ראשי / טורים / פרשת השבוע (דף 3)

פרשת השבוע

פרשת כי תבוא

כתוב בפרשה: "ובָאוּ עָלֶיךָ כָּל הַבְּרָכוֹת הָאֵלֶּה וְהִשִּׂיגֻךָ כִּי תִשְׁמַע בְּקוֹל ה' אֱלהֶיך…". לכאורה תיבת והשיגוך אינה מובנת לשון זה נופל על מי שרוצה לברוח מדבר מסוים ורודפים אחריו ומשיגים אותו וכי יש מי שיברח מברכות שצריך לרדוף ולהשיג אותו? אלא הנה לפעמים מוצאים בני אדם שמצליחים בעסקיהם למעלה מדרך הטבע, וכל מה שעושים ה' מצליח בידם, ואף אם עושים משא ומתן אשר בדרך הטבע מוכרחים להפסיד בו, קורה ההיפך. נסביר דרך משל שהולכים הם למקום רחוק להביא סחורה ביוקר, ומוציאים עליה הוצאות רבות, ומביאים למכרה במקום שמייצרים את הסחורה הזאת, כמובן תימכר שם בזול, באופן זה כפי השכל מוכרחים להפסיד, ובכל זאת הקב"ה עושה סיבובים וסיבובי סיבובים ומרוויחים גם בזה, ונמצא הגם שהם בורחים מן הרווח והברכה הנה הרווח והברכה רודפים אחריהם ובאים אליהם בשפע גדול עצום ורב. זה מה שמבטיח הקב"ה לישראל אם יעשו מצוותיו כראוי, ובאו עליך כל הברכות האלה וכל כך תהיה מוצלח שאפילו אם תברח מהם הם ירדפוך והשיגוך.

"יען כי תשמע בקול ה' אלוהיך כראוי…". מסופר על חוטב עצים שעמל קשה לפרנסתו, באחד הימים ביושבו לנוח מעט ראה לצידו רועה צאן ועדר עיזים לפניו, והנה אחד העיזים סטה מן העדר ונעלם. ויהי למחרת נשנה הדבר חשב החוטב אלך ואברר את פשר הדבר, עקב אחר העז והבחין שהלך לאחת המערות ביער אשר שם ישב דוב ללא רגליים, הדוב נהם והעז נכנס ישר לתוך פיו וישבע הדוב, הרהר החוטב אכן מעשה פלא הוא זה, ואם כן למה לי לחטוב עצים? מי שהאכיל את הדוב יאכיל אותנו. מיד שב ליער אסף את כליו ושב לביתו לפליאת אשתו בראותו מוקדם, השיב מי שהאכיל את הדוב יאכיל אותנו, בשומעה זאת רגזה ואמרה האם נטרפה דעתך? ויספר לה את אשר התרחש ביער, ניסתה לשנות את דעתו והוא בשלו, מי שהאכיל את הדוב יאכיל אותנו. כעבור שעה קלה דפקו שני אנשים בביתם וביקשו מהם לשכור את חמורם ליומיים. אמר החוטב לאשתו הנה משמיים מראים לנו שאין לדאוג על פרנסה. אך יומיים עברו והחמור לא הושב אליהם, אמרה אשתו ראה מה עשית עבודה אין, פרנסה אין, חמור גם אין, עוד מעט נמות ברעב.

חזר בעלה ואמר מי שהאכיל את הדוב יאכיל אותנו. האנשים אשר שכרו את החמור שודדים היו, פגשו אדם בדרכם שדדוהו והרגוהו, כשחפרו בור לקברו מצאו אוצר, ע"כ שכרו את החמור לשאת את האוצר ולחלקו ביניהם, טענו את האוצר על החמור, אך לא מהרו ללכת כי היו רעבים, האחד הלך לעיר לקנות אוכל והשני שמר על האוצר, זה שהלך לקנות חשב לעצמו אני הוא שחפרתי את הבור ובזכותי נמצא האוצר ע"כ שייך הוא לי, אכניס רעל בלחם ואמית את חברי והאוצר יישאר בידי. ולעומתו שומר האוצר חשב אני הרגתי את האיש ובגללי נמצא האוצר א"כ אחפור בור ואכסהו בשקים כשיבוא חברי ייפול בו וימות, ויישאר האוצר לי לבדי. וכך עשו כאשר שב הראשון עם המזון הזמינו חברו לשבת על השק ומיד נפל ומת, וחברו ישב לאכול והנה אך טעם מהלחם נאנח מכאבים ומת גם הוא. לעת ערב כשהרעב הציק לחמור, ואין מי שיכוונו לאן לפנות, שב על עקבותיו לבית חוטב העצים, כשמוע חוטב העצים את חמורו נוער מיהר לפתוח את החצר האכילו ופרק מעליו את משאו, פתח את השקים ואורו עיניו השקים מלאים כסף וזהב תכשיטים ואבנים טובות. רץ לאשתו ואמר: "מי שהאכיל את הדוב יאכיל אותנו…". אנו רואים שכשאדם שומע בקול ה' ומשתדל במצוות כראוי, אזי ובאו עליך כל הברכות…

הלכות ראש השנה:

א] יש נוהגים ללכת בערב ראש השנה לבית הקברות להתפלל על קברות הצדיקים ונותנים צדקה לעניים, וכן נוהגים לעשות התרת נדרים בבית הכנסת בערב ראש השנה ובערב יום הכיפורים כדי להינצל מעונש נדרים שנדר בכל ימות השנה.
ב] מנהג יפה להסתפר ולכבס הבגדים בערב ראש השנה, וכן יש נוהגים לטבול במקווה טהרה בערב ראש השנה ומנהג יפה הוא ומי שאינו יכול לטבול מאיזו סיבה שהיא, נכון שישפוך על גופו תשעה קבין מים שהם כשנים עשר ליטר וחצי, ואפשר לעשות זאת גם על ידי מקלחת שיעמוד תחת הסילון של המקלחת כשהברז פתוח עד שישער שכבר נשפכו על גופו מים בשיעור תשעה קבין וברור שאין הבדל בזה בין אם המים צוננים או חמים.
ג] יש נוהגים להתפלל בראש השנה וביום הכיפורים בכריעה ובכפיפת קומה, וצריכים הם לזקוף קומתם כשמגיעים לסוף הברכות ולהישאר זקופים עד אחר שיתחילו מעט מהברכה הסמוכה, שאין לכרוע בסוף ובתחילת כל ברכה אלא רק במקום שתיקנו חכמים.

שבת שלום!

פרשת כי תצא

משל לשותפים בעסק שאחד מהם בדק ומצא ששותפו לעסק גונב ממנו. חשב הלה בליבו את הנעשה אין להשיב, הוא לא יחזיר לי את הגנבה. אך אם לא אגיד לו כלום, ימשיך לגנוב אותי וגם זה איני חפץ. אם כך חייב אני להתעמת איתו.

גם במלחמה עם היצר הרע יש להתנהג כך, כי אם יעשה האדם חשבון נפש יום יום, יגלה שבכל יום התבזבזו לו שעות, וברכות שלא בירך, אם יתעלם ולא יעשה את החשבון נפש הזה, ימשיך ליפול יום יום. לכן אסור להשאיר את היצר הרע ללא השגחה, אלא יתקוטט עימו כדי שלא יפילו גם בעתיד.

ולכן אומרים חז"ל נצחו מוטב, ואם לא יעסוק בתורה. זכות התורה תציל את האדם מן היצר הרע שלא יתגבר עליו, ומי שמחמת יגיעת התורה הקב"ה מסיר מעליו את היצר הרע. מכיוון שהוא מתיירא מהקב"ה אין מקום לפחד מהיצר הרע. ועוד דבר שיכול לעזור לנו לנצח את היצר הרע, שיזכיר לעצמו מידי יום את יום המיתה, שיצטרך לתן דין וחשבון על כל מעשיו ונמצא שכל ימיו בתשובה.וזה שכתוב בפרשה: "אם תצא למלחמה על אויבך". אם אתה תצא למלחמה אז משמיים יסייעו בידך.

דברי התעוררות מ"החפץ חיים" בעניין הזכרת יום המיתה לאדם כל הזמן, כי כשאדם הוא בבריאותו ובמיטבו שוכח את כל המוטל עליו, ויתכן ועוברים ימים שיורדים לטמיון, ולכן צריך להזכיר לעצמו שבימיו האחרונים, הוא חלש וגווע, ורואה שכוחותיו דלים, ופתאום הוא מבקש מה': הלוואי והיו לי עוד כמה ימים לתקן את מעשיי, וללמוד עוד תורה שתגן עלי מיום הדין הנורא. וכל זאת יתבונן האדם כשהוא בבריאותו, ויאמר לעצמו:" יבוא זמן שיהיה יקר לי מאוד, יותר מכסף וזהב, אז למה מבלה אני את זמני כעת לחינם"?

מנהגי חודש אלול:
א. כתב מרן בשלחן ערוך: שליח ציבור (בפרט בימים הנוראים) צריך שיהיה הגון, ריקן מעבירות, ושלא יצא עליו שם רע אפילו בילדותו, וצריך שיהיה עניו ומרוצה לקהל, ומעביר על מידותיו, וקולו ערב, ורגיל לקרות בתורה ובנביאים ובכתובים. וצריך שתהיה לשונו צחה לבטא את כל האותיות כתקנן. אבל אם קורא אות ח' כמו אות כ' רפויה, או אות ע' כמו אות א', ואות ק' כמו אות כ' דגושה, אין ראוי למנותו לשליח צבור. ואם אין הגון כמותו לשמש שליח ציבור, מותר למנותו, ורק ישתדל להרגיל עצמו לבטא האותיות כהוגן.
ב. ולכן ידקדקו אנשי הקהל והגבאים לחזור אחר שליח ציבור יותר גדול בתורה ובמעשים טובים, והיותר הגון שאפשר למצוא שיתפלל בימים הנוראים ולומר סליחות. ונכון שיהיה לפחות בן שלושים שנה, וכן התוקע בשופר ישתדלו שיהיה ירא שמיים ובן תורה.
ג. מלכתחילה אין למנות שליח ציבור רווק לעבור לפני התיבה בימים הנוראים, ויש לחזר אחר שליח ציבור נשוי, והוא מבן שלושים שנה ומעלה. אולם אין זה לעיכובא. ולכן אם נזדמן חזן שהוא בן תורה, העוסק בתורה וירא ה', ואין לו שלושים שנה וגם אינו נשוי, ויודע להיות שליח ציבור, ולעומתו יש איש פשוט ונשוי והוא למעלה משלושים שנה, ברור שהבן תורה קודם.
ד. שליח ציבור שנתאלמן מאשתו, וקמו מערערים עליו שלא יהיה שליח ציבור בימים הנוראים, מכיוון שאינו נשוי, העיקר לדינא, שאין להעבירו ממשרתו,
ה. מי שישב עם אשתו יותר מעשר שנים ולא נפקדו בזרע קודש, והרשו לו בית דין לישא אחרת עליה, ויש לו ב' נשים, מותר לו להיות שליח ציבור בראש השנה ויום הכיפורים.
ו. העיקר לדקדק מאוד שלא יהיו בניו והנלווים אליו עוברי עבירה, המתחנכים בבתי ספר שאינם מחנכים ליראת שמיים, או בבתי ספר בחינוך מעורב בנים ובנות ח"ו. ושליח ציבור ששולח את בניו ובנותיו לבתי ספר חילוניים, שהמורים שלהם מינים ואפיקורוסים, פסול להיות שליח ציבור ואפילו באקראי. ומכל מקום כל ישראל כשרים הם, ובתנאי שלא יהיה בעל עבירות כגון מגלח זקנו בסכין וכדומה. וצריך שיהיה גם כן מרוצה לקהל, אבל אם מתפלל בחזקה אין עונים אחריו אמן.

שבת שלום!

פרשת שופטים

לעיתים קרובות למדי נוטים אנו להמעיט בערכם של פרקי זמן קטנים שאנו יכולים לנצל אותם, אך בידיעה מראש שאנחנו לא יכולים להספיק הכל, אזי מוותרים על זמן חשוב זה, כמו למשל בעמדנו לקראת סוף התפילה שלא התפללנו כולה בכוונה, איננו משתדלים "לתפוס" לכל הפחות את חלקה האחרון, וכל זה נובע שאנו מודדים את הרוחניות בכמות ולא באיכות הכוונה.

מסופר על אברך שהגיע מארצות הברית, מתאגרף במקצועו, שהיה יהודי אך רחוק מאוד מיהדותו. כשהגיע בנו ללמוד באוניברסיטה ראה שם אחד מניח תפילין, שאל אותו מה אתה עושה, ענה לו מניח תפילין, שאל למה? ענה לו אני יהודי ולכן יהודי מניח תפילין, כשהחל לשאול אותו שאלות בנושא, שלח אותו לכמה מחבריו שהיו יותר בקיאים ממנו, ובאמת דבריהם נכנסו לליבו ונעשה בעל תשובה, ועזב את הלימודים ונכנס לישיבה.

בראות אביו המתאגרף את בנו שעזב את כל ההנאות והבילויים, ויושב ללמוד תורה, התרשם מכך מאוד, וביקש ממנו שילמד אותו דף גמרא אחד. אמר לו בנו, אתה צריך ללמוד לקרא לשון הקודש וארמית, זה יהיה קשה.. בכל זאת התעקש האב וממש ישבו ללמוד דף שלם שלקח להם כמעט שנה לסיימו. ביקש האב לעשות חגיגה על סיום הדף, הבן אמר עושים סיום מסכת לא סיום דף, אך האב התעקש, והבן שאל את רבו, ואמר לו לעשות מסיבת סיום דף, ואפילו הוא יבוא לשמוח.

וכך היה למחרת הסיום לא התעורר האב משנתו, הוא מת מיתת נשיקה. בהספד של הרב פיינשטיין אמר עליו: "יש הקונה עולמו בשעה אחת, ויש הקונה עולמו בדף אחד". אנו לומדים מכך שאדם צריך לנצל גם את הזמנים שבין לבין, כי דקה ועוד דקה נחשבים לנצח נצחים.

הלכות ומנהגי חודש אלול
אמירת סליחות בהשכמה או בחצות לילה, דבר גדול. ללמוד פירוש י"ג מידות רחמים. להרבות בתפילות ותהלים בחודש אלול ועשי"ת. ללמוד מוסר כל יום חובה, ק"ו כל השנה. להכין את המשפחה לזמן הזה של 40 יום, יותר רוחניות. להדביק פתק, תזכורת למשפחה, לחיזוק תמידי 40 יום לכולם. פחות יציאות לאירועים ובפרט כשאינם הכרחיים. סידורים לסוכות וכיו"ב, להתחיל ממוצאי יוה"כ, אם אפשר. סדר יום, שעה, רגע, מסייע לחשבון נפש וניצול הזמן. למי שקשה סליחות כל יום, לפחות שני וחמישי או סליחות בצהריים. ראש הישיבה הגר"י צדקא זיע"א גם בזקנותו ושנתו האחרונה לא ביטל סליחות 40 יום. להיזהר בזמן הקימה לסליחות מגזל שינה למשפחה ולשכנים. פיוטים שבסליחות א"צ לחטוף זה מזה, לא מתאים לעובד ה', אלא נותנים רשות זל"ז. להשתדל באמירת תיקון חצות כל השנה ובפרט באלול על כבוד שמיים, ועדיף מסליחות.

שבת שלום!

פרשת ראה

הרמב"ם כותב כל המעלים עיניו מן הצדקה הרי זה נקרא בליעל. והקב"ה קרוב לשוועת עניים שנאמר "שוועת עניים אתה תשמע". לפיכך צריך להיזהר בצעקתם. ועוד כותב הרמב"ם בהמשך שם כל הרואה עני מבקש ומעלים עיניו ממנו ולא נתן לו צדקה, עבר בלא תעשה שנאמר: "לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך מאחיך האביון".

מכאן ברורה חובתנו לשמוע את זעקת הדל לא להתעלם מבקשותיו של העני, הרי אין זה מן הדברים הקלים לפשוט יד להתחנן ולבקש, ואם אדם כבר מוכן להתבזות ולבקש את רחמי הציבור, מחובתנו לשמוע את זעקתו.

וכבר אמרו על רבן גמליאל שבכה עם שכנתו, שהייתה בצרה עד שנשרו ריסי עיניו, חז"ל ביקשו להדגיש לנו כיצד יש להתייחס למצוקת הזולת להרגיש את הכאב בדיוק כפי המבקש.

מסופר על רבי אריה לוין זצ"ל, כשהלך עם אשתו לרופא כי כאבה רגלה הוא אמר לרופא: "הרגל של אשתי כואבת לנו". את מצווה זו יש לקיים לא רק מתוך רחמנות ורגש של חמלה אלא כציווי של הקב"ה המצווה אותנו מפורשות "לא תאמץ את לבבך לא תקפוץ את ידך". קודם כל צריך הלב לשמוע, הלב צריך להיפתח, ורק אח"כ היד. אך אם אדם אוטם את לבו לצרת חברו, כיצד יוכל לפתוח את ידו, ואולי כדאי באותו זמן לחשוב כיצד אתה היית רוצה שיתייחסו אליך, אם אתה היית המבקש או אם בנך נקלע למצוקה כלכלית והיה זקוק לסיוע, בוודאי היית מבקש שיפתחו את הלב ואת היד וכל אדם יעשה מאמץ לסייע אף למעלה מיכולתו.

ידועה מצוות הצדקה שבכוחה להשפיע בעולמות העליונים אך רב כוחה גם בעולם הזה. מכאן נשכיל להבין עד כמה חז"ל הקפידו על קיום מצווה זו של הנתינה לזולת, ועלינו לזכור כי כאשר אנו נותנים לחברינו אנו בעצם הצלנו את עצמנו. לא אחת שלוחי המצווה מתבזים בביטויים ובקלונות שאינם הולמים את מעמדם וכבודם, אך בכל זאת הם מוכנים לכך רק בכדי לזכות לחסדיו של אותו גביר, שאינו משחרר את מעותיו מכיסו בנקל, המטרה היא לגעת ברגשותיו ובמצפונו של הנדיב על מנת שיפתח ידו בנדיבות.

הלכות ומנהגי חודש אלול:
חודש אלול ועשרת ימי תשובה, הם הימים שבהם ראוי לכל אדם לפשפש במעשיו, ולהרבות בתורה ובמעשים טובים, ולשוב בתשובה שלמה, הן מעבירות שבין אדם למקום, והן מעבירות שבין אדם לחברו. ואף על פי שהתשובה יפה בכל ימות השנה, בעשרת ימי תשובה יפה יותר, שנאמר: "דִּרְשׁוּ ה' בְּהִמָּצְאוֹ, קְרָאֻהוּ בִּהְיוֹתוֹ קָרוֹב". ‎

נכון לכוון בימים אלו היטב בברכת "השיבנו" שבתפילת שמונה עשרה, ולהתפלל על אחֵינו ביני ישראל שסטו מתורת ה' ויצאו לתרבות רעה, שהשם יתברך יערה עליהם רוח ממרום ויתן בליבם שישובו בתשובה שלמה. ובפרט אם הם קרוביו, כי ימים אלו הם ימי רצון לפני הקדוש ברוך הוא, שימינו פשוטה לקבל שבים.‎

שבת שלום!


פרשת ואתחנן

בפרשת ואתחנן מספר משה לעם ישראל כי התפלל לקב"ה תקט"ו תפילות, על מנת שה' יבטל מעליו את הגזירה שלא יכנס לארץ. שנאמר: "ואתחנן אל ה' בעת ההוא לאמר…". אולם הקב"ה סירב לבקשתו העיקרית של משה, ולא קיבל את תפילתו האישית, באומרו למשה: "אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה…". למרות הקושי הגדול והאכזבה הנוראה, משה קיבל בהכנעה את פסיקתו של ה'. אך מאחר וכוחה של התפילה רב ועצום, קיבל הקב"ה חלק מתפילת משה. שנאמר: "עלה ראש הפסגה ושא עיניך ימה וצפנה ותימנה ומזרחה וראה בעיניך כי לא תעבור את הירדן הזה…". מכאן למדו חז"ל את הכלל הגדול לפיו: גדולה תפילה יותר ממעשים טובים.

כתוב בגמ': "אמר ר' אלעזר: גדולה תפילה יותר ממעשים טובים. שאין לך גדול במעשים טובים יותר ממשה רבינו, אעפ"כ לא נענה אלא בתפילה. שנאמר: אל תוסף דבר אלי, וסמיך ליה: עלה ראש הפסגה" . בנוסף לכך, הגמ' לומדת מסדר תפילתו של משה רבינו, את סדר התפילה הראוי. כאמור בתלמוד: "דרש רבי שמלאי: לעולם יסדר אדם שבחו של הקב"ה, ואחר כך יתפלל. למדנו ממשה. דכתיב: 'ואתחנן אל ה' בעת ההיא', וכתיב: 'ה' אלהים, אתה החלות להראות את עבדך את גודלך, ואת ידך החזקה, אשר מי אל בשמיים ובארץ, אשר יעשה כמעשיך וכגבורותיך'. וכתיב בתריה: 'אעברה נא ואראה את הארץ הטובה".

מתפילתו של משה ניתן ללמוד יסוד נוסף של התפילה. המדרש מבאר: ומניין שהתפלל משה באותו הפרק חמש מאות וחמשה עשר פעמים? שנאמר: ואתחנן אל ה' בעת ההיא לאמר. 'ואתחנן' בגימטרייה הכי הוי" . למרות זאת לא נענו תקט"ו תפילותיו של משה להיכנס לארץ. לכאורה, קשה: מדוע משה התפלל תקט"ו פעמים, הלא אם הקב"ה דחה את תפילתו פעם, פעמיים ושלוש היה משה יכול להסיק שהקב"ה אינו מקבל את תפילתו בעניין זה, א"כ למה הטריח משה את הקב"ה לסרב לתפילתו תקט"ו פעמים? וכי משה עז פנים היה? משה רצה בזה ללמד את ישראל יסוד חשוב בתפילה. דהיינו, ללמדנו שעיקר מטרת התפילה היא ההכרה העמוקה, לפיה אין לנו מעצמינו ולא כלום, ושלאף אחד בעולם אין אפשרות למלא אחר תפילתנו ובקשתינו, פרט לבורא עולם. לפיכך המעלה העליונה של המתפלל היא כאשר בקשתו אינה נענית והוא שב לבקש ולהתחנן לקב"ה, ואין הוא מחפש להגיע למילוי צרכיו בדרכים טבעיות. וכן תמצא שישראל מתפללים תפילת שמונה עשרה שלוש פעמים בכל יום, ברציפות במשך 1938 שנים, ומבקשים מה': "ותחזינה עיננו בשובך לציון ברחמים", ולמרות שאין הם נענים, תפילתם ובקשתם אינה נפסקת. כלומר, אלמלא ציווה הקב"ה את משה: "אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה". היה משה מוסיף על תקט"ו תפילותיו עוד תפילות.

כתוב בפרשה: "ואתחנן אל ה'…". מובא במדרש: "ואתחנן אל ה', ומכולן לא נתפלל משה אלא בלשון תחנונים. אמר רבי יוחנן: מכאן אתה למד, שאין לבריה כלום אצל בוראו. שהרי משה רבן של כל הנביאים, לא בא אלא בלשון תחנונים. כלומר, לאין לאף בריה בעולם חוב אצל הקב"ה, אלא כל שה' נותן לבריותיו הוא בדרך של חסד ורחמים. אפילו לעושה רצונו ומצוותיו, אין הקב"ה מתחייב ליתן שכר בעוה"ז. לפיכך לא נותר לישראל, אלא לפנות לקב"ה בלשון של תחנונים ותפילות, מתוך האמונה שתפילתו לא תחזור ריקם.

שבת שלום!

פרשת מסעי

ואמרו על במדרש שנתן הקב"ה רסן וחכה בפיו לכאורה קשה, איך נטל הקב"ה ממנו את כח הבחירה? ואמרו חכמים שאמנם לא לקח ממנו הקב"ה את הבחירה, אלא גילה את עיניו עד שהבחין מעצמו במעלתם ובחשיבותם של בני ישראל, ושוב לא העז לקללם, ומוכרח היה לדבר בשבחם.
אהבתו של הקב"ה לעם ישראל היא ללא שיעור וגבול, לכן הוא מונה את המסעות. רבי יוחנן בן מתיא הבין היטב מהי נפש ישראל כל יהודי פשוט, שהוא בן אברהם יצחק ויעקב, יש לו קשר עם האבות הקדושים, ונמצא לפי זה שאין בעולם יהודי פשוט. היהודי הפשוט ביותר חשוב ומרומם יותר מהשרים הגדולים של אומות העולם, משום שהוא בנם של האבות, ועל זה נאמר: "כל הגויים כאין נגדו, מאפס ותוהו נחשבו לו". והסיבה הנוספת לרוממותו של כל יהודי, היא היותו קשור לתורה הקדושה, והיא מקשרת אותו אל הקב"ה.

דברים האסורים בתשעת הימים (מר"ח אב עד ט' באב)

א. מנהג הספרדים לאסור עריכת נישואין מראש חודש אב, וראש החודש הוא בכלל האיסור.
ב. יהודי שיש לו משפט עם גוי לא יערכו בימים אלו, כיוון שמזלם של ישראל ירוד בימים אלו.
ג. עדיף שלא לעשות ניתוח מתוכנן בימים אלו, מהטעם המבואר בסעיף הקודם.
ד. אסור לקנות או למכור חפצים של שמחה, כגון: צרכי חופה, או מכונית לצורך טיול, אבל מותר לקנות ולמכור חפצים קטנים שאין בהם שמחה.
ה. אסור לבנות בית או לשפץ את הבית כאשר זה נעשה לרווחה ונוי, אבל לצורך מגורים מותר.
ו. אסור לסייד ולצייר את ביתו.
ז. אסור לאכול בשר בהמה או עוף או תבשיל של בשר (בראש חודש עצמו מותר).
ח. שתיית יין תלויה במנהג המקום, ומנהגינו להקל.
ט. אסור לתפור בגדים ונעליים חדשים בימים אלו, וכן אסור לרקום ולסרוג.
י. יש להחמיר שלא לקנות בגדים או נעליים חדשים בימים אלו.
יא. יש להחמיר שלא ללבוש בגדים חדשים (גם בשבת, ואפילו שלא מברכים עליהם שהחיינו).

פרשת מטות

כל הכועס חכמתו מסתלקת ממנו. כתוב בפרשה: "ויאמר אלעזר הכהן… זאת חוקת התורה אשר ציווה ה' את משה…". שישים ריבוא מבני ישראל עומדים לפני משה רבינו ומצפים לשמוע מפיו הלכות הגעלת כלים אשר שמע מהקב"ה, והוא עומד כנגד ושותק. במקומו יוצא אלעזר ואומר: "זאת חוקת התורה אשר ציווה ה' את משה". מיד תולים כל ישראל עיניהם במשה ותמהים, מדוע ידבר אלעזר במקומו?

הסיבה לכך הייתה: "כל אדם שכועס אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו….". ממשה נסתלקה באותו הרגע חכמתו ולא יכול היה לדבר לפניהם. למרות שכעסו של משה היה מוצדק שכעס על פקודי חיל שאמר להם החייתם כל נקבה…. ולמרות שהיה זה מוצדק נסתלקה ממנו חכמתו.

למדנו כאן על הטבע הרוחני של החטא, שאפילו מידה זעירה של כעס משכיחה לימוד. ואפילו משה רבן של ישראל שקינא לכבוד ה', ומטרתו הייתה להציל את כלל ישראל מחטא, גם הוא לא ניצל מהשפעתו ההרסנית של הכעס.
ועוד כתוב: "אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה… שנאמר אדם כי ימות באוהל…". אם כך, ק"ו לאדם שאינו מושל ברוחו וכועס על כל דבר קטן, הרי ברור שתסלק ממנו לימודו וחכמתו. אנו צריכים להודות לה' שנוהג עמנו "לפנים משורת הדין" ועדיין נשארה תורה בקרבנו.

בספר "אלופינו מסובלים" מסופר בצדיק אחד עני, לפני חג הסוכות, נזדמן לו אתרוג נאה ביותר, אך עלה המון כסף ולא היה בידו להשיגו, אחר מחשבה רבה לקח את התפילין שקיבל בירושה מאבותיו ורצה למכור אותו בכסף רב, וכך עשה. כשהגיע הביתה שמח וטוב לב, סיפר לאשתו את המעשה, והיא כעסה מאוד על שמכר את התפילין, וגם שלא הביא כלום לצורכי החג, מיד נטלה את האתרוג וזרקה אותו על הרצפה ונפסל. אמר הצדיק: תפילין אין לי, אתרוג אין לי, גם אני אכעס? אעשה עברה כה גדולה לכעוס? פנה הצדיק ממקומו ושב אל לימוד התורה.

שנזכה לביאת משיח צדקנו במהרה בימינו אמן.

דברים האסורים מי"ז בתמוז עד ט' באב:
א. אסור ללכת יחידי מחוץ לעיר, משעה 9 בבוקר ועד לשעה 3:30 אחה"צ. וכן יש להיזהר שלא ללכת מחוץ לעיר בין חמה לצל בשעות הנ"ל. שלא יסכנוהו המזיקים.
ב. אין לברך "שהחיינו" על פרי חדש או בגד חדש. בשבתות מותר לברך "שהחיינו", אבל אין ללבוש כלל בגד חדש מראש חודש אב (כולל שבת חזון) כדלהלן.
ג. אסור לרקוד ריקודים בימי בין המצרים אפילו ללא כלי נגינה.
ד. אסור לשמוע שירים המלווים בכלי נגינה, כולל שמיעה מטייפ, דיסק וכדומה.

שבת שלום!

פרשת בלק

לכן גם לגדולים וענקיים יש צורך בריבוי מחשבות כדי לחוש את זה בפועל, את הפחד מהמוות ללא תשובה. אנו רואים שבענייני ממון יש לאדם תוכניות לזמן ארוך ביותר, זקן מופלג דואג לצבור הון כאילו הוא עתיד לחיות לנצח, כנגד זה בענייני הנפש אפילו המאמין הגדול ביותר צריך לקרב העניין על ידי ריבוי מחשבות, כל זה מהווה מופת לשכר ועונש. ברא הקב"ה יצר הרע להשכיח מאתנו את ידיעת יום המיתה, כדי שנצטרך לעמול ולהתאמץ כדי להיזכר בו, ונקבל שכר.
לכן אין לתמוה על בלעם שהזכרת יום המיתה לא השפיעה עליו כלל, ונאמר בפסוק: "מה גדלו מעשיך ה' איש בער לא ידע…". מיהו בער, רעב אותם אותיות, ללמדך שכמו שה' ברא את המזון להחיות נפש כל חי ואלמלא האוכל האדם לא יכול לחיות, כך אם לא ירבה להתבונן על מעשיו של הקב"ה יישאר גם החכם הגדול שפל, בער שהוא במצב של חוסר מזון רוחני, עד כדי סכנת מיתה.

מנהגי ימי בין המייצרים:
מי שמנגן לפרנסתו, או שמלמד נגינה, מותר לו להמשיך בכך עד ראש חודש אב, מכיוון שאינו עושה זאת כדי לשמוח אלא להתפרנס, וכן מותר לתלמידים מסיבה זו ללמוד נגינה בימים אלו, אם קיים חשש סביר שההפסקה בלימוד תפגע בהם, והם יתקשו לחזור למסלול בהמשך.
סעודות מצווה המתקיימות בימים אלו, כגון בר מצווה (ביומו), ברית, פדיון הבן, שבע ברכות או סיום מסכת, יש המתירים לנגן, לשמוע מוסיקה ולרקוד, ובסעודות מצווה המתקיימות לאחר ר"ח אב, לכל הדעות אסור.

שמיעת שירים שקטים ועצובים על ידי רדיו טייפ וכיו"ב אינם אסורים, ויש מי שכתב שבכלל שמיעת שירים בדרך זו אינה אסורה, מכיוון שאפשרות זו לא הייתה בכלל הגזירה. כמו כן שמיעת שירי קודש לכבוד ה', שירים שמוסיפים יראת שמיים מותרת.
מותר לטייל ולשחות בבריכה או בים, אולם משנכנס אב ממעטים בשמחה, ולכן יש לאסור זאת. מי ששוחה לשם בריאות, מותר לו להמשיך לשחות גם בתשעת הימים. אכן יש שנמנעו ללכת בימים אלו לבריכה או לים מחשש לסכנה.

נוהגים שלא לברך שהחיינו בימים שבין המצרים. בשבתות שבין המצרים, יש שאסרו לברך שהחיינו, ויש שהתירו, ומנהגינו להקל.

שבת שלום!

פרשת חוקת

כתוב בפרשה: "אדם כי ימות באהל…". בכל מצב ובכל שעה חייב אדם ללמוד תורה, הן בעתות מצוקה ואף כאשר הזמן העומד לרשות האדם הוא מועט, יראה לנצל את הרגעים ללמוד תורה. "החפץ חיים": עצה טובה לניצול הזמן ללמוד תורה, ובדרך משל המשיל זאת לסוחר גדול שהיה טרוד במסחרו מבוקר עד ערב. מרוב טרדותיו לא היה לאיש זמן להתפלל בציבור, וכמו כן לא נותר לו הרבה זמן במשך היום והלילה לקביעת עתים לתורה.

חלפו השנים ושיער לבן החל מבצבץ בזקנו, כוחותיו נדלדלו, והוא החל לחוש כי קיצו קרב ובא, ולא רחוק היום בו יצטרך לתן דין וחשבון על מעשיו לפני מלך מלכי המלכים. אי לכך, החליט כי עליו להכין צידה לדרך, ולצורך זה עליו לשנות את סדר יומו. מאותו יום ואילך הלך בכל יום לבית הכנסת לתפילת שחרית בציבור, אחר התפילה נשאר במשך שעתיים בבית המדרש כדי ללמוד ואחר כך הלך לחנותו. כאשר הגיע לחנות לאחר שהיה כשלוש שעות בבית הכנסת ובבית המדרש, שאלה אותו אשתו בתימהון לפשר איחורו, והוסיפה ואמרה לו: הלא ידעת כי בשעות אלו החנות הומה סוחרים הממהרים לדרכם, ומה לך כי התמהמת מלבוא? התחמק הבעל מלהשיב לה, רק זאת אמר לה שהיה טרוד בעניין חשוב ונאלץ להתעכב.

וכך היה במשך כמה ימים היה מאחר לבוא לבית המסחר. בוקר אחד פקעה סבלנותה של האישה, וכאשר ראתה שהוא שוב מאחר יצאה לחפש אחריו ולברר פעם אחת ולתמיד להיכן הוא נעלם בכל בוקר. מה רבה תמיהתה כאשר נתברר לה שבעלה נמנה בשעות אלו בבית המדרש, היא מיהרה לשם וראתה במו עיניה את בעלה יושב רכון על הספרים והוגה בתורה, מיד הרימה קול גדול ואמרה: מה אתך? יצאת מדעתך? החנות מלאה קונים ואתה יושב כאן ולומד? ענה בעלה ואמר לה: מה היית עושה אילו בוקר אחד היה מלאך המוות בא ואומר לך שהגיע זמני להפטר מן העולם, כלום היית יכולה לומר לו שאין עתה פנאי לכך, בגלל שהחנות מלאה קונים? בוודאי לא היית יכולה לומר זאת, אם כן מהיום ואילך חשבי בכל בוקר בשעות שאני נעדר מהחנות, כאילו נלקחתי על ידי מלאך המוות ומה אכפת לך שאחרי שעה או שעתיים אקום לתחייה ואבוא לעזור לך בחנות…

רעיון זה כלול במאמר "אין דברי תורה מתקיימים אלא במי שממית את עצמו עליהם". על האדם לחשוב כאילו הוא מת ואז יתבטלו כל התירוצים והסיבות המעכבים אותו מללמוד, ואז ימצא זמן ללמוד.

מסופר על ה"חתם סופר" שכאשר נשאל לסוד הצלחתו הגדולה בתורה, ענה: נהייתי תלמיד חכם גדול בחמש דקות. התפלאו השואלים, והסביר להם. את אותם חמש דקות המרובים והמבוזבזים שיש לנו ביום, ניצלתי ולמדתי בהם כל פעם. שנזכה לנצל את זמננו ללימוד תורה ומעשים טובים.

שבת שלום!

פרשת קרח

הרמח"ל אומר "שיתברר ויתאמת אצל האדם". כלומר, כדי שההכרה תשמש יסוד ושורש, יש להוסיף את הבירור ואימות כדי שיותאם הלב אל המח. בעלי החיים אינם צריכים להתייגע לצורך קיומם, אך האדם נזקק להשקיע עמל, זמן וכסף כדי להשיג את הדברים הנחוצים לו לקיומו, רק אם כמה ימים יזניח את עצמו, כבר לא יוכלו לעמוד במחיצתו. מצד טבעם של החיות, לכל אחד יש את טבעו האופייני לו, אך באדם נתמזגו כל הכוחות הפראיים והטובים של בעלי חיים שונים.

המסקנה: העולם הזה הוא עולמם של בעלי החיים, ואין מקומו של האדם כאן, אלא מקומו בעולם אחר, ולצורך הכנה הוא נשלח לעולם הזה. וכשאדם דווקא רוצה להתחיל לשנות הרגלים או מידות, פתאום מופיע יצר הרע ומעכב בעדו.
בפרשה זו העוסקת בכוחן של מידות הטבועות באדם, את קרח הורידו לשאול תחתית הקנאה, התאווה ורדיפת הכבוד הטבועים באדם.
כבר אמרו חז"ל: "הקנאה התאווה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם…". אדם חי עם מידותיו ואינו חושב עליהם וכל זה מלמד אותנו בפרשת קרח, החש לנפשו ועסק חייו הוא לזכות לשלמות ולעולם הבא, שלא יתעלם מן המידות הרעות הטבועות באדם.

הלכות כיבוד הורים
נאמר בתורה: "כבד את אביך ואת אמך". והיא מצוות עשה מן התורה לכבד את אביו ואת אמו. וצריך להיזהר מאד בכבוד אביו ואמו ובמוראם, ששקל הכתוב אותם ככבוד המקום ומוראו. ואמרו חכמים שלשה שותפים יש לו לאדם, הקדוש ברוך הוא, אביו ואמו, בזמן שאדם מכבד את אביו ואת אמו, אומר הקדוש ברוך הוא מעלה אני עליהם כאילו דרתי ביניהם וכבדוני. ולכן חיוב גדול על כל אחד לקבוע שיעור בהלכות אלה ולהיות בקי בהם, לגודל חומרת המצווה.

אין גבול למצוות כיבוד אב ואם, שהיא מצווה יקרה, וכל המרבה לכבד את הוריו הרי זה משובח. והמקיים מצוות כיבוד אב ואם זוכה לאריכות ימים ושנים בעולם הזה ובעולם הבא, לעושר ולהצלחה בשאר ענייניו. ויזכה שבניו ובנותיו יכבדו אותו וייראו ממנו גם לעת זקנותו. והמקיים מצווה זו בארץ ישראל שכרו גדול יותר מן המקיימה בחוץ לארץ.

נאמר בזוהר הקדוש: צריך שכל אחד יטע בלבו לאהוב את הוריו כגופו. ויכבדם מתוך הוקרה והערכה לאיזו מעלה טובה שיש בהם. וכאשר הוריו ישלחו אותו לאיזו שליחות, יעשה זאת בזריזות ובשמחה. וראוי שיהיה ניכר שעושה כן לשם מצוות כיבוד אב ואם. ויצווה לילדיו שיקבלו את הוריו והורי אשתו בשמחה ובסבר פנים יפות. וכשם שמתן שכרה של מצווה זו מרובה כך עונשה מרובה. והמצער את אביו או אמו גורם לסלק ממנו השכינה וגזרות קשות באות עליו, ולוקה בייסורין. ואף אם תשחק לו השעה כאן בעולם הזה, יפרעו ממנו לעולם הבא.

שבת שלום!

פרשת שלח לך

משה מפרט את הציווי ומרחיב על מטרותיו. השליחות נמשכת ארבעים יום, והמרגלים חוזרים עם דוגמאות לפרי הארץ: ענבים, תאנים ורימונים. המרגלים מוסרים את תוצאות המסע ומסקנתם היא שהארץ אכן טובה, אולם העם היושב בארץ חזק ואי אפשר יהיה לנצח אותם במלחמה. כלב, נציג שבט יהודה, מציג חוות דעת יחיד הפוכה. שאר המרגלים, עוברים להוציא את דיבת הארץ וחוזרים מהדיווח הראשון שהארץ טובה, ומודיעים שהארץ רעה מאד, ארץ אוכלת יושביה.

האירוע ממשיך בלילה שבו כל בני ישראל בוכים: יותר טוב למות במדבר, יותר טוב למות במצרים, ומנסים לחזור למצרים. משה ואהרון נופלים על פניהם, ואילו יהושע וכלב מנסים להציל את המצב, הם קורעים את בגדיהם ויוצאים בקריאה "טובה הארץ מאד מאד". פעולות אלו לא עוזרות והעם רוצה לרגום את ארבעתם באבנים. בנקודה זו מתערב ה': "וכבוד ה' נראה באהל מועד אל כל בני ישראל".

הדיבור של ה' הינו כרגיל רק עם משה (ובחלקו גם עם אהרון). ה' מודיע למשה כי בכוונתו להכות את כל העם בדבר ולהפוך את משה לראש העם החדש. שיחה דומה התנהלה בחטא העגל. בחטא העגל מופיע הביטוי "הניחה לי", בו נראה לכאורה כי ה' מבקש את רשותו של משה לכלות את העם. ביטוי זה לא מופיע בפרשתנו אולם צורת הפנייה למשה מראה כי גם כאן, למשה יש יכולות לשנות את המצב. משה לא מאבד זמן ופותח שוב באותם טיעונים מחטא העגל שעיקרם, מה יאמרו הגויים אם אחרי כל הנפלאות במצרים העם ימות במדבר. בשונה מחטא העגל, משה לא מזכיר כלל את זכותם של האבות, אברהם יצחק ויעקב. ההבדל ברור. האבות לא קיבלו את התורה ולכן בחטא העגל אפשר להזכיר אותם. לעומת זאת, האבות היו בארץ ישראל וגרו שם, ואזכור שלהם בחטא זה רק ידגיש את חומרתו. משה גם משתמש בשלוש עשרה מידות הרחמים. ותגובת ה' הינה "סלחתי כדברך".

על בני ישראל נגזרה תקופת ישיבה של ארבעים שנה במדבר. שנה אחת עבור כל יום של שליחות המרגלים. כל זה נאמר בין ה' למשה ואהרון, ובינתיים, שאר המרגלים, ממשיכים ומוציאים את דיבת הארץ. עונשם מיידי והם מתים במגפה. רק אז משה אומר את כל הדברים ששמע אל העם, והעם תופס את עצמו ומתאבל מאוד. למחרת באים אנשים ואומרים נעלה אל המקום. משה אומר להם שאי אפשר לעבור שוב את פי ה' ושהם ימותו במלחמה, אותם אנשים בכל זאת מנסים ונהרגים בידי העמלקי והכנעני.

המשך הפרשה עוסק בענייני נסכים (שמן ויין המלווים את הקורבנות), בתרומת חלה ובדיני שגגות. הפרשיות פותחות בפסוקים המכילים את הביטוי "כי תבואו אל הארץ" או "בבואכם אל הארץ" וכנראה באו כאן להראות שלא הכל אבוד והכניסה לארץ אכן תהיה.
לקראת סוף הפרשה מופיע סיפור המקושש. בני ישראל מוצאים איש מקושש עצים ביום השבת. דינו נגזר למוות בסקילה.

פרשת שלח כולה מסתיימת בפרשת ציצית, הפרשה המהווה את הפרשייה האחרונה בקריאת שמע. הציווי הוא לשים על כל בגד שיש לו ארבע כנפות (פינות) ציציות. מטרת הציצית היא לזכור את המצוות כל הזמן (בדומה למזוזה). שנזכה לקיים את מצוות התורה בשמחה ואהבה.

שבת שלום!

פרשת בהעלותך

צריך להתחיל מהסדר הפנימי, להאיר את המנורה בפנים, למצוא את המקום של כל פרט ולגלות את היופי שבו. צריך להגיע לאהבת הזולת, להתחבר עם השני, השלישי והרביעי, עד שכלל ישראל יהיו מחוברים באהבה ואחדות גדולה. צריך להתחיל ככה, בין שני חברים, ולתת לזה לגדול, להתפשט, ולהאיר את כל העולם. זה המסר האמיתי של המנורה וזה הכלל הגדול של התורה, "ואהבת לרעך כמוך". תכיר בחלק שלך ותכיר בחלקם של אחרים, תכבד ותוקיר אותם על חלקם המיוחד ובכך ב"ה נזכה לתקן את כל הפגמים, לזכות בדעת שלמה ולראות את האור הגדול מתגלה.

תכלית מעשה המנורה זה ללקט את כל החלקים של הבריאה. צריך ללקט את כל נשמות עם ישראל, להאיר אותן ביחד, באופן מדויק, אל מול פני המנורה העליונה שבעולם אצילות. הכהן הגדול שניגש לעשות מלאכה זאת היה צריך ריכוז גדול כדי לאחד את כל החלקים, כדי שבלב שלו עצמו לא יהיה פירוד. בלב של כל אדם יש מנורה. זה משל, איך שהמח של האדם זה המנורה שתאיר את הלב כמו שהמנורה של מעלה מאירה למנורה של מטה. אם יש בראש את התודעה של קדושת המנורה של מעלה, אז גם כל הדברים של הלב מוארים בהתאם. מה שמחזיר אותנו לעניין הפגמים שעשו דור המדבר בבחינת הדעת העליונה. כל אחד מאתנו צריך לשאוף אל הדעת השלמה, אל החיבור השלם. אצל כל אדם צריך להיות איחוד של כל החלקים, כי אם אצלו יש פירוד בין חלק וחלק זה פוגם בפעולה של המנורה כולה.

בכל פעם האדם שמדליק את המנורה, עושה את מעשה המנורה. הוא לא צריך את אותה מיומנות שהייתה לבצלאל ולמשה רבנו, כי יש לו את ההשראה מהמנורה הקיימת. הוא רק צריך להתחבר אליה והוא יכול לעשות מנורה שלמה שכוללת את כל מעשה הבריאה, במיוחד את כל נשמות כלל ישראל. הוא מגלה את המאור שבה, וכתוב שהמאור שבה מחזירו למוטב. למעשה, יש כאן שלוש מנורות: המנורה שלמעלה בשמיים, המנורה שעומדת במקדש ובמשכן, והמנורה של האדם עצמו שעושה את העבודה במנורה.
שנזכה לביאת גואל ולבניין בית המקדש. אמן.

הלכות שבת:

א. מנהג נאה הוא לקשט את שלחן השבת בפרחים ושושנים, ובמיני בשמים, לכבוד שבת, ובכדי לברך עליהם ברכת הריח ולהשלים ל"מאה ברכות" בשבת.
ב. אם בירך על הבשמים לפני הקידוש, וחוזר להריח בהם אחר ברכת המזון, אינו חוזר לברך, מאחר שהיו לפניו, ואין ברכת המזון חשובה הפסק אלא בענייני אכילה ושתיה.
ג. ש נוהגים לקחת שתי אגודות הדסים או שאר בשמים, ואומרים: "זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו".
ד. צריך לבצוע בשבת על שני ככרות בכל סעודה, זכר למן שנאמר בו "ויהי ביום השישי לקטו לחם משנה". ואחר שיברך המוציא יבצע מן הכיכר התחתון, וכדי שלא יהיה כעובר על המצות, יניח הכיכר התחתון קרוב אליו יותר מן העליון. וגם הנשים חייבות לבצוע על שני ככרות, כשאוכלות סעודות שבת לבדן.

פרשת נשא

דרכו של עולם ששני מנהיגים במקום אחד אינם מסתדרים, לא כן מצאנו אצל נשיאי ישראל כאשר הביאו את קרבנותיהם לחנוכת המשכן כל אחד ואחד ביומו, מתארת התורה שהביאו עגלה אחת, וביאר רבי עובדיה ספורנו, לאות אחווה ביניהם אשר בה יהיו ראויים שתשרה שכינה בניהם, זוהי גדולתם של גדולי ישראל שיודעים לעשות דברים יחד ולחיות בשותפות הדדית.

ומבאר הרמב"ן שבעגלות הביאו הנשיאים את הסולת, השמן והקטורת לקרבנם, ולכאורה היה כל נשיא יכול לטעון שאין לו מקום לדברי הנשיא חברו, והסולת והקטורת שלו תופסים מקום אחד בלבד בעגלה, אך אף על פי כן מתארת התורה שכל שני נשיאים הביאו עגלה אחת והיה מקום לשניים, וכשם שבעגלות הם יכולים לשאת בעול מקום לשניים, כך גם בהנהגתם נושאים מקום לשני נשיאים, וכל זה מפני האהבה ואחווה שררה בניהם.

חודש סיוון אשר בו ניתנה התורה מזלו תאומים, וכתוב לרמז לישראל שישתדלו להיות כאחים תאומים לשכון יחד באהבה ואחווה, כי מבלעדי אחדות ושלום אי אפשר לקיים את התורה.

"ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום…". משה רבנו מצווה את אהרון לברך את בני ישראל, ומסיים במילים: "וישם לך שלום", ללמדך שהעיקר הוא השלום. ואף האדם העשיר בהרבה נכסים אם אין לו שלום בביתו, הרי אין בידו מאומה. כי אם אין שלום, ברכה מניין. וכדברי חז"ל: "לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל, אלא השלום". שנאמר: "ה' עוז לעמו יתן ה‘ יברך את עמו בשלום…". והנה אהרון הכהן, אשר לו נאה ולו יאה השלום, וכמו שאמרו חז"ל

"הוי מתלמידיו של אהרון: אוהב שלום, ורודף שלום", שאותו ציווה הקב"ה, לברך את בני ישראל בברכת השלום. מובא במסכת כלה רבתי: "שמונים אלף בחורים קוראים בשם אהרון יצאו אחר מיטתו", והם היו מאותם הורים שרצו להתגרש, ואהרון עשה שלום בניהם. שעליו נאמר: "אוהב את הבריות ומקרבן לתורה". כי כל המטרה באהבת הבריות היא לקרבם לתורה. ודרשו חז"ל על אהרון הכהן, שמעלת השלום הייתה אצלו מעל הכל. ככתוב בפרשת סוטה: "איש איש כי תשטה אשתו ומעלה בו מעל…". היינו שאם אדם חושד באשתו שסטתה מדרכה, היה הולך לכהן וכותב על הקלף את שם ה' ומוחה אותו במים. אמר הקב"ה גדול הוא השלום ששם ה' שנכתב על הקלף ימחה על המים, בשביל להשכין שלום בין איש לאשתו. וה‘ יזכנו לאהבה ואחווה ושלום ורעות!

שבת שלום!

פרשת במדבר

קשר ראשון: שם הספר, ושם הפרשה "במדבר", נובע מן הדבר שהתורה מדגישה: "וידבר ה' אל משה במדבר סיני…", למרות שפשוט הוא שבכל הדברות, ה' דבר עם משה במדבר. תוספת מילת "במדבר" באה לרמז על הקשר בין המדבר לתורה.
קשר שני: מניינם של כלל ישראל מפורט בפרשת במדבר, הנקראת לפני מתן תורה. משום שמניין ישראל הוא כנגד מניין אותיות התורה. דהיינו, כל אדם מישראל מיצג אות אחת בס"ת, ובאישיותו הוא אמור לגלות לעולם, את חידושי תורה הגלומים באות שלו. וכפי שס"ת שחסר בו אות אחת פסול, כך כלל ישראל שחסר מהם אדם אחד ממנין השישים ריבוא, כביכול חסרה שלמות התורה. וכן מובא בזוהר הקדוש: "עד שהאותיות עולות לששים ריבוא, כחשבון בני ישראל, שהם י"ב ועולים לששים ריבוא, אף האותיות כך, כשהם מתמלאות עולות לששים". וכך הגיע למספר 600,000 בדיוק.

קשר שלישי: בפרשת במדבר נמנה שבט לוי לראשונה בתולדותיו, תפקידו המרכזי של שבט לוי הוא להורות את התורה לישראל. כפי שכתב הרמב"ם: "מפני שהובדל לעבוד את ה', לשרתו, ולהורות דרכיו ישרים, ומשפטיו הצדיקים לרבים. שנאמר: יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל". וכן כתב רש"י: מבן חדש ומעלה – משיצא מכלל נפלים, הוא נקרא שומר משמרת הקדש. וכן מצאנו שלכל אחד משבטי ישראל נקבע דגל, שצבעו היה כצבע האבן אשר על שמו בחושן. לעומת זאת לשבט לוי לא ניתן דגל, משום ששבט לוי מייצג את התורה שהיא שייכת לכל השבטים.

קשר רביעי: בחג השבועות ישראל היו מביאים את קרבן שתי הלחם, העשויות מחיטים. כאשר החיטים מבטאים את קבלת הדעת, שהיא התורה. וישראל נמשלו לחיטים לפיכך מנה אותם ה'. ודע, שבניגוד לכל עבודה אחרת, אין התורה צריכה כח גופני אלא חכמה ותבונה. כפי שנאמר: "ושמרתם ועשיתם כי הוא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים, אשר ישמעון את כל החוקים האלה ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה" .

בעניין זה מספרים על חסידים שנסעו ברכבת, והגבאי הכין עבורם לאכול דגים מלוחים, חתך הגבאי את ראשי הדג, עטפם בחתיכת נייר ע"מ לזרקם. ראה אותו גוי אחד, ושאל אותו לפשר מעשיו: מה אתה עושה עם ראשי הדג? ענה הגבאי: ודאי ידוע לך, שאנחנו היהודים חכמים גדולים וחכמתנו באה לנו כתוצאה מאכילת ראשי הדג. שאל הגוי: אם כך אתה מוכן למכור לי אותם? אמר לו הגבאי: בבקשה, תן לי מאה דולר לכל ראש. שמח הגוי על המציאה וקנה את כל ראשי הדג, ומיד החל לאכול ראש דג אחד בעוד עצמות הדג בין שיניו. פנה הגוי אל הגבאי ואמר לו: איזה טיפש אני. במקום לקנות ממך ראש דג במאה דולר, יכולתי לקנות אצל הדייג דג שלם בעשרה דולר! ענה לו הגבאי: הוא אשר אמרתי לך, מאכילת ראש דג נעשים חכמים, אתה רואה בעצמך שמאכילת ראש הדג נפקחת…

שבת שלום!

פרשת קדושים

"ונתן אהרון על שני השעירים גורלות גורל אחד לה' וגורל אחד לעזאזל…". מסבירים המפרשים: שני השעירים מובאים ביום הכפורים לבית המקדש, שניהם שווים במראה, בקומה, בדמים, ולקיחתן כאחד. והנה בא הכהן הגדול מטיל גורל, שעיר אחד לה' ושעיר אחד לעזאזל, מכאן ואילך נפרדות דרכיהם, השעיר אשר עלה עליו הגורל לה', עולה לקורבן, שוחטים אותו בקדושה ובטהרה, הדם הניגר ממנו נאסף לתוך כלי ומובא אל תוך קדשי הקדשים, שם מזים אותו בין הבדים, על הפרוכת, על מזבח הזהב, הבשר ופרשו נשרפים באש מחוץ למחנה במקום טהור.

השעיר השני אינו עולה לקרבן, הוא "יעמוד חי". אילו היה שעיר זה בעל מחשבה, יתכן שהיה שמח מאוד על שנפל בחלקו להישאר חי, ולא להישחט ולא להישרף. אילו היה שעיר זה עורך השוואה בין מצבו לבין מצב רעהו השחוט, היה מתמלא גאווה, שהוא נשחט והוא לא. ועוד שהוא מובל אל מחוץ ירושלים, והיה שמח, רגע השיא כאמור היה הרגע שהיו מעלים אותו על הצוק כדי לשלוח אותו כשעיר לעזאזל, הוא לא היה מתגאה על חברו שהובל לשחיטה, והיה באמת מגלה מיהו המאושר האמיתי.
תיאור זה יכול להוות ביטוי לעניין הבחירה החופשית, שתי דרכים שוות פתוחות בפני כל אדם מישראל, דרך האחת היא דרך תורה ומצוות, היא מובילה לקדושה. הדרך השנייה היא דרכם של אלה החיים חיי חולין והם מלאים תאוות ואהבת חיי העולם הזה, ורחוקים מלימוד התורה וקיום המצוות. הדרך הראשונה אמנם דורשת קורבנות, ויתור, הגבלות שונות, אך הכל כדאי כדי לשכון במקדש ה'. לעומתם, אלה שבחרו בדרך של פריקת עול ותאווה, אמנם נדמה להם שיש להם חיים חופשיים, אך סופם רע ומר.
הבאת שני השעירים האלו ביום הכיפורים מלמדים אותנו על המאבק הנצחי המתחולל בקרבו של כל אחד ואחד מאתנו, יצר הרע, ויצר הטוב. שנזכה לעמוד בגבורה במלחמות היצר, ולעלות במסילה העולה בית ה'.

הלכות ומנהגי העומר
* אין הנשים בכלל איסור התספורת בימי העומר.
* מותר לגזוז ציפורנים בימי הספירה.
* מי שנזדמן לו להיכנס לדירה חדשה בימי הספירה, מותר לו להיכנס ולדור בתוכה, ואין להקפיד לדחות כניסתו עד אחר ל"ג לעומר, ואפילו בדירה לשם הרווחה. וכן רשאי לסייד ולצבוע הדירה, או לעשות טפטים לנוי בימי הספירה, בטרם יכנס עם משפחתו לדירה. ויכול לעשות סעודה של חנוכת הבית בימי הספירה, ויאמרו שם דברי תורה, והלימוד של חנוכת הבית, שאז הוא סעודת מצווה, וכל שכן בארץ ישראל שהיא מצווה מצד עצמה. ויכול לברך שהחיינו בימי העומר על כניסתו לדירה החדשה, בלבישת בגד או פרי חדש, אולם בעת חנוכת הבית אין לשמוע שירים מכלי שיר, אף מטייפ, עד ל"ד בעומר.
* אין אומרים וידוי ותחנונים ביום ל"ג בעומר, ונהגו להשמיע כלי שיר בניגונים ושמחה ביום זה, לכבוד ההילולא של רשב"י.

פרשת השבוע

קוראים יקרים, כתוב בפרשה: "ואם דל הוא ואין ידו משגת…". ישנם אנשים המודדים את מצבם הרוחני על פי השוואה לחבריהם, תוך התעלמות מן המדרגה הרוחנית הגבוה אליה יכולים היו להגיע, אילו אמצו את כל כוחותיהם.
כאשר עשיר מביא קורבן עני אינו יוצא ידי חובה, רק הדל אשר אין ידו משגת די לו אם יביא שתי תורים או שני בני יונה. אדם שבאפשרותו להביא קרבן עשיר חייב להביא דווקא בהמה. חובתו של האדם נמדדת דווקא על פי יכולתו, כך גם דינם של בני האדם בנושא קיום המצוות, כל הגדול מחברו נתבע יותר לעבוד את ה' בשלמות.

לפיכך נדרשים תלמידי חכמים לעבוד את ה' בדקדוק ובזהירות יתרה, בהתאם לחכמתם ומדרגתם. מסופר שפעם אחת התלונן אחד מבני ביתו של "החפץ חיים" מדוע צריכים הילדים ללבוש בחג את בגדיהם הישנים, ואילו השכן ממול מלביש את בניו בבגדים חדשים? השיב לו ה"חפץ חיים", אנו הלא זכינו שאנחנו מגדלים את ילדינו לתורה, ועלינו להודות ולהלל את ה' יתברך על כך, לא כך שכנינו , שהוא עצמו אינו בן תורה, אז לפי משורת הדין לפחות שבניו יתלבשו בבגדים חדשים.
מפרשים גם את הפסוק: "קרוב ה' לנשברי לב…". העני מהלל את הקב"ה כמה פעמים ביום, אפילו אם ה' ממציא לו רק מעט לחם. העשיר לעומתו תולה את הצלחתו ועושרו בכישרונותיו ושוכח כי מאת ה' הייתה זאת.

המשך הלכות פסח:

• אף על פי שמהדין מותר להזמין פועל גוי לתקן איזה דבר בביתו בימי הפסח, הגם שהוא מביא עמו פרוסות חמץ, ואינו זקוק להוציאו מהבית עם החמץ שבידו, מכל מקום ראוי להימנע מזה כדי שלא יתפזרו פירורים במאכלו. ועל כל פנים אסור לאכול בשלחן אחד עם עכו"ם האוכל חמץ, דכיון שהחמץ היתר בכל השנה, יש לחוש שיאכל מהחמץ.
• מי שנתן שאור בעיסה בפסח, והעיסה החמיצה, נחשב כעבר על לאו שיש בו מעשה, ולוקה.
• חמץ שנתפש או נסרח קודם זמן איסורו, ונפסל מאכילת הכלב, או שחרכו ושרפו באש עד שנפסל מאכילת הכלב, מותר לקיימו וליהנות ממנו בפסח. לפיכך מותר לכתוב בחול המועד פסח בדיו אף אם ידוע שנתבשל עם שכר שעורים, וכן מותר להשתמש בספירט מפוגל להסקת מכונת בישול (פרימוס), ובלבד שיקנה אותו קודם פסח, כדי שיהיה בטוח שנפסל מאכילת הכלב קודם זמן איסור החמץ.
• וכן מותר לצחצח נעליו בחול המועד פסח במשחת נעליים אף אם יודע שיש בה תערובת חמץ, אך יקנה אותה קודם פסח. וכן מותר ללבוש כובעים שמדביקים אותם בבצק מבפנים, הואיל ונפסל החמץ מאכילת הכלב קודם זמן איסור החמץ.
• כורכי ספרים מותר להם להדביק הניירות בבצק או בעמילן חמץ אפילו בערב פסח, קודם זמן איסור החמץ, ומותר לקרוא בספרים הללו בפסח.
• סיגריות שיש לחשוש שמדביקים אותם בחומר שיש בו חשש חמץ, הואיל ונפסל מאכילת הכלב, וגם אינו ניכר כלל, יש להתיר לעשן אותם.

פרשת השבוע – פרשת שמיני

בגמרא ראינו אין ספור פעמים שבעת צרה גוזרים על הציבור תענית, ומוצאים את התיבה לרחובה של עיר כדי שיתביישו מעונותיהם, דברי חז"ל אלה טופחים על כל פני אלה הנוהגים לטפול כל אשמה על חבריהם, הרי אם כל אחד ינהג כך מה תועלת תהא בתענית ובהוצאה התיבה?

וכאשר ראה אהרון שלא ירדה שכינה לישראל, הצטער ולא תלה את זה באחרים, והאשים רק את עצמו, עד בושת. מכאן עלינו ללמוד ולהתעורר לכל הפחות, ולדאוג בכל צרה שמא "ידנו שפכו את הדם הזה", לחשוש שאילולא חטאינו לא הייתה באה הצרה על הכלל, ואף אם רואים אנו בעיננו אחרים שחטאו בל נמהר לתלות האשמה בהם, שמא "שלי גדול משלהם".

ומכאן גם חיזוק נפלא לאדם העומד בפני ניסיון, יחשוב שאם יחטא בסתר בחדרי חדרים, הלא יגרום בזה נזק גדול ברוחניות ובגשמיות לכל ישראל, ובפרט לבני מקומו.
ברוחניות כיצד? ע"י תסור סייעתא דשמיא השומרת מחטא ומעבירה. בגשמיות כיצד? במעשיו מביא ייסורים וצרות על הכלל, והקולר לא יהיה תלוי בצווארו.
ישנו משל מתפללי בית כנסת עניים ראו בכל שנה את בית הכנסת של העשירים שהיו שמחים בשמחת תורה, לוגמים יין, ושמחים מאוד. נתקנאו בהם, ואמרו איך גם אנחנו נוכל לחלק ככה יין לכולם ולשמוח? הציע הגבאי של בית הכנסת, שכל שבת כל אחד יביא כוס יין ונמלא חבית שתוצב בפינה בבית הכנסת, כך עד שמחת תורה החבית תתמלא ביין וכולנו נוכל לשתות לשכרה.

כך כל שבת היו מביאים כוסות, שפכו אותם לחבית וחיכו לשמחת תורה, וכשהגיעו לזמן השמחה והריקודים פתחו את החבית, ונדהמו לגלות חבית מלאה מים.
הסתכלו באי בית הכנסת אחד על השני, והבינו מיד, כל אחד אמר לעצמו אם כולם יביאו יין, ורק אני יביא כוס מים, לא יקרה כלום, אך לא ידעו שכולם חשבו אותו הדבר ובסוף קיבלו חבית מים.
הנמשל, כולם יודעים שצריך לעשות מצוות ולתקן את המעשים הרעים, אך כל אחד מצפה שאחרים יתחילו במצווה, ואחרים יתקנו, ובינתיים הם לא עושים מאומה.
אם רוצים שכל העולם יתוקן עלי לדאוג בראש ובראשונה שאני יהיה כאן, אני ידאג לתיקון הזה, ואם כולם יחשבו כך, נוכל לקבל עולם מתוקן במעשים ומידות.

שבת שלום!

פרשת השבוע – פרשת פיקודי

אמר משה: "יודע אני שישראל רוגנים הם, שעושה להם חשבון מכל מלאכת המשכן והוא נותן להם חשבון על כל דבר ודבר לזהב ולכסף ולנחושת…". ולמה התחשבן איתם? ששמע משה את ליצני הדור שאמרו אדם שנתמנה על מלאכת המשכן על ככרי כסף, ככרי זהב, לא יהיה עשיר?

אמר להם משה, משנגמרה מלאכת המשכן אני נותן לכם חשבון, "אלה פקודי המשכן", עד היכן מגיעה ההסתה של היצר הרע, שמשה רבנו אדון כל הנביאים, אשר הוציאם ממצרים, קרע להם את הים, ונתן להם את התורה, דיברו וחשדוהו בנטילת ממון בלתי כשר. עד כדי כך היצר מפטם את האדם במחשבות שקר.

לכן העצה והתרופה להינצל ממחשבות היצר ולבל התפס ברשתו היא, שימלא אדם את מחשבתו בדברי תורה ויפנה ליבו מכל דבר אחר, ואז יעזרנו הקב"ה בתחבולות יצר הרע לבל נטעה ונלך שולל אחר שיחה קלה של היצר הרע.

הלכות ומנהגי חודש אדר:

• בימי מרדכי ואסתר נקהלו היהודים ב י"ג אדר לעמוד על נפשם מפני אויביהם ושונאיהם, והיו צריכים וזקוקים לרחמים לבל יוכלו אויביהם לשלוט בהם, ועמדו בתפלה ובתחנונים וישבו בתענית באותו יום, כשם שמשה רבנו ביום שנלחם עם עמלק עמד בתענית ובתפלה, וגבר ישראל. והשי"ת אלקי אבותינו שמע תחנתם וקיבל תשובתם ותעניתם ברצון, וביום אשר שברו אויבי היהודים לשלוט בהם, ונהפוך הוא, אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם, והרגו היהודים בשונאיהם שבעים וחמשה אלף איש, מלבד מה שהרגו בשונאיהם בשושן הבירה, ולא נפקד מאתנו איש, כי לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחי אמר ה' צבאות. ולכן נהגו בכל תפוצות ישראל להתענות ביום זה בכל שנה ושנה זכר לנס שנעשה להם. וצום זה נקרא "תענית אסתר" וכאשר קיימו על נפשם ועל זרעם דברי הצומות וזעקתם, כלומר, שכשם שקבלו עליהם לעשות את ימי הפורים, כימים טובים, כך קבלו עליהם דברי הצומות וזעקתם, כלומר לעשות תענית בי"ג באדר בכל שנה ושנה.

• יום י"ד וט"ו באדר אסורים בהספד ותענית, בכל מקום, בין לבני הכרכים העושים פורים ביום ט"ו לבד, בין לבני עיירות העושים פורים י"ד בלבד.
• מעוברות ומניקות פטורות מלהתענות בתענית אסתר.

פרשת ויקהל

לעומת זאת, מי שחושב שההצלחה תלויה בריבוי ההתעסקות במלאכה, הוא בוודאי מוטרד כל הזמן מן המחשבה שחיוב שמירת השבת מצמצם את אפשרויותיו לעסוק בפרנסה, לאדם כזה קשה מאוד לשמור את השבת, לכן בא הפסוק ואומר: "ששת ימים תעשה מלאכה…", כלומר אל תעלה בדעתך שאתה הוא זה שעושה את המלאכה, אלא הברכה מאת ה' ומלאכתך כאילו נעשית מאליה. וכשאדם רוכש לעצמו את ההבנה הזאת, רק אז הוא יכול לקיים את המשך הפסוק: "וביום השביעי יהי לכם קודש שבת שבתון לה'…".

לאכילת דגים בשבת יש הרבה רמזים, ואחד מהם הוא שהדגים ניזונים מבליעת דגים אחרים קטנים מהם, הדג הגדול רודף אחר הדג הקטן וכשהוא משיג אותו הוא בולע אותו, לפי זה כשפותחים את הדג היה צריך לראות את הדג הבלוע מונח כשראשו מכוון לזנב הדג הגדול, וראה איזה פלא, הדג נמצא בדיוק הפוך כשראשו לצד ראשו של הדג הבולע, למדים אנו מכך שאמנם הדג הגדול רודף אחר דגים קטנים כדי לבלעם, אולם בסופו של דבר הוא ניזון מאלה שהקרה הקב"ה לפניו, הדגים אשר שטו לעומתו וכאילו במקרה נכנסו לפיו, הם היו טרף לשיניו.
וזה מה שחכמים אמרו לנו, אל לאדם לדאוג לפרנסתו בשבת, שכן הקב"ה הוא מזמין פרנסתו של אדם, ולא זאת בלבד ששמירת השבת אינה גורמת הפסדים לאדם, אלא מהווה סגולה להצלחה, מי שאינו שומר כהלכתה עלול להפסיד גם את מה שיש לו.
אמר החפץ חיים: אם אתה רוצה ששת ימים תהיה לך פרנסה, תשמור את השביעי, ולא, גם בשאר השבוע לא יהיה לך במה לעבוד.

הלכות קידוש:
א. לאחר תפילת ערבית ימהר לילך לביתו לקדש, שמצווה להקדים לקדש את היום, וכל הזריז הרי זה משובח. ולכן לא יתעכב בשיחה עם המתפללים, אלא יזדרז לביתו כדי לקדש. ויש נוהגים לברך את הבנים קודם הקידוש, ויש הנוהגים כן אחר הקידוש, ונכון לנשק את ידי אביו ואמו אחר הקידוש.
ב. מצוות הקידוש בליל שבת צריכה להיות קודם נטילת ידיים לסעודה. וכמו שכתבו רב עמרם גאון, והרי"ף, והרמב"ם, ומרן השולחן ערוך. וכן פשט המנהג בכל עדות המזרח. והנוהגים ליטול ידיהם תחלה קודם הקידוש, עליהם לשנות מנהגם ולקדש קודם הנטילה לסעודה.
ג. מצוות עשה מן התורה לקדש את יום השבת בכניסתו בדברים. שנאמר, זכור את יום השבת לקדשו, כלומר, זכרהו זכירת שבח וקידוש. ומדברי סופרים צריך שתהיה זכירה זו על כוס של יין, וסמכו על מה שמצינו זכירה ביין, ככתוב: זכרו כיין לבנון.
ד. אף בקידוש של יום טוב, דעת רבים מהראשונים שהוא מן התורה, ואף על פי שהרב המגיד כתב שהקידוש בליל יום טוב הוא מדברי סופרים, והביאוהו האחרונים להלכה, מכל מקום רבים מהראשונים סוברים שהוא מן התורה כמו בשבת, וכן עיקר להלכה. ולכן אם חל יום טוב בערב שבת, ואין לו אלא כוס אחד של יין בלבד, יקדש על הכוס בליל יום טוב, ובליל שבת יקדש על הפת אם לא נזדמן לו יין בינתיים, שאין מעבירים על המצוות.