כשקמתי בבוקר ביום ראשון השבוע, ברבע לשבע ביום חופשה, אמרתי לעצמי שטעיתי. כשהייתי בדרך חזרה בסביבות תשע וחצי, הבנתי שזה היה שווה. שווה לערער, אסור לוותר. לכו תערערו בהמוניכם. לכו. הנהגים נוהרים לבתי משפט.
יאללה להסבר. לפני כחצי שנה פלוס מינוס (עזבו אותי מתי בול), קבלתי הודעה בדואר שעליי לשלם 500 שקלים. למה? כי "התנהגתי באופן שקיפחה זכות של אחר להתשתמש שימוש מלא בדרך". בקיצור מכבסת מילים בכדי להוציא עוד כסף מנהגים, "הספורט הלאומי", של משטרת התנועה, או מדינת ישראל אם תרצו.
וואלה אני לא כזה "עבריין הגה" ולא זכרתי שעשיתי את זה, בוודאי לא עצר אותי שוטר ורשם לי דוח. להודעה לא צורפה תמונה ונראה לי הזוי לשלם. אמרתי לעצמי שהמדינה "זרקה חכה" וואלה הפעם לא אשלם – ביקשתי להישפט. כל מי ששמע שאני ביקשתי להישפט אמר לי שעשיתי טעות. אז הוא אמר. הנה אני עושה ספוילר לסיום, תערערו. תערערו נהגים ונהגות יקרים. תציפו את בתי המשפט לתעבורה, זה משתלם. תאמינו לי זה משתלם ברמה של ללקק את האצבעות. עוד מעט תבינו.
בקיצר הגעתי ביום הדיון לבית המשפט לתעבורה בתל אביב לשם זומנתי. יפה? יפה. נמשיך? וואלה נמשיך. באולם המשפטי היו עוד כמה טרוטי עיניים וטרוטת עיניים אחת כמוני, שהשכימו קום ו"הנמיכו טוס"…לבית המשפט. באולם הדיונים חיכתה התובעת, אישה דיי נחמדה, לא צעירה כבר, אבל נחמדה, הלנה שמה. היא ביקשה ממני להביא את הדוח. מכאן שבו על כסא. הכל אמתי, נשבע בכל הקדושים והאימהות ושאר בני המשפחה המורחבת של אבותינו.
הלנה חיפשה בערמת התיקים ואמרה לי: "התיק שלך לא פה". אני מיד הראיתי את התאריך כמצטדק והוספתי שאני ביקשתי להישפט.. הלנה אמרה כי אולי הוציאו את התיק רק היום, מה שלא אמר לי דבר או חצי דבר. . הלנה הציצה בדוח ואמרה לי שזו "מצלמה טקטית שצילמה אותי. "יופי" עניתי, אז איפה התמונה של העבירה? (בנינו, מעניין איך יצאתי, אם תפסו את הצד היפה שלי) הלנה בלי להרים ראש נוסף אמרה לי כי אם אני לא מודה אז אצטרך לבוא שוב כי יצטרכו למצוא את התמונות.
בחייאת , אתם קולטים? המדינה, המשטרה, מי שתרצו זימנו אותי, אני מגיע, לוקח יום חופש (למרות שאני בחופשה, אבל את זה רק אני ועכשיו אתם יודעים), התיק לא נמצא, התמונות של העבירה בכלל לא הוצאו ואני עוד צריך לבוא שוב?. יענו תבוא, תודה ותשלם. בסדרררר רק אני אסכים לזה. תתקדמו.
הבנתי שנפתח לי פה פתח לא קטן. "אני לא אשלם על מה שלא עשיתי. או לא ניתן להוכיח". חגגתי על המידע של הלנה. הלנה הרימה ראש הציצה בי ואמרה : "טוב כמה אתה מוכן לשלם?" ככה. ככה בדיוק. "למה שאשלם? לא עשיתי כלום". הלנה הסתכלה אליי במבט חד ואמרה: "אתה רוצה לבוא שוב?". כאן הבנתי שעליתי קצת על עץ גבוה מידי ועניתי: "כמה אשלם?". כן, כן, בדיוק כמו בחנות בגדים במו"מ על חולצת פולו, 3 כפתורים, בצבע בז' (כל אחד והסגנון שלו). האנשים שעמדו אחריי מחכים להלנה כבר נעו בעצבנות. הרגשתי כמו במחאת העדה האתיופית, צודק, אבל מגזים. "150 שקלים בלי נקודות", ירתה הלנה. זוכרים? הקנס עמד על 500. "אמרת 100?" הגבתי. "טוב 100", סגרה איתי הלנה את עסקת השבוע, לפחות שלי. :"תגיד לשופטת שאתה מודה".
לידי עמד דורון ויגלר עו"ד מתמחה בעניין, שהיה נחמד אליי כל הזמן ועזר לי (וזה הזמן להמליץ עליו. ראיתי אותו בפעולה). עו"ד ויגלר הסביר לי כי פחות מ-100 שקלים אין קנס וכדאי שאקח בשתי ידיים. לקחתי.
כבוד השופטת, ענת יהב, שאצלה באולם אי אפשר אפילו להתעניין בנייד, והיא חביבה כלל שתהיה , הזכירה לי מורה בבית ספר בחטיבת ביניים (אולי כי אני גם כזה), אישרה את ההסכם, וכששאלה אותי מה אני אומר, עניתי: "אני מבקש לכבד". ככה כתוב בפרוטוקול, למרות שכולה אמרתי, "טוב"…אבל זה היה היום שלי, א למה להיכנס לזוטות ולאותיות.
הסוף היה שבדיון של מדינת ישראל נגד משה סידי תיק 11…(יש המשך. נראה לכם אגיד לכם?) התוצאה הייתה: מדינת ישראל 100 משה 400 (שזה ההפרש מהקנס המקורי).
מה למדתי מזה? למדתי שיש מסעדה מצוינת באזור תל אביב (לא פינקו יותר מידי לא נפרגן בשם) ובחורה אחת שלא הבינה מה קרה אני פתאום מפרגן בארוחת 3 מנות, פלוס יין..פלוס…טוב זה יותר מידי אינפורמציה.
למדתי גם שאם אתה לא מוותר כי אתה צודק, אז אתה תנצח בסוף. גם אם מדובר במדינה שלפעמים כל מה שהיא עושה זה רק לחפש איפה האזרח לא בסדר. בזמן שאני הייתי 3 בתור (בסוף רביעי, כי נתתי את התור לאיש עם כאבי גב. נשבע לכם) ונכנסתי רביעי, עשתה המדינה משהו כמו 3500 שקל, שזה כולל את המאה שלי. זה היה בערך בשעה. לכו תערערו אולי זה ייגמר באיזה כוס יין , עם נרות וארוחת גורמה…סרט טוב, או כל בילוי אחר….את החשבון תעבירו למשטרת התנועה…
