די כבר נמאס כבר. אני רואה אתכם גם רגע אחד אחרי שהקליק של המצלמה שלכם בנייד נגמר. רואה שחלק גדול מהרגע שמתקבע בתמונה הוא לא אמיתי, שלא לומר הכי שקרי שראינו, מצולם. לי זה נמאס. נמאס לי לראות כל הזמן אנשים שמעלים תמונות שלהם כאילו הם בשיא הכיף בחייהם, שזה באמת בלתי אפשרי לצייר תמונה קבועה בצבעים האלה הוורודים בואכה מסנוורים. די יש בחיים המון שחור והמון אפור…
פעם אחת אני רוצה לראות שמישהו יעלה תמונה שלו כשהוא עצבני, כשהוא רב, כשהוא מדוכא, כשהוא הוא עצמו. לא כשהוא אורח של עצמו לרגע, שלאחריו הוא חוזר להיות לפעמים אדם אחר לגמרי. העיקר מה יגידו השכנים… ויתר החברים אצלו, באינסטוש, בפייסבוש, בלא יודע באיזה ממוש… מושלם זה לא.
אז מי כמוני לא ירים את הכפפה שאני זרקתי לעצמי. ביקשתי בשבת האחרונה שאנשים יעלו תמונה אחת שלהם ברגע אמיתי, לא ברגע מאולתר. אחת. לא כזו עם שפתיים של סרט אנימציה, סטייל דונאלד דאק, או סרט הוליוודי עם רקע של האופק… תמונה שתאמת את השקר הווירטואלי. תמונה שלהם כשהם לא הכי ורודים משמחה. משהו שאיש לא יעשה. כולם החיים שלהם תותים, גם אם הם לא יודעים כמה עולה קילו כזה…
כמובן שאני התחלתי והעליתי תמונה שלי בשבת לבד בבית כשאני עם… המחשב והטלוויזיה, בלבד, שני ידידיו האמיתיים ולפעמים היחידים, בוודאי בשבת, של הגבר הגרוש. תמונה שיש בה הרבה מאוד כאב. מה לעשות. כי בשבת באמת אתה יודע מה מקומך בחיים. העליתי תמונה שהיא דוח מצב. רגע שלא נדווח עליו, כי מי רוצה לראות אותנו ככה. אנחנו רק הפי הפי ג'וי ג'וי (יענו שמחים ורוקדים כל הזמן. או לפחות עושים תמונה כזו…).
כתבתי שם שאני יודע שמעטים יגיבו בסימן שהם מסכימים, מעטים יותר יעלו תמונה, אבל כולם יהנהנו בליבם לאות הסכמה. וואלה צדקתי. לצערי צדקתי. חלק שחושבים כמוני הגיבו בכמה משפטים, היתר נאלמו ובעיקר נעלמו או בסדר הפוך כי הם מדברים רק בתמונה של שמחה, לא במילים של תיאור מצבם האמיתי.
הייתה תמונה אחת של מישהו מספיק אמיץ, שהעלה תמונה של הבן שלו רובץ על הספה כשהוא מבקש ממנו לעשות משהו יחד, והילד המתבגר, חוזר לנייד שלו על הספה. זה היה הכי קרוב לאומץ. אחרים שלחו הודעה בפרטי ואמרו לי שהם מבקשים שאני אמחק את הפוסט כי זה בעיקר פוגע בי. בי? אולי זה סודק להם את התמונה שלהם. אבל תרתי משמע.
תראו, טיפש אני לא. אף אחד לא רוצה באמת שידעו שהוא רב הרגע עם מישהו, קרוב או רחוק. שהחובות הרגו אותו, שהחיים עייפו אותו. אני מבין את זה. אף אחד לא רוצה להראות את האמת, סליחה, את מה שלא מצטלם טוב. אבל מה לעשות אנשים, החיים לא תמיד מצטלמים טוב. פעם כתבתי שהעולם הוא ריקני עם מצלמה. וואלה כמה זה נכון. תודו. תודה.
אבל מצד שני אני לא מבין את הצורך הבלתי נשלט להראות לכולם, משהו בסגנון: "הנה עכשיו טוב לי, עכשיו אני משחק את האיש המאושר בעולם. הנה תראו אותי. טוב לי. מה אתם לא רואים? הנה תראו תמונה כזו", או משהו כזה. אני באמת לא מבין את זה. מבין שלא צריך תמונה של דיכאון, אבל אל תעלו גם תמונה של פסטיבל, כי בנינו החיים שלכם הם לא כל היום פסטיבל, לפעמים יש גם סקנדל. אז פסטיבל מצטלם הרבה יותר טוב מסקנדל, אבל בכל זאת אולי תאזנו. כי בנינו אתם משקרים.
אתם לא משקרים אותי. אני כבר ילד גדול ומבין שהגברות שהעלו תמונה של עושות כיף במועדון או בבר, או אלוהי המצלמה יודע איפה, יחזרו הביתה לבד, עם עצמן, סליחה עם מכשיר כבוי שבו מצלמה שברגעים האלה, לא פותחת את עיניה לעולם (כי זה רגע חרא שתחלקו עם עצמכם בלבד), או לעולם (האמיתי) ברגעים האלה. זה יכול להיות רגע אחד אחרי שהעלו תמונה של "עושים פה חיים" וזה כולל אנשים בלי חיים.
אתם משקרים בעיקר את עצמכם, כי החיים אינם וירטואליים. החיים הם בשר ודם. החיים אינם גודל התמונה שאני מעלה שכולם יראו, אלא דווקא תמונה שאתם מסתירים מפני כולם. אז מה, התמונה של הבכאילו, פתרה לכם את הבעיה? לא. הקלה עליה? ממש ממש לא. אז מה כן? היא רק שלחה אתכם לרגע אחד של התעלמות מהמציאות. להתעלם מראשה המכוער של האמת שמיד ירים ראשו.
נכון, נכון, אין צורך לשלוח אותי לארכיון התמונות שלי, גם אצלי יש רגעים של "תמונות מאושרות" איפשהו ששמורות אצלי. גם אני לוקח חלק במשחק השקר הזה, כי גם אני חיה חברתית, אבל אני יודע בפנים עמוק, וגם לא כזה עמוק, שהתמונה הזו תישלח ליד עוד תמונות נוספות, בדיוק כמו אצלכם, בכדי להיזכר באושר הזה שלא היה, אצטרך לדפדף אחורה… אבל זה לצערי לא יקדם אותי אפילו לא צעד אחד קדימה…
