"אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל…". במדרש מובא למה נסמכה פרשת אתם ניצבים לקללות? לפי ששמעו ישראל מאה קללות, חסר שתיים חוץ מ-49 שבתורת כהנים, הוריקו פניהם ואמרו מי יוכל לעמוד באלו התחיל משה לפייסם, אתם ניצבים היום הרבה, הכעסתם למקום ולא עשה אתכם כליה והרי אתם קיימים לפניו (רש"י) .
כתוב בפרשה: "ובָאוּ עָלֶיךָ כָּל הַבְּרָכוֹת הָאֵלֶּה וְהִשִּׂיגֻךָ כִּי תִשְׁמַע בְּקוֹל ה' אֱלֹהֶיךָ…". לכאורה תיבת והשיגוך אינה מובנת, לשון זה נופל על מי שרוצה לברוח מדבר מסוים ורודפים אחריו ומשיגים אותו, וכי יש מי שיברח מברכות שצריך לרדוף ולהשיג אותו? אלא הנה לפעמים מוצאים בני אדם שמצליחים בעסקיהם למעלה מדרך הטבע, וכל מה שעושים ה' מצליח בידם, ואף אם עושים משא ומתן אשר בדרך הטבע מוכרחים להפסיד בו.
כתוב בפרשה:" כי תצא למלחמה על אויביך…". מסבירים המפרשים: האויב הגדול והמסוכן ביותר לאדם הוא היצר הרע, מפני שאיתו צריך לנהל מאבק ומלחמה מתמדת ללא היסח הדעת.
"וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְשָׁמַר ה' אֱלֹהֶיךָ לְךָ אֶת הַבְּרִית וְאֶת הַחֶסֶד אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ…".
לכולנו הרי לא חסרות צרות ובעיות בחיינו. לכל אחד יש את הדאגות שלו בעולמו. כולנו מבקשים מהקדוש ברוך הוא פה ושם את צרכינו
תשעה באב אסור באכילה ושתייה, רחיצה וסיכה ונעילת הסנדל ותשמיש המטה, ולילו כיומו לכל דבר. ואין אוכלים אלא מבעוד יום של ערב תשעה באב. ובין
קוראים יקרים, כתוב בפרשה: "שלח לך אנשים ויתורו את ארץ כנען…". שואלים למה נסמכה פרשת המרגלים לפרשת מרים, לפי שלקתה על עסקי דיבה שדברה באחיה, ורשעים הללו ראו ולא לקחו מוסר.
קוראים יקרים, בפרשה מדובר על החצוצרות: "עֲשֵׂה לְךָ, שְׁתֵּי חֲצוֹצְרֹת כֶּסֶף מִקְשָׁה, תַּעֲשֶׂה אֹתָם". חצוצרות זה מלשון צורות, הן נותנות צורה לדברים. ידוע מהמגיד ממזריט'ש, שחצוצרות זה חצאי צורות
קוראים יקרים, כתוב בפרשה: "איש כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר לה'…". מסבירים המפרשים על הפסוק: לעיתים אדם עושה מעשה מצווה גדולה לעין ערוך, אך בליבו פנימה מסתתרת כוונה לא רצויה של תאוות הכבוד. במעמד כל אנשי העיר מכריז אותו אדם על תרומה מרשימה ביותר שהוא נודב למטרת צדקה כלשהי. לכאורה המעשה נפלא, אך בכל זאת בספר דרכי מוסר נאמר שלא יעלה הדבר לפני הקב"ה בגלל הכוונות שנתערבבו בו.
קוראים יקרים, כתוב בפרשה: "וידבר ה' אל משה במדבר סיני באהל מועד…". התורה ניתנה באש, במים ובמדבר. ידוע שנמשלו דברי תורה למים, מה המים יורדים ממקום גבוה למקום נמוך, כך דברי התורה מניחים למי שדעתו גבוהה עליו והולכים למי שדעתו שפלה. מהסיבה הזו ניתנה התורה על הר סיני הקטן שבהרים דווקא, כדי להראות לנו שהתורה מתקיימת אצל הענווים.
קוראים יקרים, כתוב בפרשה: "ופניתי אליכם…". לעיתים אנו רואים שהרשעים הם אלו שמצליחים בעולם הזה, ואנו לא תמיד מצליחים להבין למה.
קוראים יקרים, כתוב בפרשה: "מועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קדש…". שואלים המפרשים: מה עניין שבת אצל המועדים? הקדימה התורה להזכיר את שבת לפני כל המועדים, השבת הקדושה היא יסוד לכל המועדים. וכשם שיציקת היסודות היא ראש וראשית לבניית כל בניין עליו נשען כל הבית, כך גם צריך להקדים את עניין השבת לשאר המועדים, שהשבת היא היסוד להם.
"ונתן אהרון על שני השעירים גורלות גורל אחד לה' וגורל אחד לעזאזל…". מסבירים המפרשים: שני השעירים מובאים ביום הכפורים לבית המקדש, שניהם שווים במראה, בקומה, בדמים, ולקיחתן כאחד. והנה בא הכהן הגדול מטיל גורל, שעיר אחד לה' ושעיר אחד לעזאזל, מכאן ואילך נפרדות דרכיהם, השעיר אשר עלה עליו הגורל לה', עולה לקורבן, שוחטים אותו בקדושה ובטהרה, הדם הניגר ממנו נאסף לתוך כלי ומובא אל תוך קדשי הקדשים, שם מזים אותו בין הבדים, על הפרוכת, על מזבח הזהב, הבשר ופרשו נשרפים באש מחוץ למחנה במקום טהור.
קוראים יקרים, כתוב בפרשה: "ואם דל הוא ואין ידו משגת…". ישנם אנשים המודדים את מצבם הרוחני על פי השוואה לחבריהם, תוך התעלמות מן המדרגה הרוחנית הגבוה אליה יכולים היו להגיע, אילו אמצו את כל כוחותיהם.
קוראים יקרים, כתוב בהגדה: "והגדת לבנך…". אמרו חכמים שהמספר לילדיו את ניסי ה' ביציאת מצרים, גם אצלו מתחזקת הידיעה על ידי שתספר באזני בנך, הרי שאתה ובנך יחד "וידעתם כי אני ה'".
קוראים יקרים, כתוב בפרשה: "זאת תורת העולה…". שואלים המפרשים, מדוע על חטאים שחוטא אדם במעשה באה קורבן חטאת, וקורבן העולה על הרהורי הלב? ויש להבין מדוע על עברה שבמחשבה מביאים עולה הנשרפת כליל, לעומת זאת על מעשי עברה מביאים חטאת אשר חלק ממנה אוכלים הכוהנים, היה צריך להיות ההיפך. אלא הקורבן בא ללמד את האדם מה התורה דורשת ממנו וכיצד עליו להתנהג בחיי היום יום. שונה הדרישה של התורה במה שנוגע למעשים ממה שנוגע למחשבות ולהרהורים
כתוב בפרשה: "ויקרא אל משה…". בעניין הקורבנות, בעבור מעשי אדם נגמרים במחשבה ובדיבור ובמעשה. ציווה הקב"ה כי כאשר יחטא ויביא קרבן יסמוך ידיו עליו כנגד המעשה, ויתוודה בפניו כנגד הדיבור, וישרוף באש הקרב והכליות כנגד כלי המחשבה והתאווה, והכרעים כנגד ידיו ורגליו של האדם, ויזרוק הדם על המזבח כנגד דמו בנפשו.
פרשת ויקהל כתוב בפרשה: "ששת ימים תעשה מלאכה…". מסבירים המפרשים שרק מי שמאמין באמונה שלמה כי הפרנסה מוקצבת לכל אחד מהשמיים, ואינה תלויה בכמות ההשתדלות
כתוב בפרשה: "בני ובין בני ישראל אות היא לעולם…". החפץ חיים המחיש במשל: כל אדם שיש לו חנות או בית מלאכה קובע שלט מעל דלת חנותו או בית מלאכתו, ובשלט זה הפונה לרשות הרבים, כתוב באותיות גדולות מהו בית המלאכה. שלט זה גם בא להגיד שבית מלאכה זה עדיין חי וקיים, וגם אם יסע ליום או יומיים השלט עדיין מעיד שהמקום קיים. אך אם יוסר השלט מעל העסק, הרי מעיד הדבר שבעל העסק העתיק משכנו למקום אחר, או סגר את העסק.
כתוב בפרשה: "ואתה הקרב אליך את אהרון אחיך…". מסבירים המפרשים: כשם שמנהיג בעל דרגה נמוכה לא יהיה כשיר להנהיג דור של בעלי דרגה גבוה ממנו, כך גם להיפך, אין המנהיג ראוי להיות עליהם לראש כאשר הוא בדרגה הרבה יותר גבוהה משאר בני דורו.
קוראים יקרים, כתוב בפרשה: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם…". האדם העומל בלימוד תורה זקוק ל"סיעתא דשמיא", ודבר זה אינו תלוי ביגיעה בלבד, שכן יתכן שאפילו התייגע ויתאמץ "ישכחם היצר ויעברם מלבו". השכל של האדם מתחדד אך הוא אינו משתנה, אם רוצים לזכות לקניין תורה אמיתי, צריכים לתת מקום לבורא עולם.
"כל אלמנה ויתום לא תענון…". קוראים יקרים, אנו למדים שהאיסור לצער בני אדם אינו מדובר רק על אלמנה ויתום בלבד, אלא נאמר לפי כל איש ואיש. עד היכן מגיע הגדר של הצער ומה חומרת האיסור?
כתוב בפרשה: "ויברכם ביום ההוא לאמור בך יברך ישראל…". המפרשים תהו במה נתייחדו אפרים ומנשה מכל שאר השבטים, עד שזכו להיות סמל ודוגמא לילדי ישראל, בכל הדורות? מסבירים: מכל השבטים רק מנשה ואפרים נולדו ונתגדלו במצרים שהייתה ידועה בטומאתה, בביתם היו תמיד שרים וחרטומים, כמקובל לביתו של משנה למלך, שם בארץ נוכרייה, הרחק מארץ ישראל הקדושה, הרחק מאבותם, שהו במשך שנים ארוכות. שלא כן עשרת השבטים שגדלו והתחנכו בביתו של יעקב אבינו, וכשעלו לארץ ישראל מחרן, זכו להיות בצוותא עם יצחק.
קוראים יקרים, כתוב בפרשה: "וישלח יעקב מלאכים…'". מסבירים המפרשים: בהתנהגותו של עשיו אנו מוצאים סתירה. מצד אחד הוא אינו מתפעל כלל מן המלאכים שנשלחו אליו ע"י יעקב, ומצד שני אנו רואים שלאחר זמן נכנע ליעקב ונופל על צווארו ונושק לו
קוראים יקרים, כתוב בפרשה: "ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה…". שואלים מדוע התורה הזכירה את היציאה, הרי היה מספיק לומר וילך יעקב חרנה? ישנן שלוש אפשרויות ליציאת אדם ממקום: עיקר תכלית העקירה היא היציאה מן המקום. המטרה העיקרית היא להגיע אל המקום שאליו הוא הולך. גם היציאה וגם ההליכה אל מחוז חפצו חשובים לו במידה שווה.
קוראים יקרים, כתוב בפרשה: "ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו…". שואלים המפרשים, איך יתכן שיצחק לא הכיר את עשיו והרי דרך חכמים שיודעים לעמוד על טיבו של אדם, וק"ו כשמדובר בבנו, ואף שכתוב "ותכהינה עיניו מראות". הרי בוודאי רבקה סיפרה לו על מעשיו הרעים.
קוראים יקרים, כתוב בפרשה: "ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים…". שואלים המפרשים מה העניין שדיברו על יופייה הרי עיקר שבחה של שרה הוא מעשיה הטובים? שהרי יופי הוא מתנת האל ולא תלוי הוא באדם, ואילו מעשים טובים תלויים באדם.
קוראים יקרים, כתוב בפרשה: "וירא אליו ה' באלוני ממרא…". שואלים המפרשים מדוע העדיפה התורה להעצים ולהאיר דווקא את מצוות הכנסת אורחים אצל אברהם אבינו? התורה מלמדת אותנו עיקר גדול בקיום המצוות, לעיתים קורה שכאשר צריכים להושיט עזרה ממצוקה כלשהי, אנשים רבים מתחמקים מלהושיט יד ולעסוק במצווה. לכל איש תרוץ וסיבה משלו מדוע אינו יכול לסייע כרגע או בכלל.
קוראים יקרים, כתוב בפרשה: "לך לך מארצך…". אנחנו לומדים שכאשר אדם מחפש דבר מה וטורח עבורו ומשתוקק אליו, הדבר מתחבב בעיניו. אילו הדבר היה בא בהיסח הדעת ובלי תשוקה להשגתו, לא היה חביב בעיניו. מכאן יש ללמוד לעניין לימוד התורה. ירא שמיים המשתוקק מאוד להבין את אמיתות הדברים, ויגע ומשתדל להבינם, אז כשהדברים מתבררים לו ומבין אותם הם חביבים בעיניו מאוד. ידוע שדבר שעושה על האדם רושם הן שמחה והן עצב, נשארים חקוקים בזיכרונו של האדם לאורך זמן.