ראיתם פעם שני עורכי-דין, שהאחד צועק ומתלהם, צולב את העדים בחקירה הנגדית, ומנסה להגיד את המילה האחרונה מול השופט, כדי להוכיח צדקתו. לעומת עורך דין אחר שמדבר נינוח, שקול, מכבד את העדים, את השופט ואת עצמו? האם בהכרח "כל הצועק צודק"?
ומה באשר לזוגיות? לא פעם קורה שאֵת השיח המכובד וההקשבה ההדדית מחליפים צעקות ועלבונות, כדרך להוכיח את הצד "הצודק" בויכוח.

תומר ולימור (שמות בדויים) הגיעו אליי, התיישבו ושתקו. כבר בשיחת הטלפון הבנתי את הסיבה לבואם: "אנחנו לא מצליחים לדבר בצורה נורמלית. כל שיחה מתחילה ונגמרת בצעקות". פתחתי את הפגישה שלנו במילים חמות על ההחלטה לעשות צעד לשיפור התקשורת בזוגיות שלהם, אבל הם היו עסוקים במבטים "עוינים" אחד כלפי השני. לא היה צריך הרבה כדי להגיע לרגע שבו תינתן להם "ההזדמנות" להראות לי את האינטראקציה הבעייתית שביניהם, את הדיבור המזלזל ואת חוסר הכבוד לתת לזולת לסיים משפט. "אם היינו בבית השיחה היתה עולה לטונים אחרים. לידך אנחנו מתביישים לצעוק", דאגה לימור לציין בפניי בכאב.

בואו נתחיל מהאגו. האדם, מעצם בריאתו מסתובב עם תחושה שהוא 'מרכז העולם' ודברים צריכים להתנהל כפי רצונו. עם השנים, בנאדם לומד להתחשב בסביבה (מי יותר ומי פחות). בשעת ויכוח המתח גובר והאגו תופס מקום, לא זו בלבד שאין הסכמה עם דעתו ורצונו, גם התחושה היא של חוסר כבוד וחוסר הקשבה לדבריו. האם זה מצדיק צעקות? בודאי שלא! אבל ישנם אנשים שאינם מצליחים להביע את הכעס, את התסכול ואת אי-שביעות רצונם, בצורה אחרת. מבחינתם, הצעקות הם קודם כל בבחינת "לשחרר קיטור".
אז אם באמת הכעס נובע מתחושה של חוסר הקשבה, אחד הדברים שיכולים להיות המפתח להרגיע אדם כזה, היא: ההקשבה. אם "הצעקן" ירגיש שמקשיבים לו ומבינים אותו, יתכן ולא יחוש כעס כל כך גדול ורצון להגביר את הקול ולשחרר תסכול. הקשבה היא מפתח לכל תקשורת בינאישית ולאו דווקא בזוגיות. להקשיב ולהגיד "אני מבין/נה אותך", היא לא בהכרח הסכמה!

נכון, בני זוג לפעמים יכולים להטריף את הדעת. לא מתייחסים, לא נענים לצרכים ולעתים אף מביעים חוסר אכפתיות, ואז יש תחושה שחייבים פשוט לצעוק כדי לקבל התייחסות. "עד שלא צועקים, אין התייחסות", אומר תומר. ואני משיבה לו (ולכם): "וכשאתם צועקים, זו ההתייחסות שאותה אתם מקווים לקבל בחזרה?".

זה רק נדמה שכשאדם צועק הוא חזק יותר ומצליח לקבל התייחסות. צעקות באות מתוך איבוד שליטה, מתוך חולשה וללא שיקול דעת הגיוני, וממילא גם התוצאה הפוכה לחלוטין ממה שאליה מצפים. שהרי, הדברים אינם נשמעים והצד השני עסוק בהתגוננות המתבטאת בכך שהוא אוטם את אוזניו, או בצעקות חוזרות כבומרנג. לכן, דווקא זה שנוטה לצעוק יותר, ישאל את עצמו: "מה מחליש אותי?", "איך אני יכול להשיג בדיוק את אותו דבר, בדרך אחרת?"
אגב, תומר ולימור? הם עברו אצלי תהליך של תרגול כיצד לדבר בצורה מכובדת, להקשיב לאחר וגם להתנצל כשצריך.
אני כאן גם בשבילכם.

בהצלחה!
שלכם, ריקי

לתגובות, שאלות, והתייעצות
riki.coach@gmail.com

054-5919824