, שבו כתוב שכל מי ששירת בצה"ל הוא שווה במדינת הלאום היהודי. איך זה? ענק (אף פעם לא הייתי צנוע).

הדבר האחר הוא גם טיפ ככה ממני כרגיל. תגידו, מישהו מהמתנגדים קרא את חוק הלאום? אני כן. בנינו, הוא זהה כמעט אחד לאחד למגילת העצמאות, אבל נותן דגש על הפן היהודי. אז אלף תקראו לפני שאתם צועקים. בית אחרי הנפת הדגלים הפלסטינאים ושירי שחרור פלסטין מהיהודים של מתנגדי החוק, חוק הלאום הוא בדיוק מה שחסר להוריד לכם את הדגלים לחצי התורן… או כמו שהצעתי תאפסנו אותם בינתיים, אתם יודעים איפה… במקום הראוי להם… עכוזכם.

להיעלב זו בחירה. נשבע לכם. כמה פעמים בחרתי להיעלב. פששש הפסקתי לספור אחרי גיל 30 (נו טוב, קצת לפני). אבל כשהחלטתי לחיות לפי המשפט הזה, שאני בוחר אם להיעלב או לא, אני חי קצת יותר טוב עם עצמי. סליחה, הרבה יותר טוב עם עצמי. איזה עם עצמי, עם הסביבה שלי. המורחבת.

אבל נשבע לכם בכל הקדושים (תבחרו אם אתם רוצים אחד משלושה האבות או ארבע אמהות) זה לא אני שנעלב או נפגע, זה האגו שלי. החלק הזה בתוכי שכועס כל פעם שהוא נפגע. אין לי שליטה עליו, הוא גדל אצלי לאט לאט, עד שאני מאבד עליו שליטה. עליו? על החיים עצמם. זה הוא שאחראי להכל. הוא ורק הוא. אני רק "עובד" שלו. "עבד" התכוונתי.

כמה דברים הפסדתי בחיים שלי. לא רק את שתי אמהות ילדיי, חברים, עבודה, מה לא? הרשימה הזו מאוד חלקית ומפאת כבוד האנשים ובעיקר כבודי, אעצור כאן. הכל בגלל ההרגשה הזו של האגו שלי. נו אתם יודעים, ההרגשה הזו שהוא רוצה להיות הלבד בחדר. הבולט ביותר, הכי טוב, הכי חזק, הכי נכון. רק הוא. וזה גרם לי להיות לבד. לא פעם, פעמיים. בסדר, בסדר, עשרות אם לא מאות פעמים.

הבעיה עם האגו הזה שלי אין שליטה עליו ולפעמים גם לכם (אבל אתם הרי חוששים להגיד את זה ורק אני משמש לכם עכשיו כיסוי לאגו. כמו תמיד אני אומר את שעל ליבי, בלי פילטר), ולכם הוא פוגע גם באחרים, דרככם. יודעים מה אדייק יותר. מילא שאתם אולי פוגעים באחרים כי אתם רוצים להוכיח שאתם לא "פראיירים" , כי זו הוראה ישירה מאדון אגו, אתם ברוב המקרים דווקא תפגעו באנשים הכי קרובים אליכם. אלה שהכי דואגים לכם. הרי ברור לכם שאתם לא רוצים לעשות להם זאת באמת. אבל אתם עושים ובגדול. סליחה לא אתם, האגו. אחר כך תצטערו, אבל האגו לא ייתן לכם אפילו לבקש סליחה. אין לו את המילה הזו בלקסיקון.

הכי עצוב זה שאחרי שהאגו הרס לנו, אנחנו בכלל שוכחים על מה רבנו. נשאר רק הכעס ההדדי, הכאב והשקט. שקט הפרידה של מי שלא רצה לקחת חלק לצד אגו נפוח שהורס כל חלקה טובה שעוד נותרה. עם היד על הלב, או נכון יותר על הפה (רגע לפני שאמרתם משהו נוראי. אגב המילה כל עוד לא הוצאתם אותה מהפה היא שלכם), כמה פעמים רבתם בכעס כי נפגע מר אגו ואח"כ לא זכרתם מה בדיוק הצית את "האש" הזו של המריבה (נו, נו, קצת כנות בבקשה. כמה פעמים? לא נעים להודות). אבל מה כן זוכרים רק את המריבה שהרסה לכם. חבל. אבל זה מה יש. האמת המכוערת, כמו שאני מכנה אותה לא פעם.

עזבו את זה שאתם רבים עם הקרובים והדואגים ביותר. זה פוגע בעיקר באדם אהוב מאוד עליכם – אתם. כן, האגו הזה פוגע בנפש שלכם, משמע בבריאות שלכם. כמה אפשר לכעוס, כמה אפשר להיכנס "למוד" של מגננה או התקפה בגלל מילה שנאמרה, או לא נאמרה אם ציפתם לה. סליחה האגו ציפה. תשאלו את ואן גוך הצייר ההוא, איך הוא הוריד את האגו שלו? דרך האוזן. כרת אותה. רגע אדוני לא לרוץ למטבח להביא סכין, זו לא הכוונה. זו עצה וירטואלית. עצה שמבקשת שתורידו את האגו, אותו תכרתו. אתם תחיו טוב יותר. רגועים יותר.
לא לטעות, לא ביקשתי מכם להיות "הפראיירים" התורניים, אלה שמתחלפים ורק סופגים הכל כי אין לכם אגו בכלל. מה שאני כן מבקש הוא שאתם תובילו את האגו שלכם ולא האגו אתכם. אבל הרי הוא חזק מכם, אין לכם שליטה עליו. כי מישהו או מישהי הצליחו לגרום לאגו להתפוצץ. את הרעש רק אתם שומעים בתוככם (זה בא עם "מסך פלזמה" שחור ענק שיורד לכם ואת כבר לא רואים בעיניים כלום).

עכשיו אחרי שהפלנו את כל האשמה על האגו שלנו, אפשר אולי דקה מזמנכם (מה חשבתם לא תהיה פה עצה ממני?). הלו, לא נורמאליים שכמוני, לאגו אין חיים. האגו זה אתם. אתם זה הוא. לא להסתתר מאחוריו כי הוא גדול מספיק. בכל פעם שהאגו שלכם מתחיל לצוץ ומבקש עוד חלק מנפשכם תגידו לו את משפט הזהב: "להיעלב זו בחירה", תראו פתאום שהאגו מצטמק, קטן ונעלם…

אהה וכמות האנשים מסביבכם בדיוק ההפך… רק תלך ותגדל.

אני לא זוכר בדיוק מתי, אבל שמעתי את יוסי ביילין, אחד מאדריכלי הסכם אוסלו (להלן: "אסון אוסלו"), מתבטא על כך שמדיניות ממשלת ישראל כיום, הביאה למצב הזה מול עזה. אח"כ אני לא זוכר מה היה כי הייתי כל כך בקריז ולא בקריזה, כי כנראה אין גבול לחוצפה.

ביילין ושכמותו, שהיה אחד מהאנשים שדחפו את יצחק רבין ז"ל לאסון אוסלו, יחד עם שמעון פרס, להסכם שגרם לנו מאז יותר נפגעים בישראל מאשר לפניו בפעולות איבה, עוד מעזים לדבר בכלל על המצב? להתבטא. הם חייבים להסתתר במטבח ביתם, או בחדר האמבטיה ולפתוח את המים בכדי שלא ישמעו אותם.

בואו נעשה סדר. כל מה שקורה באזור עזה הוא באשמתם. אשמתם הישירה. כל הטרור הזה, כל מנהרות התקיפה, כל שריפת השטחים, כל רקטה, כל מרגמה, הם הביאו עלינו, עם האסון הזה. שעד עכשיו לא ברור לי למה עשו זאת. יתרה מכך, הם עשו זאת כשרב המרצחים ערפאת (להלן: "הכלב" וסליחה ממשפחת הכלבים) נמצא במצב הגרוע ביותר שלו, כשכל העולם לא רוצה אותו. מי הציל את רוצח הילדים, "הכלב" (לא לשכוח) נכון…. לא להאמין מדינת ישראל. לא להאמין.

במלחמת המפרץ האויב הגדול של ארה"ב היה סאדם חוסין מעירק. רב המרצחים "הכלב" ישב כמו אחרון הכלבים בטוניס, לשם נמלט מלבנון (עוד מדינה שהוא ומרצחיו הרסו. קראו לה פעם שוויצריה של המזרח התיכון, עד שהמחבלים הפלסטינאים שלו והוא הגיעו). הכלב בחר צד במלחמת המפרץ. הצד של סאדם חוסין והפך עצמו לפרסונה נון גרטה (אישיות לא רצויה) בארה"ב ובכל העולם. הוא וארגונו הפת"ח היו במצב כלכלי קשה, על סף קריסה, בארה"ב הוא נכנס לארגוני הטרור (לא יכול לפתוח חשבון ולאסוף כספים), והיו כאלה שדיברו כי הגיע הזמן שלו לפגוש את הבורא. ומי הציל אותו? מי הגיש לו סיוע ואח"כ פרס נובל לשלום? נכון ישראל. לא להאמין, פעם מיליון.

ישראל הביאה את "הכלב" רב המרצחים הזה, רוצח הילדים הזה, אל לב ליבה של ישראל. מה הוא עשה הכלב? בבקשה (מי שלא מאמין שיקרא בספרו של ד"ר רונן ברגמן ו"הרשות נתונה"), הוא הכניס מבוקש ברכבו כשהגיע לישראל בפעם הראשונה, נאם את נאום "הים בעזה", בו אמר שייתן ליהודים לשתות מימי הים בעזה, חתם בעצמו על צ'קים לפקודת משפחות מבצעי פיגועים בישראל, אפשר ייצור פצצות במוקטעה (בניין הממשל שלו ברמאללה), הזהיר מבוקשי חמאס וג'יהאד מידי ישראל… וזו רשימה חלקית מהמסמכים שישראל תפסה אצלו במשרדים, ולא הזכרתי את המיליונים בדולרים שגנב מעמו מכספי התרומות של אירופה הנאיבית (לדעתי חלק מהמדינות שתרמו ידעו מזה ולא היו כאלה תמימים) והאשים אותנו. השורה התחתונה הייתה, יותר ישראלים ויהודים מתו כאמור לאחר הסכמי אוסלו מאשר לפני כן.

איפה יעלה על הדעת שמדינה תביא את ראש המרצחים של עמה (במקום להביא את ראשו) ויתנו לו שלטון בלב ליבה של המדינה? איפה יעלה על הדעת? הכלב היה כבר גמור, מחוק ואנחנו עם אסון אוסלו, הצלנו אותו.

לשיטתי, רבין נדחף לשלום המדומה הזה. פרס, ביילין ורון פונדק (עוד אחראי שכבר לא בין החיים), רצו להיכנס לדפי ההיסטוריה מהר ובלי לראות את הרע שיש בעניין בעתיד. הם נכנסו להיסטוריה אין ספק, רק מאיזה צד של ההיסטוריה. יש ספר של פרופסור הר סגור ז"ל, ההיסטוריון אולי מספר אחד שהיה פה. הספר נקרא "החלטות היסטוריות והיסטריות". אסון אוסלו היה החלטה היסטרית לא היסטורית. מה שקורה לנו מאז מהרשות הפלסטינאית ובעיקר מעזה, זו תוצאה ישירה של אסון אוסלו. לשמוע את מי שעמד מאחורי ההסכם עוד מדבר, הוא כמו לשפוך מלח על הפצעים. רבים הם הפצעים מאז אסון אוסלו. יותר מזה, רבים היו הקברים מאז אסון אוסלו.

מנחם בגין, מראשי הממשלה היותר טובים שהיו פה, אמר פעם: "אין עם מי לדבר". הוא צדק. הוא כינה את ערפאת "האיש עם השערות על הפנים". טעות אחת הייתה לו בביטוי הזה, הוא קרה לו "איש". הכלב לא היה אדם. הוא היה טרוריסט שלא ידע לנצל את המנהיגות שלו על העם שלו, בכדי ליצור מצב היסטורי של שלום אמיתי. הוא היה טרוריסט ששלט במדינה. לא מדינאי. מי שעשה איתו את הסכם אוסלו, צריך לזכור את זה.

לא למדנו כלום מאז? מסתבר שלא. עדיין יש מי שמבהיר שלא צריך להגיב בצורה קשה כלפי טרור העפיפונים וכלפי הטרור מעזה (תמר זנדברג ראשת מרצ עלתה לדוגמא לקברו של הכלב בעבר. תזכרו לה את זה בבחירות. שתשאל את משפחות הילדים שהוא אחראי לרציחתם מה הם חושבים על זה). לא להאמין. מסתבר שאלה פחות או יותר אותם אנשים שתומכים באסון אוסלו. אני בעד דמוקרטיה שכל אחד יגיד את דברו. אבל מישהו צריך להגיד לאנשים האלה שמה שהם אומרים זה כבר לא שטויות, זו חוצפה, מהולה בטמטום. ממשיכיו של הכלב יראו בזה חולשה שלנו, המשך ישיר לאסון אוסלו. די. התבלבלתם מי פה האויב. פעם לימדו אותי בצבא משפט שאני לא שוכח (וואלה עשיתי מילואים בקרבי): "אם יש אמא שתבכה, שזו תהיה האמא שלהם". מצטער. אבל מה שנכון נכון.

יש לי ידידה טובה. מאוד טובה. איתה כשאני נפגש זה הכי קל בעולם. מדברים, צוחקים, משתפים… נו, כמו שני ידידים טובים, לא כמו גבר ואישה ב"מלחמת המינים"… השאלה שנשאלת היא למה זה כן מצליח בינינו? למה זה הופך להיות הכי טוב שאפשר כשעם אישה אחרת או גבר אחר זה לא צלח? כי אין מתח? כי ברור לנו שאנחנו ידידים וזהו? ובכלל, האם גבר ואישה יכולים להיות ידידים? אני אתן תשובה. כמו תמיד… אבל היא אינה מוחלטת הפעם. לשם שינוי, גם לכם תהיה אמירה (לשם שינוי? כמו תמיד. על מי אני עובד).

אתחיל בשורה התחתונה – גבר ואישה לא יכולים להיות ידידים. כן, כן, גבר ואישה לא יכולים בבסיס להיות ידידים. תמיד תעלה השאלה הזו של העניין הבינאישי (לא רוצה לכתוב פה מילים לא מתאימות. מקום מכובד, אבל תפעילו את הדמיון). גבר (ואני יכול בעיקר להעיד על גברים. מה לעשות), עשוי לראות בידידה שלו במצב מסוים, ברגע מסוים (שכוללת גם אלכוהול בריכוז גבוה נניח), אולי גם מישהי שהיא מספיקה טובה להיות איתו ברמה האינטימית. אישית, לדעתי זו טעות, אבל היא נמצאת שם. אח"כ אין ידידות, היא נגמרת באתו הרגע.

אגיד עוד משהו ומי שחושב או חושבת שאני טועה שיקום (למה אף אחד לא קם?). לא מעט מיחסי הידידות בין גבר לאישה התחילו כשאחד הצדדים, בדרך כלל הגבר, שוב בדרך כלל הגבר, אבל לא תמיד, ניסה לקדם את הקשר שלו עם אותה אישה שהפכה לידידה. נו בקיצור להתחיל איתה. ייתכן שזה הלך לו, יתכן שלא. אבל משהו שם לא המשיך כמו שצריך והיחסים שהתחילו כניסיון לזוג הפכו לידידות, או שמראש הוא קיבל את המילה "לא" (מה שנקרא בשפת הפנויים פנויות – ברקס) והסתפק בידידות.

אגיד עוד משהו. ידידות זה הכי טוב בעולם והכי גרוע. ועכשיו להסבר. הכי טוב כי כשאתה לבד ואו היא לבד, אז חולקים את הצער של הלבד. מספרים על מה שעבר עם ההיא ועם ההוא זה נהדר. זה מקום מצוין שחוסך חבילות על פסיכולוגים. זה גם מקום שלא תקבל בדרך כלל ביקורת, אלא עצה. זה מצוין. כי לתת עצה ממקום ניטראלי בלי מעורבות רגשית, זו העצה הכי טובה שתקבלו. נהדר.
אז בא לציון גואל? לא הוא לא. אז למה זה גם רע? כי כשאתה מוצא מישהי (או היא תמצא מישהו. זה עובד גם הפוך), אז יש לך או לה פחות זמן להיות ידידים ורוב הזמן אתה עוסק בבת הזוג שלך, אז הידידה נעלבת ומרגישה נטושה. כשאתה מסיים את מערכת היחסים עם בת הזוג או מקבל את בעיטת הדרך (שזה להעיף אותך לעזאזל), לוקח זמן עד שהיא מסכימה לדבר איתך שוב, כי אתה "עזבת" אותה. למרות שאף פעם לא היית איתה באמת. הידידות הפכה להיות "זוגיות" בכאילו.

ויש עוד נקודה חשובה, בעיקר בנות תקשיבו עכשיו. תקשיבו טוב, זו עצה בחינם שתיתן לכן הרבה מאוד בעתיד, במערכת היחסים הבאה. אף גבר, אבל אף גבר ואגיד זאת שוב, למקרה שמישהי מכן לא שמעה אותי, אף גבר, לא רוצה שלבת הזוג שלו יהיו ידידים. תגידו מה שאתן רוצות, שאני פרימיטיבי, שהחול מהמערה שאני גר בה עוד על הבגדים שלי, שפה זה לא איראן, תגידו מה שאתן רוצות. אף גבר לא ירצה לדעת שבת הזוג שלו עכשיו עם הידיד שלה בטלפון, או שותה קפה או מתייעצת… יודעים מה אפילו מדברת. נושמת איתו. גבר רוצה בלעדיות על בת הזוג שלו ולכן הידידים שלה מפריעים לו. אני יודע שיש עכשיו כמה גברים שיגידו לבת הזוג שלהם שזה לא נכון והיא יכולה לדבר עם הידידים שלה חופשי. אז להם אגיד שני דברים. א. אתם שקרנים. ב. תנסו את המסקרה החדשה של "לנקום" היא תבוא עליכם נהדר… כי אתם לא חושבים כגבר (בלי קללות בבקשה. אני שומע הכל).

אני מאמין קטן מאוד בידידים. לא פעם זה הפריע לי ואמרתי את דעתי לבת הזוג. בחלק מהמקרים היא הקשיבה לי, בחלק אחר לידידים שלה. בחלק האחר נאלצתי לא פעם לקחת את עצמי ולחפש מקום נטול ידידים. הם גברים יקירותיי. זו תחרות לשמה. ואנחנו יצורים תחרותיים. לא רוצים להתחרות גם על בת הזוג שלנו. אז אם אתן באמת רוצות בן זוג, רוב הסיכויים שתצטרכו לקבל החלטה, הוא או הידיד. אם בחרתם בו אבדתם ידיד. אם תבחרו בידיד, אז תאלצו לראות את הידית של הבית נפתחת והגבר יוצא דרך הדלת. אז הידיד יגיד שהוא עזב אותך כי הוא לא ראוי… ובוא נחשו מי כן ראוי? נכון הידיד…

אז השארתי אתכם אולי לא בדיוק סגורים על עצמכם. זה כי אני לא סגור על עצמי. אנחנו נרצה ידידים ידידות, אבל רק כ"שחקנים מחליפים", כשחקני ספסל זמניים. הם טובים לנו עד הרגע שבוא נכיר מישהו/מישהי שנרצה להיות איתם. אז הם הידידים לפעמים יינטשו, או אפילו יפריעו. זה עצוב מה שאני אומר ומכוער אולי, אבל כמו תמיד האמת אינה יפה (היא לא שים מסקרה… תחזרו פסקה אחורה למי שלא הבינו).

אני לא נורמאלי. הנה אמרתי. אז חסכתי מכם את כל המילים הקשות (למרות שבטוח שיש כאלה שחושבות שזו עוד מחמאה עבורי). אני יודע. הרבה זמן אני לבד מתוך בחירה (עלאק מתוך בחירה. אין דבר כזה מתוך בחירה), וחשבתי שזה יהיה נחמד לנסות משהו זוגי. אז ניסיתי. זה החזיק שבוע. בגללי, לא בגללה (שזה עוד משפט גרוע).

דווקא הכרתי מישהי יפה מאוד, חכמה מאוד, מדהימה מאוד. אבל למה אני לא נשארתי שם? כי הרגשתי באופן אוטומטי שאני צריך להתחיל לתת תשובות. אני כבר לא בגיל (נראה מצוין למרות שבג'וליי אני כבר בן 51). כבר לא בגיל להתחיל להסביר דברים. אני כזה, כי כזה אני. זהו.

ובאמת למה אנחנו, אלה שכבר 9000 שנה לבד, כבר לא יכולים להתחבר? כי אנחנו התרגלנו. התרגלנו ללבד. התרגלנו לזה שאיש לא אומר לנו מה להגיד, מה לעשות, שאנחנו יכולים לישון באלכסון, יכולים להשאיר את הכלים ככה בכיור ולא לשטוף אותם שנתיים, יכולים לשלוח נפיחה לאוויר החדר וליהנות מכל שאיפה (נפיחה זו מילה יפה ל… נא…) מבלי לעשות רעשי רקע שלא ירגישו… בא לי (הכוונה לנו. הלבדים) לעשות מה שבא לי, מבלי שיגידו לי, למה אתה ככה? ולמה אתה כזה? ולמה ולמה רבות זאת שאל… ואני לא אודי חמודי בן אביטל (כמו בשיר). אני רוצה שיקבלו אותי כמות שאני. גם אם אני לפעמים לא חמודי.

אני יודע שאני מורכב. יודע. אבל אני בבסיס שלי מאוד פשוט. כמו כל גבר. רוצים קצת אהבה, קצת מזון והרבה שיניחו לנו. נכון, אהבה זה דבר מצוין, אבל גם לאהוב את עצמנו זה מעולה. אני כבר התרגלתי למערכת יחסים של זוגיות עם עצמי. חיפשתי מה לא בסדר אצל האחרונה, אבל יכול מאוד להיות שמה שלא בסדר זה אצלי. או בעצם זה בסדר גמור שאני אוהב להיות אצל עצמי. מה שנקרא היא בסדר ואני גמור…

אז נכון, אי אפשר בלי נשים, או גברים, תלוי מי בתפקיד הלבד. אבל אני ושכמותי כבר לא בגיל שאנחנו יכולים לבטל את עצמנו. אני מעוניין באישה, זה ברור (מצטער, לא בעניין של גברים…), אבל זה יהיה קשה. וככל שאני לבד, אני חרד יותר לחירות שלי.

הייתי נשוי פעמיים, זה לא סוד גדול. ברור לי שאני אשם גם. אבל אני לא יכול לחיות עם הוראות ההפעלה שלכן. לא יכול עם תשים פה, תעשה את זה, למה זה? ולמה ככה? כי ככה. ככה למה. למה אני שאלתי אותה, למה היא עושה את זה ואת זה? אשתי האחרונה (ואחריה לא תהיה יותר) ניסתה להכניס לי רשימת סדר פעולות. רגע לפני שיצאתי מדעתי וגם מהדלת, היא אמרה לי שבבית האישה מחליטה. אז שתישאר בבית לבד ותחליט. אין בעיה. אני לא אהיה במקום שכל הזמן יסבירו לי למה אני לא בסדר.

אנשים לבד אוהבים את הלבד. אני עושה מלא טעויות, אבל אני לא מעיר לעצמי עליהן. בזוגיות האחרונה, באמת ניסיתי. אבל אחרי שבוע שזה לא עלה יפה (טוב, טוב, אני אשם אמרתי), הבנתי שאין לי כבר תקנה. שאני כנראה אשאר הרבה זמן עם אדם אחד במראה – אני. אני לא רוצה להישאר לבד. הנה אני אומר, אבל כנראה שזו תהיה מישהי מאוד מיוחדת שתצליח לגרום לי לוותר על דלת פתוחה בשירותים אצלי, או לגרום לי לא לקבל קוצר נשימה כשהיא תישן לידי (גם ככה אני סובל מקוצר נשימה). בכלל, נראה לי שאני בעניין הזה של חוג (פעמיים בשבוע להיפגש). בינתיים היא טרם נולדה…

אחד המשפטים הכי יודעים בעולם הזה של הלבד הוא: "מחצית מהזוגות מתגרשים, השאר ממשיכים לריב". אני הפסקתי מזמן. לריב הכוונה. פתאום פחות שערות לבנות (טוב אני גם צובע האמת. שוטף סליחה). אני מבין שחיים פעם אחת וכל יום שעובר לא חוזר, אז אני לא רוצה לבזבז אותו בהסברים. נכון, יש כאלה שהם חיים באושר (ולא עוזבים בגלל העושר). גם אני שמעתי על שני זוגות, אחד בהרי האררט והשני באיזו אגדה שקראתי לפני כמה שנים, שני עמודים מכיפה אדומה. כי אהבה אמיתית יש באגדות (ואנחנו מזמן לא האביר הלבן על הסוס השחור. אלא אם כן אתם מחשיבים פיאט טיפו אפורה, עם כמה כוחות סוס).

ואם במשפטים עסקינן אז בנג'מין פרנקלין אמר: "מי שמתאהב בעצמו, לא ימצא מתחרים". הוא לא היה טיפש הפרנקלין הזה. פרנקלין, שהיה בין חותמי הכרזת העצמאות של ארה"ב, הבין מהר מאוד שמי שלבד יהיה לו קשה למצוא מישהו טוב כמו עצמו… לא סתם שמו את הראש של פרנקלין על 100 דולר, אבל זה לא אומר שאני רוצה לאבד את הראש שלי…

אני אוהב את עצמי. כן אני חכם סידי אוהב את עצמי (עכשיו אתם אמורים להגיד לי, אוהבים אותך משה). את האהבה שלי אני שומר לעצמי (ולילדים שלי, אבל זה לא הסיפור כאן). אני אשמח מאוד שיום אחד תבוא מישהי ותבעט לי "בדלתות חיי" ותבהיר לי שאני קשקשן בלתי נלאה ובמגע שפתיים תסתום לי את הפה הגדול שלי. אבל עד אז… איפה המראה… בא לי להתאהב קצת.

סיפור אמיתי שלא המצאתי. סיפור שהיה. תשבו רגע, תרגישו נח. זה יהיה ארוך. או לפחות לא קצר. איש אחד לא נגיד את שמו, כי זה באמת לא משנה, זה יכול להיות אני, או אתה, או את, קנה לו לאכול משהו בצהריים, ככה בעמידה, על הדרך בדוכן בלב עיר מרכזית בארץ, ביום חם שמתקרב למעלות בגיהינום (טוב לא הייתי שם, בינתיים…). הרי הוא חייב לרוץ, החיים מחכים, אז לא היה לו אפילו זמן לשבת. הוא גם הסיט מבט כל הזמן לרכב על הכביש שלא יקבל דוח. לידו הגיע בחור לא צעיר, אבל גם לא מבוגר, שרואים עליו שהוא בעל צרכים מיוחדים. אותו בחור מכר עטים. עטים רגילים, פשוטים, עטים שאף אחד לא חושב לקנות. הוא ניגש לאותו אדם שעמד ואכל על יד הדוכן (נו טוב, דוכן פלאפל אם אתם מתעקשים לדעת), והציע לו עט בעשרה שקלים. היה ברור שהעט לא שווה אפילו שני שקלים. אבל אותו אדם עצר רגע. שלף 10 שקלים וקנה עט. עט שברור שהוא לא צריך.

רגע, אמרתי שזה יהיה ארוך. זה לא נגמר. הבחור שמכר את העטים הסתובב ללכת ולחפש עוד איש שיקנה עטים ממנו. זו הייתה פרנסתו. האדם שקנה את העט נגע לו בכתף (הכל ראיתי במו עיניי) ואמר לו: "אתה רוצה לאכול"? הבחור בעל הצרכים המיוחדים הופתע, וענה בשקט: "כן". האדם הסתובב שוב אל המוכר בדוכן וביקש שייתן לו מנה ממה שהוא אכל באותו הרגע, וביקש להוסיף גם משקה קר. כל האנשים מסביב שאכלו הסתכלו. הסתכלו כאילו מדובר "בחייזר" שנחת הרגע על כדור הארץ ועשה עצירה ליד הדוכן, כי בא לו פלאפל או משהו כזה. נמשיך? נמשיך.

המוכר הכין מנה נוספת והוציא משקה. האדם נתן לבחור עם הצרכים המיוחדים את האוכל ולא הוסיף מילה. הבחור אמר בשקט: "תודה", לקח והלך לדרכו. כשניגש האדם לשלם אמר לו בעל הדוכן: "תשלם רק על המנה. השתייה עליי. וגם השתייה שלך עליי". השתרר שקט. כל מי שנכח במקום, אם בעמידה או בישיבה, שתק. המקום היה הומה אדם, שכן זו שעת צהריים במקום שבו רבים עובדים באזור, ונוהגים לאכול בהפסקה שלהם. היה שקט רועם. מעין "מתן תורה" של הטוב שבאדם. היה ברור, שזה רגע שייקחו איתם לכל חייהם.

ולמה אני מספר לכם את הסיפור האמיתי, אמיתי הזה? האמינו לי, הייתי נוכח שם ולא משנה מי הייתי או לא הייתי בסיפור הזה. כי הגיע הזמן שנעצור רגע. המירוץ האינסופי אחרי הפרנסה, ההצלחה, הרכוש, "האני" לא יודע מה עוד… אתם בטח יודעים, גורם לנו לשכוח את האחר. לשכוח את עצמנו האמיתי שלנו. אני לא אומר שאנחנו עושים את זה בכוונה ולא אכפת לנו מהאחרים, אלא בגלל שהחיים, ההישרדות, המרדף היומיומי אחרי הפרנסה (למרות שבסוף המרדף כולנו נגיע לאותו מקום, בלי לקחת כלום מהמרדף הזה), לא מאפשרים לנו להיות טובים אחד לשני. יודעים מה, לא טובים, ערניים, אחד לשני. לצרכים של השני, זה כולל את כולנו. אין יוצא מן הכלל.

כן, הגיע הזמן לבדוק מה עשינו בשביל מישהו אחר? זה יעשה טוב קודם כל לנו. לפעמים לתת הוא לא פחות מלקבל. התודה וההערכה, או החיוך ואפילו התנודה הכי קטנה בראש, היא עבורנו תשלום הכי יקר שיש. רגע, רגע קבלו תיקון. אמרתי שלתת זה לפעמים יותר מלקבל, אני חוזר בי, זה לא לפעמים, זה בדרך כלל ככה.

נכון, אני לא אומר עכשיו שנפסיק לקום בבוקר ונעסוק רק בפילנתרופיות ודאגה לזולת. את זה לא אמרתי. זה קיצוני ואין בקיצוניות שום דבר טוב (תשאלו את הרמב"ם), אבל החיים מזמנים לנו הרבה רגעים כמו שזימנו לאותו אדם ליד דוכן האוכל בלב עיר גדולה או בקרן רחוב, או בכל מקום אחר. ההזדמנות לטוב עוברת לנו ליד ידינו, גופנו, ליבנו, מידי יום. אנחנו רק צריכים לגשת אליה ולהגיש לאחר את הרגע הנתון הזה. כי אלה רגעים שבסופם משום מה אנחנו מרגישים שהשכר שלנו, גם אם הוא לא נמדד במספרים בחשבון הבנק, הוא לא מועט. תנסו, זה מעשיר את הנפש… בעצם "מאשיר". זה יותר מתאים, זה נותן לנפש שלנו להסתובב, להתרומם, להינשא, הכי גבוהה שהיא יכולה… שאנחנו יכולים. וכן אנחנו יכולים… תנסו.

לפני כמה ימים מצאתי את עצמי קם בבוקר ובאחת השיחות שאני מנהל עם עצמי על דרך קבע (תנסו. יחסוך לכם כסף על שיחות עם פסיכולוג, חלק מאתנו עם פסיכיאטר אני מניח), ופניתי לעצמי וככה שאיש לא ישמע אמרתי לי עד כמה אני מאוד מאוכזב מפלוני אלמונית. עד כמה ציפיתי שיהיה שם בשבילי. אז זהו. בעיה שלי.

כן וגם בעיה שלכם. אתם, כל אלה אשר מצפים מאחרים, זו בעיה שלכם. אל תצפו, לא תתאכזבו. זה נשמע הכי פשוט שבעולם אבל במציאות זה לא כזה פשוט. במציאות אנחנו שוב ונשוב נצפה, שוב ושוב נאמין ושוב ושוב נתאכזב. ושוב…

באמת, למה אנחנו מצפים מאנשים? למה אנחנו מאמינים להבטחות שווא. שאלתם פעם את עצמכם? לדעתי זה תלוי בעובדה שאנחנו חושבים שאחרים יעשו עבורנו מה שאנחנו לא נעשה עבור עצמנו מתוך, עצלנות, חוסר ביטחון, אפילו טיפשות. כן, טיפשות. כי מי שמאמין שמישהו קם בבוקר ואומר לעצמו, שהיום הוא יעזור לנו להגשים משהו שאנחנו מאוד מצפים לו ומצפים ממנו (כי נניח הוא יכול לעזור לנו להגיע ליעד. למה שציפינו) טועה ומטעה. כל אחד דואג בעידן שלנו למקום עליו הוא יושב (לא נעים לי להגיד פה תח…ת… אז לא אגיד).

בואו ניקח כדוגמא מישהו או מישהי שאתם חברים טובים איתם. אתם בטוחים שהוא יהיה שם עבורכם כל רגע. או לפחות ברגע האמת (האמת המרה בדרך כלל) אבל מה לעשות ופתאום משהו אחר חשוב לו יותר מכם (לפעמים הוא עצמו), הוא מיד יתעסק בו וישכח מקיומכם. לפעמים זה יכול להיות מישהו שכל הזמן ייעצתם לו, עזרתם לו, הייתם שם עבורו ופתאום ברגע אחד, כשטוב לו (ובעצם כולם מחפשים את הטוב שלהם), הוא שוכח שהייתם אוזן עבורו. איזה אוזן, לב. אז שימו לב. לפחות תלמדו מזה. זה ההבדל בין טיפשות לתמימות, הלימוד מהטעות. אב אתם הרי פתיים ושוב תפלו באותה מלכדות, עם אחרים ולפעמים אפילו עם אותו אדם.

יש גיל מסוים שבו אתם כבר לא מאמינים לאף אחד (נניח הגיל שלי). זה נשמע מריר, זה נשמע עצוב, זה נשמע נורא, אבל זו האמת. סורי. מצטער למי שלא הבין. אני תמיד אומר שאני התבגרתי ביום שבו איבדתי את התמימות. כן, יש במחשבה שמישהו יעזור לנו בלי "אינטרס" הרבה תמימות. יכול להיות שתצטרכו עוד כמה אכזבות מלוות בכאב לב, אבל בסוף תתבגרו או תאבדו את התמימות. בכל מקרה זה עצוב. להתבגר ולאבד את תמימות.

המקום הכי מאכזב לפעמים הוא המקום הכי קרוב אלינו. שם אנחנו הכי חשופים, שם אנחנו ללא מגננות כי אנחנו בטוחים שאצל האנשים האלה אין סיכוי שנפגע. אנחנו מרשים לעצמינו אפילו ככה בהרגשה של אופוריה מהולה בטמטום (אין מילה אחרת לזה) להיפתח, לספר, להעביר עוד ועוד מסוגר ליבנו לפתחו של פיהם. אח"כ האכזבה גדולה מאוד שדווקא במקום הזה הכל חזר אלינו בדרך זו או אחרת. האכזבה היא עצומה. אבל אם נבדוק רגע, אנחנו אשמים, אנחנו נתנו את הכלים בידם, מתוך ציפייה לאמפטיה ולו רגעית מהם. אז עכשיו צריך להתמודד עם התוצאות. עם האכזבה.

"אם אין אני לי מי לי". זה בעיניי לא משפט. זו עבורי דרך חיים. המשמעות של המשפט הזה היא מאוד פשוטה. אם אני לא אדאג לעצמי מי יעשה זאת במקומי? ברור שאף אחד ואף אחת. עד כדי כך אני לא מאמין לאחרים שזה גרם לי אפילו לא להאמין לפעמים לאיש שמביט בי במראה (אם כי אין לי אופציה אחרת). נכון המשך המשפט, שלא רבים מכירים הוא: "וכשאני לעצמי מה אני?". שזה במילים יותר פשוטות אם אני דואג רק לעצמי אז מה זה שווה? מה ערכי בכלל אם אני לא דואג לאחר? אבל אני מתנצל מראש אם אאכזב אתכם, אני מאוד רוצה לעזור לאחרים ועושה את זה, אבל זה גורם לי שוב לצפות שיום אחד הם יהיו שם עבורי. אז אני שוב אני מצפה… ונכון מתאכזב…

השעה הייתה רק 6.53, חלק מהציפורים עוד נחרו על העצים… מאיפה אני יודע? כי בדיוק הנהג לידי צפר לי כזה חזק שקפצתי כל כך, עד שזה אילץ אותי להתבונן בשעון שברכב ולחשוב אולי אני חולם. הצפירה הזו שלו היא מוזיקת הבוקר של כל מי שמאיתנו שאינו בר מזל ויש לו רכב איתו הוא נוסע למקום עבודה. לא טעיתי, אינו בר מזל. לא בגלל הרכב, בגלל הנסיעה למקום העבודה. נסיעה? "מסע כומתה" על גלגלים.

בעיניי הכביש הוא מיקרו-קוסמוס של החברה בישראל. אנחנו צריכים מלחמה חס ושלום לצערי בכדי להתאחד, אז אנחנו כולם עם אחד עם שיר אחד. אבל בכביש? אנחנו עם אחד עם נתיב אחד וכל אחד זה הנתיב שאמא שלו במיוחד ירדה אל הכביש המהיר וסימנה אותו רק עבורו.

מה באמת קורה לנו בכביש? מה קורה לנו שאנחנו עולים על הרכב? מאיפה אנחנו מביאים את כל השנאה התהומית הזו אחד לשני. שנאה שיכולה להוציא אותנו מדעתנו. לא נגיד לעצמנו כה בשקט בלב, אם רכב עקף אותנו, "שיהיה בריא", אלא נצעק, נקלל, נשלח אותו ביולוגית לאזור חלציה של אמו, נצפצף כמטורפים, נדחוף ואפילו במקרים קיצוניים נגיע למריבה אלימה. לא משנה שאם היינו מוותרים, הרי שלא היינו רואים את האיש או האישה הזו לעולם יותר. ולהתרגז בגלל מישהו שלא נראה יותר, אין דבר מטומטם יותר.
סליחה יש. יש, כשאנחנו עולים על הכביש, שם אנחנו אומה של "לא פראיירים". לא ניתן לאף אחד לעבור אותנו. או חס ושלום לעקוף, גם אם אותת. כי לאותת זה לחלשים בבוקר. הרי אם אנחנו בנתיב אז לאף אחד אסור להפריע לנו. מה לא? ברור שלא.

מה קרה, לאן נעלמה האחדות? לאן נעלם כל העולם "נגדנו". לאן נעלם רוצים לקחת לו את האירווזיון מהבירה, לאן נעלם המאבק על ירושלים שלנו לנצח נצחים לא יעזור לאויבנו. לאן נעלם ה-bds (באותו רגע מעניין אתכם התי זי אס שלכם…). לאן נעלם הכל? כל הדברים שגורמים לנו להתגאות "בלחיי העם הזה", פתאום אנחנו זרים כאלה אדם לרעהו, רכב לאופנוע, משאית למונית, יותר מאשר לעמים מסביבנו. וכבר לא מעניין אותנו "חיי העם הזה", כי אז אנחנו מוכנים לקחת לעם הזה את החיים, בגלל קילומטר לשעה. מה קרה לנו? הרי מדובר באספלט ופח. איפה הבשר ודם? איפה אנחנו לפני הכל. אנחנו אחד לשני. לא רוצה מלחמה בכדי שזה יקרה.

לדעתי מדובר באגו. הרבה אגו. לא יותר מזה. לא מאמינים? בבקשה. נניח ועקפתם מישהו, הוא צופר צועק, צורח, מקלל את מי שהביאה אתכם לעולם או חשבה אפילו על להביא אתכם לכביש מספר 4. הוא דוהר, עוקף אתכם מגיע חלון אל מול חלון בכדי להוסיף עוד קללה או לצעוק בתוספת של תנועת ידיים כאילו נלקחו מעולם הריקוד, בה תובלט כלפיכם אצבע מסוימת, תנועה מבית היוצר של פח האשפה החברתי שלנו, ואז ברגע השיא כשאיש מולך מוכן להתפוצץ עליך מילולית… אתה עושה פעולה פשוטה, מרים את היד לאות סליחה (והמהדרין מוסיפים) ואומר בקול שקט, לפעמים בלי מילים: "צודק, סליחה. טעות שלי". מה קורה פתאום? כל הכעס נמס. אמת או לא? פתאום אתם חברים מהמחלקה בגבעתי. פתאום צץ, חיוך שכולל אפילו שיניים ולפעמים אפילו מתווספת ברכה של "דרך צלחה", אם לא במילים אז במבטים. אז אם זה לא אגו? אז מהו אגו? ותשאלו את פרויד אם אתם לא מאמינים.

נשים על הכביש זו בכלל תופעה (עכשיו פתחתי חזית, או פרונט אם כבר מדברים על רכב). בגלל שמדובר ב"שדה קרב" תחבורתי, לא פשוט, מלא לא פעם בגברים, האישה מסגלת לעצמה סממנים "גבריים" וחבל שכך. בואו תנסו לעקוף אישה. היא לא תיתן לכם גם אם מדובר בחתן שלה לעתיד, או באביר על המאזדה הכחולה שהיא חיכתה לו. היא תוסיף צפירה חדה (במקרה אמת היא תוסיף צפירה עולה ויורדת נוספת…), ולא תאפשר לכם לעבור אותה, כאילו היה מדובר במקום אחרון על הספינה של נח רגע לפני המבול. במילים אחרות – "אין, אותי לא תעבור גם במחיר כיפוף הפח". מה שלא פעם קורה.

הסתכלתי פעם עלינו מהצד בכביש. עצוב לי. אז תגידו הרי 'כאילו אתה לא עושה את זה'? האמת פחות. אני בגילי המתקדם (נראה מדהים. בחיי. ראיתי במראה של האוטו), כבר מבין שלהתרגז זו בחירה וכל פעם שאני מתעצבן זה עוד צבע לשיער האפור, שכבר הלבין. אז למה לי? אין אף כח סוס ששווה את המראה שלי. לא המראה באוטו. המראה שלי שמשתקף משם, את הבריאות שלי. אני אומר לעצמי, תן לו לנסוע. מבחינתי נתתי לצרות שלי לנסוע הרגע וכמה שיותר רחוק ממני.

אז יש לי המלצה בשבילכם. הולך? תרגיל שיעזור להשאיר את העצבים רחוק מהפיוזים שלכם באוטו או נכון יותר, במוח. נניח שאתם שטים בסירה ונתקלים בסירה ריקה שפגעה בכם. מה תעשו? תזיזו אותה הצידה. נכון? נכון. הלאה. עכשיו תחשבו שבסירה יש מישהו. מה תעשו? מיד תקללו תגידו "אין לך עיניים?" או "מי נתן לך אישור לשוט יא…..(תוסיפו כאן חופשי)". אז מעתה תחשבו שהמכונית שעקפה, הפריעה, חתכה אתכם, זו הסירה הריקה שאתם פשוט מתעלמים ממנה… תאמינו לי תרגישו שזרמתם עם עצמכם… ואפילו לא לחצתם על הגז. רק על הברקס… של הפה. נו תזוזו כבר…

אני נזכר בהערצה בהוריי. חבל שאני כותב את זה בלשון עבר, אבל אני נזכר בהם בהערצה, לא בגלל שהם היו אנשים טובים, זה בוודאי, אבל אני נזכר בהערצה, איך שהם הסתפקו באופציה היחידה שהייתה להם מבחינתם, האחד את השנייה. מעריץ את עפר רגליהם. חבל שהם לא כאן לשמוע את זה ממני.

לא מזמן הלכתי עם הבת שלי האמצעית (כמה היא יפה… למזלה דומה לאמא שלה) והבן הקטן (למזלו חכם כמו אבא שלו… ויפה כמו אבא שלו) עם עוד חבר טוב גרוש והבת שלו. הבת שלי אמרה לי לפתע משפט כנראה מהנפש: "נראה לי כל העולם גרוש". היא אמרה, ואני התרסקתי לתוך עצמי, כמו מגדל קלפים אנושי. לי זה לקח כמה שעות טובות, כמה ימים טובים אם נדייק, פלוס הטור הזה (שזו התרפיה שלי), בכדי לעכל את מה שהילדה אמרה מהמקום הכי אמיתי שלה.

ובאמת, למה אנחנו מתגרשים או נפרדים כל כך מהר. למה? וזה כולל גם אותי, כמי שהיה נשוי פעמיים ובזוגיות אמיתית עוד פעמיים לפחות (שנייה, תנו לחשב, רגע, נחשיב את ההיא או לא..?). התשובה היא מאוד פשוטה וכואבת – מרוב אופציות אין אופציה. נקודה.

כן גבירותיי ועוד גבירותיי (כי יש כאלו שעכשיו ירצו להניח את העיתון בצד מחשש לבאות) גם רבותיי, הקלות הבלתי נסבלת של מציאת עוד פרטנר בימינו היא האשמה. למצוא פרטנר זו לא בעיה, איפה שרק תרצו, בפייסבוק, בוואטצאפ, באינסטגרם ובאלוהים יודע מה עוד… והוא יודע וכואב את זה. הקלות הבלתי נסבלת הזו היא מקור הבעיה.

אז מה תגידו? לקדמה יש חלק בזה? חלק? כמעט הכל. בתקופת ההורים שלנו, שזה לא כזה רחוק, מעבר לעבודה שלהיפרד היה סרט בהמשכים והיו דיוניים משפחתיים (היום מעודדים להתגרש/להיפרד), האופציה לא הייתה קיימת. היית מתחתן לכל החיים. נכון, עם הפלוס והמינוס, אבל הרבה פלוס, בעיקר הפלוס של הילדים, שזה לפעמים היה הפלוס היחיד, או אם נדייק הפלוס הכי חשוב.

היום כשמישהו/מישהי פוגשים אדם והם בזוגיות איתו, האופציות שבפניהם בלתי נגמרות, גם בזמן הביחד שלהם עם אחרים. תמיד הן/הם חושבים שאולי הבא בתור, יפה יותר, צעיר יותר, חכם יותר או מסודר כלכלית יותר. נמצאים בזוגיות ומיד מחפשים את האופציה הבאה. לא פעם בעידוד ה"חבר"/ה" הקרובים, שמייעצים לכם על חשבון החיים שלהם. מה אכפת להם. כמה זה עצוב, כמה אמיתי. מתנצל. ומי שזה עושה לו רע, שיעבור לתמונות היפות בסוף שהעורך החרוץ שלי, שי מלול, מפרסם. שם הכל יפה. פה האמת מכוערת את זה אתם כבר מכירים. סורי מספר 1 (מה שאומר שבהמשך יש סורי נוסף…).

העובדה שהיום החברה מתירנית ומאפשרת קשר כל 5 דקות, היא הבעיה. הנייד שביד שלנו הוא האמצעי, זה שעוזר ביצירת הקשר הבא. הכי קל בעולם לדבר מאחורי הגב בוואטצפ או במה שבא לכם. התקשורת החיצונית היא מאוד זמינה ופשוטה. נכון, לא כולם כאלה, נכון לא כולם מחפשים, אבל איך זה שהרוב מוצאים? בוודאי לעובדה שהכלי למציאת האופציה הבאה, נמצא איתנו 24/7, תורמת. אני יודע שיהיו כאלה שיגידו בקול רם שאני מגזים או הוזה, אבל בלב פנימה בשקט, בינם לבין עצמם, יגידו שאני צודק. ואני צודק. יודעים מה הלוואי ואני אטעה. אבל אני לא.

אלך עם זה עוד צעד, ואתם תבואו איתי, למה יש לכם ברירה? נניח וכולם צדיקים גמורים וטוב להם עם האופציה הזוגית שלהם. אז למה להסתמס כמו משוגעים עם אנשים שאתם יכולים להסתפק בלהגיד שלום שלום ואולי תבוא לי בחלום (ועדיף שלא). יש אנשים שנמצאים כל כולם כל רגע באפליקציה חברתית אחרת ולא נחים. למה? מה הצורך? עזבו את זה, למה לא להחליט בזוגיות להפסיק לפחות בסופ"ש את ההסתמסויות, ולהישאר נטו זמן לבני הזוג? למה לא? כי זה חזק מכם. למה? כי האופציה לפלירטוט נמצאת שם כל הזמן. סורי מספר 2… זו האמת. כמה פעמים בא לכם לשאול את בני הזוג, עם מי הם לעזאזל מדברים כל כך הרבה, אבל אתם חוששים לשאול או נכון יותר חוששים מהתשובה. אגב אני פעם קיבלתי תשובה: "לא עניינך…", ובזה תמה באותו הרגע הזוגיות. זה כן ענייני כי זה מחיר הזוגיות. להיות העניין.

אני יודע שחלק בשלב הזה כרגיל יתחילו להאשים אותי בשימוש בכדורים ללא פיקוח רופא ושאני בודה מליבי את מה שכואב לי. אז ככה, א. אתם צודקים אני צריך לקחת כדורים (כמו חצי מהאוכלוסייה בישראל. תראו איך אנחנו משתגעים בכבישים) ב. זה באמת בא מהמקום שכואב לי. הרי את הטור אני לא כותב מהמח הקודח שלי, רק, אלא גם מניסיון החיים, שזה גם חכמה. אז גם אני עברתי את זה, משני הצדדים, צד האופציה וצד המחפש אופציה. וג. גימל הכי חשוב. בואו נעשה תרגיל פשוט. תיגשו לבן/בת הזוג ותבקשו את הקוד לנייד שלהם. לא יותר. קוד. התשובה תבהיר לכם שאני צודק. ואם תקבלו את הקוד, אז תחבקו את בן הזוג, תשמרו עליו חזק חזק, כי מבחינתו האופציה היחידה היא אתם!

לא צריך להיות גאון גדול בכדי לראות שהשלטון באיראן בלחץ. לא צריך בשביל זה ללמוד מזרחנות, צריך רק לראות ולהציץ מה קורה בסוריה, בכדי להבין שהשלטון באיראן בלחץ. מה זה לחץ? עד כדי חשש למהפכה בארצו. בדיוק, לא פחות.
בשנה הבאה תציין איראן 40 שנה למהפכה. זה בדיוק הזמן למהפכה החדשה, הפעם להפלת השלטון הנורא לעם האיראני. בשנת 1979 הפיל העם את שלטון מוחמד רזא שאה פהלווי, או בשם הידוע יותר "השאה" האירני, השליט האיראני. לעם הפרסי נמאס מהמצב הכלכלי בעיקר, העוני של רוב האוכלוסייה והבזבזנות של "השאה" ומקורביו, והחליט להפילו. מסופקני אם היה יודע מה יהיה במקומו, אם היה עושה את המהפכה.

במקום "השאה" עלה לשלטון אייטולה חומייני (על שמו הג'וק…), שהפך את איראן למדינת דת קיצונית. גם היחס של איראן לישראל התהפך. משלטון ידידותי משתף פעולה בתקופת "השאה", הפכה איראן למדינה קיצונית דתית, שרואה ב"אויב הציוני", קרי ישראל, את תמצית הרוע, בצוותא עם ארה"ב. כיום עומד במקומו של חומייני, אייטולה חמינאי (שזה אותו חרא, וסליחה על הביטוי…). מתחתיו מעין מועצת "אייטולות" (עוד מטורפי דת כמותו), מתחת יש נשיא בובה שמתחלף כל פעם לפי רצון חמינאי, ומי שבאמת שומר את שלטונו, אלה "משמרות המהפכה", כח צבאי גם בתוך המדינה, שפוגעים בכל מי שחושב על שינוי השלטון.

הסיבה האמיתית היא ששלטון האייטולות מעניק "מונופולים" כלכליים לראשי "משמרות המהפכה", שמבינים טוב מאוד על מי עליהם לשמור, אם הם רוצים את החמאה הכלכלית.
אבל עכשיו איראן בלחץ. אל תתרגשו שהם ירו טיל וחצי מסוריה לישראל. אל תתרגשו גם מאיומי הסרק של איראן על ישראל. מה שישראל עושה לאיראנים, שנמצאים כעת בסוריה תוך רצון להגשים את חלום האימפריה המוסלמית בראשותם מן המפרץ הפרסי ועד הים התיכון וישראל תקועה להם כמו עצם בגרון, זה לתקוע לאיראן אצבע בעין כשכל העולם רואה.
איראן עד היום איימה בכל מה שניתן על ישראל, בטילים ארוכים, טילים קצרים ואפילו בפצצה גרעינית, ותודה לברק "ברוך שפטרנו" אובמה. עד היום זה היה איום, אבל כשישראל ראתה שהאיראנים שמממנים טרור פועלים בסוריה ומכינים את המלחמה הבאה מאדמת סוריה (מה אכפת להם שאסד החלש, שהוא בובה עבורם, כרגע, דגש על כרגע, יחטוף), היא חזרה להיות ישראל החזקה ופשוט הכניסה לאיראן באבי אביהם. ישראל הראתה לאיראן שדברים שרואים מטהרן לא רואים מדמשק.

איראן תשלם על כך מחיר כבד. לא רק העובדה שהיא מבינה ויתר התומכות בה (אפילו רוסיה מתחילה להתרחק ממנה. אותה רוסיה שנתנה לה כח באו"ם ובעולם), שפה הסיפור מול ישראל הוא אחר, אלא היא תשלם על כך במהפכה הבאה. כי לעם האיראני נמאס.
כן, לעם האיראני שניסה כמה פעמים לעשות מהפכה ובמיוחד ב-2009, בבחירות לנשיאות, נמאס. המדינה של העם האיראני שולטת בנפט ובגז, היא מדינה עשירה מאוד, אבל את הכסף העם האיראני לא רואה. העם האיראני רואה איך הכסף הגדול הולך, תחילה למשמרות המפכה, אחר כך למימון טרור של החיזבאללה בלבנון, מימון אסד הרוצח מדמשק, גם למימון חמאס בעזה ואפילו למימון החותים בתימן ואיפה לא בעצם? בכל מקום שיש טרור איראן מממנת למען אינטרסים שלה. בכל מקום, מלבד במקום הכי חשוב, באיראן. או אם נדייק, העם האיראני.

המהפכה תתרחש בסופו של דבר. אי אפשר יהיה לעצור את העם האיראני, הוא סובל. זה יתחיל מטהרן, בה 12 מיליון תושבים (אגב אם ישראל תטיל בסוף, חס ושלום, כן חס ושלום, פצצה על איראן, זה יקרה בטהרן, כי איראן היא מדינה ענקית ואם ישראל תרצה לעשות נזק, זה רק שם. אבל זה נשק יום הדין, ויום הדין בלבד).
העם האיראני מתחיל להרגיש כי השלטון שלו, שרודה בו, שהפך את חייו לחיים בלתי נסבלים, שבהם לא רק מחסור בעבודה וכסף הם שכיחים, אלא גם חיי דת בלתי אפשריים, בגלל שלטון האייטולות ההזוי, הוא לא כזה חזק כמו שחשבו. מה שישראל עושה לאיראן בסוריה, מגיע גם לאיראן. העם מתחיל לראות שאולי זו השעה להתחיל לפורר את השלטון גם מתוך הבית. לחזור לשפיות.

לתוך המשוואה הזו צריך להכניס גם את דונאלד "איזה מזל שנבחרת" טראמפ, שביטל את הסכם הגרעין שעשה ברק "ברוך שפטרנו" אובמה, והחזיר את הסנקציות הכלכליות נגד איראן והקשה עוד יותר על השלטון המטורף שבטהרן. כל זה מערער את יציבות השלטון שם וטוב שכך.
ולא אמרתי עוד מילה על סעודיה, שבכל מקום שאפשר לזנב באיראן, היא עושה זאת. בעיראק, בתימן, אפילו פה באזור הזה היא תומכת בנו ולא רק בצורה חשאית, זה כבר הפך להיות גלוי. יש כבר קואליציה של ארה"ב ישראל, סעודיה וגם מצרים וזה כח שאי אפשר להתעלם ממנו. העם האיראני לא אידיוט, הוא רואה את זה. זו שעת הכושר שלו.

בשנה הבאה תציין איראן 40 שנה למהפכה האסלאמית. אולי זה בדיוק הזמן, אולי זה בדיוק האות לסיים את השלטון הנורא הזה, לא רק לנו, לא רק לעולם, אלא בעיקר וקודם כל לעם היושב באיראן. התחילו את המהפכה.

נכון, אני יודע שהזמן מרפא הכל. ברור לי. גם שלכל תרופה מתרגלים… אפשר להמשיך ככה עם כמה משפטי חכמה שרוצים, והרי אני מומחה למשפטי חכמה. אבל ויש אבל גדול מאוד, על מי אני עובד? גם אני נפלתי לתוך זה וכמה שזה כאב. כן, אני מדבר על הדבר הזה שאין לו גיל, שחוצה מגזרים, דתות, גבולות, מה שתרצו, שגורם לנו לאבד שליטה על עצמנו, הדבר הקטן הזה. נו… אהבה.

כמה סבל יש בה באהבה? למה לסבול כל כך בכדי להשיגה? הרי בסופו של דבר אהבה היא בעצם לתת למישהו אחר להחליט עבורך להפוך אותו למרכז חייך, במקום את עצמך. כאילו אתם באים מרצונכם ובמקום לדאוג להציב את עצמכם במעלה הראשונה, אתם נותנים לאדם/אישה זרים להיות אתם. כן, כן, להיות מה שאתם אמורים להיות. המרכז בחייכם. זה עצוב, אבל זה נכון. לתת למישהו שאתם מאבדים עבורו את המח, את הראש, לפעמים כולל להכאיב לכם. אז למה לכם אהבה?

נכון, גם אני התאהבתי לא מזמן, אבל זו הייתה אהבה לא טובה לי. לא לגיל שלי ובעצם לא בגיל שלי… וכמובן הכל התרסק לי בפנים, בכרוניקה ידועה מראש של כישלון. אבל מה גורם לנו להתאהב (ולא אהבה לילדים, זה סיפור אחר, לטור אחר, מבטיח), מה גורם לנו לוותר על עצמנו?

להתאהב זה הצורך המולד שלנו כבני אדם לא להיות לבד. פשוט מאוד, אנחנו לא רק לא רוצים להיות לבד, רוצים להיות עם מישהו אחד או אחת, שהם בשבילנו כל עולמנו הצר, או נכון יותר שהפך פתאום לצר. אנחנו זקוקים לאהבה בכדי לא להרגיש לבד. זהו, זו האמת. מצטער שהיא בפנים שלכם, אבל אצלי זה תמיד לפנים, זה לא חדש לכם. אהבה טוטאלית אולי משכרת לרגע, אבל היא משקרת לזמן ארוך. אהבה היא חוסר ביטחון שמהול ברצון להיות עם מישהו/ מישהי שנראים לנו כנכונים לחלוק את הפחד הזה, של הבדידות.

אני יודע שיש כיף גדול בלהתאהב, הייתי שם. אבל תעשו לעצמכם רגע אחד של שחזור ותראו איך בדרך כלל זה נגמר. מצטער, יש כיף גדול לא פחות בלא להתאהב. לא , לא טעיתי, אבל תבדקו בעצמכם כמה פעמים התאהבתם מעל לראש וסבלתם מזה? צודק או לא? ברור שצודק. כמה פעמים התאהבתם ואחד הצדדים (לפעמים אתם ולפעמים אתכם) קם ועזב. השאיר פתאום את הצד השני עם האהבה שלו ועם הכאב שלו. ואני עוד עדין.

במחשבה שנייה לא רוצה להיות עדין. זה שווה? אני רק שואל? שעות ללא שינה, חלק מכם אפילו בכה (אף אחת לא תזכה שזה יקרה לי), דיכאון, הרגשה שאין כח לעולם הזה? לעבודה? לסובבים? אפילו למשפחה (תשאלו את אמא של דודו אהרון)? לא ברצינות אני שואל אתכם, זה שווה? ברור שלא. או בעצם ברור שכן. כי מי שחווה אהבה גדולה בחייו יודע שהייאוש נעשה יותר נח. אבל לפעמים האהבה היא שעושה את הייאוש ולא תמיד הוא נח. האכזבה בפרידה מהאהבה בעיניי גדולה יותר מהאהבה עצמה.

אגב, אחרי שתישארו לבד כי ההוא הלך "לעוד לקוח/ה" מרוצה והחליף אתכם באהבה אחרת, תגלו פתאום בסופו של דבר אחר כי נותרתם לבדכם, כי את כל "הביצים", טוב אמצא מילה אחרת בהזדמנות, שמתם בסל אחד, בסל של זה שהתאהבתם בו. הבעיה שאתם לא תלמדו מזה ובפעם הבאה תנהגו אותו הדבר, אבל בדיוק אותו הדבר, עם "האהבה" הבאה שלכם. שוב תתמכרו, תשכחו מהסביבה ושוב תתאכזבו וחוזר חלילה.

אני תמיד אומר משפט חכם ששמעתי: "אם אתם אתה רוצה לקלל מישהו, תגידו לו שהלוואי ויתאהב…". זה ברור למה. כי זו לא פחות קללה מאשר אהבה. יודעים מה? נסגור על מחלה. מחלה שאתם מכניסים את עצמכם לתוכה. מחלה שאתם יודעים מראש שיש לה תוצאות קשות על הנפש ולפעמים על הגוף (כמה קילוגרמים ירדתם משברון לב?), אבל אתם מתים להדבק בה וזה כל ההבדל. רוצים את המחלה הזו, את האהבה למרות שיודעים שאח"כ יש תופעות לוואי ואין תמיד כדורים לזה.

היום כבר לא מתים מאהבה, כך אומרים. נכון, איש לא מת מאהבה או נכון יותר כמעט, אבל למה מראש להסתכן בכך. למה מראש להתאהב עם הלב? הרי בינינו אין דבר כזה "אהבה" באמת. זה רק המח שמפריש חומר לגוף שגורם לדם לזרום מהר יותר ולכן ההרגשה של פעימות לב מואצות. אין דבר כזה "אהבה". היא לא מדידה. תשקלו לי מזה 150 גרם אם יש? ברור שאין. אין דבר כזה "פרפרים בבטן" ואם יש לכם אז מהר לרופא שיוציא לכם את זה כי בבטן אמורה להיות באזור הזה הקיבה ולא שום חיה גדולה או קטנה. הכל ביולוגי, אז למה לכם? תחשבו עם הראש ולא עם "הלב". חבל להתאהב. זה סתם כאב לב…
ואחרי שאמרתי את כל זה. אני מתגעגע להיא…