אסי עזר, שמחזיק מעצמו יו"ר איגוד קהילת הלהט"ב בארץ, או לפחות "דה פרזידנט", הקריא מעל במה במצעד הגאווה בתל אביב טוקבקים על המצעד. אחד מהטוקבקים היה עדין ולא מטנף, טוקבק בו מישהו אמר כי קשה לו עם ההתערטלות של חלק מהצועדים. דבר לגיטימי. עזר "הנשיא", אסי, לא וייצמן, לעג לו ואמר: "נשמה, נתסדר בלעדייך"… וכל יתר הנוכחים פרצו במחיאות כפיים ובצרחות הסכמה. לא מר עזר, דווקא אתם כן צריכים אותו ואת שכמותו. כי הרי הגאווה לא נועדה רק למי שצועד, אלא גאווה ללגיטימיות גם עבור מי שאינו חלק מהקהילה. דווקא את אלה אתם צריכים לקרב. לא להרחיק.
אל תקראו לי חשוך, באמת שלא. אני בעד לתת לכל אדם לעשות כרצונו כל עוד הוא לא מפריע לאחר. יענו לי. מי שרוצה להיות הומו שיהיה ומי שרוצה להיות לסבית גם יכולה, וזה כולל את כל מי ומה בכל הגדרה. אני לא נגד משפחה בהרכבים שונים, כל עוד לילדים טוב. יכולה להיות משפחה רגילה של אבא ואמא והילדים יסבלו, ויכולה להיות משפחה של אבא ואבא והילד יחיה מעולה. בחיי גם לא צריך לשאול אותי. אני בגילי ואחרי מה שעברתי בחיי, לא שופט אף אחד. למה מי אני?
אבל (תודו שידעתם שיבוא אבל)… מצעד הגאווה בתל אביב לא עבר בשקט גמור מבחינתי. דווקא אחד כמוני שקל לשכנע אותו שזכותם לצעוד, דווקא לי גרמו חלק מהצועדים לחשוב פעמיים. אני בעד שיצעדו, אבל איפה עובר הגבול של הפרובוקטיביות? האם להתערטל זו גאווה? האם קהילת הלהט"בים היא רק מה שקרה בתל אביב? המוחצנות המוגזמת? האם זה מה שהקהילה הזו רצתה להראות? שאנשים בחלקם מסתובבים נטולי בגדים? (והיה עוד קיצוני מזה) באמת? זו גאווה? אם זו הגאווה, היא מאוד חלקית בעיניי.
אני מכיר לא מעט אנשים שהם חלק מהקהילה, שהקימו בית ומשפחה. נשים שבחרו באישה אחרת והביאו ילדים וגברים שבחרו בגבר אחר ויחד מנהלים משפחה מדהימה. הם חיים את חייהם הנורמטיביים, כן, הנורמטיביים בעיניי. מגדלים את הילד שולחים אותו לגן, לביה"ס, לצבא, דואגים לו. זו הגאווה האמיתית. זוג מאותו המין שבנה לו יחד בית, שחי כמו שצריך. יש גם רווקים ורווקות כאלה שמנהלים חיים רגילים… וכן הם רגילים כמו שאני מנהל חיים רגילים. אנשים אלה לא יגידו את זה, אבל הם כל כך רחוקים מאותם אנשים שבחרו להסתובב בעירום במצעד או לעשות דברים קיצוניים בפרהסיה (ואחסוך את התיאורים). איפה הגאווה פה?
נחזור רגע לאדון אסי עזר, יו"ר של עצמו לענייני גייז. נחזור רגע לתשובה שלו. אסי עזר חגג בתשובה שלו את הרגע הבודד של המצעד. הוא שלח קיבינימט את אותו טוקבקיסט שרצה רק לשאול, להבין, להעז, להגיד משהו אחר. הרי את מה משמרת הקהילה בדיוק? את זה, את האחר, השונה. אז באותו יום הטוקבקיסט היה השונה. אז דווקא לקרב, לא להרחיק.
יתרה מכך, אם אני לא טועה עזר רוצה לחגוג כל רגע את העובדה שכל יום מיומות השנה קהילת הלהט"ב היא חלק מהחברה הזו, והיא אכן חלק מהחברה הזו. היא חלק מהחברה הזו ואין לה צורך להתחפש בקיצוניות, או אם נגזים כמו שחלק מהם הגזימו, לא ללבוש כלום בקיצוניות, או ללבוש מינימום שבמינימום. אם מר עזר רוצה לחגוג רק את הרגע, אז אין בעיה. קח את הרגע ותפסיד את היתר. קח את הרגע ותרחיק כל מי שחושב מעט אחרת, או חושב שמצעד גאווה זה העיקרון ולא מה לבשת בארון… או במקרה הזה מה לא לבשתם שיצאתם מהארון. אבל אם עזר ואחרים רוצים להיות חלק "מהמיינסטרים", הם אומנם לא צריכים את אישורי, אבל הם גם צריכים להבין שלמיינסטרים יש מחיר מסוים. במקרה הזה זה כולל גם קצת לכבד את מי שצועד לידך, לא במצעד אלא במיינסטרים היומיומי. להתערטל או לעשות דברים קיצוניים יותר בשם המצעד הזה, אין בו שום התקדמות לכיוון הנורמה החברתית, אלא בדיוק ההפך, הרחקה.
מה יזכרו ממצעד הגאווה בתל אביב? לא אלה שצעדו שם. לא אלה שעשו כרצונם. דווקא אלה שאליהם היה מופנה המצעד? אם יזכרו את העובדה שאנשים מספיק אמיצים לעמוד מאחורי המיניות שלהם, זו גאווה. אבל אם יזכרו את ההגזמה החשופה תרתי משמע של חלק אחר, אין פה אפילו חצי גאווה.
ומר עזר. תן חיבוק… ותמיד לקרב, לקרב לקרב.
