תישבעו ביקר לכם, נכון שאתם מתעצבנים על כלום, על שום דבר? על חצי עקיפה בכביש, על מישהו מסדרת 'אני רק שאלה', שלקח לכם את התור בבנק, או סתם אישה שנדחפה בסופר. כמה אנחנו עצבניים, כמה אנחנו מקצרים. את החיים הכוונה, בגלל זה. ואל תגידו אני לא. זה בדיוק אתם. כן. נו יש לכם רק שאלה? רק להירגע בבקשה אי אפשר לקרוא את הטור הזה בכעס. אל דאגה תהיה לכם הזדמנות אח"כ להעיף את העיתון בכינון ישיר לעבר אובייקט קרוב. ז'תומרת להתעצבן שוב בזמנכם החופשי.
אז אני רק אמשיך ברשותכם. כל הזמן אנשים מתרגזים על משהו. לפעמים נשבע לכם מתרגזים כי הם פשוט רוצים להוציא קיטור. הייתם פעם נניח במרכז שירות של חברה סלולארית. כמה פעמים שמעתם מישהו שמקבל סביבון ולא בחנוכה וצורח שהוא יעזוב והוא יחליף חברה? נו והחליף? איזה החליף ואיזה סלקום… נשאר כמו גדול. אבל העיקר צעק, פרק. תאמינו לי לפעמים שאני עצבני בא לי להיכנס נניח לחברת פלאפון, לצעוק שזה חרא של שירות ולצאת… ואני בכלל מנוי בפרטנר. אבל מה זה משנה, העיקר צעקתי.
כן, כי זה אנחנו ופה זה כבר לא כולל גזע, מין, דת, דעה וסתם צעקה… כולם מתעצבנים. בלי סיבה. כי מי צריך סיבה בכלל בשביל להוריד את הקריזה על מישהו אחר. רוצים סיבה, אין בעיה, נמצא כבר אחת כזו. באמת, בישראל חסרות סיבות לכעוס. ישראל זה כר פורה לעצבנים. נולדנו כאלה. ישראל היא בירת העצבניים של המזרח התיכון, או משהו כזה. בואו נסכם, רגועים אנחנו לא.
אבל בואו נעזוב רגע את הציניות. נשבע לכם שזה מקצר את החיים שלנו. זה מוריד לנו שנים באחוזים שאפילו מס הכנסה, עוד מישהו שאני נהנה לקלל על בסיס יומי ולהוריד עצבים, לא מעז לקחת לנו. תשאלו כל רופא מתחיל, אפילו וטרינר, מה קורה למי שמתעצבן, פשוט לא רק היום שלו הלך, הולכים לו החיים. הגוף שלנו משאיר לנו בכל צעקה "חשבונית", שהוא מבקש שנשלם במועד מאוחר יותר. ואנחנו משלמים, בבריאות. הגוף יקיריי רושם הכל.
כן, אני יודע שיש כאלה צדקנים מביניכם שעכשיו אומרים שהם לא מתעצבנים. זה בסדר, גם מעשן כבד אומר שהוא מעשן רק קופסא ומתכוון לפקט שלם ביום. ככה גם העצבניים. צועקים, נרגעים ואח"כ שוב חוזר חלילה עד הקריזה הבאה. יותר מכך, כשהאדם העצבני "טבעי", כן זה השם המדעי שהרגע המצאתי, רואה מישהו אחר כועס, הוא מיד נכנס לתפקיד "איש השאנטי באנטי", שזה יענו האיש הרגוע שמצקצק בלשונו ואומר שלא יכול להיות שככה מתנהגים, ולא משנה אם רגע לפני כן זה היה בדיוק הוא. עכשיו הוא בתפקיד המביט, האנתרופולוג. בקיצור החרטטן התורן. הלו, לפני רגע אתה נראתה ככה, גם את גברת, עם הרעש, העוויתות בפנים, הריר בקצה הפה והתנועות החדות והלא ברורות כאילו חיברו אתכם לכיסא חשמל. פשוט יש לכם הזדמנות לא נדירה לראות איך אתם נראים, כשאתם מתעצבנים, אז אתם משחקים את איש האו"ם הניטראלי. אום שמום.
ראיתי לפני כמה ימים, נשבע לכם בתור שלי לקופת הכרטיס הקרובה אל ביתכם, אישה בסופר שפשוט חיפשה עם מי לריב. מצאה? מה זה מצאה. מסכנה האישה האחרת, כבר לא היה לה לאן לברוח. אבל מה שהכי הטריד אותי הייתה העובדה שהאישה שצעקה לא נרגעה, גם אחרי שהצל של הנבוכה נעלם. זה היה בדי.אנ איי שלה. פשוט היא לא עצמה כשהיא לא עצבנית. אח"כ היא בטח הגיעה הביתה, צעקה קצת על הילדים, הרבה על הבעל ולבסוף אמרה שהם מוציאים אותה מדעתה ומוציאם ממנה את הרע. הלו, אם יצא ממך הרע, זה כי הוא שם.
אל תגידו לי שזו מדינה לחוצה כמו שאני אמרתי מקודם. אז מה, אם אמרתי זה נכון? זו לא מדינה לחוצה. זה האנשים שלחוצים. ואל תבלבלו לי את אזור המפשעה עם סיפורי "אנחנו מוקפים אויבים", המריבות שלנו והצעקות לא קשורות לא לחיזבאללה, לא לחמאס ולא איראן. הם קשורים, לבעל, לאישה, לשכנה ולאיזה סתם אדם, שכל אשמתו היא שהוא עמד ביניכם לבין אירוע שהרגע עברתם ותפקידו הוא לספוג את האשמה. וואלה, כמה פעמים אמרתם לעצמכם, שבא לכם להוציא את העצבים על מישהו. מישהו תמיד שם, גם הרגע.
ועוד דבר קטן רגע לפני שנפרד איש לעצביו. תגידו לי עם היד על הלב, או במקרה הזה נכון יותר על הפה, כמה מהמריבות שלכם אתם באמת זוכרים? אם מחר תצטרכו להיזכר על מה רבתם לפני שבוע, שלושה, חודש, שנה, חיים שלמים, האם תזכרו? ממש לא. אם זה היה חשוב לא הייתם זוכרים? בטח שכן. מה המסקנה שלי? סליחה, שלכם? שחבל על העצבים שלכם (למרות שחבל היא מילה שאומרים על משהו שנגמר, והעצבים לא נגמרים לעולם אין להם פג תוקף או תכולה. וחבל), שלפחות חצי מהמריבות ואיתן השי הנלווה – עצבים, היו מיותרות. אז תמשיכו ותתרגזו. סתם.
פעם מישהו לימד אותי ביפו, בשכונה, משפט שלעולם לא שכחתי: "מי שעושה רעש" כך הוא שח לי, האיש שכל השכונה פחדה ממנו, "אל תחשוש ממנו. תפחד מזה ששקט". האמת. צודק.
