ראשי / טורים / חכם סידי (דף 2)

חכם סידי

גם בית לחם היא בינלאומית

כמה מילים נשפכו על העובדה אם נשיא ארה"ב דונאלד טארמפ, יחתום על הצו שמאשר אם ירושלים היא בירת העם היהודי מבחינת ארה"ב או לא. כמה מילים… עייפתי מלקרוא. האמת לא רק עייפתי, התרגזתי.

בשנת 1995 ארה"ב קיבלה החלטה שירושלים היא בירת ישראל, אלא שאפשרה לנשיא לחתום כל חצי שנה על דחיית העברת השגרירות מתל אביב לירושלים. שגרירות שהועברה לתל אביב לאחר שמנחם בגין זיכרו לברכה, איחד את שני חלקי העיר, המזרחית והמערבית לעיר אחת מאוחדת תחת שלטון ישראל. מאז כל חצי שנה דוחים את ההחלטה. משנת 95' כל נשיא וסיבותיו או נכון יותר פחדיו… טראמפ, שהבטיח שיעשה זאת במהלך מערכת הבחירות שלו, חתם לפני חצי שנה בכל זאת ועכשיו כולם חיכו לראות מה הוא יחליט. יחתום או לא.
אני יודע שזה חשוב מבחינה בינלאומית ואני לא מקל בזה ראש. אבל זה מעניין לי את החלק עליו אני יושב, לפחות מהבחינה ההיסטורית. אין עוד עם אחד שהכריז על ירושלים כבירתו. רגע שנייה, אכתוב את זה בהבלטה – אין עוד עם אחד שעשה זאת. תאהבו או לא, סורי זו ההיסטוריה. לטראמפ יש אפשרות להיות חלק מההיסטוריה הזו. עליו פשוט לא לפחד, לא להיכנע לאיומי הטרור שאם זה יקרה אז התגובה תהיה קשה. נו אז מה. זו מערכת השיקולים וקבלת ההחלטות של נשיא ארה"ב? איומי הטרור? אני מקווה שלא.

העולם יכול עד מחר לטעון שירושלים היא בינלאומית. העובדות מדברות אחרת. רק דוד המלך הכריז על ירושלים כבירתו והעביר את משכנו אליה. אם תראו לי עוד עם אחד שעשה זאת, כולל הפלסטינאים (בנינו הרי משפטית אין עם כזה. זה קשור לרומאים שקראו לארץ ישראל, או יהודה, בשם סוריה- פלשתינה כדי למחוק את שם ישראל. אין קשר לפלסטינאים לעם הפלישתי הקדום. מה לעשות אין. בעצם רק ברצון למחוק אותנו יש קשר).

כולם טוענים שעל פי תוכנית החלוקה מלפני 70 שנה (כ"ט בנובמבר), שהכריזה על מדינה יהודית וערבית (שימו לב ערבית, לא פלסטינאית. למחרת הערבים פתחו במלחמת העצמאות והפסידו את חלקם) וכי אזור הכולל את ירושלים ואת בית לחם ששטחו 187 קמ"ר בקירוב היה אמור להיות שטח נייטרלי ומפורז בחסות האו"ם. כל העולם מאז טוען שירושלים היא בינלאומית. רגע, רגע, רגע, למי שלא שם לב… גם בית לחם. מה איתה, גם היא אמורה להיות בינלאומית. הנה זה באותה החלטה מלפני 70 שנה.

אני לא ראיתי ובוודאי לא שמעתי אף מדינה שטוענת היום שבית לחם היא עיר בינלאומית. הפלסטינאים לא רק טוענים, אלא לא מוכנים לשמוע אחרת. הם גם עושים לא מעט כסף מכנסיית המולד בבית לחם (הייתי שם במו עיניי וראיתי, אז שלא יספרו לכם אחרת) מהתיירים הרבים שמגיעים לראות את המקום שעל פי ההיסטוריה נולד בו המשיח שלהם, ישו. אף אחד לא אומר להם שזה בינלאומי. אז למה המוסר הכפול? ירושלים כן, בית לחם לא?

בכלי התקשורת דווח כי אבו מאזן מתקשה לגייס מנהיגים ערבים נגד הכרה אמריקנית בירושלים. יו"ר הרשות הפלסטינית התקשר לכל מנהיגי המרחב הערבי והאסלאמי, וביקש לכנס כינוס חירום של הליגה הערבית וחבר המדינות האסלאמיות. רגע, הוא יודע שזה כולל גם את בית לחם? ברור שהוא יודע. העולם יודע? ברור שהעולם יודע. אז למה? למה כולם שותקים ורק ירושלים "בראש שמחתם".

טראמפ , אומנם לא יקרא את הסברים האלה (אולי מי יודע. ברור שלא נו), אבל המסר חשוב מאוד כאן, בעיקר לנו. אנחנו קודם כל צריכים להפסיק בנינו כל הזמן לדבר על ירושלים המערבית או המזרחית, צריך לדבר על ירושלים אחת. כשפה נהיה כולנו בדעה אחת, זו התחלה של משהו. אבל כשבנינו אנחנו עדיין חושבים שאולי כדאי לתת את החלק המזרחי לרשות הפלסטינאית, תמורת שלום (לא הגיע הזמן שנבין שצריך להגיד שלום לשלום? זה לא יקרה לצערי), ואולי היא בכל זאת בינלאומית, אנחנו מחזקים את הטענות לחלוקת ירושלים.

עזבו, זה לא יקרה. לא משנה מי יהיה בשלטון, את ירושלים כבר לא ניתן לחלק. בדיוק כמו שאת העם היושב בציון אי אפשר לפזר. הלו, בדקתי במפות, בינלאומית או לא, אין לנו ארץ אחרת.

החיים במינוס – לשנות קצת את הרגלי הצריכה

אם יש משהו שאני לא אוהב, זה לשחק את החכם הגדול שיודע הכל. גם אני הרבה פעמים נותן עצה ומבין שנהגתי הפוך בחיי ממה שהרגע נתתי… זה לא חדש, זה קורה לכולם. אבל הפעם אני רוצה לשאול אתכם שאלה אישית, תענו לעצמכם ואחרי שתענו לעצמכם אתן לכם תשובה, שאיך אגיד לכם, אמרתי לעצמי והיא עזרה לי. מאוד. אפילו שינתה אצלי לא מעט.

אני כמו כל אחד כמעט מכם חייתי במינוס. חבילות של מינוס. כולה מורה בבית ספר. שכיר. כל פעם שנכנסתי לבנק הייתה הפקידה מחייכת מאוזן לאוזן (והיא באמת אישה חייכנית), ואומרת לי משהו בסגנון כזה: "מר סידי, אולי אפשר להציע לכבודו איזו הלוואה טובה? יש פה עסקה טובה לעובדי מדינה/רשות ציבורית/מנהל ממשלתי וכ"ו, בריבית מאוד נמוכה. קח לך 8 אלף 10 אלף, תחזיר במשך 3 שנים בריבית כמעט אפסית. זה שווה". ואני? אני הייתי מתפתה. הכסף היה נגמר אחרי חודש, החוב לא. ככה גם הציעו לי ולכם אני בטוח, כסף לרכב (אני סירבתי, אתם בוודאי שלא), לחו"ל, לשיפוץ ועוד… ועוד… ועוד…

שלא תתבלבלו לרגע. זה לא בגלל העיניים היפות שלכם (הן יפות. אני בטוח). הבנק רוצה למכור לכם כסף. תחשבו על סופרמרקט, רק של כסף. אחד כזה שרוצה "לדחוף" לכם עוד מבצע ועוד מבצע. רק שבמקום 2 שמפו במחיר אחד, או 5 במבה ואחד מתנה, הוא מוכר לכם כסף. אתם קונים ונכנסים למינוס. רגע,רגע, לא הכנסנו לזה את האשראי שקיבלתם לקנות בו דברים שאתם לא צריכים כי "אכול ושתה היום, כי מחר נמות". ככה כל החיים שלכם. מינוס אחד גדול. כמו מפלצת שכל הזמן הולכת וגדלה והבעיה היא שאתם מפטמים אותה.

אבל יום אחד אתם מקבלים טלפון מהבנק כי חרגתם מהאשראי וכי אתם צריכים לכסות את הכסף. "אולי עוד הלוואה"?, תציע הפקידה החייכנית ואתם בלית ברירה תיקחו. רק שהפעם רק בכדי לשלם לבנק. לא עבורכם. ככה נכנסתם למעגל שלא נגמר, למערבולת. חיים וכל מה שיש לכם הוא בעצם של הבנק או במינוס אינסופי.

עכשיו לכו תצאו מזה. כי הגיע "יום הדין" ואתם בחיים. לקחתם, לקחתם בזבזתם ובזבזתם ומה נשאר? כלום. סליחה, נשאר המינוס הענקי, שאתם צריכים לכסות. חלק מכם לא עומד בזה ושואל את עצמו איך הגיע למינוס הענק הזה? איך אישרו לכם. איך? כי הבנק הוא "הדיל" ואתם הצרכנים.

כן, גם אני הייתי שם. גם אני הייתי "נרקומן" של כסף. מצטער על ההשוואה. אבל הייתי כזה. הגעתי למינוסים שכל מה שעשית זה רק להחזיר ולהחזיר בכדי להקטינו, ומפלצת המינוס לא קטנה, רק גדלה. כבר לא עניתי לטלפונים מהבנק, כי לא הייתה לי תשובה. הפקידה החייכנית כבר לא הייתה כזו חייכנית ואמרה כי היא חייבת את הכסף. כי יחזירו לי דברים. אבל יש לשלם גן, בית ספר, משכנתא, רכב, טלוויזיה, חשמל, כבלים, גז, ארנונה, מים, מה? איך תחזירו? מצטערים הם יגידו לכם. בעצם אומרים לכם. אתם מכירים על מה אני מדבר, מכירים אבל בדרך הקשה.

תחזיקו חזק, יש פתרון. אני עשיתי אותו. לא, לא הלכתי לסדנא של כלכלה ברגע, או לקואצ'ר, אם כי אני לא נגדם. כל מה שיכול לעזור אני בעד. אני עשיתי דבר אחד. נכנסתי לבנק, אמרתי להם שאני לא יכול לעמוד בזה יותר, כלכלית וגם נפשית והשגתי פריסת תשלומים, שעלתה לי בהמון זיעה. דבר שני, עברתי את הכביש והלכתי לבנק הדואר (למרות התור והשירות הלא טוב. מניסיון, סורי). פתחתי חשבון שם. שם לא נותנים לך מינוס. מה יש לך עם זה תחיה. הוצאתי כרטיס אשראי דיירקט (שזה כסף ישיר מהבנק יורד. אין לך, לא יעבור. יש לך, יעבור). ורחמנא ליצלן למדתי לחיות עם מה שיש לי.
אח"כ לקחתי את כרטיס האשראי שלי. לקחתי מספריים (אם אין לכם, תבקשו מהשכן, גם הוא עשה את זה פעם אני בטוח…) וגזרתי את האשראי. עשיתי הוראות קבע למה שירד מהאשראי לפני כן, בבנק הדואר ומאז אני חי עם מה שיש. אין, אז אין. נקודה סימן קריאה. לא לוקח הלוואות, לא קונה כסף יותר משום בנק.

אני יודע שאתם כרגיל בחלק הזה אומרים שאני הוזה ואיך אפשר לחיות בלי מינוס ועם כסף מזומן. ואיך תקנה משהו שצריך לחלק לכמה תשלומים. א. לא אקנה. אם לא זה חיים ומוות לא אקנה עד שאתייצב כלכלית. ב. בנוסף, כשאתה משלם סכום במזומן אתה חושב על כל אגורה שיוצאת מכיסך ונעלמת מול עינייך. כי כשאתם קונים באשראי אתם לא רואים את הכסף, זה פסיכולוגי, אז לא אכפת לכם. נהפכו, כל מה שאתם עושים זה תפילה מהירה לאל הטוב שבמרומים שהכרטיס יעבור (למרות שבנינו אם הוא אוהב אתכם עדיף שלא יעבור…). אבל לא מבינים שאת הכסף שאתם לא רואים עכשיו, תראו מהר מאוד עוזב את החשבון ועוד עם ריבית של נושכי נשך. שוק אפור פראיירים לידם. ואין לי מילה טובה אחת על השוק האפור, אל תטעו.

כן יקיריי, זה אפשרי. תראו שבהתחלה זה יראה לכם כמו תרופה. מה, אי אפשר לבזבז ולחיות מעל "הפופיק"? מה, אי אפשר לקנות מה שרוצים? ההפך, קונים. רק מה שצריך. וחוץ מזה רק שתדעו שלכל תרופה מתרגלים. אח"כ הטעם לא כזה נורא.

זוגיות. לא בכל מחיר

הנה אני אומר מראש, אני אחרי שתי מערכות נישואין. אז חסכתי לכם את הביקורת ואת "הציקצוק" כאילו מה אני מבין ואיך אני זה שמדבר על זה ועוד מייעץ. אז זהו בדיוק הפוך. דווקא אני, שהייתי גם בזוגיות וגם הייתי לבד, יודע להעריך זוגיות טובה. איך אני אומר לעצמי? מה שלא הולך בטוב, טוב שלא הולך…

אני אדם של זוגיות. אל תתבלבלו, אבל ויש אבל מאוד גדול. זוגיות היא משהו שחייב להיות טוב. חייב לעשות לכם טוב. פשרה אפשר לעשות עם פלסטינאים, לא עם מי שאתם חיים איתו. אם כל הזמן זה פשרות, אז לא נהנים באמת, אלא חיים את הפשרה. לא באתי לעולם להתפשר. באתי ליהנות מהסיבוב החד פעמי הזה פה בכדור הארץ. מצטער. אני לא אומר שצריך לריב על כל דבר, אבל כל הזמן לחפש פשרה, זה ללכת על "ביצים", זה במקרה הטוב מעייף, או במקרה הגרוע יותר לוותר על עצמך.

כמה מכם מתלבטים במהלך היום האם לעלות הביתה או להיות עוד שעה בעבודה (שזה מותה של הזוגיות באופן רשמי אגב). כמה מכם אומרים לעצמם אני "מת חי". אני מצטער שאני ישיר, אני כזה, לי אין בעיה להגיד את האמת. נכון אני "חכם גדול" (חכם סידי לא?), אני אומר את זה כי אני לבד ולא עושה חשבון לאף אחת, אומר את מה שאתם חושבים ומפחדים להגיד.

אני יודע, אתם אנשים אחראים לא כמוני, זה נכון. רבים מכם יושבים, קוראים ואומרים שאני קשקשן בלתי נלאה וחסר אחריות כי אני לא נשארתי נשוי או בזוגיות למרות הכל, בשביל הילדים. יקיריי, אתם צודקים. אין רגע שזה לא אוכל אותי. אבל היי, אפשר להיות אחלה אבא שבעולם גם כשאתה לא נשוי. ההיפך, כשאתה לא נשוי אתה מקפיד יותר זמן איכות עם הילדים. חוץ מזה, לא מתגרשים מהילדים, לא נפרדים מילדים בזוגיות, אלא רק בן או בת הזוג. רק שתדעו. חוץ מזה, מתישהו הילדים "עוזבים את הקן" (ולא סופרים או מעריכים את ההקרבה שלכם) ואתם נשארים "ציפור זקנה" שאין לה כבר כנפיים לעוף. ואתם מתים לעוף.

ברור שעכשיו החורף ומה זה בא לכם להיות בזוגיות. אז בא לי… נו אז מה. אתם בוחרים בת או בן זוג לפי השמש והגשם? מה אתם לוח שנה? לפעמים הזוגיות הטובה ביותר היא עם עצמכם. לא צריך מישהו לידכם בכדי להיות "שלמים". די עם המשפטים: "בלעדייך אני חצי בנאדם". אתם בנאדם שלם עם עצמכם.

יקיריי, אני בעד זוגיות. בעד, כן. אבל רק אם היא גורמת לכם לרצות לרוץ אל בן הזוג. די, זה לא התקופה של ההורים שלנו שישבו וסבלו רק כי חס וחלילה שלא יגידו שהם נפרדו או התגרשו. רבותיי וגבירותיי, אם אתם עסוקים כל היום בלריב וכל היום סובלים מזה, אז בשביל מה? כמה פעמים אתם רואים מישהו שסובל/ת בזוגיות, מייעצים להם שזה לא שווה ומפחדים לעשות כמו שהצעתם.
"הפחד משתק". את זה לא אני אמרתי. הפחד ממה יהיה לא נותן לכם לעשות את הצעד הזה לעזוב. זוגיות באה מהמילה זוג. שניים. "הילכו שניים אם לא נועדו", כתוב במקורות. בדיוק. רק אם נועדו. אין "נועדו" בכח. אם לא נועדו, שלא יילכו.

אני יודע שבשלב הזה יש מי שעבר לקללות נגדי. זה בסדר, אני רגיל. חלק מכם אומר שאני עושה טעות. גם צודק. אבל לפחות אני עושה את הטעויות שלי, אף אחד לא אומר לי לעשות ככה, או ככה, למה המגבת פה? למה הכוסות לא בכיור? למה לא פתחת/סגרת חלון (תמחקו את המיותר) למה ולמה ולמה? ככה וככה וככה. כי ככה בא לי. בא לי לחיות ככה. זה עושה לי טוב. מאחר והרופא שלי הודיע לי שלא חיים פעמיים, אז אני רוצה לחיות פעם אחת טוב.

יש פתרון, אני נשבע לכם. זוגיות יכולה להיות בריאה. אם פשוט כל אחד מאתנו לא ינהל את האחר. ברגע שהאחר/ת מתחיל לנהל אותנו (והם מנסים כל הזמן בלי הפסקה ובלי להתעייף מזה), אז זה כבר לא שווה. בדקתי לאחרונה, אין עליי כפתורים. אני לא טלוויזיה ולא איי רובוט. אף אחד לא ינהל אותי. זהו. היחיד שאני מרשה לו לקבוע לי זה… אני.

יש זוגיות טובה. זוגיות טובה בעיניי זה כמו חוג. מצטער. ממרומי גילי והתובנות שלי זה הפתרון כרגע (אלא אם כן יוכח אחרת). תראו שבעתיד חלק לא קטן מאלה שיורקים עכשיו לכיוון הנייר, כאילו זה אני, יסכימו איתי. זוגיות טובה היא כמו חוג, שוב אני חוזר. להיפגש פעמיים או שלוש בשבוע, או מקסימום גם לסופ"ש וביתר הזמן לתת קצת לאחר להתגעגע, המובן מאליו הופך להיות שבלוני, רגיל. תיזכרו כמה פעמים התרגשתם בהתחלה שאספתם או הגעתם לבני הזוג, שהתלבשתם, התאפרתם עבורם. עכשיו זה עוד יום ועוד פעם לראות אותו/אותה. להיות עם איזה קוקו/בלוף, או חולצה זרוקה כשאתם יחד (אבל לעבודה תדפקו הופעה…). כן יקיריי, הריגוש עושה לכם טוב. תנסו אותו.

טוב סליחה אני הולך להתרגש ממישהי חדשה.

תתכוננו – זה יגיע גם אלינו

איך אני שונא להיות האיש הזה שלא אוהבים לשמוע אותו. נו, זה שאומר את האמת. אתם יודעים. קל יותר להיות פופוליסט ולספר כמה הכל יפה, ורוד ועם ישראל חי. מה לעשות… עם ישראל חי וזה מצוין, אבל תמיד יש אבל.

הפעם האבל הוא בנוגע לרעידות האדמה. באמת. תשבו. או נכון יותר תחזיקו חזק. השבוע התרחשה רעידת אדמה באזור עיראק-איראן. מדברים על כמה מאות של אנשים שמתו, עוד אלפים שנפצעו ונותרו ללא קורת גג ועדיין מוצאים ניצולים מתחת להריסות. העוצמה הייתה 7.3 בסולם ריכטר. עוצמה שכבר פוגעת גם בבני אדם ולא רק במבנים. הרגשנו את זה אפילו כאן. חלק סיפרו שהרגישו, חלק "דמיינו" והצטרפו להמון שהרגיש, אבל תוך כמה ימים עברו לשגרת היום. אז לא. תעצרו רגע. קחו נשימה ארוכה, אתם תזדקקו לה בהמשך הטור הזה.

מי שחושב שרעידת האדמה היא נחלת איראן-עיראק או טורקיה בלבד, אז יש לי חדשות בשבילכם. לא רק שזה אולי יתרחש פה, זה חייב להתרחש פה. מצטער. זו האמת. מילה של מורה לגיאוגרפיה (אופס, מסתבר שאני כזה).

נעשה את זה מאוד פשוט. מה שגורם לרעידות אדמה הם לוחות טקטוניים. לוחות אדמה ענקיים (יש 15 כאלה) שמרכיבים את הקרום, שזה בעצם המקום שעליו אנחנו חיים. הקרום אינו אחיד והמקום המסוכן ביותר הוא בין החיבורים של הלוחות הטקטוניים, כי המגמה (זו שאתם רואים שיוצאת מהאדמה כלבה) לוחצת כל הזמן על הקרום. עד כאן ההסבר המדעי הפשוט. אז למה זה מעניין אותנו? המקום המסוכן ביותר הוא בחיבור בין הלוחות. שם החיכוך הוא הכי גבוה.

זה מעניין אותנו כי ישראל נמצא בדיוק, אבל בדיוק, בין 2 לוחות טקטוניים, הלוח הערבי והלוח האפריקאי. מה שנקרא ובוודאי שמעתם, "השבר הסורי האפריקאי". היו פה רעידות אדמה, יהיו פה רעידות אדמה. אין שליטה על זה. סורי.

אחרי שלקחתי לכם את הראש, אקח לכם את הנשימה… כל 80 עד 100 שנים מתרחשת פה רעידת אדמה. בפעם האחרונה שהייתה פה רעידה הייתה לפני 90 שנה. מה שמלמד שבתוך עשור אמורה להתרחש פה וואחד רעידת אדמה שהארץ פה תרעד. לא רק תרתי משמע. יהיה פה בלאגן לא קטן.

תראו, אנחנו מדינה מפותחת ונערכים לרעידה. עושים תרגילים בבתי ספר וגם מידי פעם עושים תרגיל ארצי במקומות אחרים. בנינו, מסמנים וי… אבל השאלה היא מה באמת יהיה בזמן רעידת אדמה. עד כמה המדינה ערוכה לזה. לדעתי האמת נמצאת אי שם באמצע. יהיו מקומות שבהם תהיה יותר בעיה וכאלה שפחות. אבל ושוב יש אבל, זה גם תלוי במבנים בהם אנחנו גרים. רוב המבנים הם ישנים, ובאלו שאין תמ"א 38, שזה חיזוק מבנים לרעידת אדמה, תהיה קריסה. מצטער, זו האמת. האם אני סומך על המדינה? ככה. ברור לי שיהיה מאמץ לעזור, כמו שגם ברור לי שיהיה פה אי סדר אחד ענק. כי כאלה אנחנו, עד אסון לא מתעוררים.

דבר ראשון רשת החשמל תקרוס ואח"כ המים. האם בתי החולים יוכלו לקלוט את העשרות, המאות ונקווה לא האלפים שיגיעו לחדרי המיון? ברור שלא. רעידת אדמה אי אפשר לצפות, לפחות לא בינתיים, אבל ישראל לא עושה מספיק. אנחנו "ישנים" קצת בעמידה מה שנקרא. תראו כמה התקדמה התמ"א 38 בשנים האחרונות, בכדי להבין שיש כל כך הרבה מבנים שעוד לא חוזקו. אל תסתכלו על איראן, גם כאן יש מבנים בני 50 שנה ויותר. הם לא יחזיקו מעמד ברעידה. מצטער. מי שבונה על כך, לא מבין מה בנו לו. כי בעבר הבנייה לא נבנתה לרעידות אדמה, אלא להתיישבות מהירה. פעם בבתים הישנים בנו עמודים עמודים מטרים בודדים בתוך האדמה, וקיוו שהרבה עמודים יחזיקו את הבניין. אז זהו שלא (כן כן, גם אתם הגרים על בנייני עמודים).

מצד שני, יש לישראל את יחידות החילוץ הטובות ביותר בעולם. אז אל תדאגו, אחרי שהבניינים יקרסו וחלקם יקרסו, יהיה מי שיחלץ אתכם. או לפחות ינסה לעשות זאת. אני יודע שזה נשמע ציני ובאמת זה ציני, אבל זו גם האמת. אי אפשר להילחם בתופעת טבע במאה אחוז, אפשר לנסות. צריך לנסות. בישראל מנסים ככה 50 אחוז, בסגנון "הסמוך", כרגיל אבל אח"כ לפחות נהיה רציניים במאה אחוז, נספור את המתים, הפצועים ונשמח מכל אחד שחילצנו מההריסות. ונחלץ. אז אל תהיו רגועים.

ויש לי עוד מילה לנתניהו. לא, תירגעו, אני לא מתכוון להאשים אותו ברעידות האדמה. בוא קח עצה מחכם סידי, תצא גדול, ענק. לך תציע לאיראנים עזרה עם "יחידות ההצלה" של ישראל. כל העולם יהיה בהלם. ישראל מציעה לאיראן עזרה? נצא ענקים. אל דאגה האיראנים לא יסכימו, כי אז אפשר להגיד שלום לשלטון "האייטולות", שנעזרו באויב הציוני, כי הוא מתקדם מהם. אבל אתה ואנחנו נצא מחוזקים מזה. לא כמו חלק מהבניינים שלנו פה.

שיירקבו

אתחיל באיום. איום אלקטוראלי, לא חס ושלום פיזי. אדוני ראש הממשלה בנימין נתניהו, אם אתה או מדינת ישראל שאתה עומד בראשה, תחזירו לחמאס את גופות חמשת המחבלים בני המוות, ללא קבלה חזרה את גופות החיילים אורון שאול והדרן גולדין ז"ל, אתה לא ראוי לשלטון. האמן לי, לא אהיה היחיד שיחשוב כך.

חמש גופות של מחבלי חמאס נמצאות בידי ישראל, לאחר שישראל פוצצה מנהרת תקיפה של חמאס שנועדה לפגוע בנו. טוב עשה מי שעשה שלקח את הגופות, כקלף מיקוח. לא רק החמאס יכול. חמאס דורש את הגופות (חה חה חה) וטוען שאם לא נעשה זאת "ידעו איך להחזיר אותן" (מה תעשו תירו עוד טילים? בני בליעל). הגיע הזמן להחזיר באותו מטבע. לא תחזירו את גופות חללי צה"ל הגיבורים (כך אני רואה את מי שנלחם למען הביטחון שלי, גיבור) אורון שאול והדר גולדין ז"ל, לא תקבלו את הגופות הבזויות של מפקדי הטרור שלכם חזרה. ואוי למי שיגיד לי שמבחינה מוסרית זה לא בסדר מה שאני אומר. שיילך לעזה.

שלוש שנים מחזיק החמאס מאז "צוק איתן" בגופות הגיבורים הדר גולדין ואורון שאול ז"ל. אמו של גולדין פנתה בדבריה לראש הממשלה ביולי השנה, כשמלאו שלוש שנים לנפילת בנה, ואמרה כי לא חשבה שתצטרך להתחנן בכדי שיחזיר את גופת בנה. תגידו מה קורה פה? חייל יוצא להגן עלינו בגופו, בחייו, ולא חוזר? איך יכול להיות כדבר הזה? איך?

אני לא מאשים את ראש הממשלה באופן ישיר. הוא לא אשם שאלה אויבנו הנוראיים, בני השטן (ואני מתכוון להנהגה שם בעיקר). אנחנו לא יכולים לבחור את שכנינו. כמה שנאה יש לי אליהם ואל תקשקשו לי עכשיו שהם נלחמים למען מדינתם, כמו קשקשנים שונים שלצערי שמעתי ושומע. הם קיבלו מדינה. הם רוצים לקבל את כל המדינה, כולל זו שלנו. אז תעשו לי טובה בלי בלבולי מוח. עכשיו יש לנתניהו הזדמנות להסתכל לנו, לעם שלו בלבן של העיניים ולהגיד: "אל תדאגו, לא מחזיר להם ציפורן של הכלבים האלה. רק כשגופות בנינו יחזרו הם יקבלו את הגופות חזרה". מצידי מר נתניהו רק אז תחזיר להם אותם בפחי זבל. שם מקומם.

אל תביאו לי את הסביבון, אל תדברו איתי על מוסר. במהלך "צוק איתן" נתנו למשפחתו של איסמעיל הנייה, אז ראש חמאס עזה, טיפול בבתי חולים בישראל, ומה קיבלנו בתמורה, "טיפול" ממנו בטילים? מה נהיה פה? אתם מתארים את ארה"ב מטפלת במשפחתו של נשיא צפון קוריאה שמאיים, רק מאיים עליהם בטיל גרעיני? נראה לכם? בחלומות. ישראל צריכה להיות מוסרית, רק עם מי שמוסרי מולה. נתניהו, שידוע במשפט: "יתנו, יקבלו. לא יתנו, לא יקבלו…", צריך להתחיל לא לתת כי לא קיבלנו. מצטער מר נתניהו. אתה תאבד את הקול שלי ויודע מה? לא רק את שלי. בוא נראה אותך מחזיר להם משהו ללא תמורה.

רגע, עוד לא דיברנו על ישראלים שנמצאים בחיים בידי חמאס והם לא מחזירים אותם. אברה מנגיסטו, הישאם שעבאן א-סייד ו ג'ומעה אבראהים אבו ענימה. גם הם צריכים להיכלל בכל עסקה עתידית. אבל הרגלנו את אויבנו שעבור ישראלי אחד ניתן מאות בתמורה. אז הם עושים מכפלה של מה שיש בידם ורוצים למקסם את זה. מי שיחזיר את גופות חמשת מחבלי החמאס הנתעבים, כתם ידבק בו לעולם. הנה אמרתי.

לשם שינוי הייתי רוצה לקראת סיום, לא להביא דברים שלי. הייתי רוצה להביא את דבריו של אביו של הדר גולדין ז"ל בטקס לציון שלוש שנים לנפילתו וחטיפת גופתו על ידי ממשלת הטרור של חמאס, בבית העלמין שבכפר סבא, וגם כאן כמו אצל אורון שאול ז"ל, מול קבר ריק: "הייתה כאן ערבות של המדינה להביא אותם לקבר ישראל. הייתה כאן הבטחה של השרים ושל ראש הממשלה. אנחנו דורשים שזו תהיה השנה האחרונה שהדברים הרציניים שנאמרו כאן על ידי נציגי הממשלה לא יהיו יותר באוויר. אנחנו צריכים הנהגה, היא זו שאוחזת בהגה ולצערי אני חש בושה מההתנהגות של ההנהגה".

הבנתם? כי אני הבנתי. "זו בושה" אומר האב, זו הפקרה אני מוסיף. הם היו צריכים להגיע לקבר ישראל עוד באותה תקופה. מצידי לא להעביר כספים שמגיעים להם, לא לאשר יציאת בכירים מעזה דרך ישראל (וזה קורה). הכל לא. להבהיר להם בשפת המזרח התיכון: "את הילדים אתם תחזירו, או שתחנקו לכם איפה שאתם נמצאים". פה במזרח התיכון סלחנות נתפסת כחולשה, לא כמעשה מוסרי.
נתניהו תסתכל אליי רגע. אני יודע שדברים שרואים מכאן לא רואים משם. אני מבין שמה שאני יכול לכתוב בטור פה על הנייר, לך יותר קשה לעשות במציאות. האמן לי, אני מבין. אבל יש בידך 5 גופות מסריחות, תדאג לנצל את הסירחון הזה עד תום. תחזיר את הבנים הביתה. כולל החיים ושאינם חיים. עשית את זה עם גלעד שליט בחיים וזה שלך לנצח. תחזיר גם את מי שבידיי החמאס. לא נשכח לך גם את זה.

הרגו את ההוראה

נתחיל בגילוי נאות. למי שלא ידע, מיד יידע, אני מורה בתיכון זה כבר מעל שני עשורים. הגעתי להוראה מאהבה, עם תשוקה למקצוע. אני אוהב ללמד. מאוד. הוראה עבורי היא המקום החשוב ביותר שניתן לאדם. אני יכול ליצור "בחומר" הכי חשוב, העתיד. בילדים שלנו. לעזור להם לעשות משהו עם חייהם, לבנות להם את העתיד, וכן גם להיות אנשים טובים יותר.

עד כאן החלק האופטימי. מעכשיו אני מצטער, תגלו את האמת המרה "מאחורי חדר המורים" (נשמע מסתורי משהו…). שני ארגוני המורים (שעד היום אני לא מבין למה צריך שני ארגונים למורים, כנראה רק בשביל ג'ובים לבעלי תפקידים), "ארגון המורים" ו"הסתדרות המורים", הרגו את ההוראה. אני לא רוצה להגיד הרסו, כי היא עוד קיימת, אבל הם הפכו את התלמידים והמורים ל"עובדים" במפעל. חס ושלום, אני מעריץ אנשים שקמים בבוקר והולכים למפעל, אבל הוראה צריכה להיות שונה. המורים והילדים לא עומדים מול מכונה כל היום.

אבל לצערי זה מה שקרה. ארגוני המורים, "הסתדרות המורים" ו"ארגון המורים", חתמו במו ידם על אחת העוולות הגדולות ביותר שנוצרו בחינוך. הם יצאו בהצהרות ובתרועות, אבל המציאות היא קול ענות חלושה. אני בא בטענות לשרים, הם רצו להראות הישג, גם אם אין בו הישג. הם אנשים פוליטיים, הם לא מורים. אבל אנשי ארגוני המורים לא אמורים להיות כאלה, אבל הם האמא של הפוליטיים.

לא אבלבל לכם את המח, אסביר בפשטות. יש שני הסכמים. "אופק חדש", של הסתדרות המורים שמיועדת בעיקר ליסודי וחטיבת ביניים (בעיקר אמורים הדברים שלי על החטיבה), ו"עוז לתמורה" שמיועד לתיכון. מה שהיה לפני ההסכם הוא שמורים עבדו 24 שעות, קיבלו שכר גבוה ומתגמל לשעה ולימדו בכל הכח. נכון, שעת העבודה נגמרה בסביבות השעה אחת בצהרים, אבל להיכנס לכיתה ל-4 שעות וללמד זה לא לעמוד מול "מכונה" במפעל. ההפך, העובדה שהיום קצר נתנה למורה את האנרגיה לתת הכל למען הילדים בזמן הנתון. אלה אל תשכחו הילדים שלכם, שלנו, שצריכים את המורה כולו עבורם. כולם היו מרוצים, הילדים, המורים, המערכת עבדה. פה ושם היו תקלות, אבל ככה זה במערכת כזו גדולה.

מה שקורה עכשיו שחק את המורים, הרס את ההוראה. כן, ארגוני המורים שלא נכנסים ולו דקה לכיתה (ואם היו נכנסים היו מבטלים למחרת את ההסכם), שמנותקים ברוב המקרים מציבור המורים ואני עוד עדין, חתמו מול האוצר ומשרד החינוך על הסכם רע. מה זה רע, גרוע. סיוט. רע למורים ורע לתלמידים.

מורה צריך לעבוד עכשיו בין 36 ל-40 שעות בשבוע! תלוי באיזה הסכם אתה. להיכנס לכיתה 23 שעות פרונטאליות! לתת לפחות 4 שעות פרטניות ועוד 8 שעות שהייה לערך, שזה להישאר עוד בביה"ס. מורה מגיע בשמונה ונשאר עד 3 או 4 אחה"צ. אולי תגידו שאלה שעות רגילות, אבל לא למי שנכנס לכיתה ועוד כיתה ועוד כיתה… המורה מתישהו לקראת סוף היום הארוך והמתיש שלו, כבר לא יכול ללמד כמו שצריך (חלק כבר לא יכול לראות כיתה. קשה מה שאני אומר אבל אמיתי). אין מה לעשות. הוא גמור, שחוק. זו לא הוראה. המורים הופכים להיות מעין בייביסיטר לילדים שלכם, ברוב המקרים. אתם מרוצים כי הילדים במסגרת עד אחה"צ, אבל הרווח שלכם הוא הפסד ובגדול.

מעבר לכך, ארגוני המורים אולי הוסיפו שעות, אבל הורידו את ערך השעה למורה. המורים מקבלים שכר גבוה יותר בתלוש, אבל אם היו עובדים לפני ההסכמים כמות כזו של שעות, השכר שלהם היה כפול. איפה יש דבר כזה שמישהו במשק יסכים לקצץ את השכר לשעת העבודה שלו.

אבל הכי חשוב, הילדים נשארים עד שעות מאוחרות. הם בשעה 2 וחצי, 3 וחצי וגם 4, כבר לא יכולים לקלוט יותר. הם למדו 8 שעות, הם גמורים. בואו נראה אתכם יושבים משמונה עד 3-4 אחה"צ בכיתה. ואל תשכחו שהמורה בשעות האחרונות נכנס גמור, אז מי מרוויח מזה? אף אחד.

אני קורא מכאן כמורה לעשות שני דברים: לבטל למען ההוראה, למען התלמידים וכן גם למען המורים, את ההסכמים הגרועים האלה, שמי שחתם לא יודע מה זו כיתה. בטוח שלא לימד כבר 1000 שנה. ודבר נוסף, הגיע הזמן ציבור המורים שנקים קול וצעקה, לא צריך 2 ארגונים. לא מעניין אותנו מהג'ובים של אנשי הארגון (שבנינו לא עוזרים כמעט בכלום. כמה מאתנו קיבלו מהם עזרה), ולהקים ארגון אחד של כולם. מה זה אנחנו, הרב הראשי האשכנזי והספרדי? מה זה "ארגון מורים" ו"הסתדרות מורים". מי צריך את זה?

ואתם ההורים שקוראים את זה. אם חשובה לכם איכות ההוראה של הילדים שלכם? תצטרפו. אנחנו הרי כולנו באותו הצד, למען התלמידים.

הדרך אל האושר

תזכירו לי איך הולך השיר הזה? נו, השיר הזה, "עוד ארוכה הדרך אל האושר". מכירים? בוודאי. מי לא שר אותו מידי פעם ברבע דכדוך, חצי דיכאון. אז זהו שלא. אפשר להפסיק. הדרך אל האושר היא בכלל ארוכה. יודעים מה, היא אפילו קצרה. מאוד קצרה.

כולנו מחפשים במשך שנים רבות את האושר. חלקו. רואים בו את מהות החיים. תמציתו. אנחנו הופכים עולם בכדי להיות מאושרים. מוכנים לצאת אל כל מקום אפשרי למצוא את האושר. רק תנו לנו אותו, את האושר. אבל גבירותיי ורבותיי מסתבר כי לא צריך לצאת אפילו מטר, מילימטר. האושר נמצא במקום שהוא קרוב הרבה מאשר אתם חושבים, הוא נמצא אצלכם.

לא מאמינים? בבקשה. ככל שאדם יחפש יותר ויותר את האושר שלו. את הרצון להיות מרוצה, ככה הוא יפספס אותו. האושר הוא פשוט במילה אחת, השלמה. כן יקיריי, להשלים עם מה שיש לכם, כמה שיש לכם, מי שיש לכם. להפסיק לחפש את העוד והעוד, ככה תרגישו פחות מאושרים. עוד כסף, עוד אישה יפה יותר, עוד בית גדול יותר. עוד, עוד, עוד… די. זה עושר, לא אושר. האושר נמצא בהשלמה שמה שיש לכם הוא הטוב ביותר עבורכם. כשתבינו את זה, הגעתם. כן כן, הגעתם אל האושר.

בואו ניקח דוגמא. כמה פעמים אתם לא מרוצים ממצב מסוים. אתם הולכים לישון עם הבעיה שמטרידה אתכם ומונעת מכם את האושר, קמים בבוקר ממורמרים ואומרים עם חצי עין פתוחה (לעצמכם אתם אומרים, זה כל אחד עושה, מבלי להכיר אתכם, אתם מדברים אל עצמכם…), "יש לי את זה על הראש" ולמה "אין לא את זה", או "אני צריך לעשות את זה ואת זה ואת זה". ככל שתתמרמרו, ככה זו תהיה נבואה שמגשימה את עצמה. ככל שתחליטו שהשבוע, החודש, השנה, יהיה לי קשה, ככה היא תהיה באמת קשה. כי ההרגשה שתשדרו היא של חוסר סיפוק, חוסר אושר, וזה דווקא שאתם רוצים ההפך, רוצים את האושר. תגידו לעצמכם שקשה, אז יהיה קשה. נקודה.

אבל באותה מידה. אם תגידו לעצמכם, "השבוע הזה, היום הזה יהיה לי טוב, עם כל הקשיים", אז זה מה שיהיה. הרי אתם קמים שוב למחרת ואתם מצליחים לשרוד את הבעיות, שחשבתם שלא תפתרו ביום הקודם. במילים אחרות, רוצים שבוע טוב? תעשו אותו.

אם אתם לא מרוצים ממה שיש לכם, תזכרו שתמיד יש גרוע מזה, למישהו, במקום כלשהו. תגידו שמה שיש לכם הוא המיטב ומיטב הוא האושר. כן, כן, כשאתם אומרים לעצמכם שהדשא של השכן שלכם ירוק יותר, אל תשכחו.. כי אתם השכנים שלו והוא חושב שאצלכם ירוק יותר. אז תסתכלו על "הדשא" שלכם ותגידו שהוא ירוק במידה הכי נכונה שניתן. זה אושר.

עיניים גדולות הן אושר קטן. ככל שהעין שלכם "תהיה רעבה" יותר, כך תשבעו פחות מכל דבר. לא סתם אומרים שאוכלים "עם העין". כמה פעמים מילאתם את הצלחת יותר ממה שיכולתם לאכול, כי העין רצתה עוד. מה קרה בסוף? כאבי בטן וצלחת שנשארת חצי מלאה. ככה בחיים. תפסיקו עם "עיניים גדולות". תרגילו את העין שמה שיש לכם זה בדיוק מה שאתם צריכים אז העין תשדר לראש… נכון, אושר.
אל תשכחו, "אלוהים נמצא בפרטים הקטנים". את זה לא אני אמרתי, אבל אני בהחלט מאמין בזה. החיבוק לילדים, המילה הטובה לאישה, לחבר לעבודה, העזרה לאחר, הטלפון לשאול לשלום ההורים גם אם אין לכם זמן, המחוות הקטנות, הן הדברים הגדולים. תתפלאו כמה המחוות הקטנות שאתם עושים לאנשים סביבכם יעשו אותם מאושרים. בתמורה הם יעשו אתכם מאושרים גם. לפעמים לתת זה לא פחות מספק מלקבל. יודעים מה, לדעתי יותר.

אומרים "ואהבת לרעך כמוך", זה הרי כלל גדול בתורה. את זה כל ילד יודע. אבל האם חשבתם פעם באמת לעומק על המשפט הזה? המשפט הזה אומר, תאהב את האחר כמוך. או במילים אחרות המשפט הזה אומר, קודם תאהבו את עצמכם. רק אז תוכלו לאהוב את האחר באותה המידה. הבנתם? קודם תאהבו את עצמכם. כמו שאתם. עם כל המינוסים. בנינו, בואו אגלה לכם סוד שאולי לא הכרתם… (בציניות כן?). אין אדם אחד שהוא מושלם, אז תאהבו את מה שאתם רואים. אצלכם. זה אושר.

לפני שנפרד. נכון, לא פשוט להיות מאושר. למה? כי כל החיים לימדו אותנו שאנחנו צריכים לחפש אותו. לא לנוח עד שנמצא אותו. אבל אף פעם לא אמרו לנו דבר פשוט, בסיסי, הגיוני. יודעים מה, גאוני כי הוא כזה פשוט. עצם העובדה שאנחנו מחפשים את האושר אומר שאנחנו לא באמת מוצאים אותו, אלא עסוקים רק בלחפש אותו. הבנתם? אנחנו פה לא בשביל למצוא את האושר, אלא המהות שלנו היא בלחפש. תחשבו על זה. מי אמר שצריך לחפש. צריך למצוא. ברגע שתבינו עד כמה אתם מאושרים. מצאתם.

מצפון תפתח הרעה, כבר בקרוב…

לא שזה לא היה ברור, אבל תתכוננו לחורף חם. מאוד חם. לא, אני לא מדבר על כמות המשקעים שתרד השנה, אלא על משהו אחר לגמרי. הלוואי ואטעה, אבל באמת כמו שנאמר: "מצפון תפתח הרעה…".

טוב, אתם הרי חייבים סדר. אז אני רגיל לזה, אעשה לכם, כמו תמיד. המלחמה בסוריה, כך נראה, עומדת להסתיים. בשאר אל אסד, "הקצב מדמשק", נותר על כסאו לאחר יותר משש שנים של מלחמת אזרחים. הוא חייב את זה בעיקר לרוסיה (וקצת יפן), שנתנה גיבוי בינלאומי וגם עזרה בתקיפות נגד המורדים, איראן שסיפקה גנרלים והרבה נשק וכסף, וחיזבאללה שהקריב את אנשים במלחמה למען אסד.

אף אחד לא עשה זאת בגלל האהבה הרבה לרופא העיניים מדמשק (כשעלה בשנת 2000 לשלטון היו בטוחים כולם שהגיע רופא שהתמחה בלונדון. בסוף קיבלנו אסיאתי שרוצח בסוריה). לכל אחת מהמדינות היה אינטרס.

הרוסים רצו אחיזה במזרח התיכון. הם נתנו גיבוי באו"ם לרציחת חצי מיליון מאזרחי דמשק על ידי אסד וצבאו, כולל בנשק כימי וחביות נפץ שהופלו ממטוסים גם על ילדים חפים מפשע. במקומות אחרים הוא היה או מודח, או יושב בכלא עד מותו, או אפילו מוצא להורג. פה בחסות רוסיה והקהילה הבינלאומית ששתקה, הוא רצח את עמו ושפוטין יסתכל במראה על עצמו (אל דאגה, זה לא מזיז לו שערה בבלורית). רק לשם השוואה, אם מישהו יבנה צריף באיזה הר נטוש באזור סוסיא, ברשות הפלסטינאית, מיד כל האו"ם יטען שזו פגיעה ברגשות הפלסטינאים. עלובי נפש.

הלאה. חיזבאללה שלח את חייליו למות במאבק לא להם, מלבנון, לסוריה. חסן נסראללה, מזכ"ל חיזבאללה (מזכ"ל, מה הוא יושב במשרד ומנהל אותו? עוד רוצח במסווה של איש דת), שלח למוות יומיומי עשרות ומאות מחייליו בכדי לגונן על כסא השליט בדמשק. הוא עשה זאת כי איראן שמממנת את חיזבאללה שלחה אותו לזה. למעשה הוא שלח חיילים אל מותם עבור מימון. נקודה. תגידו מה שאתם רוצים. זו הסיבה. מימון נשק וכסף לו ולארגונו. עלאק אידיאולוגיה. אידיאולוגיה בתח… שלי.

איראן היא ראש הנחש. מדינת טרור. מדינת דת מטורפת בראשות האייתולות (חבורת פאנטים דתיים), היא רוצה שליטה. איראן למעשה הבינה שאם היא משאירה את בשאר אל אסד בשלטון בסוריה, הוא יהפוך לשליט בובה שלה, מעין שליט חסות. מבחינת איראן היא רוצה רצף שליטה טריטוריאלי שכולל את איראן, עיראק, סוריה, לבנון. שטח שלה או בשליטתה או בהשפעתה, מהמפרץ הפרסי עד הים התיכון. הרעיון שלה להקים אימפריה אסלאמית בשליטתה וכחלק מהמאבק בסונים, בראשות סעודיה. איראן למי ששכח היא שיעית.

רגע לפני שזה מגיע אלינו, עוד נקודה. מי שהפריע לאיראן בעיראק ובסוריה היו מורדים, ובעיקר כוחות דעא"ש ואל קעידה. עכשיו כשדעא"ש ואל קעידה וכוחות המורדים, עומדים בפני חיסול בחסות רוסיה גם והיתר שצוינו כאן (איראן וחיזבאללה), אין מי שיעצור את איראן. תראו לאיזה מצב הגענו? וזה אולי מלמד הכל על המזה"ת, אנחנו עוד "נתגעגע" לדעא"ש ואל קעידה, שהעסיקו את איראן וחיזבאללה וכן, גם רוסיה. מדהים. זה יכול להיות רק פה, ב"ג'ונגל" האזורי שאנחנו חיים בו. המזרח התיכון.

והגענו אלינו. מה לעשות, זה מגיע אלינו אם נרצה או לא. בכל פעם שיש עימות פנים ערבי, אנחנו צופים בו מהצד (ובדרך כלל גם בוחרים צד ועוזרים מאחורי הקלעים). אבל בכל פעם שהיה עימות פנים ערבי שהסתיים, הוא עבר אחר כך אלינו. תמיד. איראן-עיראק, עיראק-כווית ועוד. עכשיו ברור שאיראן, סוריה וחיזבאללה, ירצו להחזיר את המצב לקדמותו, להזכיר לכולם שהן פקטור באזורנו. עד עתה במשך שנים טובות (לא יודע אם המילה טובות מתאימה כאן), הן עסקו במאבק בעיקר בסוריה, עכשיו הם יתפנו להראות שהן חזרו ל"עניינים". אצלהן "עניינים" זה טרור.

ירי הנ"מ (נגד מטוסים), בעזרת טילי SA5 סוריים, על מטוסי צה"ל, לפני מספר ימים, נעשה על ידי כוחות אסד, בהוראה של איראן ובאישור רוסי. המטוסים בכלל עסקו בטיסות צילום מעל לבנון בעיקר נגד החיזבאללה. רואים? הכל קשור אחד בשני. כל כוחות הטרור האלה (וגם רוסיה שנותנת לזה יד), רוצות לכופף את צה"ל ולפגע בנו. זה יימשך. לצערי זה יימשך. הלוואי ואטעה. הלוואי. הכי מצחיק (וזה לא מצחיק) שישראל מתאמת עם רוסיה כל תגובה כזו. אותה רוסיה ש…נכון, תומכת בסוריה. עצוב. הזוי.

כאן מאוד חשוב כיצד ישראל תגיב. במזרח התיכון לצערי כח פותרים על ידי עוד כח. הרבה יותר כח. ישראל הגיבה בחריפות והפציצה את "הסוללה" הסורית ממנה נורו הטילים. זו תגובה נכונה (גם אם לא יהיה אישור רוסי). חשש מצידנו להגיב, ייתפס על ידי אויבנו שציינתי כאן, כחולשה. כאן במזרח התיכון אסור להיות חלשים. אתה או טורף או נטרף. אני מעדיף להיות בצד שלא "נאכל". שמתקיים. ששורד.

מצפון תפתח הרעה? לדעתי כבר בקרוב.

חזל"ש בעוד 1,2,3…

איזו אדיבות, איזה אורך רוח, איזו אהבה והכל בתוך 24 או 25 שעות. יממה של טוב לב, יממה שלמה. איך אנחנו מבקשים סליחה, מחבקים, סולחים אדיבים, עם אחד כולנו ישראל, איך אנחנו אוהבים לאהוב ביום הכיפורים. איך. מוכנים היכון… 3…2…1… צאו.

כן, אני מצטער על הציניות, אבל למחרת על ה"סובוח", שזה בבוקר בבוקר, קצת אחרי שרחצנו פנים וצחצחנו שיניים (ויש המקפידים כמוני להתקלח), חזרנו לשגרה, חזל"ש אמיתי. ברמזור הראשון שמאלה (וגם בוודאי בזה של ימינה), כבר שמעתי קללה על גברת שסימסה ולא נסעה. רמזור אחד רחוק מיום הכיפורים… כן, זה אנחנו, לטוב ובעיקר לרע, מיד חוזרים לשגרת "הקם לקראתך השכם לעקפו". או משהו כזה. או "כל המוסיף קללה הרי זה משובח…". כבר שכחנו שרק אתמול היינו "ואהבת לרעך כמוך". אז שכחנו, נו אז מה. העיקר צמנו, לא?
אז זהו שלא. אי אפשר לבקש מחילה ביום אחד ויתר השנה להיות קשיי עורף גם לאלה שביקשנו סליחה ולא רק אליהם. לא לוותר בתור, לריב בסופר או בבנק, להתקוטט בכבישים ולראות אינספור צילומים ברשת החברתית של אנשים שרבו כי האגו שלהם יותר גבוה מהם, או שבעצם בהתנהגותם הם מאוד שפלים, שזה הכי נמוך שיש.

לא רבותיי, לא גבירותיי, היושב במרומים והוא יושב שם, לא רוצה ש-24 שעות נדאג לפיגורה ולא נאכל משהו ונשחק את "ל"ו צדיקים נסתרים", או נכון יותר ל"ו "צדיקים גלויים", "גלויים" כי בבית הכנסת או בשכונה או בכל מקום אחר אנחנו דואגים שיראו כמה אנחנו אדוקים בשמירה על יום הכיפורים. זה כולל כל מיני סממנים דתיים שביום יום רובנו לא נצא איתם לרחוב. אבל היי, זה כיפורים "בואו נראה לעולם כמה אנחנו שומרים עליו…". ואני מתנצל מראש אם עשיתי הכללה ובטוח שעשיתי, אבל רק רציתי לחדד את הנקודה. חידדתי, הלאה. רק שתדעו שהאל במרומים אינו "פראייר", סליחה על הביטוי הארצי. במיוחד אם אתם מאמינים בו, אז שתדעו שהוא לא סולח על מה שבינינו לבין חברנו, אלא רק מה שבינו למקום, שזה אליו. רק שתדעו. על זה ירידה של 5000 קלוריות בגלל צום לא תכפר…

אולי באמת הגיע הזמן שבמקום לא לאכול, נפסיק "לאכול" אחד את השני או השנייה. נהיה טובים 364 (ועוד רבע יום, כי זה זמן סיבוב כדור הארץ סביב השמש שזו שנה. 365 יום ועוד רבע יום רק שתדעו) ורק יום אחד לא נהיה נחמדים. נקרא לו יום ה"כיפורים", איזה "סטראטאפ". (מי שלא הבין הייתה פה ציניות), יום שאנו מכפרים על כל הדברים הטובים שעשינו כל השנה, או אפילו מתגאים בהם וצמים בכדי לזכור לשמר ולשמור עליהם? מה אתה אומרים? ולמי שלא הבין את הציניות (פעם שנייה) אז לא נצטרך יום כיפורים. כי נהיה כל השנה ביום כזה, בימים כאלה. ימים של אנושיות, להיות טובים לבריות. הבנתם את העיקרון?

תסלחו לי שאני לא "אוכל את זה", אבל ללכת יום שלם להתפלל (לא שאני נגד, חכו עד הסוף רגע), ולחשוב שבזה סגרנו סיפור, עשינו "ריסטארט" עם עצמנו או עם האל, "ריסטארט" לאתחל את כל החטאים שלנו… בכדי לפנות מקום לחדשים, זה לא שווה. אתם באמת חושבים שזה העיקר ביום הכיפורים? רק להתפלל או רק ללבוש נעליים שאינם מעור? או למנוע מאתנו פחמימות ושאר אבות מזון? נו באמת. התכלית היא חשבון הנפש ולכל אחד מאתנו יש כזה חשבון ביחסו לקרובים, רחוקים, ידידים, חברים או בעיקר סתם אנשים. אנחנו בכזה מינוס שיום אחד לא יספיק לנו. לכן זה צריך להיות ההיפך. יום אחד של מעשים לא משהו, ויתר הימים להיות בפלוס. לוותר, לתת מבלי לקבל, לכבד ועוד דברים כאלה שעושים טוב לאחרים מבלי לקבל תמורה. נו, אתם יודעים, דברים שהמילה אהבה מתלווה אליהם. מילים כאלה שאנחנו משננים בכיפורים וביתר השנה הן בחלק מהמקרים "מילים גסות" עבורנו.

תראו, אני לא משחק את התמים. ברור לי שגם אני חוטא בזה. אבל אני לפחות מודע לזה, וזה תחילתו של פתרון. זה בדיוק העיקר ביום הכיפורים, לבדוק איפה אנחנו לא בסדר. מי שעשה את זה לא "יצפצף" מיד בכביש ולא יקלל בתור או כל דבר בסגנון. אני גם מבין שזה בלתי אפשרי ש-365 יום (נכון ועוד רבע יום. מישהו למד משהו פה) נהיה טובים. אבל אני מציע הצעה. בואו נהיה טובים יום בשבוע, יום בחודש, יודעים מה יום שלם נוסף בשנה. נתחיל בזה, אח"כ אלוהים גדול. זה יעשה אותו רק גדול יותר.

יהיו לנו שני "ימי כיפורים". מי יודע אולי זה יידבק בנו? יודעים מה, ביום הכיפורים השני לא נצום, קבלו ממני "פטור", אבל לפחות יומיים בשנה נחייב את עצמנו להיות טובים. ואם נהיה באמת עניינים ולא נמציא המצאות של עוד יום כיפורים, אולי בכל זאת תחכו קצת לפני המריבה הבאה. ככה לפחות עד אחרי החגים…

הליצנים המפחידים: זה הכל חוץ ממצחיק

קודם כל ולפני הכל בואו נתחיל בשורה התחתונה. אתם ילדים ואנשים לא נורמאליים (אגב מאחר וזו מסיכה אז זה מופנה לשני המינים אם יש גם ליצנית כזו….). שלא תחשבו אחרת. כן אתם, אתם, כל מי שמסתתר מאחורי מסיכה של ליצן ומפחיד אחרים. אנשים נורמאליים לא עושים את זה. אז אתם פשוט לא נורמאליים. נקודה. אשפוז. לא סימן קריאה. אשפוז.

ואח"כ יש לכם מזל שלא נפלתם בידיים של אנשים כמוני. נו אתם יודעים, אנשים שהדם מגיע להם למח הרבה יותר מהר מאשר הגז למנוע אחרי שלחצתם על הדוושה. ברור לכם שבסוף אחד מכם יקבל כאלה מכות, שהבדיחה תהיה על חשבונו. אז גם המסכה לא תעזור לו.

אחרי שאמרתי את זה, בואו נסכים. "תופעת הליצנים" שמפחידים עוברים ושבים בעקבות הסרט "זה (IT)", תיגמר באסון. איזה אסון, באיזה סדר גודל, זה לא ברור. אבל מה שכן ברור שגם הצד הנפגע (בדרך כלל ילדים קטנים שנבהלים) וגם הצד הפוגע (בדרך כלל ילדים לא נורמאליים ולא רק, שמבהילים) בסוף ישלמו מחיר שכבר לא נתייחס לתופעה בסלחנות. ברור שזה ייגמר באסון כמו שאמרתי. מישהו ייפגע. השאלה מי? ואיך? מעבר לזה הכתובת רשומה על הקיר.

ואם היא כתובה כבר על הקיר, אז אנא משטרת ישראל, אני יודע שיש לכם גם כך על הראש ורק מה שחסר לכם זה אדיוטיים שמסתובבים עם מסיכה על הראש, אבל תפסתם מישהו שעושה את זה, אז בבקשה בלי רחמים, בלי להיות מחנכי הדור, "תקרעו" להם את הצורה ואני לא מבקש סליחה על הביטוי. הבנו שתפסתם 3 ילדים באזור קריית-גת, אז לא לשחרר,  לשלוח ל-24 שעות במעצר ומשם הבאה בפני שופט ואח"כ תראו איך הם כבר לא צוחקים. אז הם יהיו באמת "ליצנים", תרתי משמע, כי הבדיחה תהיה על חשובנם. זה יוריד מידית את התופעה, אולי כמעט לאפס. או לפחות קרוב לזה.

כי בנינו, אף אחד לא חושב שיעשו לו משהו אם יתפסו אותו, מכסימום יגידו לו "נו נו נו" וינהגו איתו בסלחנות כי זה מעשה קונדס. זה לא.  אז נו בלי נו נו, תענישו!! אגב גם תקנסו. בטוח יש לכם ברשימת הדוחות איזה קנס שמתאים לזה. בחיי שראיתי אתכם מחפשים שעה בספר הקנסות והעברות שלכם כשתפסתם  אותי בכביש לא מאותת או מנורה מסכנה שנשרפה לי (לא שזה בסדר). אז קדימה, קצת יצירתיות בבקשה, איזה קנס של כמה אלפים והליצנים יפחדו. כי בישראל כשפוגע בכיס, רק אז זה מרתיע. ואם לא בכיס של מי שמפחיד אנשים בלילות כאילו הוא גיבור במסכה (אם יש גיבור על אז הם גיבורי תחת…), אז בכיס של הוריו אם הוא ילד. ההורים שלו כבר ידאגו שזה לא ישתלם לו, כי הם משלמים את זה. ולשלם זה לא משתלם.

אגב עוד יותר מדהים אותי לחשוב שלפעמים מדובר במבוגרים. לא שילדים שמפחידים זה יותר טוב, אבל מבוגרים? לחשוב שלחלק מהם יש ילדים? אחים? אחיינים? אז המה הם עושים? מפחידים את קרוביהם במיטות בלילות? הלו, זו סטייה, מחלה מה שאתם עושים וכמו כל סטייה צריך לטפל בה. מצידי "כדורים, או מכות חשמל" .

וזה עוד לפני עוד שדיברתי על הילדים והילדות הקטנים אותם מפחידים "הליצנים", ילדים שרק רוצים לצאת קצת החוצה ונתקלים "ביצורים" (זה מה שאתם בעיניי הציבור) הללו. עכשיו בקרוב זה חול המועד וילדים רבים יסתובבו בחוץ, אז מה הם יהיו "טרף", ללא נורמאליים האלה? תרשמו לפניכם, בסוף איזה ילד או ילדה קטנים ייפגעו. או שייפגעו מעצם העובדה שהם ייבהלו מאוד או שייפגעו כשיימלטו מאותו "טיפשים" במסכה. אז כשזה ייגמר בבכי  האדיוטים "המכוסים", יגידו שזה היה רק תעלול. תעלול תעשה אצל האמא שלך יא (פה היה צריך להיות מאניק. אבל לא אכתוב. אופס, כתבתי).

כמו תמיד צריך אחד או אחת שיחטוף והיתר יתיישרו. אז עכשיו גיבורותיי השוטרות ורבותיי השוטרים. עכשיו ברגע זה, בעצם אתמול תיכנסו בהם בכל הכח. תפסתם? אל תשחררו. אח"כ תספרו סיפורים שלא יצחיקו איש ותפילו את האשמה אחד על השני, למה אל הענשתם. אז תפילו את האשמה על מי שמגיע לו, הליצנים הארורים האלה (וסליחה על המחמאה) ותגמרו עם זה פעם אחת לתמיד.

לא נכנסתי לעניין הטיפולי. מי שרואה סרט ומשופע ממנו עד כדי כך שהוא מחקה את העלילה, הוא לא איש בריא בנפשו. אז אם על זה אנחנו מסכימים, אז בטוח שנסכים שאנחנו לא רוצים שאנשים לא בריאים בנפשם יסתובבו חופשי, בוודאי עם מסיכה, בוודאי כליצנים. בואו נגרום להם להרגיש כמו בבדיחה ההיא, שאיש עצוב אחד פנה לרב וביקש לשמוח, אמר לו הרב לך לליצן בפינת הרחוב תצחק…אמר לו האיש…אני הליצן. הבנתם? בואו נגרום להם היות קצת עצובים. שילמדו בעצמם.

ואם לא, תמיד אפשר לפרק להם את הצורה. גם זה פיתרון.

X