ראשי / טורים / חכם סידי (דף 3)

חכם סידי

אמא שלי…

כשהייתי ילד בן 5, אני זוכר את זה כמו היום, למרות עברו 4 עשורים ועוד מאז, נגשתי לאמא שלי. דינה סידי. נישקתי את לחייה ואמרתי לה, בתמימות של ילד: "אמא אני תמיד אהיה כאן עבורך". משפט של ילד לאמו. 45 שנה אחרי, לא אוכל לנשק את אמא שלי. היא איננה איתי. אימי הלכה לעולמה לפני ראש השנה (איז ביטוי נוראי, הלכה לעולמה. ומה עם עולמי. עם מה אני נשאר?) אבל הילד ההוא שהיום הוא בן 50. עמד במילתו. זו הנחמה היחידה שלי. וגם היא לא נחמה.

אמא שלי שהייתה עבורי דלת פתוחה ללא תנאים, שלא שאלה למה? איך? מתי? שתמיד הייתה שם בכל רגע קשה בחיי והיו רבים כאלה, שתמיד ידעתי שאצל אמא שלי תמיד יפתחו לי, איננה. הדלת הזו נסגרה לי לתמיד. אמי נפטרה ואני לא מוצא מנוח. מנסה בעזרת המלים האלה אולי. אבל לא מצליח.

אמא שלי, איננה. אבל אני מרגיש שאני איננו. אולי זה נשמע לכם עוד משפט בנאלי על אמא, אבל לא הכרתם את אמא שלי. חבל. כי אמא שלי היא מי שאני, היא המקום היחיד שהרגשתי בו שלא משנה מה עשיתי זה יסתיים בחיבוק. עכשיו הידיים ריקות. החיבוק לא מקבל את האחיזה מהצד השני. זה חסר לי בכל הכח. כמו שלחיבוק אוהב של אמא יש כח.

אמא שלי חיה עבור ילדיה. אמא שלי חייה עבור אבי, עד מותו לפני 29 שנים. לא ראיתי אהבה כזו של גבר ואישה. חיפשתי אותה מאז, את האהבה הזו אבל לא מצאתי אותה. לא התפשרתי גם אם זה עלה לי לפעמים בפרידות. כי ידעתי שיש אהבה כזו גדלתי לתוכה. רציתי גם. כשאבי נפטר האהבה עברה אלינו הילדים. עכשיו גם אם אחפש אהבה כזו לא אמצא כמותה. זה נקבר לי עם אמא שלי.

אמא שלי. אמא שלי לא הכירה את המילה לא. כל דבר שאני או אחי ואחותי פנינו אליה, תמיד הסתיים בכן. לא משנה אם זה גרם לה קושי, היא תמיד אמרה כן. גם אם זה לפעמים היה על חשבונה. זה היה כן. כן שידעת שהוא מהמקום הכי כן. כן בעולם שבוא אנו חיים שברובו מתחיל בלא.

אמא שלי. אמא שלי שבכל אירוע חשוב בחיי רגע לפני אני ואחריי בנותיי שיחיו, היינו פונים לקבל ברכה ממנה. כאילו ידענו שבלי הברכה שלה, זה לא יקרה. עכשיו הברכה הזו לא תהיה. ברור לי שהיא תבקש עבורי ממקומה שתבוא עליי הברכה, אבל אני רוצה את הברכה שתבוא ממנה.

אמא שלי. אמא שלי הייתה עסוקה בלתת לתת אהבה בעיקר. לכל מי שרק ביקש ולפעמים גם למי שלא ביקש. אמא שלי הייתה אוזן לאנשים. הייתה עבורי "קיר האמת" שלי. הכותל המערבי שלי. אבל אצלה זה לא היה לדבר אל הכותל. זה היה לדבר אל הנפש הגדולה שלה. שהכילה את כולנו. מקום שידעתי שבו אוכל להגיד הכל ולא ישפטו אותי.

אמא שלי. לא נשארה לבד לעולם. מי שמכיר אותי יודע שאני חושף את מעיי בטורים שלי. הפעם אני חושף את ליבי. לא השארתי את אימי ולו חג אחד או אירוע אחד מרכזי לבדה. אחד. במשך 29 שנים. בזה אני גאה. זה אולי הדבר המחזק ביותר שניתן לילד כשהאדמה הארורה לוקחת את היקר לך פנימה ושואבת ממך עוד פיסה מהחיים.

אמא שלי. אמא שלי ידעה שבכל עניין אהיה שם עבורה. ככה זה צריך להיות. בכל דבר ועניין. הייתה לי הזכות שזה יקרה. אני מציע לכם, מודיע לכם, מורה לכם, תהיו שם. זה חשוב עבורם. הם היו שם עבורכם. ליבי היה קר כשראיתי קרובי משפחה שבוכים על קברה. לא מצמצתי פעמיים לעברם. אמרתי בקול חנוק וגם בקול רם, כי אני הייתי מעדיף שישמחו עם אמא שלי, שהיא גם אמם או סבתם ולא יגיעו לבכות על קברה. הייתי רוצה לראותם מגיעים אליה בחייה ולא מגיעים אחרי מותה לצווח שכולם ישמעו. לי זה לא הזיז. ההפך רק ניכר יותר.

אמא שלי. אמא שלכם או אביכם אם הם עוד שם. תהיו שם. תהיו שם. אל תשאירו אותם בחג או בכל זמן אחר לבדם. תאמינו לי. אולי זה נשמע לכם עוד משפט בנאלי, אבל מדובר במשפט חיים. כי אח"כ לא תוכלו לראותם יותר וחלק מכם לא יוכל לראות את עצמו על כך.

אמא שלי. את חסרה לי. אמא שלי זה הטור הכי חשוב של חיי אבל דווקא הוא מציין מוות. מעתה לא אהיה יותר הילד הקטן של מישהו. ולא, אין לזה גיל. להיות הילד של אמא. אין. עכשיו לראשונה בגיל 50 אני כבר לא ילד.

אמא שלי. ספרתי עלייך לכולם. אבל עוד לא אמרתי כלום ממה שאת היית.

אמא שלי.

אני שונא את ראש השנה!

אתם יכולים לצקצק בלשון. תצקצקו. אתם יכולים לקלל בלב, תקללו בלב או לקלל בקול… אתם יכולים לצעוק לעברי ברחוב "משוגע", תצעקו. זה לא מעניין אותי. אני שונא את ראש השנה, כן אני שונא את ראש השנה. שונא את כל מה שמלווה אליו לפני ובוודאי במהלכו. כמה אני שמח שהעסק המרכזי הוא רק לכמה שעות, ועוד יותר שמח שעשיתי את זה במחיצת מישהו שאני לא חייב להיות לידו. רק ליד מישהו שאני רוצה להיות, הכוונה אליי.

כן אני משה סידי, אתם מכירים אותי כחכם סידי, אומר את מה שרבים חוששים להגיד. שלא נעים להם. לי בגילי המתקדם, 50 כבר, נעים וחצי ואני עושה פחות חשבון מאחרים. אני שונא את ראש השנה. אני וכל מי שלא נמצא בזוגיות. הכוונה למי שרווק/ה גרוש/ה. שונאים.
אין לי כח לסרט הזה איפה אתה עושה את החג? עם מי אתה עושה את החג? למה אתה לבד? תגידו, נגמרו לכם הבעיות שאתם שואלים אותי? מה אתם הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה? תתעסקו בחייכם. אנחנו האנשים שנמצאים לבד (לא בדד. לבד יש הבדל), מבחירה או לא (ואין דבר כזה מבחירה, כולם מחפשים את הנפש התאומה מתישהו) רוצים שזה ייגמר. לכן חלק מאיתנו, נניח אני, נעדיף אם אנחנו בלי הילדים (כי הם אצל הגרוש/ה), לעשות את החג במחיצת עצמנו. לבד, בלי כאבי ראש ובעיקר כאבי לב. רואים טלוויזיה, מזמינים משהו או מכינים בקטנה וסלאמת. למחרת זה נגמר. אז אנחנו חוזרים לעצמנו. עד אז מצידנו אנשי "הלבדם" להיות על אי בודד עד שתסיימו את ארוחת הערב. או מול הטלוויזיה בעיקר.

אל תרחמו עליי. הייתי שם. אל תגידו ממורמר. חגגתי שנים על גבי שנים ראש שנה עם בנות זוג. לא תמיד זו הייתה חוויה לספר זיכרונות. נכון? בכל זאת עדיף לעשות עם כולם. זה נעים יותר. אבל כשאתה כבר לבד, אתה מעדיף להיות לבד. מי שבמצב הזה, מבין אותי בלי מילה נוספת.

מה שכן, נחסך ממני עוד דבר, המריבות האינסופיות איפה עושים או מי יוזמן מהמשפחה שלך ומי לא. לפעמים אנשים יושבים יחד כי הם חולקים במקרה די.אנ.איי או גנים דומים וזה הדבר היחיד שמשותף להם. או כאלה שיושבים לארוחת החג עם אנשים שהם חיים איתם, אבל כמו שני שוכרים בדירה משותפת. מצטער, זו האמת. לא באתי להרוס את אווירת החג. אבל גם אם אתם עדיין חושבים שאני ממורמר, אז תודו בפני עצמכם כמה הייתם חלקכם מתחלף עם הלבד שלי. אפילו לערב החג עצמו.

כן, אני שונא את ראש השנה. שונא אותו בגלל הרעש הגדול שעושים ממנו מאיזה 24 שעות מצ'וקמקות. כמה הכנה כמה "רעש" כמהההה (אין פה טעות הקלדה. זה כמההההה עם תנועת ידיים על הראש) כאילו שמי שלא יוזמן לחג או יחגוג לבד, יוצא מכלל ישראל. לא נכון. ההפך, הוא נשאר שפוי אחרי ערב כזה, שבמקרה הטוב נגמר רק במריבה מי יחזיר את סבתא (תמיד אותו הפראייר).

ועוד דבר אחד. אם כבר אני הפכתי לשנוא הציבור בטור הזה, אז עד הסוף. לכו תבדקו מה אחוזי הבקשות לגירושין לאחר החגים המרכזיים, בואכה ראש השנה. לכו, לכו. תגלו שאחוז הבקשות עלה פלאים בעשרות אחוזים. כי בני הזוג בדרך כלל, טוב, בדרך כלל, חוץ מכם כמובן (חחחח. כן אני צוחק), יריבו במהלך החג, בגללם או בגלל האמא שלו, האמא שלה או האמא של… טוב, לא רוצה להגזים. תבדקו ברבנות כמה הם חוששים מהיום של "אחרי החגים" כי יש להם "ים עבודה". בצד של אלה שנפרדים, לא אלה שמתחברים (וגם חלק מהם יחזרו אחרי ראש השנה הבא… או החגים הבאים).

גם הסיום לא יהיה אופטימי. נמאס לי גם לא מהחג עצמו, אלא גם מתקופת "אחרי החגים", המצאה ישראלית או נכון יותר של ישראלים עצלנים ועובדים שלא רוצים לעבוד. אתה בא למשרד ממשלתי, במהלך שבוע רגיל, אז בדרך כלל אומרים לך ש"המחשבים נפלו"… נפלו לך על הראש (מעניין מי מרים את המחשבים ש"נפלו"). איזה נפלו ואיזה נעלי כדורגל, סתם לא בא להם לעבוד. אבל בתקופת ראש השנה עד סוכות המחשבים לא נופלים, הם דווקא עובדים, המחשבים הכוונה. מי לא עובד? אלה שנותנים שירות. אלה שרק באים לעבודה ולא לעבוד. הם קופצים על מציאת "החגים" ואומרים לך כדי לא לעבוד ולהזיז את התחת: "תבוא אחרי החגים…". אז זה ברור שכשתגיע יגידו לך… "המחשבים נפלו".

אוי כמה שאני שונא את ראש השנה. אהה ופסח גם.

ביה"ס הוא מקום לרכוש ידע וערכים אבל לא תחליף להורים

לא יודע כמה מכם יודעים אבל הגיע הזמן לגילוי נאות. אני כבר 26 שנים מורה בתיכון. עשיתי כמעט את כל התפקידים האפשריים, מורה מקצועי להיסטוריה, אזרחות וגיאוגרפיה, מנהל שכבה, אחראי משמעת (וקב"ט), דיקאן תלמידים וסגן מנהל בפועל. הכל עשיתי. הטור הזה יוקדש כולו לשנת הלימודים ולכמה טיפים מהצד השני, של המורה. שווה לקרוא. כמו תמיד.

הדבר הראשון שאסור לכם לשכוח ולו לרגע, אפילו לרגע קטן, הוא שאתם ההורים של הילד/ה, לא המורה. אל תתבלבלו לרגע. לא פעם שמעתי הורים שבאים בטענות למורים על מה שקורה עם הילד/ה שלהם. הלו, הלו. המורה אמור לתת את העזרה, גם לו יש אחריות, המקום שלו לתת ידע, ערכים, לדאוג לילדים שלכם, לשמור עליהם בביה"ס, אבל הם קודם כל הילדים שלכם. תזכרו את זה. חלק מכם חושב שכל תפקידו הוא להוריד את הילד בביה"ס ושם יעשו לו בייביסיטר או ידאגו לכם לשקט בעבודה. ממש לא.

קחו עוד טיפ עליי. מעץ תפוחים לא נופלים אגסים. כן, כן. מי שלא הבין את המשל אסביר: איך שאתם תתנהגו בביה"ס, ככה הילד יתנהג גם. נניח והיה אירוע מסוים עם המורה או בכיתה. נניח גם שאתם צודקים במאת האחוזים. הילד/ה שלכם הוא הצד הצודק. התגובה שלכם בביה"ס היא זאת שתקבע איך הילד/ה שלכם יתנהגו להבא. אם תגיעו ותצעקו על המורה, המנהל/ת או לא יודע על מי, אל תתפלאו שהילד שלכם ינהג בדיוק, אבל בדיוק אותו הדבר.

אבל אם תגיעו ותערכו דיון מעמיק וענייני עם המורה, המנהל/ת ואפילו תגידו להם בארבע עיניים, כן בארבע עיניים (ללא נוכחות הילד/ה) דברים כביקורת, זה גם יביא לפיתרון וגם ילמד את הילד/ה שלכם שלפעמים אפשר לפתור דברים בדרכי נועם. תיזהרו בכבודם של מורים, כמו שאתם רוצים שיזהרו בכבודכם. אגב, בסופו של דבר ההתנהגות של הילד בביה"ס תגיע גם אליכם. בדוק. כבר ראיתי מקרה אחד או שניים או מאה… איך ילדים מדברים בזלזול להוריהם. אסור לכם להסכים לכך. אתם ההורים שלהם, לא הם שלכם. תאמינו לי, אין ילד שלא רוצה שיציבו לו גבולות.

אבל יש עוד. הפעם ההפך. תשבו, מיד אסביר. אמרנו שאתם ההורים של הילד. אבל גם כשזה מדובר בזכויות שלו. אתם לא חייבים תמיד להסכים עם כל מה שנאמר בגנותו של ילדכם בביה"ס. אם זה יקרה אתם עלולים "להפסיד" אותו. תקשיבו לו. אם אתם חושבים שהוא צודק, תעמדו לצידו. גם אם מדובר בתמונה שונה שהוצגה לכם על התנהגותו. נכון, כמו שאמרתי להגיב בצורה עניינית, אבל אל תהיו אוטומטית נגדו. בשלב מסוים הוא יפסיק לשתף אתכם כי לא יאמין שאתם מאמינים לו בכלל. גם אני כמורה תמיד אומר להורה מגונן על הילד, כי אני בהחלט מבין אותו. כי זה הילד/ה שלו.

יאללה לטיפ החשוב הבא… הרבה פעמים הילד חוזר הביתה ואומר אין לי שיעורים. או אין לי מבחנים. בשתי פעולות פשוטות ניתן למצוא לזה פיתרון והילד/ה שלכם יבין שאתם רציניים ולא ישתמט מהמטלות שלו. לגבי שיעורי בית יש היום בכל בית ספר "משוב הורים". כל הורה מקבל סיסמא וכל הורה יכול לבדוק מה עשה הילד, כיצד התנהג, הפריע, הצטיין (חשוב לתת לא רק ביקורת אלא גם מחמאות אם מגיעות) ועוד. תקפידו להיכנס אחת לכמה ימים. עדיף כל יום, אבל גם אחת לכמה ימים זה טוב. אם אין משוב, תפנו למורה/מחנך באופן ישיר בשעה שהם פנויים ומאפשרים זאת (תבדקו איתם מתי יעדיפו לדבר איתכם טלפונית. זו חובתם וזו זכותכם).

לגבי מבחנים הפתרון עוד יותר פשוט. כל בית ספר מחלק לוח מבחנים. קחו אותו ותצמידו עם מגנט במקום הכי גלוי ושכיח שיש. נניח מקרר. כך תוכלו לדעת בדיוק מתי יש לילד/ה מבחן והם ידעו שאתם יודעים ומקפידים.

בעיניי כולם באותו צד, הורים-תלמידים-מורים. אני תמיד כמחנך במפגש הראשון עם ההורים אומר להם כי זה משולש משותף. יחד, לא נגד. אם צלע אחת תיפרד אין משולש. חשובה מערכת יחסים טובה בין כל הגורמים. אם התלמיד יודע שבבית שומרים על קשר וקשר טוב, ומעודכנים בנעשה בבית הספר, גם הוא ירגיש מחויב. אל תרגישו נפגעים אם הילד יצור קשר טוב עם המורה היועצת או גורם מוסמך אחר בביה"ס. ההפך, תראו בזה עוד צד ואחד מקצועי שיכול לעזור לכם בגידול הילדים ובעיקר בהתמודדות עם הקשיים שמתגלים בתהליך ההורות והחינוך.

כל מילה שנכתבת כאן באה עם ניסיון מוכח. 26 שנים במערכת החינוך (שטועה גם היא לא מעט. גם את זה צריך להגיד) זה חתיכת זמן לטעות, ללמוד מזה וליישם. גם לכם מותר לטעות. אתם ההורים אנושיים ועוד פועלים עם רגש. רק תלמדו מזה. הרי הילדים נמצאים יותר זמן בביה"ס מאשר בבית. שליש מהיום הם שם. יתר היום הם או עם חברים או בחדר להם, או מול הטלוויזיה או ישנים. תחשבו על זה. תעזרו בביה"ס.

זה אולי נשמע מעייף, זה לא. לכל תפקיד היום הכי פשוט שיש צריך תעודה, לימוד והכשרה. להורות לא (זה ולפוליטיקה….). לתפקיד הכי חשוב אין צורך בלימוד. מה לעשות. עצוב, אבל נכון. לכן הורה לומד כל הזמן תוך כדי תנועה. תזכרו , בסופו של דבר זה העתיד של הדבר היקר ביותר לכם.

שתהיה לנו שנת לימודים הכי טובה ובטוחה שניתן.

תעזבו כבר את שרה

קודם כל צבטתי את עצמי. אחר כך כשגילתי שכאב, הבנתי שאני לא חולם. אני הולך להגן על שרה נתניהו… הטור הזה יהיה מקודש לעניין הזה. אמיתי? כנראה שכן. לא, חס וחלילה, אין לי משהו נגדה, אבל בכל זאת זה לא הכי פופולארי במחוזותינו כיום, בוודאי בתקשורת. אז כן, אני הולך להגן על שרה נתניהו. אני אומנם לא חלק מעדת מעריצה, אפילו לא קרוב לזה, אבל די נמאס כבר ממה שעושים לה. תניחו לה כבר.

אומנם אני חלק ממה שמכונה באופן מאוד או יותר מידי כוללני, התקשורת. אבל זה הזמן להגיד שהתקשורת צבועה בכל כך הרבה צבעים, כך שהביטוי "התקשורת שמאלנית", רחוק להיות ממדויק. אבל זו הייתה רק הקדמה למה שאכתוב כאן. מצד שני, אין ספק שהתקשורת רודפת את שרה נתניהו. כאילו הייתה אחרונת האויבים שלנו. והיא לא. רק לאחרונה נאלץ אחד מאנשי התקשורת, שטען בדף הפייסבוק שלו כי שרה זרקה את ביבי מהרכב באמצע הנסיעה בכביש 1, לשלם פיצוי כספי בסך 100 אלף שקלים בגין לשון הרע וזה נקבע בבית משפט. אז בבקשה. מסתבר שלפעמים יש רק עשן.

אני לא עד אופי לשרה נתניהו, ייתכן שהיא בהחלט חלק ממה שאומרים, ייתכן יותר שהיא לא. הכל לכאורה כמובן. אבל לא ייתכן שנהפוך את האישה הזו, שהיא אשת ראש הממשלה הנבחר של ישראל, הנבחר של ישראל, הנבחר של ישראל ואין פה טעות, לשק חבטות. די תניחו לה. מעולם לא רדפו ככה אשת ראש ממשלה. אל דאגה מיד יהיו דוגמאות.

רק לאחרונה קראתי שרוצים לדעת את פרטי העסקתה כפסיכולוגית חינוכית בעיריית ירושלים. זה הוציא אותי מדעת (למה מישהו יודע את פרסי העסקתנו, העסקת אנשי תקשורת? העסקת אדם מסוים? בוודאי שלא). פעם אחרת אמרו שלקחה רהיטים, אח"כ כך היא שמתעמרת בעובדים, שהיא בזבזה כספים, שהיא ממחזרת בבקבוקים, שהיא, שהיא, שהיא… אפילו בשמלה שלבשה התעסקו ולעגו… די, נמאס. שחררו.

נער הייתי וגם זקנתי ואני לא זוכר התעסקות כזו באשת ראש הממשלה. אל תגידו לי עכשיו שהיא צורכת את התקשורת, והיא עושה דברים שגורמים לתקשורת להתעסק בה. בולשיט. היו נשים של ראשי ממשלה שעשו דברים שאם היו נחשפים לציבור, היו גורמים לנו להלם ציבורי. מפאת כבודן של חלק מנשות ראש הממשלה לא אציין שמות, אבל היו כאלה שעשו דברים והתקשורת הניחה להם, אפילו הגנה עליהן. היה מקרה בו גרמה אשת ראש ממשלה מגדוד של חיילים לחפש סיכת זהב שאבדה לה… אמיתי. אחרת שבחרה לא להגיע להשבעת בעלה, או כזו שהחזיקה עובדת זרה שלא כחוק, או אחרת שהחזיקה בדעות הפוכות בצורה קיצונית מבעלה ושניהם חיו יחד. זה בכלל מעניין עד כמה זה השפיע עליו. אבל התקשורת הניחה. למה? ככה. וכן הלאה. לא חסרים סיפורים. אז שיחררו, אמרו שזו היא ולא בעלה. היום זה הפוך. זה היא ובעלה כמקשה אחת. נפיל אותו בעזרתה. גם אם אני טועה, זה הרושם.

נכון, לבעלי הזיכרון שבכם מיד תנופפו בלאה רבין ויצחק רבין שהתפטר כי לרעייתו התגלה חשבון בנק בארה"ב (שנת 1977) כשזה היה אסור מבחינה חוקית, מה שנקרא "פרשת הדולרים". אבל לכולם היה ברור שהחשבון אולי על שם לאה, אבל גם לרבין ז"ל היה בזה עניין. בכל מקרה הוא התפטר. דווקא הדוגמא הזו מעידה על מה שאני אומר. אם יתגלה שנתניהו עבר על החוק שיתפטר. אבל עד אז, תניחו לשרה.

יתרה מכך, ברור לכולם שכל פעם שיש עוד פרשה שעולה בתקשורת כנגד שרה נתניהו זה לא מחליש את בעלה בנימין בכלום ושום דבר. ההיפך הוא הנכון, זה רק מחזק אותו בקרב מצביעיו. מספיק לקרוא פוסטים של תומכי נתניהו בכדי להבין שמבחינתם מדובר ברדיפה אישית ולא עניינית של שרה, בכדי להשיג את ראשו של בעלה. זה גורם להם ולאחרים לחזק את תמיכתם באיש. לא אהיה נביא גדול אם אגיד שנתניהו, אם לא תתגלה פרשה פלילית בכל הפרשות שהוא נחקר (1000, 2000, 3000, מי שעומד מאחורי ומצדדי… הייתה פה סאטירה/אירוניה), שרבים בציבור מתבלבלים בניהן וגם בזה רואים רדיפה, אבל זה סיפור אחר, יזכה שוב בראשות הממשלה.

יוקר המחייה, מחירי הדירות, הרפואה הציבורית ועוד… אלה נושאים שבאמת זקוקים לדיון ציבורי, עיתונאי. די בכדי להגיד שלקנות דירה היום בישראל זה חלום. 4 קירות הפכו לחלום. פה הבעיה לדוגמא, בזה תתעסקו. לא בשרה נתניהו, בבקבוקים שלה, או כמה היא מרוויחה, מה אכלה מה… אעצור פה כי אני לא רוצה להתבטא לא יפה. הבנו, מיציתם. כן יקירי חבריי (רק חלקכם) בתקשורת. מיציתם, תניחו לה. גם עבורכם. הפכתם חלקכם לאובססיביים נגד הגברת נתניהו. די. באמת שחררו.
לאחרונה גם על בנו של נתניהו, יאיר הופנו חיצי התקשורת. לא אין לי כוונה להגן גם עליו, אבל להתעסק בדפים על גבי דפים, סיפור "הקקי" (בחיי זה דנו שלא אסף קקי של הכלבה ברחוב ודיבר לא יפה לשכנה שהעירה לו), רק ממחיש עד כמה לפעמים יש מי שיורד נמוך… עד כדי צואה.

אסד, איראן וחיזבאללה – מצפון תפתח הרעה?

צבא סוריה מתחיל להשתלט על חלקים מסוריה שהיו עד כה בידי המורדים נגד באשר אל אסד. לכאורה עניין פנים סורי של מדינה מפורקת. אבל זה רחוק מזה. זוהי בדיוק נורת אזהרה אדומה למדינת ישראל. אדומה כאש, אש מלחמה.

אין לי כוונה כאן להפחיד אף אחד. אבל העובדה שאסד נשיא השכנה מהצפון, מצליח לעמוד על רגליו אחרי שנים של מלחמת אזרחים ולהתחיל אולי להיות עם היד על העליונה, אמורה להכניס את ישראל (וגם ירדן) למוכנות צבאית או לפחות הערכות לזה. ההיסטוריה הוכיחה לא פעם, כשמדינה ערבית עסוקה במלחמה פנימית או חיצונית, היא אח"כ מתפנה להראות שכוחה חוזר אליה באמצעות חימום הגזרה מול ישראל. כך עשו בעבר, מצרים, עיראק ועכשיו אולי סוריה.

באשר אל אסד יודע שהוא לא לבד. יש לו את איראן שמספקת נשק, לוחמי חיזבאללה שמספקים כח אדם לצבא הסורי ובעיקר גב מהאח הגדול ברוסיה, ששומר על אסד כבר שנים בגלל אינטרסים כלכליים וצבאיים בסוריה ומספק הגנה פוליטית חשובה במסדרונות האו"ם (הרבי מלובביץ' כינה את האו"ם "בית השקרים", והוא היה איש חכם ומנוסה). אסד מבין שזה הזמן שלו להוכיח שהוא חוזר לשלטון בסוריה. עוד שלטון כזה ואבדנו, נשיא שמנוהל על ידי אירן ורוסיה ונעזר בצבא חיזבאללה, הוא לא נשיא אמיתי, אלא "נשיא חסות", שליט בובה. אבל זה לא צריך לעניין אותנו. להדאיג כן.

מה שצריך לעניין אותנו היא העובדה שאם אסד "עומד על הרגליים", זה אומר איראן בדלת. או נכון יותר על הגדר. איראן באמצעות שליטה בסוריה, יכולה לסכן את ישראל. לא קיומית אבל בהחלט להתיש צבאית. היא יכולה להעביר נשק מסוריה (צומת מרכזי) לאן שתרצה באזור, כולל עזה והגדה המערבית (יהודה ושומרון). היא יכולה לכוון את חיזבאללה, שיתפנה אולי מהקרבות בסוריה, להתעמת עם ישראל בגבול הצפוני שלנו, והיא בעיקר יכולה להיות כאן גורם צבאי חשוב שהוא בעצם מדינת טרור. טוב זה לא.

את האצבע המאשימה לעובדה שהנחש האירני פה, צריך להפנות לרוסיה. רוסיה (וגם סין) נתנה לאסד ולאיראן לעשות כמעט כרצונם כאן, תוך שהם שומרים עליהם בכל הזדמנות ומטילים וטו על ניסיון לפגוע בשלטון אסד, שרוצח אנשים וילדים, כולל באמצעים כימיים נוראיים! נכון, גם שנים של חוסר קבלת החלטות אמריקאיות בתקופת ברק חוסין אובמה, באזורנו, לא הועילו. אבל הנשיא המחליף שלו דונאלד טראמפ, צריך לפעול יותר באזור. זה חשוב לישראל, לירדן ובעיקר לארה"ב. אסור לתת את האזור בידי רוסיה. טראמפ יודע זאת, אבל הוא מותש גם מבית עם כל מתנגדיו ובעימות קרוב יותר מבחינתו עם צפון קוריאה. בינתיים פה זה מתחיל לבעור. ואש יקירי, צריך לכבות לפני שזה יתפשט. טראמפ מבין זאת.

נכון, ישראל לא תהיה הראשונה אליה יופנה הנשק האיראני או הניסיון להתערבות איראנית. זה יתחיל בירדן החלשה יותר. אבל אוי ואבוי לנו אם איראן תצליח באמצעות הגבול בין סוריה לירדן לחלחל איכשהו לתוך המדינה השכנה לנו ממזרח. זה הגבול הארוך ביותר של מדינת ישראל ואנחנו בעזרת האמריקאים למעשה כיום עוזרים לירדן לא פחות מאשר לעצמנו. לנו חשוב שלטון יציב של המלך עבדאללה בירדן (ראו ויתורים בהר הבית, בכדי לחזק את מעמדו בעולם הערבי והפלסטינאי). אסור שהממלכה הירדנית תפגע, בוודאי לא בגלל התערבות איראנית בתוך המדינה. אסור לשכוח ש-80 אחוזים מאזרחי ירדן הם פלסטינאים והאהדה שלהן לא נתונה לישראל, זה בטוח. איראן עלולה לנצל זאת.

והעולם? העולם שותק. לאסד שטבח בבני עמו בילדיהם שהם ילדי עמו, לא נפגעה שערה משערות ראשו. אסד היה צריך מזמן להיות מסולק כפי שעשו לקדאפי שפגע פחות בעמו, רק שלקדאפי לא הייתה את רוסיה וסין שמנעו זאת.

הגיבוי של רוסיה השתיק את העולם המוסרי "עלאק". אותו עולם שיגנה את ישראל על כל דבר סתמי, סתם את הלוע הגדול שלו כשאסד ביצע פשעים נגד האנושות כולל באמצעים כימיים ואפשר לו לעמוד על הרגליים ולנצח את ארגוני המורדים. אותם ארגונים שזעקו, התחננו לעזרה. העולם שכסא ישראלי שמונח על אדמה פלסטינאית מכניס אותו "לויברציות" אנטי ישראליות שלא ניתנות לשליטה, לא "צייץ" ואפשר לאסד, איראן חיזבאללה להרים ראש במזרח התיכון ובסוריה. אל יתפלא אותו עולם אם אח"כ כאבי הראש יהיו שלהם. כי מי שחושב שאין קשר בין מה שקורה במזרח התיכון לפיגועים באירופה, הוא או תמים או טיפש. או שניהם…

וישראל? ישראל צריכה לעקוב. ישראל צריכה להעביר מסר תקיף, בדיוק כמו שעשה ראש הממשלה נתניהו השבוע באשדוד, עת נכח במעמד חתימת הסכם הגג. נתניהו לא סתם בחר לדבר על סוריה ואיראן ולהשוות בניהם לבין דעא"ש ולהגיד ובצדק, שבכל מקום שדעא"ש או ארגון מורדים יוצא, נכנסת איראן. ישראל צריכה להגיב בתקיפות על כל העברת נשק באזור מצידה של איראן. למנוע בכל דרך העברה שכזו. להעביר מסר גם לאיראנים (כולל צבאיים) אבל וגם לרוסיה (בדרך דיפלומטית אין ברירה): "איתנו אל תתעסקו".

עצוב שאלה פני הדברים. טוב תעשה ישראל אם תשתף עוד מדינות באזור במצב. זה הזמן להמשיך בכל הכח את הטריו שנותר באזור, סעודיה-ישראל- מצרים. לכולן אינטרס נגד איראן. כבר אמרנו לא פעם שאויב אויבי הוא ידידי. אני בעד אינטרסים, אינטרסים שומרים על בריתות. הפעם יושב בבית הלבן, בוושינגטון, נשיא אוהד ישראל, אז הידיים שלנו לא קשורות כפי שהיו בתקופת חוסין אובמה… וכשהן לא קשורות אתם יודעים מה אנחנו מסוגלים לעשות. גם איראן יודעת.

ט"ו באב? עדיף כבר ט"ו בשבט…

"מה אתה קונה לה בט"ו באב?", שאל אותי חבר נשוי. כמעט עניתי לו "פיצוחים", כי זה הזכיר לי את ט"ו בשבט וזה בעיניי כבר עדיף. "אני שובר את הראש מה לקנות לה כי קניתי הכל", המשיך החבר הנשוי מבלי לחכות לתשובה שלי.

נכון, אני לא בזוגיות, לפחות לא קבועה. ונכון, גברים נשואים חיים יותר על פי הסטטיסטיקה (השאלה רק איך הם חיים?), אבל רגע לפני שאתם מרחמים עליי שאני לבד ו/או מוסיפים: "אז בגלל זה אתה נגד"… רק אגיד שאני לא נגד זוגיות, אבל לא בעד האובססיה להראות אהבה בט"ו באב או "בחג האהבה", מה שנקרא "וולנטיין דיי". ומי לא מכיר את הבדיחה בעניין (אני לא חוגג חג של נוצרים…), באמצעות מתנה.

אז שוב נריב "למי יש מתנה גדולה יותר?". האם גם כאן הגודל קובע? האם גודל המתנה קובע את גודל האהבה שלנו לבן/ בת הזוג? האם מי שידו משגת לקנות אוהב יותר ממי שידו אינה? או אם מישהו מסתפק במשהו צנוע, זה אומר שהוא שכח לאהוב? או אוהב מעט? ממש לא. שימו לב, הטור מתפרסם אחרי המתנות, אז לא לרוץ לבדוק עכשיו מה קיבלתם ביחס לחברה, או לאישה או בעל של השכן או השכנה. אל דאגה, הדשא שלהם לא יותר ירוק, מה גם שאתם שכנים שלהם, אז אתם "הדשא של השכן"…

פעם כתב אחד החברים שלי בפייסבוק משפט שאני מאוד מאמין בו. הוא כתב משהו בסגנון: "קודם תכבדו אח"כ תאהבו". כמה שזה נכון. בעיניי אין חג לאהבה, האהבה היא יומיומית, היא בעיקר כשאתם מתווכחים על גידול הילד, כשאתם מדברים על מי ינקה ויסדר, כשאתם לא במיטיבכם ובן הזוג לצידכם "גומר אתכם", כשאתם מתלוננים על כסף שחסר. שם האהבה, תאמינו לי. לא בתלונות או במריבות. האהבה נמצאת בצורה שבה אתם עושים זאת. אם אתם יודעים את הרגעים הקשים של ה"ביחד" לעבור, בלי להגיע למריבה שכוללת בתוכה "שנאה" לזה שלצידכ/ן, אז זה יום האהבה שלכם, זה חג האהבה האמיתי שלכם. אתם כל יום "חוגגים אותו", מבלי להרגיש. שם במקומות האלה, במקום של לא לתת למריבה להרוס לכם. לא חייבים להסכים, אבל חייבם לכבד את האיש או האישה שלצידכם כי הוא חשוב לכם. זו בעיניי האהבה. לא המתנה.

אל תתבלבלו, אני לא נגד מתנות. אין אחד שלא אוהב את זה, אבל להפוך את זה לעיקר? לא בבית ספרי. יודעים מה, גם לא בבית שלכם. תעשו מחווה שתבהיר למי שלצידכם כמה אתם מעריכים אותו ואין צורך לא בוולנטיין דיי ולא בחג האהבה. כך אני חושב.

נכון, הנה אני לא מתחמק. לא בזוגיות, אני לא נמצא שם. הייתי שם. לא תמיד זה צלח לי. אז איך אתה בא "להרביץ בנו תורה"… אתם בוודאי מקשים כעת. בדיוק מהמקום הזה. מהמקום שאולי לא ידעתי או לא ידעו לכבד את הנוכחות שלי ואני שלהם. ללמוד מטעויות של אחרים זה הלמידה הכי טובה, כי אתם לא משלמים מחיר. אתם לא צריכים בעצמכם לחוות את הטעות. לא הכל צריך לעשות בכדי ללמוד את הלקח. מישהו מכם מכניס יד לאש בכדי לראות כמה זה שורף? בדיוק. אז גם אפשר בדברים אחרים ללמוד.

נכון, זה ט"ו באב ולא תשעה באב (שזה כנראה יום האב… כי יש יום האם או יום המשפחה ולנו הגברים נשאר רק תשעה באב..), אבל אולי שווה ביום שכזה לשבת יחד על כוס קפה/יין/קולה (תמחקו את המיותר) ולחשוב איפה לתקן. איפה לחזק. כמה פעמים אנחנו עושים זאת בחיינו? כמה פעמים אנחנו מודים בטעות שלנו בזוגיות או מחזקים את מה שטוב אצל האחר? כמעט ולא. זה נקרא מובן מאליו בואכה פינת "האגו". אז בט"ו באב תעשו טו"ב באב ותחזקו את בני הזוג במה שטוב אצלם, וכך תוכלו לבקש מהם לשנות מה שלא. מה אומרים? אומרים כן, או אומרים עזוב אותנו בחייאת משה וייאלה תרוצו לקנות בכל זאת מתנה, שלא יגידו ששכחתם ויהיה לכם "סלט"?

ובנינו, מתי בדקתם מה מקור ט"ו באב. מי מכן יוצאות לשדות לפזז ולמצוא שידוכים. שכן מכאן מגיעה המסורת של "יום האהבה" בט"ו באב. אז כמו שאתן לא יוצאות לפזז בכרמים ובני/בנות הזוג (כל סוג של זוגיות מתקבלת) לא "מקפצצים" אחריכן, אז אל תבואו עם איזה תאריך מתקופת "טראפפו" (שזה סבא של סבא של סבא) ותשאלו מה קניתם לנו?

ועד בנינו אחד אחרון, הרי המתנה הכי גדולה היא אנחנו. אנחנו נתנו, גברים ונשים, את עצמנו לזוגיות הזו. החלטנו לחלוק יחד את החיים. זה לא שווה יותר מבושם של" שאנל "5 או שמלה של מעצבת או מותג? שווה באבו אבוה שווה…

רגע לפני שאהפוך את ט"ו באב לטפ"ו באב (ואין לי כוונה כזו) אני מקווה שהמסר הועבר. בינתיים אמרתי לכן אני מעדיף את הלבד וגם זה סוג של זוגיות… רק עם עצמי. מי יודע אולי עד חג האהבה הבא זה יהיה אחרת… אבל דבר אחד בטוח, אם המישהי שלי תשאל אותי: "מה הבאתי לה לט"ו באב…"… אשלח אותה לז' באדר…

אז להילחם בפשע או לא?

אני רק שאלה. באמת, שאלת תם, למרות שיש בה לא מעט ציניות מהולה באכזבה. מה נסגר בסוף במגזר הערבי? רוצים שהמשטרה תלחם בפשע המקומי שמשתולל לפי דבריכם ובצדק, או שלא? בלבלתם אותי לגמרי. באמת. הנה אעזור לכם להסביר לי.

לפני כחודש לערך היו מהומות בכפר-קאסם. המהומות היו מאחר ולדברי אנשי כפר-קאסם ואפילו העומד בראשה, עו"ד עאדל בדיר, ראש עיריית כפר קאסם, המשטרה לא מונעת אלימות בתוך העיר. לא מונעת אלימות של משפחות הפשע בתוך המגזר. האמת צודק. זה חייב להיות מטופל ואני לא ציני. לפחות לא בפסקה הזו.

אבל רגע יש עוד. לא עברו להם חודש ימים וביפו היו מהומות במגזר הערבי כי… שוטר ירה במי שירה לעבר קצביה בעיר. זאת אומרת מהומות כי המשטרה כן מטפלת בפשע המקומי, בתוך המגזר. אני כבר מבולבל, אז להילחם בפשע או לא? עכשיו אני כבר כן ציני.

האמת אני לא מבולבל והאמת גם אנשי המגזר לא מבולבלים. או יותר נכון ההנהגה של המגזר, שלא פספסה הזדמנות לפספס הזדמנות ומיד נדון בזה. המהומות בכפר-קאסם בהחלט אירעו בגלל שמשטרת ישראל לא נלחמת מספיק בשפע המקומי, אני נוטה להאמין לזה. אבל המהומות ביפו לא אירעו בגלל שירו, למוות (מוות מיותר בלי מחשבה של שוטר שלא חשב רגע לפני) במי שככל הנראה ביצע רגע לפני פשע וירה בנשק על בית עסק ערבי (במקרה זה קצבית אבו חלווה ביפו), אין ספק שמישהו חיבר את זה למהומות בהר הבית, של התקופה האחרונה. מישהו רצה להסית.

למישהו הזה קוראים הנהגת המגזר. רוב המגזר הערבי ואני אומר את זה באחריות, כמי שחי ביפו כמעט כל חיי, אינו מחפש את העימותים. לא יודע אם יש אהבה גדולה, אבל אין עימותים ביום יום וחיים בדו קיום. אני מכיר את זה לא מהעיתון, אלא מהמציאות. יש כבוד הדדי. יתרה מכך נגיד, רוב המגזר הערבי לא רוצה לעזוב את הארץ (בדומה לחרדי הקיצוני שיוצא נגד ישראל ובעד פלסטין, אבל נשאר פה לקבל את מנעמי המדינה). המגזר הערבי יוצא נגד השלטון, לא נגד המדינה. ברור לכל ערביי ישראל, ויקראו לעצמם פלסטינאים או לא, שאין כמו מדינת ישראל עבורם. ברור להם גם שאם היה פה שלטון נניח של חמאס, או פת"ח, מצבם היה רע. מאוד. בעצם הראשונים להיפגע היו הם, כי רואים בהם "משתפי"ם" של ישראל, כי הם חיים בה. שיחיו מצידי. כל עוד יחיו לפי חוקיה.

המנהיגות הערבית לא יוצאת נקייה באירועים האלה. ההפך הוא הנכון. המנהיגות הערבית, כולל הרשימה המשותפת, במיוחד מפלגת בל"ד בתוכה, הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית עם המסית הראשי שייח ראאד סלאח (שלא יכול להיכנס למספר מדינות ערביות באזור, אבל בישראל יכול לעשות כרצונו) וכל מי שרואה בעמו מנהיג בחברה הערבית, היא האשמה המרכזית בעיניי. היא ממשיכה לטעות באופן שיטתי מאז תכנית החלוקה ב-1947, אז קיבלו מדינה כמו ישראל ומיהרו להלחם על כל הארץ ולהפסיד את הכל ואח"כ עוד לקרוא לזה יום האסון (יום אל נכבה), או בשנת 2000 שאוהד ברק נתן הכל לרב המרצחים ערפאת, להגיע להסכם קבע וקיבל ממנו אינתיפאדה שנייה. ואלה רק 2 דוגמאות מתוך רבות שיש.

כמו אז גם היו הם ממשיכים לפספס הזדמנויות. במקום לקרב את המגזר הערבי לחברה הישראלית, דבר שהוא בלתי נמנע (כל שתי מילים בשיחה בערבית נכנסת מילה בעברית והשפעת התרבות הישראלית היא חזקה מאוד), הם רק מקצינים לטובת האינטרסים הפוליטיים שלהם. עצוב. בדיוק אגב כמו קיצוניים מבין הפוליטיקאים היהודים. חבל. אבל זה המצב.

אבל גם המשטרה לא יוצאת נקייה. בנינו לא מעניין אותה הפשע בתוך המגזר הערבי. לפעמים אני תוהה אם הפשע בכלל מעניין אותה. אין אזרח בישראל, יהודי או לא שהיה זקוק לשירות המשטרה, או נתקל בה ויכול להגיד עליה רק דברים טובים (למרות שיש גם דברים טובים). לפעמים המשטרה לא מפעילה מח, אלא רק כח. ראו מגרשי כדורגל כדוגמא. השוטר שרדף אחרי מי שירה על הקצביה ביפו, לא היה בסכנה, כי הוא רדף, לא נרדף. היה מיותר לירות בו. נקודה. העניין יעבור למח"ש, זה יכוסה ושלום על ישראל. או שלום על ערביי ישראל בעניין הזה.

אבל האצבע צריכה להיות מונפת קודם כל ולפני הכל לעבר אותם אנשים במגזר הערבי שרוצים שילוב במדינה. אי אפשר לתת לחברי כנסת, או פוליטיקאים סוג ז' (וסליחה על האות) להוביל את המגזר לעימות עם החברה הישראלית. החברה היהודית בישראל לא רואה במהומות מחאה רק נגד השוטרים, היא רואה בזה מחאה נגד יהודים. זה הכי גרוע. זה מרחיק, לא מקרב. זה ימנע את ההשתלבות הערבית ישראלית בחברה הישראלית. יודעים מה לא ימנע, רק יעכב.

אז האם המגזר הערבי בישראל רוצה שילחמו בפשע המקומי או לא? האמת זה מבלבל. פעם כן ופעם לא… מה שבטוח שהגיע הזמן שידברו בקול אחד. אז יוכלו באמת לבוא בטענות אם זה לא יקבלו מענה לצרכיהם. עד שזה יקרה כל חסימת כביש, צמיג בוער, או שריפת ניידת רק גורמת לעוד הסלמה ועוד תסכול בשני הצדדים, היהודי והערבי…. ומי שסובל זו החברה הישראלית.

כל יום שעובר לא חוזר יותר

אני חולה על פרסומות. בחיי. עוקב אחריהן. מחלה, מה לעשות. זה עדיף על אובססיות אחרות. אני יודע להעריך פרסומות חכמות. אחת הפרסומות הטובות מהסוג הזה, שאני זוכר, הייתה למכונית "אלפא רומיאו". פרסומת שבשורה אחת אמרה הכל: "זה שאתה נושם לא אומר שאתה חי…". כמה חוכמה, כמה נכון, כמה ממצה. עכשיו יש לי שאלה. אבל תענו רק את האמת. לפחות לעצמכם. כמה מכם מרגישים שהם הולכים לעבודה חוזרים וחוזר חלילה… ועייפים מהמרדף הזה של החיים? האמת… אל תענו. עזבו. לא רוצה לגרום לכם לאי נחת.

כן, קוראים לזה עבדות מודרנית, זה רק כאילו אנחנו לא עבדים, אבל אנחנו עבדים לקדמה. אנחנו עבדים לאוטו נוסף, לבגדים, לעוד נייד, לעוד ארץ שנבקר בה 3 ימים ונחשוב שגילינו את אמריקה, עבדים לבית (בישראל ממש, אבל ממש עבדים לקירות ולבנק), עבדים לעוד, עוד עוד ועוד… למה? כי אנחנו רוצים להיות כמו כולם. שיהיה לנו הכל והרבה מזה… אבל בעצם… אין לנו כלום.

נער הייתי וגם זקנתי (אם 50 זה זקנתי, כיום). אני זוכר שההורים שלי הסתפקו במועט וכך גם אנחנו. לא היה לנו אוטו, לא הייתה לנו טלוויזיה בכל חדר (כן רק אחת רחמנא לצלן), ההורים יצאו לעבודה (ולא שניהם תמיד), חזרו בשעה נורמאלית, לא עבדו בעוד 1000 עבודות וכולם היו מאושרים… תשאלו את בני גילי ואלה שבסביבת הגיל, אם לא היו מאושרים בילדותם? ומה היה לנו? טלפון נייד? לא. מכונית? לא. אפילו לא רישיון נהיגה עד לאחר הצבא (היום מי שלא מוציא בגיל 17 נחשב למסכן). האמת לא היה לנו הרבה, אבל היה לנו המון. היה לנו אחד את השני. קראנו לזה משפחה.

היום מה? היום כל ילד רוצה שיהיה לנו נייד, אופניים חשמליים, מותגים, פיפ"א 9000 או פלייסטיישן, אקס בוקס (וואלק מגיע להם וואחד בוקס…), את זה ואת זה וגם את זה ועוד את זה. ואנחנו ההורים, שוכחים שאנחנו הורים ולא מפעל לייצור כסף וקונים ומשדרגים ומחליפים וזורקים ולא מתקנים (פעם היו מתקנים ולא זורקים ואולי זו הבעיה של הדור הזה, כולל בחיים האישיים, כן בחיי הנישואין. תחשבו על זה…), ונותנים וקונים ושוכרים ורוצים עוד ושלא יחסר, כי להוא יש ולזו יש ושיהיה לילד ושיהיה גם לילדה… הלוווו דיייייייייי… תעצרו. אתם לא רוצים לרדת מהסחרור הזה?

די, זה תלוי בנו. פשוט בנו. גם לא היא תשובה. לא צריך 100 טלוויזיות בבית. מספיקה אחת. ההיפך, כולם ישבו יחד כמו פעם שהיינו כולם מכונסים סביב הטלוויזיה בשישי לפחות, שהייתה מדורת השבט שלנו.

לא צריך לשדרג טלפון כל שנה או שנה וחצי, אפשר כל 3 שנים ויותר. הרי ההבדל הוא בין מצלמה כזו לכזו או בעצם באמת בפוזה שכל אחד מילדנו עושה עם הנייד החדש, וזה על הגב שלנו.

לא חייבים מותגים, אפשר גם בגדים אחרים יפים. הבגד שיהיה נקי הוא החשוב. תנסו להיזכר מתי קנו לכם מותג כשהייתם ילדים. מותג? חחח הצחקתם… לי את הנעל שקנו לי ביפו בגיל 7 ונקראה "נעלי גביע" והייתי מאושר כי קנו לי נעל חדשה ולא תיקנו. הייתי מאושר כאילו זה היה האמא של האבא של המותגים. מה קרה לי שלא היה לי מותג? לא גדלתי? ההיפך, גדלתי וידעתי להעריך כל דבר.

לא צריך חו"ל כל שנה. ישראל מדינה יפה מאוד. לא יקרה כלום אם תיסעו לחו"ל עם המשפחה פעם בכמה שנים. חו"ל זה פה ממש ממול, כמו שאומר השיר, זה לא יברח. ילד בגיל 10 לא חייב לנסוע לחו"ל, הוא ייסע כבוגר. הכל בסדר. בקיצור, הבנתם. תאטו את "מרוץ החיים". תאטו. עבורכם.

יש מחיר יקיריי, את המחיר אתם משלמים. המחיר הזה שאתם מגיעים בכל יום לבית הממושכן שלכם, כשאתם גמורים וכי עבדתם בעבודה השנייה או השלישית לכם, לא גומרים את החודש, חייבים לבנק עשרות אלפים, לא ישנים בלילה מהחשבות ומתעוררים מהשעון המעורר שבאייפון 7 אס פלוס החדש שלכם, או סמסונג 8 שקינתם "במחיר מציאה"… אתם לא יכולים להרשות לעצמכם את כל מה שקניתם בכסף רב, אז בוודאי לא יכולים להרשות לעצמכם לישון שינה שקטה שלא עולה דבר, כי בבוקר תצטרכו לעבוד, לשלם, לשלם לעבוד וחוזר חלילה.

כן, כן, שמעתי כבר את הטענות כנגד. אז מה, אתה לא קונה? לא, לא תמיד. אז מה אתה רוצה לעצור את הקדמה? לא, אני רוצה רק להאט אותה. אז מה, אתה רוצה שנגיד לילדים שלנו לא? כן תגידו, אז הם יעריכו את הכן כשהוא יהיה אפשרי. כן, יקירי, לא המצאתם את הגלגל. תבדקו אותי. בעצם הרי אתם אומרים את זה לעצמכם כל בוקר שאתם קמים לעוד יום של "עבדות". את זה אתם אומרים רק לנפש שלכם שאיש לא שומע. בנינו.

ויודעים מה, אנחנו מסתכלים על הורינו שהזדקנו ולפעמים מבקרים אותם. לפעמים אומרים מה אתם מבינים בכלל? אתם דור ישן, הקדמה לא הגיעה אליכם. אבל שוכחים, שהם גידלו אותנו ולא אנחנו אותם, הם עשו עבודה לא רעה בכלל… ויודעים מה הם גם חיו… לא רק נשמו.

"הר הבית בידינו"? לא… ותודה למשה דיין

ב-7 ביוני 1967, במהלך מלחמת "ששת הימים", הכריז מפקד הצנחנים, מוטה גור ז"ל, את המשפט האלמותי, ההיסטורי, שנותר חקוק בלב אזרחי המדינה ובעיקר בליבה של המדינה לנצח. מוטה גור עמד ליד הכותל המערבי והר הבית, שהרגע נכבשו על ידי צבא ההגנה לישראל, ואמר את המילים הבלתי נשכחות האלה: "הר הבית בידינו". אני כותב ומצטמרר. גם אתם. תודו.

היום, 20 ביולי 2017, 50 שנים אח"כ, עולה שאלה אחת מאוד קשה: "הר הבית בידינו?" האם באמת מדינת ישראל ובעיקר אזרחיה היהודים, יכולים בכלל להגיד "שהר הבית בידינו"? התשובה היא חד משמעית לא. עצוב? מאוד.

בשנת 967 לפני הספירה בנה שלמה המלך את הראשון מבין שני בתי המקדש, באותו המקום, שמכונה כיום "הר הבית" (הר המוריה). הבבלים הרסו אותו, ואת בית המקדש השני בנו בשנת 516 לפני הספירה, השבים לציון מבבל והוא נהרס על ידי הרומאים בשנת 70 לספירה. כל המספרים האלה לא נועדו לשעמם אתכם, אלא חד משמעית להבהיר מי בנה, מי שלט ולמי באמת היה שייך המקום. לאחר מרד בר כוכבא (שנת 135) נפוץ העם ויצאנו לגלות על ידי רומא, שממנה חזרנו רק עם הקמת מדינת ישראל.

בזמן הזה נבנה מסגד אל אקצא, שהוא בעל חשיבות שלישית למוסלמים אחרי מכה ומדינה. אגב, בקוראן ירושלים מוזכרת, אפס פעמים. על פי האסלאם מוחמד עלה משם לשמיים "מהמסגד המרוחק ביותר" (אל אקצא). הפרשנות היא שזה המסגד המרוחק, זה שבהר הבית. מסגד שנבנה בשנת 705 לספירה. דהיינו 1670 שנים!!! אחרי ששלמה המלך בנה את בית המקדש הראשון. אבל בגלל שלא הייתה כאן מדינה יהודית, או רוב יהודי מאז מרד בר כוכבא, הפך המקום "למוסלמי" בלבד. כשהווקף (הגוף האחראי על המקומות הקדושים המוסלמים), טוען לבלעדיות דתית והיסטורית. קצת מוזר, לנוכח מה שנכתב כאן מקודם, בוודאי עובדתית.

נחזור ל-7 ביוני 1967, מלחמת ששת הימים. שר הביטחון דאז משה דיין נכנס כמנצח עם הרמטכ"ל יצחק רבין אל העיר העתיקה ואל הכותל והר הבית. הוא ידע שברגעים אלו הוא עושה היסטוריה. אבל הדברים שאמר, לא רק עשו היסטוריה, אלא קבעו אותה ובעיקר קיבעו אותה. אנחנו יקיריי משלמים על כך עד היום, כשיהודים לא יכולים להיכנס להתפלל בהר הבית (להתפלל? למלמל תפילה), במקום המקודש גם ליהדות (מה לעשות?). למעשה ההחלטה של דיין, קבעה את העתיד ויש לה חלק במה שקורה בימים אלה בהר הבית.

דיין החליט כאילו מדובר בשטח פרטי שלו, בגינה הפרטית שלו (ולפני כן הודיע לצנחנים להוריד את דגל ישראל ממסגד כיפת הסלע!!!) כי השטח יישאר בידי המוסלמים. הוא אמר בין היתר: "המסגד הוא מקום תפילה מוסלמי", בעוד לגבי היהודים הוא רק "אתר היסטורי של זכר העבר". הוא החליט ש"אין להפריע למוסלמים לנהוג כפי שהוא עתה ויש להכיר בזכותם להמשיך לשלוט במקום". והשאר היסטוריה.

דהיינו, דיין לקח את המקום הקדוש ביותר ליהדות ונתן אותו "כמתנה" לדת אחרת. לפחות היה חולק אותה עם היהדות. אבל הוא עשה זאת ממניעיו, כי כנראה מבחינתו לא רצה להעצים את הכח הדתי שהיה מגיע עם החזקת הר הבית. או במילים אחרות, דרישה להקמת בית מקדש שלישי. הוא קבע, אנחנו עכשיו משלמים את המחיר.

ואת המחיר הזה, המחיר המדמם, ממשיכים לשלם מי שאינו נתפס בעיניי המחבלים המרצחים, כראוי להיות פה. הרצח המזעזע בהר הבית של שני השוטרים הדרוזים רס"מ האיל סתאוי, בן 30 ממרר, ורס"מ כמיל שנאן, בן 22 מחורפיש, על ידי שלושה ערבים ישראלים, מלמדת על הבעייתיות והשבריריות של החברה בישראל. מדינה יהודית, במקום מוסלמי, ערבים ישראלים, הורגים דרוזים ישראלים. אין לכם דוגמא טראגית גדולה מזה ללמד על מה שעובר עלינו בימים אלה.

אין ספק שההחלטה שקיבל דיין בשנת 67' לא עשתה טוב לאף אחד בחברה הישראלית. לא יהודים, לא לערבים (מוסלמים בעיקר וגם נוצרים), לא דרוזים ולא צ'רקסים, שגם הם משרתים בצבא ובמשטרה. העובדה שדיין השאיר הכל בידי מיעוט בארץ היא טעות. לא בגלל שהמיעוט הזה מתפלל במקום הקדוש לו (שוב השלישי), אלא בגלל שכשלטון הוא שלל את התפילה מהיהודים ובכך נתן למעשה את החותמת הסופית שזה לא מקום רשמי של היהדות. בשנת 1967 כשישראל הייתה המנצחת הכל יכולה, זה לא סיכן איש. היום זה כבר ברור מה זה עושה ממרחק 50 שנה.

טוב היה עושה דיין אם היה חושב פעמיים, או משאיר את ההחלטה גם לאחרים, לאפשר לכל הדתות להיכנס ולהשאיר את הר הבית בידי מדינת ישראל. בשנת 1967, אף אחד בעולם המוסלמי, לא היה מצייץ. ההיפך, היו מודים לו שנתן גם להם חלק לשמר בהיסטוריה שלהם. (אגב היהודים לא יכלו להתקרב כמעט לכותל , אלא רק באזור קטן מאוד, בתקופה שלפני הקמת המדינה, שלא לדבר על הר הבית).

אני לא מאשים את דיין בפיגוע. אבל ברור שאם ישראל הייתה הריבון בהר הבית ולא הווקף והירדנים, כן הירדנים (כחלק מהסכם השלום), השקט היה שורר בהר הבית, בוודאי יותר ממה שהוא היום. עכשיו לך תשנה היסטוריה. זה יעלה לכולם בדם.

בין אונסק"ו לעינת ויצמן

"וַיִּשְׁמַע אַבְרָהָם אֶל-עֶפְרוֹן וַיִּשְׁקֹל אַבְרָהָם לְעֶפְרֹן אֶת-הַכֶּסֶף אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּאָזְנֵי בְנֵי-חֵת אַרְבַּע מֵאוֹת שֶׁקֶל כֶּסֶף עֹבֵר לַסֹּחֵר. וַיָּקָם שְׂדֵה עֶפְרוֹן אֲשֶׁר בַּמַּכְפֵּלָה אֲשֶׁר לִפְנֵי מַמְרֵא הַשָּׂדֶה וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר-בּוֹ וְכָל-הָעֵץ אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה אֲשֶׁר בְּכָל-גְּבֻלוֹ סָבִיב. לְאַבְרָהָם לְמִקְנָה לְעֵינֵי בְנֵי-חֵת בְּכֹל בָּאֵי שַׁעַר-עִירוֹ. וְאַחֲרֵי-כֵן קָבַר אַבְרָהָם אֶת-שָׂרָה אִשְׁתּוֹ אֶל-מְעָרַת שְׂדֵה הַמַּכְפֵּלָה עַל-פְּנֵי מַמְרֵא הִוא חֶבְרוֹן בְּאֶרֶץ כְּנָעַן". (בראשית פרק כ"ג).

זה קרה לפני כ-3500 שנה. אברהם אבינו קנה את מערת המכפלה מעפרון החיתי. משלם לו 400 שקל, זו חבילה לא רעה בכלל לאותה תקופה וסוגר עסקה. מערת המכפלה של אברהם אבינו. עובדה. אפשר לאהוב את זה, אפשר לא לאהוב. זאת עובדה. נקודה. סימן קריאה!
עכשיו לעובדה נוספת. במאה השביעית מקים מוחמד את דת האסלאם. דהיינו זה היה לפני 1400 שנים. יודעים מה, נעגל 1500 שנה. עכשיו נעשה חישוב קטן ונמשיך… ההפרש בין קניית מערת המכפלה על ידי אברהם, אבי האומה היהודית, לבין הקמת האסלאם היא כ-2000 שנים. פשוט ולעניין. אז איך? איך לעזאזל הודיע בשבוע שעבר ארגון אונסק"ו על כך שהאתרים המקודשים בחברון, ובהם גם מערת המכפלה, הם אתרי מורשת פלסטיניים. איך? אם זה לא שכתוב היסטוריה, אז מהו שכתוב?

איך אפשר לכנות את המקום פלסטינאי אם נקברו אברהם, יצחק, יעקב, שרה, רבקה ולאה, שיצרו את האומה היהודית לפני שמוחמד בכלל נולד? לפני שנוצר עם פלסטיני (שזה היסטורית עוד פיקציה, כי לא היה עם כזה מעולם). מוזר. אבל מהאו"ם אני כבר לא מצפה לכלום. מאלה שמתעלמים מרצח עם בסוריה ודיכוי העם באיראן וזוועות אחרות במזרח התיכון, "השכונה שלנו", ומתייחסים לכל צעד שישראל, המדינה הדמוקרטית היחידה באזור, עושה "כפשע נגד האנושות", אין לי שום ציפייה. באמת כלום. אולי רק שכתוב היסטוריה נגדנו. זה כן.

אבל מה אני בא אליהם בטענות, מה? הרי בתוכנו אנחנו מסלפים עובדות ונוהגים לפעמים ב"שנאה עצמית". פשוט לא ברור לי. קחו לדוגמא את השחקנית (מתי שיחקה לאחרונה? אני לא זוכר, אבל שיהיה…), עינת ויצמן. זה מה שהיא אמרה לפני כניסתו של באסל גאטס, ח"כ לשעבר שנידון לשנתיים מאסר על העברת טלפונים ניידים למחבלים בכלא עם דם על הידיים, טלפונים שעלולים לשמש כמו כלום חס וחלילה לפיגוע הבא בנו. בויצמן עצמה.

זה מה שאמרה ויצמן: "פעולתך ביטאה התנגדות מתבקשת לתנאים הקשים והמפלים בהם מוחזקים האסירים הפוליטיים, ונועדה להקל עליהם ולו במעט. לכן ההקרבה שלך היא ההקרבה האולטימטיבית. באסל, אתה שילוב של מאבק והקרבה. אדם שהיה מוכן להסתכן כדי להקל על תנאי האסירים ובגלל המאבק שלך אתה עומד להפוך לאסיר בעצמך. אתה ההשראה לכל מה שעשיתי, ובלב כבד אני נפרדת ממך מורי וידידי".

לקרוא ולא להאמין. פשוט לא להאמין. אדם שמעביר אמצעי למחבלים בכדי לפגוע בנו הוא "מורך וידידך"? באמת? גברת ויצמן, למרות שהתואר האחרון שאת ראויה לו הוא גברת, אענה לך בקצרה: אני מקווה שהניידים של מורך וידידך לא יפגעו בבני עמך, או בקרובים אלייך. אז בואי נראה מה תעשי עם ההשארה שהוא נתן לך. או נכון יותר לאיפה תכניסי את ההשראה הזו…

איך אפשר לבוא בטענות לגוף חיצוני מנותק ומנוכר כמו האו"ם ושלוחותיו, שבאמת הפך את ישראל למדינה לנגח בה בלי קשר למה שקורה במציאות, אם בתוכנו קמים אנשים ומחזקים עמדות אנטי ישראליות. אין לי בעיה עם רצון להזדהות עם מישהו שאינו תופס בדעותיי. זו דמוקרטיה. אין לי בעיה אם היא הייתה טוענת שהוא חף מפשע. אבל לאחר שהורשע ועוד בהסכם טיעון, שבו הוא מודה במעשיו, לקרוא לזה "השראה"? לקרוא לו "מורי וידידי"? זה המורה שלך? זה הידיד שלך? ממנו את לומדת? מה את לומדת ממנו? שנאה עצמית? לא מבין. באמת לא מבין. מהרסייך ומחריבייך ממך ייצאו נאמר. בדיוק לדברים כמו של עינת ויצמן הייתה הכוונה.

עצוב לי שזה המצב. עצוב לי גם שמדינת ישראל מאפשרת את זה. אני לא מבקש חס וחלילה לחסום פיות על ידי המדינה. המדינה החליטה לאפשר את זה, אבל אנחנו כחברה חייבים להקיא את זה מתוכנו. לא באלימות, אבל לא להגיע להצגות של הגברת ויצמן. להביא אותה למצב שהיא תבין שאולי הוא "ההשראה שלה", אבל היא כבר לא שלנו. יש דרך אחת להבהיר את זה, דרך הכיס. מצטער שאני לא מדבר עם פילטרים. אבל כמו שלה יש במה, גם לי. כל אחד שינצל את זה בדרכו שלו.

ולאו"ם אני רק רוצה להגיד, דם ילדי סוריה זועק מהאדמה. תעזבו את מערת המכפלה, שם קבורים מתים. לכו תדאגו לילדים בסוריה שעוד נותרו בחיים. זה אגב בחיים לא יקרה. להשפיע על ההיסטוריה העכשווית אין לכם אומץ, מוסר ויושרה, אבל לשכתב היסטוריה, זה אתם יודעים. אז בעיניי גם מקומכם בהיסטוריה… עמוק בפח הזבל שלה…

X