ראשי / טורים / פרשת השבוע (דף 2)

פרשת השבוע

פרשת כי תבוא

נסביר דרך משל שהולכים הם למקום רחוק להביא סחורה ביוקר, ומוציאים עליה הוצאות רבות, ומביאים למכרה במקום שמייצרים את הסחורה הזאת, כמובן תימכר שם בזול, באופן זה כפי השכל מוכרחים להפסיד. ובכל זאת הקב"ה עושה סיבובים וסיבובי סיבובים ומרוויחים גם בזה, ונמצא הגם שהם בורחים מן הרווח והברכה, הנה הרווח והברכה רודפים אחריהם ובאים אליהם בשפע גדול עצום ורב. זה מה שמבטיח הקב"ה לישראל אם יעשו מצוותיו כראוי, ובאו עליך כל הברכות האלה וכל כך תהיה מוצלח שאפילו אם תברח מהם הם ירדפוך והשיגוך.
"יען כי תשמע בקול ה' אלוהיך כראוי…". מסופר על חוטב עצים שעמל קשה לפרנסתו. באחד הימים ביושבו לנוח מעט ראה לצדו רועה צאן ועדר עיזים לפניו, והנה אחד העיזים סטה מן העדר ונעלם. ויהי למחרת נשנה הדבר, חשב החוטב אלך ואברר את פשר הדבר, עקב אחר העז והבחין שהלך לאחת המערות ביער, אשר שם ישב דוב ללא רגליים, הדוב נהם והעז נכנס ישר לתוך פיו וישבע הדוב. הרהר החוטב אכן מעשה פלא הוא זה, ואם כן למה לי לחטוב עצים?

מי שהאכיל את הדוב יאכיל אותנו. מיד שב ליער אסף את כליו ושב לביתו לפליאת אשתו בראותו מוקדם, השיב מי שהאכיל את הדוב יאכיל אותנו, בשומעה זאת רגזה ואמרה האם נטרפה דעתך? ויספר לה את אשר התרחש ביער, ניסתה לשנות את דעתו והוא בשלו, מי שהאכיל את הדוב יאכיל אותנו. כעבור שעה קלה דפקו שני אנשים בביתם, ובקשו מהם לשכור את חמורם ליומיים, אמר החוטב לאשתו הנה משמיים מראים לנו שאין לדאוג על פרנסה. אך יומיים עברו והחמור לא הושב אליהם, אמרה אשתו ראה מה עשית עבודה אין, פרנסה אין, חמור גם אין, עוד מעט נמות ברעב. חזר בעלה ואמר מי שהאכיל את הדוב יאכיל אותנו.

האנשים אשר שכרו את החמור שודדים היו, פגשו אדם בדרכם שדדוהו והרגוהו, כשחפרו בור לקברו מצאו אוצר, ע"כ שכרו את החמור לשאת את האוצר ולחלקו ביניהם, טענו את האוצר על החמור, אך לא מהרו ללכת כי היו רעבים, האחד הלך לעיר לקנות אוכל והשני שמר על האוצר. זה שהלך לקנות חשב לעצמו, אני הוא שחפרתי את הבור ובזכותי נמצא האוצר ע"כ שייך הוא לי, אכניס רעל בלחם ואמית את חברי והאוצר יישאר בידי. ולעומתו שומר האוצר חשב, אני הרגתי את האיש ובגללי נמצא האוצר א"כ אחפור בור ואכסהו בשקים כשיבוא חברי ייפול בו וימות, ויישאר האוצר לי לבדי. וכך עשו, כאשר שב הראשון עם המזון הזמינו חברו לשבת על השק ומיד נפל ומת, וחברו ישב לאכול והנה אך טעם מהלחם נאנח מכאבים ומת גם הוא לעת ערב כשהרעב הציק לחמור, ואין מי שיכוונו לאן לפנות, שב על עקבותיו לבית חוטב העצים. כששמע חוטב העצים את חמורו נוער, מיהר לפתוח את החצר, האכילו ופרק מעליו את משאו, פתח את השקים ואורו עיניו השקים מלאים כסף וזהב, תכשיטים ואבנים טובות. רץ לאשתו ואמר מי שהאכיל את הדוב יאכיל אותנו… אנו רואים שכשאדם שומע בקול ה' ומשתדל במצוות כראוי, אזי ובאו עליך כל הברכות.

הלכות ראש השנה
א] יש נוהגים ללכת בערב ראש השנה לבית הקברות להתפלל על קברות הצדיקים ונותנים צדקה לעניים, וכן נוהגים לעשות התרת נדרים בבית הכנסת בערב ראש השנה ובערב יום הכיפורים, כדי להינצל מעונש נדרים שנדר בכל ימות השנה.
ב] מנהג יפה להסתפר ולכבס הבגדים בערב ראש השנה, וכן יש נוהגים לטבול במקווה טהרה בערב ראש השנה, ומנהג יפה הוא ומי שאינו יכול לטבול מאיזו סיבה שהיא, נכון שישפוך על גופו תשעה קבין מים שהם כשנים עשר ליטר וחצי ואפשר לעשות זאת גם על ידי מקלחת שיעמוד תחת הסילון של המקלחת כשהברז פתוח עד שישער שכבר נשפכו על גופו מים בשיעור תשעה קבין, וברור שאין הבדל בזה בין אם המים צוננים או חמים.
ג] ויש נוהגים להתפלל בראש השנה וביום הכיפורים בכריעה ובכפיפת קומה, וצריכים הם לזקוף קומתם כשמגיעים לסוף הברכות ולהישאר זקופים עד אחר שיתחילו מעט מהברכה הסמוכה, שאין לכרוע בסוף ובתחילת כל ברכה אלא רק במקום שתיקנו חכמים.

שבת שלום!

פרשת כי תצא

משל לשותפים בעסק שאחד מהם בדק ומצא ששותפו לעסק גונב ממנו. חשב הלה בליבו, את הנעשה אין להשיב, הוא לא יחזיר לי את הגנבה. אך אם לא אגיד לו כלום, ימשיך לגנוב אותי וגם זה איני חפץ. אם כך חייב אני להתעמת איתו.

גם במלחמה עם היצר הרע יש להתנהג כך, כי אם יעשה האדם חשבון נפש יום יום, יגלה שבכל יום התבזבזו לו שעות, וברכות שלא בירך, אם יתעלם ולא יעשה את החשבון נפש הזה, ימשיך ליפול יום יום. לכן אסור להשאיר את היצר הרע ללא השגחה, אלא יתקוטט עמו כדי שלא יפילו גם בעתיד.

ולכן אומרים חז"ל, נצחו מוטב, ואם לא יעסוק בתורה. זכות התורה תציל את האדם מן היצר הרע שלא יתגבר עליו, ומי שמחמת יגיעת התורה הקב"ה מסיר מעליו את היצר הרע. מכיוון שהוא מתיירא מהקב"ה אין מקום לפחד מהיצר הרע. ועוד דבר שיכול לעזור לנו לנצח את היצר הרע, שיזכיר לעצמו מידי יום את יום המיתה, שיצטרך לתן דין וחשבון על כל מעשיו ונמצא שכל ימיו בתשובה. וזה שכתוב בפרשה: "אם תצא למלחמה על אויבך…". אם אתה תצא למלחמה, אז משמיים יסייעו בידך.

דברי התעוררות מ"החפץ חיים" בעניין הזכרת יום המיתה לאדם כל הזמן, כי כשאדם הוא בבריאותו ובמיטבו שוכח את כל המוטל עליו, ויתכן ועוברים ימים שיורדים לטמיון, ולכן צריך להזכיר לעצמו שבימיו האחרונים, הוא חלש וגווע, ורואה שכוחותיו דלים, ופתאום הוא מבקש מה' הלוואי והיו לי עוד כמה ימים לתקן את מעשיי, וללמוד עוד תורה שתגן עלי מיום הדין הנורא. וכל זאת יתבונן האדם כשהוא בבריאותו, ויאמר לעצמו: "יבוא זמן שיהיה יקר לי מאוד, יותר מכסף וזהב, אז למה מבלה אני את זמני כעת לחינם?".

המשך מנהגי חודש אלול:
א. כתב מרן בשולחן ערוך: שליח ציבור (בפרט בימים הנוראים) צריך שיהיה הגון, ריקן מעבירות, ושלא יצא עליו שם רע אפילו בילדותו, וצריך שיהיה עניו ומרוצה לקהל, ומעביר על מידותיו, וקולו ערב, ורגיל לקרוא בתורה ובנביאים ובכתובים. וצריך שתהיה לשונו צחה לבטא את כל האותיות כתקנן. אבל אם קורא אות ח' כמו אות כ' רפויה, או אות ע' כמו אות א', ואות ק' כמו אות כ' דגושה, אין ראוי למנותו לשליח ציבור.

ב. ולכן ידקדקו אנשי הקהל והגבאים לחזור אחר שליח ציבור יותר גדול בתורה ובמעשים טובים, והיותר הגון שאפשר למצוא שיתפלל בימים הנוראים ולומר סליחות. ונכון שיהיה לפחות בן שלשים שנה, וכן התוקע בשופר ישתדלו שיהיה ירא שמיים ובן תורה.

ג . מלכתחילה אין למנות שליח צבור רווק לעבור לפני התיבה בימים הנוראים, ויש לחזר אחר שליח ציבור נשוי, והוא מבן שלושים שנה ומעלה. אולם אין זה לעיכובא. ולכן אם נזדמן חזן שהוא בן תורה, העוסק בתורה וירא ה', ואין לו שלושים שנה וגם אינו נשוי, ויודע להיות שליח צבור, ולעומתו יש איש פשוט ונשוי והוא למעלה משלושים שנה, ברור שהבן תורה קודם.

שבת שלום!

פרשת ראה

לכאורה ניתן לשאול: כיצד יכול היה משה להראות לישראל ברכה וקללה מוחשיים אשר אינם ניתנים לראיית העין? ועוד, מדוע לגבי הברכה קובע משה: "אשר תשמעו", ואילו לגבי הקללה דיבר משה בלשון ספק: "אם לא תשמעו"? לשאלות אלה משיב המדרש: "ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה", למה נאמר? לפי שנאמר: 'החיים והמוות נתתי לפניך הברכה והקללה', שמא יאמרו ישראל: הואיל ונתן הקב"ה לפנינו שני דרכים דרך החיים ודרך המוות, נלך באיזו מהם שנרצה, תלמוד לומר: 'ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך'.

משל לאחד שהיה יושב בפרשת דרכים והיו לפניו שני שבילים: אחד שתחילתו מישור וסופה קוצים ואחד שתחילתו קוצים וסופו מישור, והיה מודיע את העוברים ואת השבים ואומר להם: אתם רואים שביל זה שתחילתו מישור? בשתיים ושלוש פסיעות אתה מהלך במישור וסופו לצאת בקוצים, ואתם רואים שביל זה שתחילתו קוצים? בשתיים ושלוש פסיעות אתה מהלך בקוצים וסופו לצאת במישור. כך אמר להם משה לישראל: אתם רואים את הרשעים שהם מצליחים? בשניים ושלושה ימים הם מצליחים בעולם הזה וסופו לדחות באחרונה, שנאמר: 'כי לא תהיה אחרית לרע". כלומר, משה רע"ה הזהיר כל פרט מישראל בלשון יחיד: "ראה" שלא תטעה אחר מראית הבלי העוה"ז שתחילתו מישור וסופו קוצים, משום שישראל ראו במוחש את מעשי אבותיהם: כשהיו עושים את רצונו של המקום היה מבקש למהר את כניסתם לארץ, אך כיוון שקלקלו מעשיהם, טלטלם במדבר ארבעים שנה עד כלותם, לפיכך משה אמר לישראל: ראו את מעשיהם של הראשונים והפיקו לקח מאשר היה בסופם. וכל כך למה? כדי לזרזם שלא יחטאו כאבותיהם בכדי שיכנסו לארץ מיד.

משל למה הדבר דומה? לחולה שנכנס אצלו הרופא אומר לו: אל תשתה צונן ואל תשכב בטחב, בא אחר ואמר לו: אל תשתה צונן ואל תשכב בטחב שלא תמות כדרך שמת פלוני, זה זרזו יותר מכולם. מטעם זה נקט משה בלשון החלטית כשאמר לישראל: "את הברכה אשר תשמעו", דהיינו, חייבים אתם לשמוע! כפי שנאמר: 'ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך'. כלומר, ביצוע המצוות מתוך ראיה רוחנית היא מעלה גבוהה עם שכר גבוה, אך גם קבלת עול המצוות רק מתוך ראיה מוחשית או שמיעה אף הן גורמות לברכה, כמובא בגמרא: "מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה", לפיכך בברכה נאמר: "אשר תשמעו" בלבד. לעומת זאת לגבי הקללה משה רע"ה השתמש בלשון ספק ובתנאי, שנאמר: "והקללה אם לא תשמעו… וסרתם מן הדרך", דהיינו, דרך הקללה קיימת רק אם תקלקלו את מעשיכם בפועל ותנהגו בניגוד לדעת התורה ובניגוד ללקח ראית תוצאות העבר. דהיינו, אם גם לא תשמעו וגם תלכו בדרך שקלקלו אבותיכם רק אז תיצרו מצב של עונש על עצמכם, כמובא בגמרא: "מחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה".

שבת שלום!

פניני המוסר

"וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְשָׁמַר ה' אֱלֹהֶיךָ לְךָ אֶת הַבְּרִית וְאֶת הַחֶסֶד אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ…". פירש רש"י אם המצוות קלות שאדם דש בעקביו (מורגל בהם) תשמעון, וכן כתב רבינו בחיי דרשו חז"ל במדרש תנחומא בלשון עקב שהוא צווי לאדם להיות זהיר במצוות שהוא דש בעקביו, שלא יקל בהם. מכאן שישנם בני אדם שאינם זהירים במצוות שהן קלות בעיניהם, ודשים אותן בעקב וכבר גילו לנו חז"ל שעונש המצוות שאדם מזלזל בהן ודש אותן בעקביו בעוה"ב מסבבים אותו ביום הדין, שנאמר בתהלים "עוון עקבי יסובני".

אמר דוד המלך: ריבונו של עולם איני מתיירא מן המצוות החמורות שבתורה מפני שהן חמורות. אבל אני מתיירא מפני הקלות שמא עברתי עליהם מפני שהם קלות ואתה אמרת הוי זהיר במצווה קלה כבחמורה, לכך נאמר והיה עקב תשמעון.

ויש להבין מדוע חשש דוד המלך מן העברות הקלות יותר מן החמורות?
כיוון שעבירות חמורות, מאחר שהן חמורות נזהרים בהן מאוד ואין מתפתים כלל ליצר הרע, אך בעוונות הקלות מורה האדם התר וכשהיצר מפתה נשמעים לעצתו, וכיוון שכן עיקר מלחמת היצר הרע עם האדם היא בדברים הקלים, כי דרך הדברים הקלים יביאהו לדברים החמורים ביותר. כאשר מתערער אצל האדם מצווה קלה או מנהג, בהמשך תתערער אצלו כל התורה כולה ח"ו.

בהמשך הפרשה הקב"ה מזכיר את נושא גאוות ליבו של האדם, שכאשר מגיע לגדולה שוכח מאין הגיע ומי הביא אותו למקום זה. צריך תמיד לזכור שהקב"ה הוא שמעניק את הטוב לאדם.

הפרשה מסיימת בהבטחת משה לעם ישראל שבמידה וישמרו את מצוות ה' וילכו בדרכיו, הקב"ה ילחם את מלחמתם בכניסה לארץ האבות.

 

 

שבת שלום!

פרשת ואתחנן

ידוע המדרש שלאחר שגזר הקדוש ברוך הוא על משה שלא יכנס לארץ, משה התחנן אליו והתפלל 515 תפילות כמניין "ואתחנן". הקדוש ברוך הוא ציווה אותו שלא יוסיף להתפלל עוד על הדבר הזה, משום שאילו היה מתפלל תפילה אחת נוספת, הוא היה מקבל את רצונו. המדרש כאמור, ידוע ומפורסם מאוד. אבל השאלה היא האם אנו מתייחסים אליו כאל סיפור נחמד או שאנו באמת מנסים להוציא ולהבין את מה שהתורה האלוקית מנסה לומר לנו כאן?

לכולנו הרי לא חסרות צרות ובעיות בחיינו. לכל אחד יש את הדאגות שלו בעולמו. כולנו מבקשים מהקדוש ברוך הוא פה ושם את צרכינו, וכולנו גם נופלים מדי פעם לייאוש הרסני. צריך לזכור תמיד שלכל רצון שלנו יש את מספר התפילות המתאים להגשים אותו. אצל משה רבינו הייתה חסרה תפילה אחת בלבד כדי להגיע למספר המתאים (516). מי יודע כמה תפילות אנחנו צריכים על כל בקשה ורצון שצצים לנו ולאחר 4-5 תפילות בנושא אנו כבר מתחילים להתלונן שהשם לא שומע אותנו ומתייאשים.

דברים רבים מגיעים לנו בקלות, כי כנראה שמספיקה תפילה אחת קטנה כדי להגשים אותם. אבל מאוד יתכן שלא מעט דברים שאנו רוצים להשיג עולים תפילות רבות. אולי התפילות צריכות להיות גם אמתיות יותר שיוצאות מהלב. מישהו מאיתנו הגיע כבר ל-516 תפילות? ואולי אצלנו המספר אפילו גבוה יותר? על זה אנו אומרים בכל יום: "קווה אל השם, חזק ויאמץ לבך וקווה אל השם". לעולם לא להפסיק להתפלל, עוד תפילה ועוד תפילה, ובאיזשהו שלב נגיע לתפילה שתחצה את הקו המתאים וייתנו לנו מהשמיים את מבוקשינו. לא נדע שהתפילה הזו היא זו שתכריע את הכף לאחר כל התפילות שכבר העלינו למעלה. פתאום ללא כל התראה מוקדמת נגלה שהרצון מתגשם. ומי יודע… אולי התפילה המכריעה היא התפילה הבאה שלנו… אבל חשוב לזכור שגם אם לא, צריך להתחזק ולהמשיך להתפלל בכוונה ומעומק הלב עד שניוושע בע"ה. כי מובטח לנו שאם נמשיך להתפלל בעקשנות ובהתמדה, במוקדם או במאוחר נקבל את מבוקשינו.

הלכות שבת
א. אין קידוש אלא במקום סעודה, שנאמר: וקראת לשבת עונג, ופירשו חז"ל, שקריאת השבת (הקידוש) תהיה במקום עונג (הסעודה). לפיכך אם קידש על היין ולא סעד לא יצא גם ידי חובת קידוש. ואפילו סעד אחר כך בבית אחר לא יצא ידי חובת קידוש. והרי הוא כאוכל בלי קידוש, ולכן אם נאלץ לאכול סעודתו בבית אחר צריך לחזור ולקדש במקום סעודה שם.

ב. מי ששומע מחברו או שכנו את ברכת הקידוש על היין, וכיון לצאת ידי חובת קידוש, ולא סעד שם, לא יצא ידי חובת קידוש, ובכל זה אין הבדל בין איש לאשה.

ג. לפיכך השומע קידוש מחברו או משכנו הקרוב אליו, ואין דעתו לסעוד שם, אסור לו לטעום כלום, שהואיל ואינו יוצא בזה ידי חובת קידוש, הרי אסור לו לטעום כלום עד שיקדש במקום סעודתו. אבל העומד בביתו ושלחנו ערוך לפניו ושומע הקידוש משכנו, ונתכוון השומע לצאת, וגם השכן המקדש נתכוון להוציאו, יצא ידי חובת קידוש, כיון שסועד במקום ששמע הקידוש.

שבת שלום!

הלכות ומנהגי יום תשעה באב

תשעה באב אסור באכילה ושתייה, רחיצה וסיכה ונעילת הסנדל ותשמיש המטה, ולילו כיומו לכל דבר. ואין אוכלים אלא מבעוד יום של ערב תשעה באב. ובין השמשות שלו אסור כיום הכיפורים. אם קיבל עליו בפירוש בשפתיו שלא לאכול אחר סעודה המפסקת, אסור לו לאכול יותר אפילו עודנו יום. אבל אם קיבל עליו בהרהור בלב אינה קבלה.

ראוי ונכון להחמיר שלא לעשן סיגריות בתשעה באב. ובפרט יש להחמיר בעת קריאת איכה וקינות בבית הכנסת. אבל לצורך קצת, כגון למי שרגיל מאד בעישון, ויש לו צער גדול במניעתו מעישון סיגריות, יש להתיר לו לעשן בתשעה באב בצנעא בתוך ביתו וכדומה, אבל לא יעשן בפרהסיה בתשעה באב.

רחיצה אסורה בתשעה באב בין בחמין בין בצונן, ואפילו להושיט אצבעו במים אסור. ובשחרית נוטל ידיו עד סוף קשרי אצבעותיו בלבד, ולאחר שניגבם ועדיין לחות קצת מעבירם על עיניו. ואם היה לכלוך על גבי עיניו ודרכו לרחצם במים, רוחץ ומעבירו ואינו חושש.
מי שהיו ידיו מלוכלכות בטיט ובצואה, מותר לרחוץ להעביר הלכלוך.

נשים המבשלות ומדיחות הירקות במים, אף על פי שידיהם נוגעות במים אין לחוש על זה כלל. וסיכה אינה אסורה אלא של תענוג.

נעילת הסנדל אסורה בין לאנשים בין לנשים, ודווקא בנעלים של עור, אבל של בגד ועץ וגומי, מותר, שהרי קושי הארץ מגיע לרגליו ומרגיש שהוא יחף, ואפילו לובש גרבים ונועל עליהם נעלי עור אסור. אם שכח לקנות נעלי גומי לפני תשעה באב, רשאי לקנות לאחר מכן, אך נכון מלכתחילה שיחדש אותם איזה זמן קודם שבוע שחל בו תשעה באב.

אסור ללמוד תורה ביום זה, גם על ידי הרהור, כיוון שהכל תלוי בשמחת הלב. ומכל מקום כשמהרהר בדברי תורה, ואינו מבין מה שמהרהר, כגון שמהרהר בזוהר הקדוש בתשעה באב, וכדומה, אפשר שאין בזה איסור.

אין לקרוא תהילים בתשעה באב, והמקל בזה יש לו על מה לסמוך, אבל חוק לישראל וסדר מעמדות יש להחמיר שלא לקראם בתשעה באב, אפילו אם הוא רגיל בהם בכל יום. ואומרים בסוף התפלה שיר של יום ואין כאלוהינו ופיטום הקטורת כמו בכל יום.
מותר למסור דבר מידו ליד אשתו שאינה נדה בתשעה באב. וכן מעיקר הדין אין צריך להיזהר בשאר דיני הרחקות בתשעה באב, וכן מעיקר הדין אין צריך להיזהר שלא לגעת באשתו בתשעה באב.

הכל חייבים להתענות בתשעה באב, ואסור לפרוץ גדר, ואפילו מעוברות ומניקות שפטורות משאר צומות של דברי קבלה, מתענות ומשלימות בתשעה באב. אך מעוברות ומניקות שיש להן חולי, אפילו אין בו סכנה אין להם להתענות בתשעה באב. ואם יש להן חולשה רבה, יעשו שאלת חכם. ונכון לעשות שאלת חכם בכל מקרה.

שבת שלום!

פרשת מטות

בתחילת הפרשה מובאים דיני נדרים. הנדר הוא איסור או חומרה שהאדם מטיל על עצמו מרצונו החופשי, וכתוצאה מכך נאסר עליו דבר שהוא בעצם מותר לכל אדם אחר.

התורה החמירה מאוד בקיום הנדר. הנדרים והשבועות חלים רק באיש או אישה מבוגרים שעומדים ברשות עצמם. אולם, נערה שעדיין בבית אביה וברשותו, או אישה נשואה, יכולים בעלה או אביה לפטור אותה מן הנדר ולהפר אותו. ברם, באם הללו שמעו את דבר הנדר ולא הביעו כל התנגדות, חובה עליה לקיים את הנדר במלואו. ניתן גם להתיר את הנדר באמצעות ה"חכם", רב בקיא ומורה הוראה, שיכול למצוא פתח חרטה בנדר. דהיינו, למצוא פרט מסוים שאילו הנודר היה זוכר אותו לא היה נודר כלל, ועל ידי כך לבטל את הנדר.

המדיינים היו אלה ששלחו את בנותיהם כדי לפתות את בני-ישראל ולהכשילם בעוון עבודה זרה, ובגללם נפלו 24,000 איש מבני-ישראל. על פי ציווי ה' ניגשו ישראל ללחום במדיינים ולנקום את דם אחיהם. מכל שבט יצאו למלחמה אלף איש ובראש המחנה עמד פנחס בן אלעזר הכהן. במלחמה הרסו חילות ישראל את כל ערי מדין ושרפו אותן באש. בקרבות נהרגו כל הגברים המדיינים ובתוכם הרגו בחרב את בלעם. את הנשים והילדים לא הרגו אלא לקחו אותם בתוך שלל המלחמה יחד עם הרכוש.

כשיצא משה לקראת חייליו וראה את ה"שלל" שהביאו איתם קצף עליהם מאוד; "החייתם כל נקבה", מדוע השארתם בחיים את אותן נשים שפיתו והסיתו את בני-ישראל לעבודה זרה וגרמו למגיפה הנוראה, מיד ציווה משה להרוג את כל הנשים הבוגרות.

על מנת להיכנס למחנה ישראל היו אנשי הצבא צריכים לטהר את עצמם, ולהכשיר את כלי הגויים שלקחו שלל. אלעזר הכהן לימדם כיצד להכשיר את הכלים לפי אופן שימושם. כלי מתכות: זהב, כסף, ברזל ונחושת, שהשתמשו בהם בחמים, יש להגעילם במים רותחים. כלים שנועדו לצלייה על האש היה צורך ללבן ואת כל הכלים טיהרו במים (מכאן למדו חז"ל כי יש לטבול את כלי הגויים או אלו שנרכשו מהם במקווה טהרה, לפני השימוש בהם).

את שלל המלחמה חילקו משה ואלעזר לשניים: חלק אחד ליוצאים למלחמה, השני לשאר כל עדת בני-ישראל, כשכל אחד מהם הפריש חלק מסוים מהשלל לכוהנים וללויים.
שנזכה לביאת גואל צדק, אמן.

שבת שלום!

פרשת בלק

נחלקים כל יושבי תבל לשתי קבוצות, תלמידי אברהם אבינו ותלמידי בלעם הרשע. כל אדם יכול לבחור לעצמו בית מדרש שאליו הוא חפץ להשתייך, וכאן כדאי לזכור את המשנה שאומרת: תלמידי אברהם אבינו אוכלין את העולם הזה ונוחלין העולם הבא, ואילו תלמידי בלעם הרשע יורשים גהינום ויורדים לבאר שחת.

הבוחר בדרכו של אברהם אבינו יכול לחשוב פן יפסיד את האושר בעולם הזה ע"י ויתורים שונים וכבישת היצר. לעומתו נדמה לתלמידי בלעם שהם מנצלים לכל הפחות את חיי העולם הזה. המשנה מלמדת אותנו עד כמה טועים אלה וגם אלה. בלעם ותלמידיו מפסידים גם את העולם הזה, וגם את העולם הבא, ואילו תלמידי אברהם אבינו מאושרים בעולם הזה וטוב להם לעולם הבא.

מנהגי ימי בין המיצרים
מי שמנגן לפרנסתו, או שמלמד נגינה, מותר לו להמשיך בכך עד ראש חודש אב, מכיוון שאינו עושה זאת כדי לשמוח אלא להתפרנס, וכן מותר לתלמידים מסיבה זו ללמוד נגינה בימים אלו, אם קיים חשש סביר שההפסקה בלימוד תפגע בהם, והם יתקשו לחזור למסלול בהמשך.
סעודות מצווה המתקיימות בימין אלו, כגון בר מצווה (ביומו), ברית, פדיון הבן, שבע ברכות או סיום מסכת, יש המתירים לנגן, לשמוע מוסיקה ולרקוד, ובסעודות מצווה המתקיימות לאחר ר"ח אב, לכל הדעות אסור.

שמיעת שירים שקטים ועצובים על ידי רדיו טייפ וכיו"ב אינם אסורים. ויש מי שכתב שבכלל שמיעת שירים בדרך זו אינה אסורה, מכיוון שאפשרות זו לא הייתה בכלל הגזירה. כמו כן שמיעת שירי קודש לכבוד ה', שירים שמוסיפים יראת שמיים מותרת. מותר לטייל ולשחות בבריכה או בים, אולם משנכנס אב ממעטים בשמחה, ולכן יש לאסור זאת. מי ששוחה לשם בריאות, מותר לו להמשיך לשחות גם בתשעת הימים. אכן יש שנמנעו ללכת בימים אלו לבריכה או לים מחשש לסכנה.

נוהגים שלא לברך שהחיינו בימים שבין המצרים. בשבתות שבין המצרים, יש שאסרו לברך שהחיינו, ויש שהתירו, ומנהגינו להקל.

שבת שלום!

פרשת חוקת

"החפץ חיים": עצה טובה לניצול הזמן ללמוד תורה, ובדרך משל המשיל זאת לסוחר גדול שהיה טרוד במסחרו מבוקר עד ערב. מרוב טרדותיו לא היה לאיש זמן להתפלל בציבור, וכמו כן לא נותר לו הרבה זמן במשך היום והלילה לקביעת עתים לתורה.

חלפו השנים ושיער לבן החל מבצבץ בזקנו, כוחותיו תשו, והוא החל לחוש כי קיצו קרב ובא, ולא רחוק היום בו יצטרך לתן דין וחשבון על מעשיו לפני מלך מלכי המלכים.

אי לכך , החליט כי עליו להכין צידה לדרך, ולצורך זה עליו לשנות את סדר יומו. מאותו יום ואילך הלך בכל יום לבית הכנסת לתפילת שחרית בציבור, אחר התפילה נשאר במשך שעתיים בבית המדרש כדי ללמוד ואחר כך הלך לחנותו.

כאשר הגיע לחנות לאחר שהיה של כשלוש שעות בבית הכנסת ובבית המדרש, שאלה אותו אשתו בתימהון לפשר איחורו, והוסיפה ואמרה לו: הלא ידעת כי בשעות אלו החנות הומה סוחרים הממהרים לדרכם, ומה לך כי התמהמהת מלבוא? התחמק הבעל מלהשיב לה, רק זאת אמר לה שהיה טרוד בעניין חשוב ונאלץ להתעכב.

וכך היה במשך כמה ימים היה מאחר לבוא לבית המסחר. בוקר אחד פקעה סבלנותה של האישה וכאשר ראתה שהוא שוב מאחר יצאה לחפש אחריו ולברר פעם אחת ולתמיד להיכן הוא נעלם בכל בוקר.
מה רבה תמיהתה כאשר נתברר לה שבעלה נמנה בשעות אלו בבית המדרש, היא מיהרה לשם וראתה במו עיניה את בעלה יושב רכון על הספרים והוגה בתורה, מיד הרימה קול גדול ואמרה: מה איתך? יצאת מדעתך? החנות מלאה קונים ואתה יושב כאן ולומד? ענה בעלה ואמר לה: מה היית עושה אילו בוקר אחד היה מלאך המוות בא ואומר לך שהגיע זמני להפטר מן העולם, כלום היית יכולה לומר לו שאין עתה פנאי לכך, בגלל שהחנות מלאה קונים? בוודאי לא היית יכולה לומר זאת, אם כן מהיום ואילך חשבי בכל בוקר בשעות שאני נעדר מהחנות, כאילו נלקחתי על ידי מלאך המוות ומה אכפת לך שאחרי שעה או שעתיים אקום לתחייה ואבוא לעזור לך בחנות.

רעיון זה כלול במאמר "אין דברי תורה מתקיימים אלא במי שממית את עצמו עליהם…". על האדם לחשוב כאילו הוא מת ואז יתבטלו כל התירוצים והסיבות המעכבים אותו מללמוד, ואז ימצא זמן ללמוד.
מסופר על ה"חתם סופר" שכאשר נשאל לסוד הצלחתו הגדולה בתורה, ענה: נהייתי תלמיד חכם גדול בחמש דקות. התפלאו השואלים, והסביר להם: את אותם חמש דקות המרובים והמבוזבזים שיש לנו ביום ניצלתי ולמדתי בהם כל פעם. שנזכה לנצל את זמננו ללימוד תורה ומעשים טובים.

שבת שלום!

פרשת קרח

אומרים חכמים שגם על דברים הפשוטים ביותר צריך אדם לעמול, כדי להחדירם אל לבו. אם לא יעשה כן יישארו בתחום הידיעה בלבד, ורחוקים מהשפעה על מהלך חייו. דוגמא מוחשית אנו רואים, שכולנו יודעים ומאמינים בחיי העולם הבא וברוב הטוב הצפון בו, ובמהלך החיים אין לידיעה הזו שליטה כלל על רבים מקרבנו.

הרמח"ל אומר: "שיתברר ויתאמת אצל האדם". כלומר, כדי שההכרה תשמש יסוד ושורש, יש להוסיף את הבירור ואימות כדי שיותאם הלב אל המח. בעלי החיים אינם צריכים להתייגע לצורך קיומם, אך האדם נזקק להשקיע עמל, זמן וכסף כדי להשיג את הדברים הנחוצים לו לקיומו. רק אם כמה ימים יזניח את עצמו, כבר לא יוכלו לעמוד במחיצתו. מצד טבעם של החיות, לכל אחד יש את טבעו האופייני לו, אך באדם נתמזגו כל הכוחות הפראיים והטובים של בעלי חיים שונים.

המסקנה – העולם הזה הוא עולמם של בעלי החיים, ואין מקומו של האדם כאן, אלא מקומו בעולם אחר, ולצורך הכנה הוא נשלח לעולם הזה. וכשאדם דווקא רוצה להתחיל לשנות הרגלים או מידות, פתאום מופיע יצר הרע ומעכב בעדו.
בפרשה זו, העוסקת בכוחן של מידות הטבועות באדם, את קרח הורידו לשאול תחתית הקנאה, התאווה ורדיפת הכבוד הטבועים באדם. כבר אמרו חז"ל: "הקנאה התאווה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם…". אדם חי עם מידותיו ואינו חושב עליהם וכל זה מלמד אותנו בפרשת קרח, החש לנפשו ועסק חייו הוא לזכות לשלמות ולעולם הבא, שלא יתעלם מן המידות הרעות הטבועות באדם.

הלכות כיבוד אב ואם:
נאמר בתורה: "כבד את אביך ואת אמך". והיא מצוות עשה מן התורה לכבד את אביו ואת אמו. וצריך להיזהר מאוד בכיבוד אביו ואמו ובמוראם, ששקל הכתוב אותם ככבוד המקום ומוראו. ואמרו חכמים שלשה שותפים יש לו לאדם, הקדוש ברוך הוא, אביו ואמו. בזמן שאדם מכבד את אביו ואת אמו, אומר הקדוש ברוך הוא מעלה אני עליהם כאילו דרתי ביניהם וכבדוני. ולכן חיוב גדול על כל אחד לקבוע שיעור בהלכות אלה ולהיות בקיא בהם, לגודל חומרת המצווה.

אין גבול למצוות כיבוד אב ואם, שהיא מצווה יקרה, וכל המרבה לכבד את הוריו הרי זה משובח. והמקיים מצוות כיבוד אב ואם זוכה לאריכות ימים ושנים בעולם הזה ובעולם הבא, לעושר ולהצלחה בשאר ענייניו. ויזכה שבניו ובנותיו יכבדו אותו וייראו ממנו גם לעת זקנותו. והמקיים מצווה זו בארץ ישראל שכרו גדול יותר מן המקיימה בחוץ לארץ.

נאמר בזוהר הקדוש: צריך שכל אחד ייטע בלבו לאהוב את הוריו כגופו. ע"כ יכבדם מתוך הוקרה והערכה לאיזו מעלה טובה שיש בהם. וכאשר הוריו ישלחו אותו לאיזו שליחות, יעשה זאת בזריזות ובשמחה. וראוי שיהיה ניכר שעושה כן לשם מצוות כיבוד אב ואם.

שבת שלום!

פרשת שלח לך

קוראים יקרים, כתוב בפרשה: "שלח לך אנשים ויתורו את ארץ כנען…". שואלים למה נסמכה פרשת המרגלים לפרשת מרים, לפי שלקתה על עסקי דיבה שדברה באחיה, ורשעים הללו ראו ולא לקחו מוסר.

מסבירים המפרשים: מעשה באישה אחת שהוצע לבתה להשתדך עם תלמיד חכם מופלג, והיא התנגדה לשידוך זה בטענה שהחתן צולע, ואין היא מוכנה שבתה תינשא לבעל מום. זמן קצר לאחר שהביעה את התנגדותה לשידוך, הגישה לבעלה חלב חם, ובדרך מעדה ושברה את רגלה. פשפשה האישה במעשיה ומצאה כי בוודאי נענשה על כך שהגישה לבעלה לשתות לפני התפילה. היא לא ראתה שזה עונש שקיבלה ל איך שדברה על החתן.

פגם זה נובע מחיסון שאין אדם רואה נגעי עצמו לפיכך מגיע למסקנות מעוותות.

תכלית העונשים בעולם הזה, היא ללמד אדם מוסר. כדי לאפשר לאדם להבין מתוך העונש מה חטאו ומה דורשים ממנו לתקן, ניתנים העונשים בהנהגה של מידה כנגד מידה. מפרשת המרגלים לומדים אנו שלא רק מעונשים וייסורים הפוקדים את האדם עליו ללמוד, כי אם גם מעונשים שבאים על זולתו. ולכן נסמכה פרשת המרגלים לפרשת מרים.

הלכות שבת
נאמר בישעיה: "וקראת לשבת עונג…". ואמרו בגמרא: אמר רבי יוחנן משום רבי יוסי, כל המענג את השבת נותנים לו נחלה בלי מצרים, שנאמר: אז תתענג על ה' והרכבתיך על במתי ארץ, והאכלתיך נחלת יעקב אביך וגו'. רב נחמן בר יצחק אמר, ניצול משעבוד גלויות. אמר רב יהודה אמר רב, כל המענג את השבת נותנים לו משאלות לבו . לפיכך צריך האדם לזרז את עצמו כדי לכבד את השבת. ויש אומרים שמצוות עונג שבת עיקרה מן התורה, שהשבת הוא בכלל מקראי קודש, שנאמר, וביום השביעי שבת שבתון מקרא קודש. ומקרא קודש פירשו חז"ל בספרא, דהיינו לקדשו ולכבדו בכסות נקייה, ולענגו בעונג אכילה ושתייה. ולכן צריך לכיוון לקיים מצווה מן התורה לענג את השבת. ויש חולקים ואומרים שמצוות עונג שבת אינה אלא מדרבנן, ומדברי קבלה. ועל כל פנים כבר הפליגו חז"ל מאד במצווה זו, ויכווין לקיים מצות עונג שבת.
אף-על-פי שאין חיוב מצד ההלכה לאכול בשר בשבת, שהרי אין חיוב שמחה בשבת, מכל מקום מי שיכול לקנות בשר לשבת, טוב והגון שיעשה כן. וירבה בבשר ויין ובתבשילים כפי יכולתו, ובכל מקום ומקום יענגוהו במאכלים ובמשקים החשובים להם עונג. ומי שאין בידו לענגו בבשר, יענגהו כפי יכולתו, ויאכל לכל הפחות ב' סעודות בשבת. ויצמצם בצרכי שאר הימים, כדי שיהיה לו לסעודות שבת, ואל יצטרך לבריות. אבל אם אין לו אפשרות גם לב' סעודות, ייקח מגבאי צדקה, ויבקש מזון לכל ג' הסעודות.

שבת שלום!

פרשת בהעלותך

כל יהודי זה כאילו חצי צורה וצריך לחבר אותו לחצי השני של הצורה, למצוא את ההשלמה שלו עם עוד אחד. אנו קוראים בפרשה שעם ישראל חונה כעם, כגוף אחד, כאיש אחד, וכן גם בנסיעה. עם ישראל אין לו תנועה, אם אין בו צורה אחת מסודרת. כמו מכונית שיכולה לנסוע רק כאשר כל החלקים מחוברים זה לזה. בשפת הקבלה, תנועה מדברת על גילוי של אור חכמה.

צריך להתחיל מהסדר הפנימי, להאיר את המנורה בפנים, למצוא את המקום של כל פרט ולגלות את היופי שבו. צריך להגיע לאהבת הזולת, להתחבר עם השני והשלישי והרביעי, עד שכלל ישראל יהיו מחוברים באהבה ואחדות גדולה. צריך להתחיל ככה, בין שני חברים, ולתת לזה לגדול, להתפשט, ולהאיר את כל העולם. זה המסר האמיתי של המנורה וזה הכלל הגדול של התורה, "ואהבת לרעך כמוך". תכיר בחלק שלך ותכיר בחלקם של אחרים, תכבד ותוקיר אותם על חלקם המיוחד ובכך ב"ה נזכה לתקן את כל הפגמים, לזכות בדעת שלמה ולראות את האור הגדול מתגלה.

תכלית מעשה המנורה זה ללקט את כל החלקים של הבריאה. צריך ללקט את כל נשמות עם ישראל, להאיר אותן ביחד, באופן מדויק, אל מול פני המנורה העליונה שבעולם אצילות. הכהן הגדול שניגש לעשות מלאכה זאת, היה צריך ריכוז גדול כדי לאחד את כל החלקים, כדי שבלב שלו עצמו לא יהיה פירוד. בלב של כל אדם יש מנורה. זה משל, איך שהמח של האדם זה המנורה שתאיר את הלב כמו שהמנורה של מעלה מאירה למנורה של מטה. אם יש בראש את התודעה של קדושת המנורה של מעלה, אז גם כל הדברים של הלב מוארים בהתאם. מה שמחזיר אותנו לעניין הפגמים שעשו דור המדבר בבחינת הדעת העליונה. כל אחד מאיתנו צריך לשאוף אל הדעת השלמה, אל החיבור השלם. אצל כל אדם צריך להיות איחוד של כל החלקים, כי אם אצלו יש פירוד בין חלק וחלק זה פוגם בפעולה של המנורה כולה.

בכל פעם האדם שמדליק את המנורה, עושה את מעשה המנורה. הוא לא צריך את אותה מיומנות שהייתה לבצלאל ולמשה רבנו, כי יש לו את ההשראה מהמנורה הקיימת. הוא רק צריך להתחבר אליה והוא יכול לעשות מנורה שלמה שכוללת את כל מעשה הבריאה, במיוחד את כל נשמות כלל ישראל. הוא מגלה את המאור שבה, וכתוב שהמאור שבה מחזירו למוטב. למעשה, יש כאן שלוש מנורות: המנורה שלמעלה בשמיים, המנורה שעומדת במקדש ובמשכן, והמנורה של האדם עצמו שעושה את העבודה במנורה.
שנזכה לביאת גואל ולבניין בית המקדש. אמן.

שבת שלום!

פרשת נשא

כנגד זה יש אדם שעושה מעשה קטן בכמות, אך באיכות הכוונה טהורה ולשם שמיים, מעשה זה יעלה לרצון על מזבח ה'. כמו שכתוב אחד מרבה, אחד ממעיט ובלבד שיכוון ליבו לשמיים.

אנו רואים ששמעון הצדיק התפעל מאותו נזיר שנמנע מיין, מגילוח השיער במשך 30 יום, וכי דבר קשה הוא זה? אלא שהמעשה מצד עצמו קטן הוא, אבל הכוונה הייתה לשם שמיים שעמד בודד מול בבואתו הנשקפת במים, איש לא שמע ולא ראה את דברי ההתעוררות שנזדעקו מתוך פיו. הייתה זו קבלת נזירות מתוך שם שמיים בלבד.

התורה דיברה הרבה על הכנסת אורחים של אברהם אבינו, שבאותו זמן היה חולה, והיה חום בוער כתנור, ובכל זאת רץ לקראת האורחים לאחר שחיכה להם. כאן אנו רואים שמצוות הכנסת אורחים שלו הייתה נטו לשם שמיים, כי הייתה בו מידת החסד . וזוהי עבודת האדם בעולם, להגיע לעשיית מצווה בטהרת לב, שרצה הקב"ה לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצוות, מריבוי המצוות יהיו לפחות כמה שיעשה אותם לשם שמיים בשלמות.

הלכות צדקה
מצוות צדקה כפי השגת ידו, וכמה פעמים נצטווינו במצווה זו, ואף על פי כן אין מברכים על מצווה זו מכמה טעמים. והמעלים עינו מהצדקה עובר בלא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך. ונקרא בליעל, וכאילו עובד אלילים, ומאוד יש להיזהר במצווה זו. ולעולם לא יבוא לאדם היזק על ידי שנתן צדקה, שנאמר, והיה מעשה הצדקה שלום. וכל המרחם על העניים הקב"ה מרחם עליו, והצדקה דוחה את הגזירות הקשות, וברעב תציל ממוות. ולעולם יהיו עניים בני ביתך. אדם הפותח את ידיו ליתן צדקה נפתחים לו שערי שמיים לקבל תפילתו. הצדקה דוחה את הגזירות, ומאירה לכל השבוע בסוד וצדקתו עומדת לעד, אך מצווה אחרת אינה מאירה כי אם יום אחד.

כל אדם חייב ליתן צדקה, אפילו עני המתפרנס מן הצדקה חייב ליתן ממה שיתנו לו, ומי שנותן פחות ממה שראוי ליתן, בית דין היו כופין אותו ומכין אותו מכת מרדות עד שיתן מה שאמדוהו ליתן. ויורדים לנכסיו בפניו, ולוקחים ממנו מה שראוי לו ליתן.

פרשת במדבר

קוראים יקרים, כתוב בפרשה: "וידבר ה' אל משה במדבר סיני באהל מועד…". התורה ניתנה באש, במים ובמדבר. ידוע שנמשלו דברי תורה למים, מה המים יורדים ממקום גבוה למקום נמוך, כך דברי התורה מניחים למי שדעתו גבוהה עליו והולכים למי שדעתו שפלה. מהסיבה הזו ניתנה התורה על הר סיני הקטן שבהרים דווקא, כדי להראות לנו שהתורה מתקיימת אצל הענווים.

גם לאש נמשלה התורה שכתוב: "כי נר מצווה ותורה אור…", משום שהתורה מאירה לאדם את דרכו בחיים, ומדריכה אותו בדרך שבה הולך.

התורה שניתנה למשה רבינו הייתה כתובה אש שחורה על גבי אש לבנה, התורה מצד עצמה נותנת חיים והצלחה לאדם וזוהי האש הלבנה, המאירה.

אך אדם שאינו לומד על מנת לעשות את הנאמר בו, נעשית לו סם המוות, זוהי האש השחורה השורפת.

התורה ניתנה במדבר וזה מתקשר לאלה שאוכלים מן, כלומר אינם מבקשים מותרות, אלא רק את הנצרך והנדרש כדי להחיות את נפשו. כמו שאמרו חז"ל: "כך היא דרכה של תורה פת במלח תאכל, ומים במשורה תשה". הבריחה מחיי מותרות היא אחד מהיסודות בדרכה של תורה. שנזכה לקיים את דברי התורה הקדושה, ונזכה לגאולה שלמה, אמן.

הלכות חג השבועות
א. מצווה להדליק נרות בליל יום טוב, וצריך לברך לפני ההדלקה: "ברוך אתה ה', אלוהינו מלך העולם, אשר קידשנו במצוותיו וציוונו להדליק נר של יום טוב". ונכון שלא לברך "שהחיינו" בעת הדלקת הנרות, ולסמוך על ברכת "שהחיינו" שמברכים בקידוש.

ב. במקומות אלו שאפשר בנקל להמתין מלקדש בליל חג השבועות עד לאחר צאת הכוכבים, נכון לעשות כן. אבל בארצות אירופה וכדומה שהשקיעה מתאחרת מאוד בימי הקיץ, ובני הבית מצטערים לשבת ולהמתין עד הלילה, יש להקל להם לקדש ולסעוד מבעוד יום. וכל זה לגבי הקידוש, אבל תפילת ערבית אפשר להתפלל מבעוד יום.

ג. פשט המנהג בכל תפוצות ישראל להיות נעורים בליל חג השבועות ולעסוק בתורה, עד עלות השחר. כדי לתקן עוון אבותינו, שבשעת קבלת התורה נרדמו ישראל כל הלילה, עד שהוצרך הקב"ה להעירם משנתם לקבלת התורה.

ד. יש להימנע משיחת חולין ודברים בטלים בלילה הקדוש הזה, ושלא לאבד זמן יקר זה בשיחה בטלה.

ה. סמוך לזמן חצות הלילה יש לקרוא קריאת שמע, ואין לברך ברכות התורה אלא רק לאחר עלות השחר. ומנהגינו לברך בעמוד השחר כל ברכות השחר חוץ מברכות "על נטילת ידיים" ו"אשר יצר". אלא אם כן הוצרך לנקביו שאז מברך גם "אשר יצר", (אבל לא מברך על "נטילת ידיים").

ו. העוסקים בתורה בלילה, ומגישים להם מידי פעם בפעם תה או קפה, אינם צריכים לחזור ולברך על כל כוס וכוס, אלא די בברכה אחת, והיא פוטרת את הכל. ואם יצא מחוץ לפתח בית הכנסת, ואח"כ חזר, צריך לחזור ולברך.

ז. נוהגים לאכול מאכלי חלב בחג השבועות, והטעם, מפני שבעשרת הדיברות נתגלו לאבותינו כל חלקי התורה ומצוותיה, וכשבאו לבתיהם לא מצאו מה לאכול תיכף, זולת מאכלי חלב. כי לבשר היו צריכים הכנה רבה: לשחוט בסכין ללא פגם, לנקר החלב וגיד הנשה, ולבשל הבשר בכלים חדשים, כי הכלים שהיו להם מקודם, נאסרו מפני המאכלים שנתבשלו בהם קודם מתן תורה.

שבת שלום!

פרשת בחוקותי

קוראים יקרים, כתוב בפרשה: "ופניתי אליכם…". לעיתים אנו רואים שהרשעים הם אלו שמצליחים בעולם הזה, ואנו לא תמיד מצליחים להבין למה. ישנו משל של "החפץ חיים": עשיר אחד העסיק פועלים רבים בבית החרושת שבבעלותו, בהגיע בתו לפרקה ויום נישואיה עמד, העשיר עמד בפני בעיה גדולה. מצד אחד, הוא רוצה לערוך סעודה מפוארת לעשירי ונכבדי העם כיאה למעמדו, ומצד שני הוא צריך להזמין את כל הפועלים הפשוטים שעובדים אצלו בבית חרושת. חשב והגה רעיון, אזמין את כל הפועלים לסעודה עם שולחנות מלאות כל טוב יום לפני החתונה, וכך אתפטר מהם, ויום אחרי כן אערוך את הסעודה המפוארת לאנשי רמי מעלה. הפועלים שמחו מאוד הגיעו לסעודה, אכלו ושתו לשובעה. עבר שם אדם עשיר אחד מחבריו של העשיר, ותהה האם הפועלים האלו חשובים לו יותר מאשר אנחנו שהזמין אותם קודם לסעודה? אילו היה יודע שזו תחבולה של העשיר כדי להיפטר מהפועלים הפשוטים, כדי לערוך להם את הסעודה הגדולה, לא היה בכלל נעלב מהעשיר…

הנמשל: אמנם לעיתים דרך רשעים צלחה, נהנים הם לפעמים משפע רב בעולם הזה, אם זה עושר או כבוד או שניהם, אך פירושו של דבר שאין הם נחשבים יותר בעיני הקב"ה. אדרבה, הקב"ה רוצה לתת להם שכרם בעולם הזה כדי להפטר מהצורך לתת להם שכר בעולם הבא. וזה שכתוב "ופניתי אליכם", שאפנה מתשלום שכר של רשעים, ואז אפנה לתן לכם שכרכם.

הלכות ומנהגים של שבועות:
בשישה בסיון חל יום חג השבועות, לאחר ימי ספירת העומר שנמשכו ארבעים ותשעה ימים, שהם שבעה שבועות, ולכן נקרא חג השבועות. וכמו שנאמר: "שבעה שבועות תספור לך וכו', ועשית חג שבועות לה' אלהיך". ואמרו חז"ל: למה תלה הכתוב יום חג שבועות בספירה, מה שאין כן בשאר מועדות, לפי שכאשר נתבשרו ישראל לצאת ממצרים, נתבשרו שהם עתידים לקבל התורה לסוף חמישים יום ליציאתם, שנאמר בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה.

יש אומרים שבליל חג השבועות אין לקדש על הכוס עד שיהיה ודאי לילה, שאם יקדש מבעוד יום, הרי הוא כמחסר קצת מיום מ"ט לספירה, וכתוב: "שבע שבתות תמימות תהיינה". ויש חולקים ואומרים שאין לחוש לכך, ושכן פשט המנהג לקדש אף מבעוד יום, ולכן מלכתחילה נכון להמתין מלקדש עד לאחר שעברו עשרים דקות מהשקיעה, ובפרט במקומות אלו שאפשר לחשוש לדברי האחרונים ולהמתין עד הלילה, שנכון לעשות כן. ומכל מקום בשעת הצורך הרוצה לסמוך על המקלים, ולקדש על הכוס מבעוד יום ולהוסיף מחול על הקודש יש לו על מה שיסמוך. שכן הוא מעיקר הדין, וגם המנהג כן. ובפרט בארצות אירופה וכדומה, שהשקיעה מתאחרת מאד בימי הקיץ, ובני הבית מצטערים לשבת ולהמתין עד הלילה, וגם זה גורם הפרעה לסדר לימוד הלילה כפי שנוהגים על פי הזוהר הקדוש והאר"י ז"ל, שיש להקל להם לקדש ולסעוד מבעוד יום. ואם אפשר טוב שימתינו עד תחילת השקיעה, ואז יקדשו ויסעדו. וטוב שיאכלו כזית לחם בצאת הכוכבים, ועליהם תבוא ברכת טוב.

מותר להתפלל ערבית בשבועות מבעוד יום לפני הלילה, כנהוג בכל יום, ואין צריך להיזהר בזה להתפלל רק לאחר צאת הכוכבים.

הדבר ברור שמי ששכח לברך בחג השבועות ברכת שהחיינו, אינו יכול לברך ברכה זו לאחר החג, אף לא בתוך שבעה ימים שאחר החג.

בליל חג השבועות, מותר לאכול הפת עם סלט ירקות ומיני חמוצים.

שבת שלום!

פרשת השבוע – פרשת אמור

קוראים יקרים, כתוב בפרשה: "מועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קדש…". שואלים המפרשים: מה עניין שבת אצל המועדים? הקדימה התורה להזכיר את שבת לפני כל המועדים, השבת הקדושה היא יסוד לכל המועדים. וכשם שיציקת היסודות היא ראש וראשית לבניית כל בניין עליו נשען כל הבית, כך גם צריך להקדים את עניין השבת לשאר המועדים, שהשבת היא היסוד להם.

לשבת יש כמה טעמים: "כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ…". "וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים, על כך ציווך ה' אלוקיך לעשות את יום השבת"…. כשנתבונן בשתי טעמים אלו נבין שהם קשורים זה בזה.

תכלית כל הניסים שנעשו במצרים לא הייתה רק כדי להוציא את בני ישראל ממצרים, לזה הקב"ה היה יכול לתת מכה אחת קשה במקום עשר מכות, אלה כדי שבני ישראל יספרו את הניסים להם ולבניהם עד עולם וע"י כך ידעו כי ה' גדול, ובלעדיו איש לא יוכל להרים יד או רגל.

מצד אחד, השבת היא זכר למעשה בראשית, וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויוציאך ה' אלוקיך משם ביד חזקה ובזרוע נטויה, על כך ציווך ה' אלוקיך לעשות את יום השבת, ומתוך התבוננות בידו החזקה ובזרועו הנטויה של הקב"ה תחזק ההכרה והאמונה בה' שהוא בורא שמיים וארץ.

כל החגים הם זכר ליציאת מצרים, והקדימה התורה את השבת למועדים שהיא מורה על חידוש העולם לפני המועדים, כהקדמה ויסוד שעליו תבנה האמונה ביציאת מצרים, כי אם עם ישראל לא יאמינו שה' ברא את העולם אזי לא ישמרו שבתות, ואם לא ישמרו שבתות גם מועדים לא ישמרו. כי כשאין את יסוד האמונה שזו השבת ימוט בניין כולו.

הלכות ימי ספירת העומר (המשך)

החרדים לדבר ה' נזהרים גם לגבי גילוח הזקן, שלא לגלח בימי העומר. ואמנם יש אנשים שהדבר קשה להם מאוד להמתין כל כך לגילוח הזקן, ולכן נהגו היתר לגלח בראש חודש אייר. והנוהגים לחוש לצוואת רבי יהודה החסיד ואינם מסתפרים כלל בשום ראש חודש יכולים להתגלח בערב ראש חודש אייר. ובשנה שחל ראש חודש אייר ביום ראשון יכולים להתגלח בערב שבת שלפני זה. ויש אומרים שאם מצטער הרבה כשאינו מגלח זקנו בעומר, והוא במקום צורך גדול, יש להקל לו לגלח הזקן בכל ערב שבת לכבוד שבת, כי לא דיברו הפוסקים בגילוח הזקן כלל בזמנם. ומכל מקום טוב וראוי מאד להחזיק במנהג זה שלא לגלח גם הזקן. וכן נהגו כיום בני הישיבות ובעלי הבתים הקובעים עתים לתורה.

אם חל ברית מילה בתוך ימי הספירה, מותר לאבי הבן ולסנדק ולמוהל להסתפר ולהתגלח באותו יום, הואיל ויום טוב שלהם הוא. ואם יש סיבה המונעת את בעלי הברית מלהסתפר ביום המילה, יכולים להקדים ולהסתפר אף ביום שלפני המילה. וכן אם חל המילה ביום א' רשאים להסתפר ביום ו'. חתן בר מצוה מותר לו להסתפר לכבוד חגיגת הבר מצוה הנערכת עבורו בימי העומר.

יש נוהגים שלא להסתפר ולא להתגלח אלא ביום מ"ט לעומר, ערב חג השבועות, ואפילו אם חל ברית מילה בתוך ימי הספירה אינם מסתפרים כלל.

שבת שלום!

פרשת השבוע – פרשת קדושים

"ונתן אהרון על שני השעירים גורלות גורל אחד לה' וגורל אחד לעזאזל…". מסבירים המפרשים: שני השעירים מובאים ביום הכפורים לבית המקדש, שניהם שווים במראה, בקומה, בדמים, ולקיחתן כאחד. והנה בא הכהן הגדול מטיל גורל, שעיר אחד לה' ושעיר אחד לעזאזל, מכאן ואילך נפרדות דרכיהם, השעיר אשר עלה עליו הגורל לה', עולה לקורבן, שוחטים אותו בקדושה ובטהרה, הדם הניגר ממנו נאסף לתוך כלי ומובא אל תוך קדשי הקדשים, שם מזים אותו בין הבדים, על הפרוכת, על מזבח הזהב, הבשר ופרשו נשרפים באש מחוץ למחנה במקום טהור.

השעיר השני אינו עולה לקרבן, הוא "יעמוד חי" אילו היה שעיר זה בעל מחשבה, יתכן שהיה שמח מאוד על שנפל בחלקו להישאר חי, ולא להישחט ולא להישרף, אילו היה שעיר זה עורך השוואה בין מצבו לבין מצב רעהו השחוט, היה מתמלא גאווה, שהוא נשחט והוא לא. ועוד שהוא מובל אל מחוץ ירושלים, והיה שמח, רגע השיא כאמור היה הרגע שהיו מעלים אותו על הצוק כדי לשלוח אותו כשעיר לעזאזל, הוא לא היה מתגאה על חברו שהובל לשחיטה. והיה באמת מגלה מיהו המאושר האמיתי.

תיאור זה יכול להוות ביטוי לעניין הבחירה החופשית, שתי דרכים שוות פתוחות בפני כל אדם מישראל, דרך האחת היא דרך תורה ומצוות, היא מובילה לקדושה. הדרך השנייה היא דרכם של אלה החיים חיי חולין והם מלאים תאוות ואהבת חיי העולם הזה, ורחוקים מלימוד התורה וקיום המצוות. הדרך הראשונה אמנם דורשת קורבנות, ויתור, הגבלות שונות, אך הכל כדאי כדי לשכון במקדש ה'. לעומתם אלה שבחרו בדרך של פריקת עול ותאווה, אמנם נדמה להם שיש להם חיים חופשיים, אך סופם רע ומר.

הבאת שני השעירים האלו ביום הכיפורים מלמדים אותנו על המאבק הנצחי המתחולל בקרבו של כל אחד ואחד מאתנו, יצר הרע, ויצר הטוב. שנזכה לעמוד בגבורה במלחמות היצר, ולעלות במסילה העולה בית ה'.

הלכות ומנהגי העומר:

אין הנשים בכלל איסור התספורת בימי העומר. מותר לגזוז ציפורנים בימי הספירה.

מי שנזדמן לו להיכנס לדירה חדשה בימי הספירה, מותר לו להיכנס ולדור בתוכה, ואין להקפיד לדחות כניסתו עד אחר ל"ג לעומר. ואפילו בדירה לשם הרווחה. וכן רשאי לסייד ולצבוע הדירה, או לעשות טפטים לנוי בימי הספירה, בטרם יכנס עם משפחתו לדירה. ויכול לעשות סעודה של חנוכת הבית בימי הספירה, ויאמרו שם דברי תורה, והלימוד של חנוכת הבית, שאז הוא סעודת מצווה, וכל שכן בארץ ישראל שהיא מצווה מצד עצמה. ויכול לברך שהחיינו בימי העומר על כניסתו לדירה החדשה, בלבישת בגד או פרי חדש, אולם בעת חנוכת הבית אין לשמוע שירים מכלי שיר, אף מטייפ, עד ל"ד בעומר.

אין אומרים וידוי ותחנונים ביום ל"ג בעומר. ונהגו להשמיע כלי שיר בניגונים ושמחה ביום זה, לכבוד ההילולא של רשב"י.

שבת שלום!

פרשת מצורע

קוראים יקרים, כתוב בפרשה: "ואם דל הוא ואין ידו משגת…". ישנם אנשים המודדים את מצבם הרוחני על פי השוואה לחבריהם, תוך התעלמות מן המדרגה הרוחנית הגבוה אליה יכולים היו להגיע, אילו אמצו את כל כוחותיהם.

כאשר עשיר מביא קורבן עני אינו יוצא ידי חובה, רק הדל אשר אין ידו משגת די לו אם יביא שתי תורים או שני בני יונה. אדם שבאפשרותו להביא קורבן עשיר חייב להביא דווקא בהמה.

חובתו של האדם נמדדת דווקא על פי יכולתו, כך גם דינם של בני האדם בנושא קיום המצוות, כל הגדול מחברו נתבע יותר לעבוד את ה' בשלמות. לפיכך, נדרשים תלמידי חכמים לעבוד את ה' בדקדוק ובזהירות יתרה, בהתאם לחכמתם ומדרגתם.

מסופר שפעם אחת התלונן אחד מבני ביתו של "החפץ חיים" מדוע צריכים הילדים ללבוש בחג את בגדיהם הישנים, ואילו השכן ממול מלביש את בניו בבגדים חדשים? השיב לו ה"חפץ חיים": אנו הלא זכינו שאנחנו מגדלים את ילדינו לתורה, ועלינו להודות ולהלל את ה' יתברך על כך, לא כך שכנינו, שהוא עצמו אינו בן תורה, אז לפי משורת הדין לפחות שבניו יתלבשו בבגדים חדשים.

מפרשים גם את הפסוק: "קרוב ה' לנשברי לב…". העני מהלל את הקב"ה כמה פעמים ביום, אפילו אם ה' ממציא לו רק מעט לחם. העשיר לעומתו תולה את הצלחתו ועושרו בכישרונותיו ושוכח כי מאת ה' הייתה זאת.

הלכות ומנהגי ספירת העומר:

הימים שבין חג הפסח לחג השבועות הם ימים שיש בהם צער, מאחר ומתו בהם עשרים וארבעה אלף תלמידי רבי עקיבא. לפיכך נוהגים בימים אלו מקצת מנהגי אבלות, שלא לשאת אישה ושלא להסתפר, וכן אין עורכים בהם ריקודים ומחולות של רשות.

מאז ימים אלו של ספירת העומר הם ימים שנוהגים בהם מקצת מנהגי אבלות, ומשתדלים לתקן בהם את היחסים שבין אדם לחברו ובמיוחד בין לומדי התורה. ומכיוון שמדובר במנהג שנהגו ישראל בלא תקנה מפורשת של חכמים, ישנם הבדלי מנהגים בין העדות השונות.

מנהגי האבלות נמשכים בכל ספירת העומר, ומנהג זה מבוסס על גרסת הגמרא שלפנינו, שתלמידי רבי עקיבא מתו מפסח ועד עצרת, ואם כן יש לנהוג מנהגי אבלות בכל הימים הללו.

מנהגי האבלות נמשכים עד ל"ד בעומר, וזה על פי מסורת ספרדית לפיה גורסים בגמרא שתלמידי רבי עקיבא מתו עד 'פרוס העצרת'. 'פרוס' לשון חצי, היינו עד חצי חודש לפני חג השבועות. כשנפחית מארבעים ותשעת ימי ספירת העומר חמישה עשר יום, יישארו שלושים וארבעה ימים שבהם מתו תלמידי רבי עקיבא, ובהם נוהגים מנהגי אבלות.

כתבו הראשונים שאין להסתפר בימי ספירת העומר. וכפי שלמדנו (הלכות ג-ד), למנהג ספרדים איסור תספורת נמשך עד לבוקר יום ל"ד בעומר. ולמנהג אשכנזים עד בוקר יום ל"ג בעומר, ויש מקילים מליל ל"ג בעומר, ובשעת הצורך אפשר לסמוך עליהם.

מותר לבעלי השמחה להסתפר לכבוד ברית המילה. בעלי השמחה הם: אבי הבן, הסנדק והמוהל ולמנהג ספרדים רק בשעת הדחק מקילים בזה.

כיוון שנהגו בימי הספירה שלא להרבות בשמחות יתירות, כתבו האחרונים שבכלל זה יש לאסור ריקודים ומחולות של רשות, וכן נהגו לאסור נגינה ושמיעת כלי זמר. מותר לגזוז ציפורנים בימי הספירה.

והגדת לבניך…

פעם בא יהודי אל האדמו"ר מקוצק וביקש ברכה עבור בנו שילמד. אמר לו האדמו"ר: אם אתה מבקש ברכה שבנך ילמד, אם אתה תלמד ובנך יראה איך נראה בית יהודי אמיתי, הוא ידע שכך צריך לעשות וגם הוא ילמד, אבל אם אתה בא רק לבקש ברכה שהוא ילמד והבן רואה שאתה בא מהעבודה והולך מיד לנוח, ולקרא עיתון ולא לומד, הוא יעשה את אותו הדבר.

ומכאן מבינים את הפסוק: "ושיננתם לבניך ודיברת בם…". והרי היה צריך להיות כתוב: "ודברו בם". אלא אם אתה רוצה שבניך ישננו, עליך לתת להם דוגמא אישית, "ודיברת בם" שאתה בעצמך תלמד, אם לא, קיים סיכוי טוב שגם הבן יגיע לבקש ברכה על בנו שילמד.
מספרים על אחד מגדולי הדור איך הוא נהיה גדול דור? סיפר שסבא של סבא שלו, לא היה לומד, רק עבד ועבד כל החיים כדי שבנו ילמד, וכך גם בנו עבד כדי שבנו ילמד, וכך כמה דורות. ואותו גדול הדור החליט שהוא יהיה אותו אחד שילמד ושכולם עבדו בעבורו… אמר החתם סופר: "לא במעשיכם אתם נגאלים אלא למען תספר באזני בנך…".

ישנם אנשים שלמען ילדיהם או תלמידיהם משאיר אותם הקב"ה בעולם הזה, שכתוב: "והותירך ה' בכל מעשי ידיך בפרי בטנך", כלומר הגאולה היא לא מחמת הזכות העצמית שלהם, אלא למען בניהם שיוכלו לספר להם על נפלאות ה' וגבורותיו.
כמה חשוב להרבות בסיפורי יציאת מצרים, לפרסם את הניסים הגדולים שהקב"ה עשה. ונבקש על הניסים שהקב"ה ימשיך לעשות עמנו.

שבת שלום!

פרשת צו

לא יתכן לדרוש מן האדם שכל מעשיו יהיו מנותקים מכל נגיעה גשמית, שהרי עליו גם לאכל ולשתות, לעומת זאת המחשבה חייבת להיות כולה קודש, אפילו כשמתעסקים בצרכי הגוף, המחשבה צריכה להיות טהורה.

וכדי לכפר על הרהורי הלב, מקריב האדם קורבן שעולה כליל לה'. בזה הוא גם ממחיש שהמחשבה צריכה להיות כולה קודש. אולם בדומה לחטאת הנאכלת מתוך כוונה של קדושה, כך צריכים להיות המעשים הנעשים לצורך הגוף.

התורה מכוונת ומחנכת את האדם לשלוט על המחשבות והכוונות שלו, גם כשאף אחד לא רואה ולא יודע מה עובר בראש, אדם צריך לחשוב בקדושה ולטהר את מחשבותיו.

תרבות האדם פועלת בדרך כלל רק על התנהגות האדם בגלוי, והסיבה היא שכאשר אין עין בני האדם שולטת בו אין לו רתיעה מפני מחשבות רעות ומקולקלות.

מסופר על אנשים מכובדים שישבו בשולחן במסיבת רעים, על השולחן שלפניהם הייתה מונחת רק פרוסה אחת של עוגה, אך אף אחד מהם לא הושיט את ידו לקחת. וראה פלא ברגע שכבה האור הסתערו כולם על העוגה וכשחזר האור ראו כולם, שיד אחת מושטת לעוגה ועוד עשרה מזלגות נעוצים באותה יד.

שונה היא דרך התורה שהיא פועלת על האדם בסתר כבגלוי, על המעשים בגלוי, ועל המחשבות בסתר, וזוהי היראת שמיים שמתבקשת מן האדם, שהידיעה שהקב"ה רואה ושומע הכל.

הלכות ומנהגי שבת הגדול
בכל חודש ניסן אין נופלים על פניהם, ואין אומרים וידוי ותחנונים. מפני שכל החודש הוא ימי שמחה לישראל, בתקופות העבר ההווה והעתיד, כי באחד בניסן הוקם המשכן, ושנים עשר נשיאי שבטי ישראל הקריבו את קרבנם לחנוכת המזבח במשך שנים עשר יום, נשיא אחד ליום, וכל אחד מהנשיאים היה עושה יום טוב ביום הקריבו לחנוכת המזבח, ולמחרת שהוא יום י"ג בניסן היה יום אסרו חג שלהם. יום י"ד בניסן הוא ערב פסח., ולאחר מכן שבעת ימי הפסח, ימים טובים ומקראי קודש. ויום כ"ב בניסן הוא אסרו חג של הפסח. ובניין בית המקדש השלישי, שיבנה במהרה בימינו, יהיה ביום טוב של פסח, כי בניסן נגאלו ובניסן עתידים להגאל, וכמו שכתוב (מיכה ז, טו): "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות". וחנוכת בית המקדש שתהיה נמשכת שבעת ימים תתקיים לאחר הפסח, כי אין מערבים שמחה בשמחה. נמצא שכל ימי חודש ניסן מקודשים לימי שמחה וששון לישראל. לכן אין ראוי לומר וידוי  ותחנונים ונפילת אפים בימים אלו.

מצווה על כל אחד ליתן דמי קמחא דפסחא, הנגבים על ידי גבאי צדקה שבכל מקום ומקום, ולתרום כפי יכולתו עבור חלוקה לעניים, לצרכי החג.

שבת שלפני הפסח נקרא "שבת הגדול" מפני הנס שנעשה בו. כי פסח שיצאו בו ממצרים חל אז ביום חמישי בשבת, ועוד בשבת שלפניו שהוא יום עשירי לניסן נצטוו לקחת שה לבית אבות לצורך קרבן פסח, וכשעשו ישראל כן, נתקבצו בכורי מצרים אצל ישראל ושאלום פשר דבר, ענו להם: זבח פסח הוא לה' שעתיד להרוג כל בכורי מצרים, ולכן נצטווינו לתת מדם הקרבן על שתי המזוזות ועל המשקוף לבל יבוא המשחית אל בתינו לנגוף. ומיד הלכו הבכורות אצל אבותיהם ואצל פרעה ודרשו לשלח את ישראל ממצרים לבל יהרגו בגללם, ונתקלו בסירוב מוחלט, ואז פתחו במלחמה זה לעומת זה, ונהרגו רבים ממצרים, וכמו שנאמר "למכה מצרים בבכוריהם", כלומר: שמצרים הוכו על ידי בכוריהם. וכשראו המצרים כך חגרו איש חרבו לנקום בישראל, ויבקשו להשמיד ולהרוג את ישראל ח"ו, והשי"ת הגן עליהם ברוב רחמיו והחלה את מצרים בתחלואים רבים ומשונים ובייסורים גדולים עד שהיו שיניהם קהות ומעיהם מתחתכים, ונאלצו לסגת אחור. ועל ידי כך ניצולו עם ישראל מזעמם. ולכן נקרא שבת זה שבת הגדול, כי יום גדול הוא לישראל שניצולו מאבדן וכליון חרוץ ח"ו.

 

פרשת ויקרא

כדי שיחשוב האדם בעשותו כל אלה, כי חטא לאלוקיו בגופו ובנפשו, וראוי לו שיישפך דמו ויישרף גופו, לולא חסד הבורא שלקח ממנו תמורה, וכיפר הקרבן הזה שיהא דמו תחת דמו. כאשר האדם יתבונן ויחשוב שמה שנעשה בבהמה היה צריך להיעשות בו, בוודאי שתתעורר נפשו לשוב בתשובה שלמה.

שכתוב בפסוק "ויקרא" 'א' זעירה רמזה לנו התורה, שכלל ראשון בהבאת הקורבן הוא השפלה, והכנעה. כתוב שאדם בעל גאווה נמסר ביד ייצרו "כי תועבת ה' כל גבה לב", ואדם שהוא תועבת ה' אין לו "סייעתא דישמיא".
שאדם שהוא בעל תאווה ואינו מתגבר על יצרו, דומה לאחד ששוכב על ערימת זפת חמה ביום חורף קר וגשום, הזפת נעימה לו, הגוף מתחמם, הרגשה טובה. אך ברגע שיחפוץ לקום ממקום משכבו ייווכח שנלכד במלכודת, וכל גופו דבוק לזפת, ושוב אין ביכולתו לנוע וללכת לאן שליבו חפץ. זהו מצבו של בעל התאווה, בשעה שהוא ממלא את תאוותיו והולך שבי אחר רצונותיו, טוב לו ונוח לו. אבל אחר מעשה מצבו נורא ממש.

הלכות ומנהגי פסח
כל כלי חרס שנשתמש בו חמץ, לא עוזר לו לא הגעלה ולא ליבון. אבל התנורים והכירות הבנויים מאבנים ולבנים, עושים ליבון. כשרוצים להעמיד על התנור איזה קדרה בפסח, צריכין להניח תחילה טס של ברזל ועליה מעמידין הקדירה, וזה מהני גם בתנור העשוי מחרסים. קודם שמגעיל את הכלי, צריך לנקותו היטב מן החלודה (ראסט) וכדומה, שיהא נקי לגמרי. אבל מראות (כתמים, פלעקן) אין בהם קפידא. ואם יש גומות בכלי צריך לנקרם היטב. ואם הוא כלי מתכת, ישים על הגומות גחלים ללבן שם ואחר כך יגעילו. ואם אי אפשר לנקות היטב הגומות והסדקים וגם אי אפשר ללבן שם, אין לו תקנה. לכן בסכינים עם קתות, צריכין לדקדק היטב אם מועיל להם הגעלה, ומצווה מן המובחר למי שאפשר לו, שיקנה לו סכינים חדשים לפסח.

כלים שמשתמשים בהם ע"י האור בלי מים, צריכין ליבון. ולכן האגנות והמחבות שאופין בהן חמץ צריכין ליבון. והליבון צריך להיות מלכתחילה ליבון חזק עד שיהיו ניצוצות ניתזין ממנו. והמרדה (שויפעל) של עץ אין לו תקנה.

כלים שהחזיק בהם יין שרף לקיום, אין טעם וריח היין שרף נפלט ע"י הגעלה, רק אם בישל אותן היטב במים עם אפר עד שנסתלק מהם הריח לגמרי מועילה להם אח"כ הגעלה.

פרשת ויקהל

פרשת ויקהל
כתוב בפרשה: "ששת ימים תעשה מלאכה…". מסבירים המפרשים שרק מי שמאמין באמונה שלמה כי הפרנסה מוקצבת לכל אחד מהשמיים, ואינה תלויה בכמות ההשתדלות של האדם, יכול הוא לנוח בשלווה בשבת.

לעומת זאת, מי שחושב שההצלחה תלויה בריבוי ההתעסקות במלאכה, הוא בוודאי מוטרד כל הזמן מן המחשבה שחיוב שמירת השבת מצמצם את אפשרויותיו לעסוק בפרנסה, לאדם כזה קשה מאוד לשמור את השבת, לכן בא הפסוק ואומר: "ששת ימים תעשה מלאכה". כלומר, אל תעלה בדעתך שאתה הוא זה שעושה את המלאכה, אלא הברכה מאת ה' ומלאכתך כאילו נעשית מאליה. וכשאדם רוכש לעצמו את ההבנה הזאת, רק אז הוא יכול לקיים את המשך הפסוק: "וביום השביעי יהי לכם קודש שבת שבתון לה'…".

לאכילת דגים בשבת יש הרבה רמזים, ואחד מהם הוא שהדגים ניזונים מבליעת דגים אחרים קטנים מהם, הדג הגדול רודף אחר הדג הקטן וכשהוא משיג אותו הוא בולע אותו, לפי זה כשפותחים את הדג היה צריך לראות את הדג הבלוע מונח כשראשו מכוון לזנב הדג הגדול, וראה איזה פלא, הדג נמצא בדיוק הפוך כשראשו לצד ראשו של הדג הבולע, למדים אנו מכך שאמנם הדג הגדול רודף אחר דגים קטנים כדי לבלעם, אולם בסופו של דבר הוא ניזון מאלה שהקרה הקב"ה לפניו, הדגים אשר שטו לעומתו וכאילו במקרה נכנסו לפיו, הם היו טרף לשיניו.

וזה מה שחכמים אמרו לנו, אל לאדם לדאוג לפרנסתו בשבת, שכן הקב"ה הוא מזמין פרנסתו של אדם, ולא זאת בלבד ששמירת השבת אינה גורמת הפסדים לאדם, אלא מהווה סגולה להצלחה, מי שאינו שומר כהלכתה עלול להפסיד גם את מה שיש לו.

אמר החפץ חיים: אם אתה רוצה ששת ימים תהיה לך פרנסה, תשמור את השביעי, ולא, גם בשאר השבוע לא יהיה לך במה לעבוד.

 

הלכות פסח
בעניין הכשר המיקרוגל, יש להבחין בין שני סוגי המיקרוגל המצויים כיום. יש כאלה שיש בהם גם גופי חימום (השחמה), ודינם כדין הכשר תנור אפייה רגיל, שלאחר שימתינו עשרים וארבע שעות בלי לבשל ולחמם בו, ינקו היטב את המכשיר, וידליקו את גופי ההשחמה בחום הגבוה ביותר, במשך כשעה, ובזה התנור כשר לפסח. ויש תנורי מיקרוגל שאין בהם גופי חימום, אלא פועלים רק באמצעות קרינה. ותנורים אלה אם הם משמשים על פי רוב רק לחימום המאכלים, ולא לבישול, יש אומרים שאינם צריכים הכשר כלל, מאחר שאין הדפנות מגיעות ברוב פעמים לחום שהיד סולדת בו. ואף אם איזה פעם חיממו שם איזה דבר מאכל במשך כמה דקות, והדפנות הגיעו לחום שהיד סולדת בו, מכל מקום הולכים אחר רוב פעמים. ויש חולקים. ולכן לעניין חמץ בפסח נכון להכשיר את המיקרוגל לפסח על ידי שינקו אותם היטב, ויניחו כוס שיש בתוכה מעט מים ומעט חומר ניקוי (אבל לא אקונומיקה), וירתיחו את המים במשך מספר דקות, עד שדפנות התנור יספגו את האדים. ונכון להוסיף עוד חומרא להשתמש במיקרוגל בפסח רק באמצעות קופסת קרטון או פלסטיק סגורה היטב. ואם משתמשים בתנור המיקרוגל גם לבישול, וכן תנורי מיקרוגל שבחנויות שהשימוש בהם הוא תדירי יותר, ומסתבר שהחום בדפנות מגיע ליד סולדת בו ברוב פעמים, ראוי להחמיר שלא להשתמש בו כלל בפסח.

 

שבת שלום!

פרשת כי תשא

כתוב בפרשה: "בני ובין בני ישראל אות היא לעולם…". החפץ חיים המחיש במשל: כל אדם שיש לו חנות או בית מלאכה קובע שלט מעל דלת חנותו או בית מלאכתו, ובשלט זה הפונה לרשות הרבים, כתוב באותיות גדולות מהו בית המלאכה. שלט זה גם בא להגיד שבית מלאכה זה עדיין חי וקיים, וגם אם יסע ליום או יומיים השלט עדיין מעיד שהמקום קיים. אך אם יוסר השלט מעל העסק, הרי מעיד הדבר שבעל העסק העתיק משכנו למקום אחר, או סגר את העסק.

כך הוא בעניין השבת, אות היא בין בורא העולם ובינינו: "כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת ויינפש…". השבת היא גם אות וסימן לכל יהודי המעיד על היותו יהודי ועל הברית אשר נכרתה בין הקב"ה ובין ישראל, ואפילו אם קרה שעבר יהודי על אחת ממצוות התורה, עדיין לא פקעה ממנו יהדותו, שהרי אף אם עזב את "העסק" לזמן קצר עדיין לא הורד ממנו השלט הקבוע מעליו. וכל עוד הוא משמר את השבת עדיין הוא בעל העסק.

אך אם היהודי מחלל את השבת הריהו כמסיר את השלט מעל פתחו, והריהו כמעיד על עצמו שאין עוד נשמתו נשמה יהודית, כי נשמה זו פנתה ונסעה מזה, כאותו בעל עסק שנטש את חנותו. ואמרו חז"ל: "כל המחלל את השבת כאילו כפר בכל התורה כולה".

 

הלכות אמירת שלום קודם התפילה:

כיוון שהגיע עמוד השחר, אסור לו לאדם שיקדים לפתח חברו ליתן לו שלום קודם התפילה, ואפילו הוא אביו או רבו, אבל מותר לומר לו צפרא דמרי טב. ואפילו זה אינו מותר אלא כשהוצרך ללכת לעסק מעסקיו או לשום עניין, ואגב זה נכנס אצלו ליתן לו שלום. אבל אם אינו הולך אלא להקביל פניו קודם התפילה, אפילו זה הלשון אסור. ואם פגע בו בדרך מעיקר הדין מותר לומר לו שלום. אך טוב לומר גם בזה בלשון אחר, כגון בוקר טוב, וכדומה.

מותר להקיץ את חברו ששמו שלום ולקרוא לו בשמו, אף שהוא קודם התפילה.

כל מה שאמרנו שאין להקדים שלום לחברו הוא דווקא קודם תפילת שחרית, אבל אחר תפילת שחרית, כל היודע מחברו שהוא רגיל ליתן לו שלום ואינו נותן לו שלום, נקרא גזלן, כמבואר בגמרא. ואמרו על רבי יוחנן בן זכאי שלא הקדימו אדם שלום מעולם, ואפילו נכרי בשוק. ויש אומרים דלמי שאינו רגיל ליתן לו שלום, אין להקדים לו שלום, דשמא לא יחזיר לו וייקרא גזלן ועובר על לפני עור. אך אין זה אלא ממידת חסידות בעלמא.

מותר לצאת לשדה התעופה קודם התפילה כדי להיפרד מאביו או רבו היוצאים לארץ אחרת. אך לא ייפרד מהם בלשון "שלום", אלא בלשונות אחרים, כמו נסיעה טובה, וכדומה. וכל שכן שמותר כשמלווה אותו לדרך. ואם יארגנו מניין להתפלל שחרית בשדה התעופה, מותר לנסוע לשדה התעופה להתפלל שם ואחר כך להיפרד מאביו או רבו.

פרשת תצווה

הדבר דומה לבגד שאינו ראוי ללבישה, אלא אם כן הוא תואם בדיוק את מידות האדם הלובשו, אבל אם ארוך או קצר מידי, אין ראוי ללבשו. משל לתלמיד חכם גדול, שלקח לביתו מלמד עבור בניו, ויהי היום הגיע אחד מילדיו הקטנים לגיל שצריכים ללמדו א', ב', הלך התלמיד חכם והכניס לביתו מלמד נוסף.

כשראה זאת המלמד הוותיק פנה אל בעל הבית ושאלו: מדוע נתת עיניך במלמד החדש, וכי לא יכולת להטיל עלי את תפקיד לימוד הא' ב' עם בנך הצעיר? השיב לו בעל הבית, לפי דבריך היית צריך לשאול מדוע אני לא לומד עם ילדי, ומדוע אני צריך לשכור מלמדים שילמדו איתם?
אלא מאחר שדרגתי גבוהה מידי עבור בני קצרי השגה, צריך אני מלמדים שדרגתם קרובה יותר לדרגת ילדי, ומכיוון שדרגתך יותר גבוהה מדרגת בני הקטן, לא תצליח ללמוד עמו, לכן שכרתי מלמד נמוך ממך.

זאת גם תשובת הקב"ה למשה, כשהסביר לו מדוע אינו נבחר לכהונה הגדולה, אמר לו: הנה התורה שלי הייתה ונתתי לך שתהיה אתה לעם מול אלוקים, ומדוע לא למדתי אותם בעצמי? על כך צריך אתה לומר שאני אצלם גבוה מעל גבוה, כפי שאמרו דבר אתה עמנו ונשמעה, ואל ידבר עמנו אלוקים. וכך גם לגביך משה, אתה גדול מכדי לכהן במשרת כהונה. וע"י התורה התנחם משה רבינו.

הלכות ומנהגי חודש אדר:
משנכנס אדר מרבים בשמחה, בין באדר ראשון ובין באדר שני, ולכן יהודי שיש לו משפט עם גוי, ישתדל לקיימו במהלך ימי חודש אדר שהמזל משחק לישראל אז. יש שנהגו לצום בערב ראש חודש אדר ולומר את כל התהילים. לפי הכתוב בספרים הקדושים זו היא סגולה נפלאה.
יום ז' אדר יום פטירת משה רבינו, הוא יום תענית צדיקים, ויש הרבה המתענים בו ואף קוראים בו את פרשת 'ויחל' הנקראת בימי תענית. יש מן הנוהגים שלא לערוך חתונות ביום זה. אומרים בו תחנון כרגיל.

בט' באדר יש שנהגו להתענות, לפי שאירעו בו צרות.

פרשת תרומה

משל למה הדבר דומה? משל למלך שהייתה לו בת יחידה, בא אחד מהמלכים ולקח אותה לאישה, וכשרצה לילך עם אשתו לארצו, אמר לו המלך: בתי שנתתי לך יחידה היא, לפרוש ממנה איני יכול, ולהגיד לך לא לקחת גם איני יכול בגלל שאשתך היא, לכן אני מבקש ממך שכל מקום שתלכו אליו, תעשו לי חדרון קטן שאוכל לגור בו לידכם.

הנמשל: כך אמר הקב"ה לעם ישראל: "נתתי לכם את התורה, לפרוש ממנה איני יכול, לומר לכם אל תטלוה איני יכול, אלא בכל מקום שאתם הולכים בית אחד עשו לי שאדור בתוכו". כמו שנאמר: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכו".

מלמדים אותנו המפרשים: אם אדם לומד בלי שמייחד מקום בליבו להקב"ה, אזי התורה היא אחרת. לכן, אדם צריך לדעת שאם הלב מלא בענייני העולם הזה, ממילא אין בו מקום לבורא, חובה על כל אחד ואחד לחפש ולמצוא בהתקרבות לה' , לבנות מקום בליבו שהתורה והקב"ה יגורו בו ביחד. ורק אז יזכה לקניין תורה אמיתי.

הלכות נטילת ידיים:
א. מים שנשתנו מראיהן, בין מחמת עצמן, בין מחמת דבר שנפל לתוכם, בין מחמת מקומם, פסולים לנטילת ידיים. ומים שהם עכורים מחמת עפר וטיט שנפלו לתוכם, כשרים לנטילת ידיים, שדרך המים להיות מעורבים בעפר וטיט, וגם לבסוף אחר שישהו אותם דרכם להיות צלולים.
ב. מים שצבעם השתנה למראה לבן, ויש בהם כמין ענן וערפל, ובתוך כמה רגעים נעלם הענן והמים נעשים צלולים, כשרים ליטול בהם את הידיים, אף בעודם כך, ואין צריך להמתין עד שהמים יהיו צלולים, ואפילו מלכתחילה. והוא הדין במים של הברז שיש בהם תערובת חול חום, ולאחר כמה רגעים החול שוקע והמים חוזרים להיות צלולים, שמים אלה כשרים לנטילת ידיים, גם כשיש לו מים אחרים.
ג. מים שנעשה בהם מלאכה פסולים לנטילת ידיים. אבל אם יש ספק אם נעשה בהם מלאכה אם לאו, כשרים לנטילת ידיים, ויכול אף לברך על נטילה זו, שכל ספק בטהרת ידיים טהור.
ד. אם יש לפניו מים שיש בהם ספק אם נעשתה בהם מלאכה, אף על פי שכשרים לנטילת ידיים, מכל מקום אם יש לפניו מים אחרים שאין בהם ספק, טוב שייטול ידיו מן המים האחרים שאין בהם ספק.

שבת שלום!

פרשת משפטים

בשעה שהיו רבי ישמעאל ורבי שמעון יוצאים להורג, אמר רבי שמעון רבי איני יודע על מה אני נענש, אמר לו רבי ישמעאל מימך בא אדם לדין או שאלה ועכבת אותו עד שתשתה את כוסך ונועל סנדלך. אמרה התורה אם תענה, "אחד עינוי מרובה אחד עינוי מועט". אמר לו רבי ניחמתני. שכן לצער אדם מישראל אין זה דבר פשוט, נגזרת עליו מיתה משונה ואכזרית. וכל זה מפני שציער יהודי צער מועט ביותר.
מסופר על נחום איש גמזו, שהיה סומא בשתי עיניו, גידם משתי ידיו, קיטע משתי רגליו, וכל גופו היה מלא שחין. רגלי מיטתו היו מונחים בספלי מים כדי שלא יעלו עליו נמלים, פעם אחת כשהבית מט ליפול רצו תלמידיו לפנות אותו מביתו, אמר להם קודם תפנו את הכלים, ולאחר מכן אותי כי כל עוד שאני בבית, הבית לא ייפול. וכך עשו ונפל הבית, אמרו לו תלמידיו מאחר שאתה צדיק גמור, איך קיבלת עונש כזה?
אמר להם פעם אחת הייתי בדרך עם חמורים, אחד של מאכל אחד של משתה ואחד של מיני מגדים, בא עני אחד וביקש "רבי פרנסני", אמרתי לו המתן עד שאפרוק את החמור, לא הספקתי לפרוק ויצאה נשמתו של העני.
נפלתי על פניו ואמרתי: עיני שלא חסו על עיניך יסומאו, ידי שלא חסו על ידיך ייגדמו, ורגלי שלא חסו על רגלך יקטעו, וכל גופי יתמלא בשחין. אמרו לו אוי לנו שראינוך כך, אמר להם טוב שכך שאם לא הייתי מקבל את העונש בעולם הזה, הייתי מקבל עונש גרוע יותר בעולם הבא. למדנו עד כמה יש לדקדק במעשינו על מנת שלא יגרמו צער לזולת.

הלכות אבדה ומציאה:

• הרואה אבדת ישראל חייב לטפל בה ולהשיבה לבעליה, שנאמר השב תשיבם. ואם נטלה על מנת לגוזלה, ועדיין לא נתייאש הבעלים ממנה, עובר משום השב תשיבם לאחיך, ומשום לא תגזול, ומשום לא תוכל להתעלם. ואפילו אם יחזירה אחר כך כבר עבר על לא תוכל להתעלם.
• נטל את המציאה קודם שהבעלים התייאשו ממנה על דעת להחזירה להם, ולאחר ייאוש נתכוון לגוזלה, אינו עובר אלא משום השב תשיבם. ואם המתין עד אחר ייאוש ונטלה, אינו עובר אלא משום לא תוכל להתעלם.
• וכל זה במקום שהוא חייב להשיב את האבדה, ובמקום שראוי להסתפק בה באבדה ושתהא בעניין שמוכח שהיא אבדה, ולא תהיה מדעת (הפקר) ושיהיה בה שווה פרוטה, ושיהיה סימן בגופה או במקומה, ושהיה מטפל בה אם הייתה שלו, ושתהיה של מי שחייב להשיב אבדתו. אבל אם חסר אחד מכל אלו אינו חייב להשיב את אבדתו.

שבת שלום!

פרשת יתרו

קוראים יקרים, כתוב בפרשה: "ויאמר מדוע אתה יושב לבדך וכל העם ניצב עליך מן בוקר עד ערב…". מספרים על גדלותו של יתרו שהייתה בגודל כח הביקורת שלו. הנה אנו רואים, כיצד הוא מגיע למחנה ישראל וללא השתהות מבקר ומוכיח את רבן של ישראל.
כח הביקורת היה למעשה הדבר שהביא אותו למעלת הגדולה, שהגיע בסופו של דבר לאמת, ובא לחסות תחת כנפי השכינה. באותו כח הוא ביקר גם את משה רבנו.

בתורה אנו מוצאים דברי ביקורת על כל הגדולים, וגם משה לא נמלט ממנה. ביקורת הוא כח נפלא, אך האדם צריך קודם לבקר את עצמו, רק בזאת יוודע, אם אכן מבקש הוא את האמת. עוד כתוב בפרשה: "אשר שם האחד את גרשם כי אמר גר הייתי…". מסופר על ה'חפץ חיים', משל לאחד שנסע ליריד לעסוק שם במסחר, בשל האפשרות לעשות שם עסקים גדולים, לא שם לב לעובדה שהיריד נמצא בארץ רחוקה מאוד, ונטש את בני ביתו לתקופה ארוכה, והנה אם יבוא מישהו ויציע לו לבזבז את זמנו במשחקים בוודאי יגער בו ויאמר לו וכי בגלל זה עזבתי את הבית ואת כל היקר לי?

והנמשל מובן: ירידתה של הנפש היקרה לאדם הוא לזמן מועט בעולם הזה, ובזמן זה צריך לאסוף מצוות, ללמוד תורה, כל דקה חשובה. והנה מופיע היצר הרע, ומסית את האדם לבזבז חלק ניכר מזמנו היקר, על הדברים של הבל ושטות, אף אתה אמור לו כדברי הסוחר: האם לא ידעת כי גר אנוכי בארץ הזאת? נשמתי עברה מרחק של חמש מאות שנה משמיים לארץ, נטשה את מקום מושבה רק כדי לרכוש כאן סחורה שע"י כך יוטבלה לנצח, ואתה מעז להטרידני בהבלים? לכן, אדם צריך לנצל כל רגע פנוי, למעשים טובים, וקיום המצוות, כל אחד בדרך שלו, וע"י כך נזכה למנוחת הנפש בעולם הבא.

הלכות ברכות:
קנה בגד חדש אפילו היה לו בגד כזה תחלה, יש לו לברך "שהחיינו" בשם ומלכות. ואף שמעיקר הדין היה צריך לברך בעת קניית הבגד, כבר נהגו שלא לברך אלא עד שעת לבישת הבגד. ועל דבר שאינו חשוב כל כך, כגון חלוק או לבנים או מנעלים וגרביים, או כיפה, אין לברך שהחיינו.

הקונה מכונית חדשה, והוא שמח בה, וכן הקונה תכשיטי זהב לאשתו, או טייפ ושאר כלים שהוא שמח בהם, אף שמעיקר הדין היה רשאי לברך על זה "שהחיינו", כבר נהגו בכל אלה לברך שהחיינו על בגד חדש, ולפטור הכלים שקנה.
כבר פשט המנהג שבעת סעודת חינוך הבית, בעל הבית מברך שהחיינו על פרי חדש, או על בגד חדש (ולובשו), ומתכוונים לפטור את הדירה והרהיטים החדשים. ומכל מקום הקונה דירה והוא שמח מאד בקנייתו ורוצה לברך "שהחיינו", ואין לו בגד חדש, רשאי לברך שהחיינו.
מי שנתמנה לאיזה משרה חשובה, ונכבדי הקהל נתנו לו דירה לדור בה בחינם, נכון שיברך שהחיינו על בגד חדש, ויפטור את הדירה.
אין לברך "שהחיינו" בעת חנוכת בית כנסת, וגם לא יברכו "הטוב והמטיב". וכל שכן שאין לברך "שהחיינו" בעת יריית אבן הפינה לבית הכנסת, או יציקת היסודות.

שבת שלום!

פרשת בא

מסבירים המפרשים בדרך משל: יהודי אחד היה בסכסוך עם גוי והם הגיעו לבית משפט בפני שופט נוצרי, עמד היהודי ושלח לו לשופט מתן נאה בסתר, שאל אותו השופט כיצד הנך שולח לי שוחד, הלא בתורתכם כתוב שאסור לתת שוחד לדיין, כי יש סברא בדבר שהרי לב הדיין יטה אחרי הנותן שוחד והדין שיוציא לא יוכל להיות אמת?

ענה לו היהודי: אילו היית יהודי והיו באים לפניך ראובן ושמעון לדין הרי דעתך על שניהם שקולה ושווה, והדין יכול להיות דין אמת, ולכן אין לתת שוחד כי ליבך יכול להטות לכיוונו. אך לא כך הדבר כאשר באים יהודי וגוי לדון בפני שופט גוי, כאן דעתו של השופט אינה שקולה ואינה שווה לשניהם, לבו של השופט כבר מלכתחילה נוטה לצד הגוי וכדי לאזן שלחתי לך שוחד.

סיפור זה יכול לשמש משל נאה על השאלה של הכבדת לב פרעה, רצונו האמיתי של פרעה לא לשלוח את בני ישראל, אבל בגלל הסבל הגדול שהיה לו ולעמו מהמכות, עמד לפעול כנגד רצונו. יציאה בתנאים אלו לא הייתה נחשבת לפרעה כזכות, הואיל ומה שנעשה היה באונס, חיזוק לבו ע"י ה' היה כדי לא לשלול ממנו את הבחירה, אלא כדי להסיר ממנו את יראת המכה, על ידו שב פרעה לרצונו האמיתי שהוא לא לשלוח את בני ישראל.

אז מקשים שוב המפרשים, הרי גם תשובה מתוך ייסורים מועילה. מסבירים המפרשים: תשובה מתוך ייסורים מועילה רק כאשר הייסורים מעוררים את האדם מתרדמת הסכלות ומתחרט על מה שעשה חרטה גמורה, אז יהיה אפשר להגיד שחזר בתשובה. אבל פרעה רצה לשלחם לא מפני שחזר בתשובה אלא מפני שגברו עליו הייסורים.

הלכות שבת:
תבשיל שנתבשל כל צרכו מערב שבת, או שנתבשל רק כחצי בישולו, ועדיין אינו מבושל כל צרכו, יש אומרים שמותר לשהותו מערב שבת על גבי אש גלויה, כמו פתיליה של נפט, או גז, לצורך סעודת שבת, ואין צריך לתן טס של מתכת או אזבסט, להפסיק בין האש לקדרה, אפילו אם התבשיל הולך ומצטמק, והצימוק יפה לתבשיל. ויש חולקים ומצריכים לתן טס של מתכת או אזבסט להפסיק בין האש לקדרה. ומנהג הספרדים כסברא ראשונה ומשהים מערב שבת תבשיל כנזכר על גבי אש גלויה, אך יש להזהיר שבאופן כזה אין להחזיר הקדרה בשבת.

ומכל מקום טוב ונכון להחמיר לתת טס של מתכת או אזבסט, להפסיק בין האש לקדרה, ואז גם יוכל להחזיר בתנאים מסוימים כדלהלן. וכל זה דווקא בפתיליה הבוערת על ידי נפט, שיש לחוש שמא יסבב כפתור הפתילייה להגביה האש. אבל פלטה חשמלית שאין כל אפשרות להגדיל או להקטין את מידת החום, מותר להשהות עליה תבשיל שלא נתבשל כל צרכו, ואין צריך לעשות הפסק בינה לבין הקדרה, שהפח של הפלטה נחשב הפסק, ומותר להניח מערב שבת על הפלטה כל תבשיל, בין שנתבשל מעט, בין שנתבשל כל צורכו ומצטמק ויפה לו.

שבת שלום!

פרשת וארא

כבוד ה' בעולם הזה הוא התכלית לכל הנבראים, שהרי הקב"ה אינו זקוק לזה, ולכן אילו אומות העולם שבים בלב שלם, היה מתגדל כבוד שמיים, אך מכיוון שהקב"ה יודע שלא ישובו בלב שלם, לכן מוטב שיתגדל כבודו בדרך אחרת, ע"י שיקשה את לב פרעה, וירבה את אותותיו ומופתיו במצרים, וע"י יכירו גם ישראל את גבורתו.

כל מטרת עונש המצרים במשך י"ב חודשים הייתה רק כדי שיראו ישראל וייקחו מוסר ויבינו את גדולת הקב"ה, דבר זה מפורש בפסוק: "כי אני הכבדתי את לבו… למען תספר באזני בינך ובן בנך…".

המופת הראשון שעשו משה ואהרון היה מופת שגם פרעה יכל לעשות, ומדוע? אלו הם דרכיו של הקב"ה לתת לאדם ניסיון באופן שיש בו מקום לטעות כדי להבחין האם יוכל להתגבר על הטעות ולהודות בהשגחת ה', מלכתחילה מיד עם הופעתם של משה ואהרון היה עליו להתעורר ולהכיר בהם כשלוחי שמיים, שהרי ידע שיבוא מושיען של ישראל להוציאם ממצרים.

כך הם דרכי שמיים כל החיים הם ניסיונות, לאדם הראשון שנותן הקב"ה לאדם הוא ניסיון שאפשר להתגבר עליו, אך כאשר האדם נכשל בו מנסה הקב"ה בניסיון אחר קשה יותר, שיש לו מקום לטעות. ולכן אחרי המופת הראשון, נוסה פרעה שוב במופת התנין שהיה לו קשה יותר. כאשר רואה אדם מכשולים קשים בחייו רוחו נשברת, ואינו מאמין בעזר ה', אך לו נבין שרק בסוף הדרך הקב"ה מראה לנו את הנהגתו, נבטח בו ולא נתייאש כלל.

הלכות כבוד השבת:
יסדר שלחנו ויציע כל המיטות שבבית, ויתקן את כל ענייני הבית כדי שימצאנו ערוך ומסודר בבואו מבית הכנסת. נכון לסדר את הבית סמוך לערב, כדי שיהיה ניכר שמסדרו לכבוד שבת, ונכון ששולחנו יהיה ערוך במשך כל יום השבת. ואמרו חז"ל, שני מלאכי השרת מלוין לו לאדם בערב שבת מבית הכנסת לביתו, אחד מלאך טוב ואחד מלאך רע, וכשבא לביתו ומצא נר דלוק ושולחן ערוך ומיטה מוצעת. מלאך טוב אומר יהי רצון שיהא כן לשבת הבאה, ומלאך רע עונה אמן בעל כורחו. ואם לאו ההיפך ח"ו.

אף על פי שדעת המקובלים שיש ללבוש בשבת בגדים לבנים, בזמן הזה שכל גדולי ישראל נוהגים ללבוש חליפות שחורות, אין לשנות מן המנהג, ויחיד המשנה ולובש בגדים לבנים, אינו עושה כהוגן, דהוי כחתן בין אבלים. וראוי להסביר זאת בעיקר לבעלי תשובה, ולהדריכם שינהגו בכל מנהגיהם כמנהגם של גדולי הדור.

ראוי לייחד בגדים טובים ונקיים לכבוד שבת וכמו שאמרו חז"ל "וכבדתו" מעשות דרכיך, שלא יהא מלבושך של שבת כמלבושך של חול. וילבש בגדיו הנאים אחר שרחץ עצמו לכבוד שבת. וישתדל להחליף את כל בגדיו לכבוד שבת. ונכון לייחד טלית לכבוד שבת.

יש להחליף הבגדים כבר בערב-שבת, כדי לקבל השבת בבגדים נאים, ולא כאותם המחליפים בגדיהם רק בבוקר יום השבת. ואפילו אם הוא נמצא לבדו בבית, יחליף את בגדיו, כי אין המלבושים לכבוד הרואים, אלא לכבוד השבת והחג.

שבת שלום!

פרשת ויחי

אף על פי כן, כשבא יעקב למצרים, נוכח לדעת כי מנשה ואפרים לא נמשכו אחרי טומאת מצרים, לא התפעלו ולא למדו את מנהגיהם, אלא גדלו ונתחנכו על ברכי יוסף בדרך התורה והיראה, עד שנמצאו ראויים להימנות בתוך 12 השבטים הקדושים והטהורים. הדרך של מנשה ואפרים לא הייתה קלה, וניסיונות גדולים עמדו להם בדרכם, ובכל זאת התגברו, וצעדו בדרך האמת והישר. ובכך בכל בית בישראל כשאבא מברך את בניו שיהיו כמו מנשה ואפרים, שיתעקשו על דרך האמת, שלא יסורו ימין ושמאל, ולא ילמדו, ולא יתפעלו כלל מן העוזבים דרכי יושר.

הלכות כיבוד הורים:
א. "כבד את אביך ואת אמך", היא מצוות עשה מן התורה לכבד את אביו ואת אמו. צריך להיזהר מאד בכבוד אביו ואמו ובמוראם, כתוב אותם ככבוד המקום ומוראו. ואמרו חכמים שלושה שותפים יש לו לאדם, הקדוש ברוך הוא, אביו ואמו, בזמן שאדם מכבד את אביו ואת אמו, אומר הקדוש ברוך הוא מעלה אני עליהם כאילו דרתי ביניהם וכבדוני. ולכן חיוב גדול על כל אחד לקבוע שיעור בהלכות אלה ולהיות בקי בהם, לגודל חומרת המצווה בפרט תלמידים צעירים צריכים ללמוד הלכות אלה קודם צאתם לחופשת "בין הזמנים".

ב. אין גבול למצוות כיבוד אב ואם, שהיא מצווה יקרה, וכל המרבה לכבד את הוריו הרי זה משובח. והמקיים מצוות כיבוד אב ואם זוכה לאריכות ימים ושנים בעולם הזה ובעולם הבא, לעושר ולהצלחה בשאר ענייניו. ויזכה שבניו ובנותיו יכבדו אותו וייראו ממנו גם לעת זקנותו. והמקיים מצווה זו בארץ ישראל שכרו גדול יותר מן המקיימה בחוץ לארץ.

ג. נאמר בזוהר הקדוש: צריך שכל אחד יטע בלבו לאהוב את הוריו כגופו, ויכבדם מתוך הוקרה והערכה לאיזו מעלה טובה שיש בהם. וכאשר הוריו ישלחו אותו לאיזו שליחות, יעשה זאת בזריזות ובשמחה. וראוי שיהיה ניכר שעושה כן לשם מצוות כיבוד אב ואם. ויצווה לילדיו שיקבלו את הוריו והורי אשתו בשמחה ובסבר פנים יפות. וכשם שמתן שכרה של מצווה זו מרובה כך עונשה מרובה. והמצער את אביו או אמו גורם לסלק ממנו השכינה וגזרות קשות באות עליו, ולוקה בייסורים. ואף אם תשחק לו השעה כאן בעולם הזה, יפרעו ממנו לעולם הבא.

שבת שלום!

פרשת מקץ

כל דבר בעולם יש סיבה ומסובב, סיבה ותוצאה, והרבה אנשים טועים לחשוב שבגלל הסיבה יש את התוצאה. לדוגמא, אדם השקיע כסף באיזה עסקה והרוויח, הוא חושב שבגלל שהשקיע הוא הרוויח, אבל לא ההשקעה היא שגרמה לרווח, אלא גזרו משמיים שהוא ירוויח, וסובבו את העניין שהוא ישקיע את כספו בעסק מוצלח. נמצא אם כך שהמציאות היא ההיפך ממה שחושבים האנשים, כך הוא העניין אצל יוסף. "ויהי מקץ שנתיים ימים ופרעה חולם…". גם כאן יכול השכל האנושי לטעות ולחשוב שבגלל חלום פרעה הוא הסיבה שיוסף יצא ממאסר, אז מסבירים לנו המפרשים, בגלל שתמו שנתיים ימי ייסורים של יוסף סובבה ההשגחה את חלום פרעה כדי שיגמר הסבל של יוסף.

אומר 'החפץ חיים': "בדור שבן דוד בא, פני הדור כפני הכלב…". טבע הכלב שכאשר זורקים עליו אבן הוא קופץ על האבן לנשכה, הוא חושב שהאבן רודפת אחריו, כך כאשר קמים צוררים לרדוף אחרי עם ישראל, אנו לא מבינים שהצוררים האלו הם רק מקלות השלוחים מן השמיים, ואנו צריכים להתבונן ולבדוק מי מחזיק במקל ומה דורש מאתנו ה'.

משל לאדם שמגיע בפעם הראשונה בחייו לתחנת רכבת, הוא רואה שזמן קצר לפני צאת הרכבת משמיע אדם שעובד שם שריקה חדה, מיד עם השמע השריקה אנשים ממהרים להיכנס אל הרכבת, זמן קצר שוב נשמעת שריקה נוספת שלאחריה מזדרזים אנשים נוספים לעלות לרכבת, בהישמע השריקה השלישית כבר כולם עלו לרכבת, והרכבת יוצאת לדרכה. עומד לו אותו אדם וצופה במחזה ומתמלא בהערכה כלפי אותו אדם שבוודאי הוא המנהיג ועל פיו יישק דבר.

ניגש אליו האדם ונתן לו כבוד, ובעל המשרוקית אינו מבין על מה הכבוד שמקבל. שאל אותו האדם הלא אתה הוא מנהל הרכבות, ואתה המחליט הגדול מי תיסע הרכבת ומתי תעצור, ענה לו בעל המשרוקית המנהל לא מסתובב ברציפים, הוא יושב בכורסא במשרד ממוזג, הוא נותן את הפקודות ואנחנו רק המבצעים. כך אנו רוב בני האדם, לא מבינים שלכל דבר שקורא בעולם יש הוראות מגבוה, מהקב"ה.

שבת שלום!

פרשת וישב

קוראים יקרים, כתוב בפרשה: "וישב יעקב וגו'…". ביקש לישב בשלווה אמר הקב"ה לא דיין לצדיקים מה שמתוקן להם לעוה"ב… שואלים המפרשים וכי מה אכפת לו להקב"ה שצדיקים ישבו בשלווה בעולם הזה? מסבירים שאם היה נשאל אחד מאתנו מה היה רוצה כדי להגיע לדרגה עילאית ברוחניות, ברור שתשובתו תהיה בית מרווח, עם חדר ללימוד, וספרי קודש בספריה גדולה, כמו כן כלים נאים המרחיבים את דעתו של אדם. וכמובן מצב כלכלי טוב, כדי שראשו לא יהיה מוטרד.

כאשר נתבונן על אדם זה המשתוקק לחיים קלים, ונשאל מדוע לא יוכל להגשים את ייעודו הרוחני במצב בו הוא נתון בשעה זו, ללא מילוי משאלותיו הגשמיות, נגיע למסקנה שקשור הוא בעבותות אהבת החומר, ומכאן תשוקתו וכיסופיו לחיי רווחה. אדם זה מוטעה מיצר הרע, ומרמה את עצמו, שע"י כך יהיה ראשו פנוי ללימוד התורה, לשמה.

אנו למדים מכך שעבודתו של האדם אינה להשיג את מה שאין לו בגשמיות, אלא להסתגל ולקנות חכמה במצב שהוא נמצא בו. הדבר תלוי אך ורק בו. ובכוחו להשכיל ולהשלים עם מצבו לבל תופרע עבודתו הרוחנית, ממצבו הגשמי, לכן בכל מצב ומצב שאתה נמצא בו הוי מודה להקב"ה במאוד מאוד, דבר זה הורונו חז"ל באמרם, אם ירגיש האדם להודות לה', בין על מידה טובה ובין על ההיפך, ח"ו. והצדיק שקרוב לשמיים נתבע על כך יותר מאחרים, וזה מה שאמרו חז"ל: "ביקש יעקב לישב בשלווה". ולא רק שלא ישב בשלווה אלא קפץ עליו רוגזו של יוסף. ומפני מה? מפני שהקב"ה מדקדק עם צדיקים כחוט השערה.

המשך הלכות חנוכה:

  • צריך להיזהר מאוד מהדלקת נרות חנוכה, כי היא מצווה חביבה עד מאוד, לפרסם את הנס בהודאה לה' יתברך על הניסים שעשה לנו, והעושה כן זוכה לבנים תלמידי חכמים. ‎
  • ואפילו עני המתפרנס מן הצדקה מוכר כסותו, כדי להשיג דמי שמן ונרות חנוכה. וכן חייב להשכיר עצמו לפועל כדי שיוכל ליקח שמן להדלקה, כדי שיעור נר אחד לכל לילה. לכן מצֻווים כל גבאי צדקה להשגיח על העניים, ולתת להם גם שמן להדלקת נרות חנוכה, אלא שאינם מצווים לתת להם יותר נר אחד בכל לילה, כפי עיקר הדין של המצווה.
  • ‎ נרות חנוכה לאלמנה הניזונה מנכסי יתומים‎ צריכים לתת לה לקניית שמן לנרות חנוכה, כיוון שאף הנשים חייבות בנר חנוכה. אולם, גם בזה אין לחייב את היתומים לתת לה יותר מכדי נר אחד לכל לילה, ואין לכוף את היתומים לשלם לה להידור מצווה.

פרשת וישלח

קוראים יקרים, כתוב בפרשה: "וישלח יעקב מלאכים…'". מסבירים המפרשים: בהתנהגותו של עשיו אנו מוצאים סתירה. מצד אחד הוא אינו מתפעל כלל מן המלאכים שנשלחו אליו ע"י יעקב, ומצד שני אנו רואים שלאחר זמן נכנע ליעקב ונופל על צווארו ונושק לו. אמנם נחלקו הפוסקים אם עשיו נשקו באמת בכל ליבו או לא, או שהם אחים שלא נפגשו הרבה זמן… מסבירים: שצדיק מבין ליבו של אדם ויודע היטב מה רצונו, כך יעקב אבינו ידע שהכבשים העיזים והגמלים שהעביר לפניו, וכמו כן הכריעות וההשתחוויות ישחדו אותו וימלאו את נפשו של אותו רשע. זוהי דרכם של רשעים כאשר רואים תאווה לנגד עיניהם, מאבדים עשתונותיהם והם מתמלאים בתשוקה להשיג תאווה זו, בזה הם כדוגמת הבהמה אשר מאבדים את כל חייהם עבור הנאת רגעית.

וזה שכתוב: "הקנאה והתאווה והכבוד מוציאים את האדם מן העולם, לא רק מן העולם הבא אלא גם מן העולם הזה…". יעקב אבינו ידע שאם יכבד את עשיו הוא יכניע אותו, והוא הצליח שלא רק ששנאתו של עשיו לא יצאה אל הפועל אלא גם הפך להיות אוהבו. אנו רואים שיעקב עם כל גדולתו יכול היה לנצח את עשיו, אך בחר להיכנע לפני עשיו כדי שיביא אותו להיכנע לו.

הלכות חנוכה:
• כמה נרות צריך להדליק בחנוכה, אמרו חז"ל : מצוות חנוכה נר איש וביתו, והמהדרין נר לכל אחד ואחד, והמהדרין מן המהדרין, בית הלל אומרים יום ראשון מדליק אחד מכאן ואילך מוסיף והולך. והיינו, כי מעיקר הדין די בנר אחד לכל בית ובית מישראל, בין שבני הבית מרובים, בין שהם מועטים. אולם המהדרים במצווה זו, בלילה הראשון מדליקין נר אחד, מכאן ואילך מוסיף נר אחד בכל לילה עד שבלילה האחרון יהיו שמונה נרות, ואפילו אם היו בני הבית מרובים לא ידליקו יותר. וכן פסק מרן בשלחן ערוך. וכן פשט המנהג בכל תפוצות ספרד, וכמו שהעיד הרמב"ם.
• מי שאין לו שמן לכל שמונת ימי חנוכה, אלא רק כדי הדלקת לילה אחת, שהוא שיעור חצי שעה, אין לו לחלק את השמן שבידו לשמונה חלקים, כדי שידליק מעט בכל לילה לפרסם הנס, אלא ידליק כשיעור בלילה הראשון, ואם לא יישאר ללילות אחרים, אין בכך כלום,
• מי שיש לו שמן לכל שמונת ימי חנוכה כמנהג המהדרין מן המהדרין, בצמצום, ולחברו אין שמן כלל, מוטב שידליק כל לילה נר אחד בלבד, ויתן שמן לחברו לזכותו לברך ולהדליק נר חנוכה. שהרי מן הדין אין צריך אלא נר אחד.

שבת שלום

פרשת ויצא

יציאתו של יעקב מבאר שבע הייתה גם לקיים מצוות כבוד אב ואם, שאמו אמרה לו "קום ברח לך אל לבן" ואביו אמר לו "לך פדנה ארם". נמצא שקיים מצוות אמו ואביו, "ויצא" וילך". מוסיף הרב קנייבסקי על דברים אלו: יציאת בחורים מהבית אל הישיבה בזמננו דומה ליציאת יעקב מביתו, בעבר בתי ישראל היו מיוסדים על אדני התורה וכל הסביבה הייתה ספוגה אהבת התורה, אז גם מי שלא נסע ללמוד בישיבה והיה צריך לעסוק בפרנסה, היה נשאר ירא שמיים. אך כשהמצב הרוחני בעם כה ירוד, ורבו האורבים לטרף על נפשות בני ישראל, גם אלו שלא אוהבים ולא רוצים ללמוד, עדיף שיהיו בין כותלי הישיבה כדי להינצל מן הסכנות האורבות ליהדותו.

נמצא שהיציאה מסביבה של חולין מהווה כבר תכלית לעצמה, ויציאת התכלית השנייה לספוג תורה ויראת שמיים אם יתמיד בלימודו, משום " ויצא" ומשום "וילך". בחור אחד בא לראש הישיבה שלו, ואמר לו שכבר כמה שנים והוא לומד ולומד ואינו מבין את דברי הגמרא. אמר לו רבו גם אם לא תבין דבר במשך חמישים שנה מי שלומד בעולם הזה, יבין בעולם הבא, אך מי שאינו לומד בעולם הזה לא יבין מאומה גם בעולם הבא. הדברים עודדו את הבחור להמשיך ללמוד תורה, ולמד בחשק, ומשך הזמן החל להבין את דברי הגמרא.

הלכות קריאת שמע:
• ברכת "המפיל חבלי שינה מעיני", הנאמרת עם קריאת שמע שעל המטה, צריך לאומרה בשם ומלכות, אם הולך לישון קודם חצות לילה. יש להשתדל בכל עוז שלא להפסיק בדיבור בין הברכה לשינה, זולת בפסוקי קריאת שמע ושאר פסוקים שבסידורים (הנאמרים לאחר ברכת המפיל). ואם עבר ודיבר, אין ברכתו לבטלה, ואינו צריך לחזור ולברך כלל. ואם תאב לשתות אחר שבירך המפיל, רשאי לברך ברכת הנהנין בלא כל חשש, וכן יש להקל לדבר דיבור נחוץ. כגון להשתיק ילד, או לברך ברכת אשר יצר, אם הוצרך לנקביו, לאחר שבירך המפיל.
• מי שבירך ברכת המפיל, ואביו או אמו שאלוהו איזו שאלה, והוכרח לענות להם, רשאי לענות להם משום מצוות כיבוד אב ואם.
• אין צורך להמתין מלברך ברכת "המפיל" שלפני השינה, עד שיהיו עיניו נאחזות בשינה, ועומד להירדם, אלא יכול לברך מיד בעלותו לשכב כדי להירדם, וברור שאם עז רצונו לא לישון כל הלילה, אין לו לברך ברכת המפיל.
• נכון לחנך את בניו הקטנים לקרוא קריאת שמע שעל המטה, ודי שיקראו פרשה ראשונה של קריאת שמע. וגם הנשים חייבות בקריאת שמע שעל המטה עם ברכת המפיל בשם ומלכות. אם ישנות קודם חצות.

שבת שלום!

פרשת תולדות

אפשר לומר שבאמת יצחק הכיר היטב את עשיו, ידע שהוא בבחינת חזיר הפושט את טלפיו לאמור ראו כי טהור אני. וראיה לכך שהכיר מהותו של עשיו, שלא היה שגור שם ה' בפיו, ולכן אמר לו "גשה נא ואמושך בני…". וראיה נוספת שלא ברך את עשיו בברכת אברהם, אלא נתן אותה ליעקב.

אז שואלים המפרשים שוב מדוע אהב יצחק את עשיו? יש אומרים בדרך חינוך יש את היד המקרבת, שאם הבן לא מכבד את ההורים צריך להרחיקו בכלל.

אך אם הבן כמו עשיו למרות שלא הלך בדך הוריו, ולמרות זאת עדיין מכבדו ועדיין מנסה להראות לו שהוא בסדר, ושהוא מתנהג כראוי, אז כדאי לקרבו כי יש תקווה שאולי ישוב במשך הזמן מדרכו הרעה. כידוע עשיו היה מכבד מאוד את אביו שהיה משרתו, היה לובש בגדי מלכות, ולכן יעקב גם פחד ממנו, שרצה להרגו כי ידע שיש לו זכות גדולה בכיבוד הורים.

ולכן יצחק אהב את עשיו כי רצה לקרבו, וזה היה רק משיקולים חינוכיים. עוד כתוב בפרשה:" "ויִּגַּשׁ יַעֲקב אֶל יִצְחָק אָבִיו וַיְמֻשֵּׁהוּ וַיֹּאמֶר הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו…". אמרו חז"ל בזמן שהקול קול יעקב אין הידיים ידי עשו ובזמן שאין הקול קול יעקב אז והידיים ידי עשו, כלומר בשעה שקולו של יעקב נשמע בבתי כנסיות ובבתי מדרשות אז אין ידיו של עשו יכולות לשלוט, ובזמן שאין קולו של יעקב מצפצף בבתי כנסיות ובבתי מדרשות אז עשיו יכול לשלוט בידיו. יש להבין מנין לחז"ל להוסיף בפסוק את המילה "אין" ולדרוש בזמן שאין הקול קול יעקב אז והידיים ידי עשו, הרי בפסוק לא כתוב כלל תיבת אין ואדרבה משמע להיפך שהקול קול יעקב והידיים ידי עשו באותו זמן.

הנה נאמר במדרש על פסוק זה: "בזמן שהקול קול יעקב נשמע בבתי כנסיות ובבתי מדרשות אין הידיים ידי עשו שולטות בכם…". והקשה הגר"א ז"ל מוילנא הרי לפי זה היה צריך להיות כתוב "הקול קול יעקב ואין הידיים ידי עשו", ואילו מלשון הכתוב נראה שאף על פי שהקול קול יעקב מ"מ הידיים ידי עשו, ותירץ שבתורה נכתבה מלה זו חסרה "הקל" בלי האות וא"ו, כלומר כאשר קול התורה הוא חלש וחסר, או אז ידי עשו שולטות אבל כאשר קול יעקב הוא מלא בלי הקלה וחולשה אז אין הידיים ידי עשו שולטות בכם.

פרשת חיי שרה

מסבירים המפרשים ששרה הייתה אחת מארבע הנשים היפות בעולם, ולמרות היותה יפה בת עשרים כבת שבע ובת מאה כבת עשרים, אבל שרה ברוב ענוותנותה לא עשה עליה רושם, ולא עניין אותה החיים החומריים וחמודות תבל, ולא חשבה על כך, והייתה צדיקה ותמימה ללא חטא ועוון כלל. ועוד אומרים שהייתה בת שבע כבת עשרים בתמימותה ובמחשבותיה, ועל כך יעיד ה' שרק הוא יודע מחשבות אדם.

כתוב:" ויבא אברהם לספוד לשרה ולבכותה…". שאלו המפרשים מדוע הכף של לבכותה קטן ומדוע כתוב לספוד לפני לבכות, הרי כתוב שלושה ימים לבכי ושבעה להספד? אברהם עמד גם בניסיון הזה של להביא את אברהם לחרטה על עקדת יצחק מפני שבגלל זה איבד את שרה אשתו, אך אברהם שהתמצא בתחבולות השטן ומזימותיו, עמד בניסיון והוא הלך לספוד את שרה לספר מעשיה הטובים ולמעט בבכי. ולכן נכתבה כ' קטנה. שאם היה בוכה הרבה היו חושבים שהתחרט על כך. וזה שכתוב קודם לספוד לשרה ואחר כך לבכותה, וזוהי דרך התורה העיקרי תחילה. לספוד ואחר כך לבכות.

אנו למדים בפרשה זו שעושי מצוות עומדים בפני שני ניסיונות, האחד קודם עשיית המצווה, שהשטן בא ומנסה בכל מיני דרכים למנוע את עשיית המצווה. והניסיון השני הוא אחרי שגבר על יצרו ועשה מצווה, גם בא השטן ומנסה לגום לו להתחרט שעשה את המצווה.
ובעקידת יצחק אנו רואים את שני הניסיונות האלה, בדרך לעקידה השטן מפריע ומנסה לעכב את אברהם בדרכו, בכל מיני פעולות שאולי ימנעו מאברהם להגיע אל מקום המצווה. וגם לאחר המצווה מגיע השטן ומספר לשרה ובכך היא מתה, וחשב שבדרך הזו יגרום לאברהם להתחרט על כך. אך אברהם שהכיר את השטן ותחבולותיו, עמד בשני ניסיונות אלו. שנזכה לעמוד בגבורה בכל ניסיונות החיים. אמןואמן.

הלכות הדלקת נרות:
יש אומרים שכיוון שהדליקה האישה נרות שבת, חל עליה תוספת שבת מחול על הקודש וכאילו קיבלה עליה שבת ואסורה בעשיית מלאכה. וכן אסור לה לאכול ולשתות עד לאחר הקידוש, אפילו אם עדיין היום גדול. ולפיכך נוהגות קצת נשים שאחר שבירכו והדליקו את הנר, אינן מכבות את הגפרור שבידן, אלא משליכות אותו לארץ והוא נכבה מאליו. ויש המחמירים עוד שאין האישה מתפללת מנחה אחר הדלקת נרות שבת, שמאחר ועשתה אותו קודש לא תעשנו חול, בתפלת מנחה של חול. אולם דעת רוב הפוסקים ומרן השולחן ערוך, שאין קבלת שבת תלויה בהדלקה כלל, ולכן האישה מותרת בעשיית מלאכה ובטעימה גם לאחר הדלקת הנרות, כל זמן שלא שקעה השמש. וכן עיקר להלכה. ומכל מקום נכון שהאישה תתנה ותגלה דעתה שאין ברצונה לקבל שבת בהדלקת הנרות בערב שבת, ומספיק להתנות תנאי זה פעם אחת בשנה. ואם שכחה ולא התנתה, רשאית לעשות מלאכה הנחוצה אחר ההדלקה, ומכל שכן שרשאית להתפלל מנחה. ומכל מקום לכתחילה יותר נכון שהאישה תתפלל מנחה קודם שתדליק את הנרות, אבל אם שכחה להתפלל תחילה, או שהזמן דחוק, מותר לה להתפלל מנחה אחר הדלקת הנרות, ואפילו אחר ששקעה החמה.

שבת שלום!

פרשת וירא

במעשה החסד של המתואר, לאברהם אבינו הייתה סיבה טובה מאוד להפטר ממצוות הכנסת אורחים שהזדמנה לו. אברהם היה בן 99 וביום השלישי למילתו ובהתאם לכך ודאי שלא היה צריך לחכות לאורחים לקבלם ולשרתם. אך אברהם אבינו למרות כל זאת רץ לקראתם וקיבלם באהבה ובזריזות גדולה.

מהסיבה הזו התורה דווקא העצימה את המעשה הזה של הכנסת אורחים של אברהם אבינו כדוגמא למאמצים ולמסירות נפש הנדרשים מן היהודי בקיום המצוות. עוד בשבחיו של אברהם אבינו בהכנסת אורחים רואים שהכל הוא עשה במידה מרובה, שלוש סאים קמח סולת, שלושה בני בקר טובים שנשחטו, וכן חמאה וחלב הגיש להם לרוב, אך כשמדובר במים כתוב "יוקח נא מעט מים"?. מסבירים המפרשים שאת כל ההכנות הכין אברהם בעצמו למלאכי השרת, וכך החזיר הקב"ה בעצמו לעם ישראל, ואת מה שעשה ע"י שליח גם הקב"ה עשה לישראל ע"י שליח. וכשהיה מדובר על שאיבת מים ע"י שליח לא רצה להכביד עליו אברהם אבינו ולכן הסתפק ב "מעט מים". שנזכה לקיים את המצוות בשמחה ואהבת ה'.

הלכות נטילת ידיים
א. מצווה ליטול את הידיים קודם שאוכל סעודה עם פת. והסמיכו זאת על הפסוק "והתקדשתם והייתם קדושים", והתקדשתם אלו מים ראשונים וכו'. ואף שזו מצווה מדברי סופרים מכל מקום מברכים על נטילת ידיים קודם הניגוב: "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על נטילת ידיים…". שגם על מצוות דרבנן שייך לברך בלשון "וציוונו", שהקב"ה ציוונו לשמוע לדברי חכמים. וצריך להיזהר מאוד בנטילת ידיים, שכל המזלזל בנטילת ידיים חייב נידוי, ובא לידי עניות, ונעקר מן העולם.
ב. אף מי שאין ידיו מלוכלכות, ואינו יודע להם שום טומאה, אינו רשאי לאכול לחם עד שיטול ידיו.
ג. גם הנשים חייבות בנטילת ידיים, ועל כן צריך כל אדם להיות בקי בהלכות נטילת ידיים, וללמד את בני ביתו דיני נטילת ידיים, וישגיח שייטלו ידיהם כהלכה. וכן יחנך את בניו ובנותיו הקטנים לנטילה בברכה.
ד. האוכל פחות מכזית פת מעיקר הדין אינו צריך ליטול את ידיו, ורק אם בדעתו לאכול שיעור כזית, צריך ליטול את ידיו, אבל לא יברך על נטילה זו. ורק אם בדעתו לאכול פת שיעור כביצה, נוטל ידיו ומברך על נטילת ידיים.

שבת שלום!

פרשת לך לך

בפרשה אנו רואים שהקב"ה לא אמר לאברהם אבינו מיד לאיזה ארץ הוא ילך, כדי לתן לו שכר על כל פסיעה ופסיעה. אם היה יודע לאן הוא פונה, אז היה חושב בכל פסיעה שהנה הוא מגיע למקום מנוחה. כך נמצא שכל הליכתו הייתה מחשבתו בקיום מצוות ה' "לך לך …אל הארץ אשר הראך…".

עוד כתוב על פסוק זה: "לארץ אשר אראך…". כל זמן שאדם לא הגיע למעלות גדולות ויקרות אין באפשרותו לשער את גודלן וחשיבותן כפי שהם באמת.
לכן הקב"ה אמר לאברהם את אל הארץ אשר אראך… כלומר רק אחרי שתראה אותה תבין את גודל ערך המעלה שזכה בה. שנזכה להגיע למעלות גדולות בתשובה ויראת שמיים וכך נראה ישועות ניסים ונפלאות.

הלכות שבת

• אף-על-פי שאין חיוב מצד ההלכה לאכול בשר בשבת, שהרי אין חיוב שמחה בשבת, מכל מקום מי שיכול לקנות בשר לשבת, טוב והגון שיעשה כן. וירבה בבשר ויין ובתבשילים כפי יכולתו, ובכל מקום ומקום יענגוהו במאכלים ובמשקים החשובים להם עונג. ומי שאין בידו לענגו בבשר, יענגהו כפי יכולתו, ויאכל לכל הפחות ב' סעודות בשבת. ויצמצם בצרכי שאר הימים, כדי שיהיה לו לסעודות שבת, ואל יצטרך לבריות. אבל אם אין לו אפשרות גם לב' סעודות, ייקח מגבאי צדקה, ויבקש מזון לכל ג' הסעודות.

• נכון לאכול דגים בשבת. ואם אפשר יאכל דגים בכל סעודה מסעודות שבת, ולכל הפחות בסעודה ראשונה ושלישית. ומי שאינו אוהב את טעם הדגים, אינו חייב להכריח את עצמו לאכול דגים בשבת, כי השבת לעונג ניתנה ולא לצער. וייטול ידיו בין אכילת הדגים לבשר, ויקנח פיו בפת, וישטוף את פיו במשקה. ואם אפשר נכון שישתה איזה משקה בין הבשר לדגים, ויש לנהוג כן גם בבשר עוף. ואין צריך לדקדק להקדים קינוח הפה להדחת פיו, אלא איזה מהם שירצה יקדים. ואם אכל על-ידי מזלג ורוצה להקל שלא ליטול את ידיו, יש לו על מה שיסמוך, אחר שידיו נקיות.

שבת שלום!

פרשת נח

דרכו של אדם להיות נמשך אחרי רעיו וחבריו בדעות ובמעשים, ונח לא למד ממעשיהם לכן היה צדיק בדורותיו, לעומת דורו. ולמרות שנח היה צריך להשקיע מאמצים רבים להגיע לדרגה שלו, לא היה נחשב בדורו של אברהם אבינו. עוד כתוב בפרשה: "את האלוקים התהלך נח…". לנח היה אמונה גדולה בהקב"ה, ולמרות שאמר לו לבנות תיבה ולהכניס לשם את החיות וכו'… עשה כן, למרות שמדרך הטבע לא היו מספיקות אפילו שלוש תיבות כאלה, אבל היה נס גדול וכולם נכנסו שם. ושואלים מדוע אם כן ה' לא אמר לו לעשות תיבה יותר קטנה אם ממילא היה נס?

הקב"ה רצה בכל זאת להשאיר לאדם בחירה לאמונה, ולא לעשות נס גלוי כל כך. כאשר יורד מן מהשמיים כולם מבינים ורואים שזה נס גלוי, אך שהקב"ה מוציא לחם מן הארץ כולם חושבים שזה דרך הטבע, ורק אדם שאינו מתבונן חושב שאין כאן נס. וזאת עיקר עבודת האדם בעולמו, לדעת ולהבין שהכל נס משמיים, ואין כאן שום דבר שהוא טבעי. כל מציאות הטבע בעולם היא כדי להעמיד את האדם בניסיון האמונה, וכל חובתו של האדם היא לעמול להשיג את דרך האמת.

הלכות ברכת הגשם:
א. בארץ ישראל שואלים את הגשמים בברכת השנים לומר "ותן טל ומטר לברכה", החל מליל שבעה בחשון, בתפלת ערבית, עד המנחה של ערב יום טוב הראשון של פסח, ועד בכלל. ואף על פי שהיה ראוי להתחיל לשאול טל ומטר תיכף ומיד אחר החג, כדרך שמזכירים "משיב הרוח ומוריד הגשם" החל מתפלת מוסף של שמיני עצרת, והלאה, מכל מקום תיקנו חז"ל לעכב שאלת טל ומטר עד שיעברו חמשה עשר יום אחר החג, כדי שיספיקו עולי רגלים להגיע למחוז חפצם, ולא יעצרם הגשם, ושיערו אז שדרוש חמשה עשר יום כדי להגיע (בתנאי התחבורה של הימים ההם) מירושלים לנהר פרת, גבול מדינת בבל, ששם היה היישוב המרוחק ביותר מירושלים.

ב. מנהג הספרדים ועדות המזרח בברכת השנים, לומר בקיץ "ברכנו", ובחורף "ברך עלינו", וכוללים בה שאלת טל ומטר. והוא מנהג נכון על פי הקבלה. ובנוסח ספרד של האשכנזים אומרים לעולם "ברך עלינו", אלא שבחורף כוללים בה ותן טל ומטר לברכה.

ג. מי שטעה ושאל טל ומטר בברכת השנים תיכף ומיד לאחר החג, קודם שבעה בחשון, אינו צריך לחזור ולהתפלל, כיוון שעל כל פנים עונת הגשמים היא. ואפילו נזכר באמצע התפילה, יכול להמשיך להתפלל. ומכל מקום אם ירצה יוכל לחזור ולהתפלל בתנאי נדבה, שיאמר: "אם אני חייב לחזור ולהתפלל, הריני מתפלל לשם חובה, ואם לאו תהיה תפלתי זו לנדבה", ואינו צריך לחדש בה דבר.

שבת שלום!

פרשת בראשית

חששה של האשה מתואר ע"י מעשה שאירע במדינה שמחלקת למחוזות, ובכל מחוז היו שליטים שונים, שהיו נפגשים מידי פעם לנהל עניינים. באחת הפגישות סיפר מושל של אחד מהמחוזות, שבמחוז שלו מתגורר יהודי צדיק המגלה עתידות, וכל מה שהוא אומר מתקיים.
כאשר שמע זאת המושל של המחוז הגדול, לא יכל להשלים עם זה שיש מישהו שיש לו משהו שאין לו, שכן היה בעל גאווה גדול. לכן ביקש בדחיפות להיפגש עם אותו יהודי. כמובן שאותו צדיק פחד מאוד, שמא יטעה בדבריו והמושל יהרוג אותו. התחיל להתפלל להקב"ה שייתן בפיו את המילים הנכונות. כשהגיעו למחוז חפצם, העלו את היהודי הצדיק לבמה גדולה, עליה עמד גם המושל הגאוותן, ושאל אותו שאלה שאם לא יענה כראוי יוציא מכיסו אקדח ויהרגהו.

שאל אותו: אמור נא לי יהודי מתי יהיה יום מותך? ענה לו היהודי אני ימות באותו יום שאתה תמות, המושל הכניס את ידו לכיסו כדי להוציא את האקדח, אך היד נשארה בתוך הכיס, החלו כולם להאיץ במושל, נו, תוציא, תהרוג אותו ואז נראה אם הוא צודק. אך המושל כולו אחוז פחד לא רצה להרוג את היהודי כי פחד מאוד שמא גם הוא ימות היום.

וזהו כוחה של נגיעה. כל זמן שנגיעת המושל הייתה מונעת מגאווה, לא האמין, אך כאשר הוא החל לפחד, ורצון האדם הוא להישאר בחיים, השתנתה דעתו מהקצה לקצה, והחל לחשוש שהאיש באמת יודע לצפות את העתיד. זוהי הסיבה לשינוי בדעתה של חוה, כאשר ראתה "כי טוב העץ למאכל וכי תאווה לעיניים הוא…". נתפתתה להאמין לדברי הנחש שהיא לא תמות, ולאכל שאכלה נסתלקה הנגיעה של התאווה ונשארה עם הפחד שאולי היא באמת תמות, ופחדה שהאדם יישא אישה אחרת, מיד נתנה לו גם לאכול מעץ הדעת.

האדם יכול למצוא את עצמו עם רצונות, מחשבות, ומעשים שמושפעים מכל מיני נגיעות. כמו השוחד שמעוור עיני חכמים, ומסלף דברי צדיקים.

שבת שלום!