אתם מכירים אותי, אני לא רואה בעיניים היפות שלי (והן יפות, רק בגללן יש עוד מי שמוכנה מידי פעם להסתובב איתי) כלום. אין אצלי פולטיקלי קורקט בכל הקשור לחיי האדם. אני "שוחט" כל עוולה נגד אנשים, נגדכם. הפעם אפילו אני לא עמדתי בפיתוי והחלטתי שזהו מספיק, מישהו צריך להיות לפה לעשרות אם לא מאות אלפי אנשים. אנשים שמגיעים להוצאה לפועל ומרגישים כאילו הוצאו להורג. כן, גם אני.

אני כבר כמעט שנה עולה ויורד במדרגות ההוצאה לפועל בראשון לציון. לא, אין לי חוב. הגרושה שלי (הראשונה שבהן והאחרונה שמעניינת אותי) תובעת הפרשים. לא שאלו, לא בדקו, בום יום אחד קיבלתי עיקול. למשכורת, לא לדואר. לא עזרו טענותיי כי לא קיבלתי שום הודעה, הפקידה לא הרימה עיניים מהשולחן, אחרי שחיכיתי כמעט שעה עם עוד אנשים אחרים שעוסקים בספורט הפופולארי בלשכה, כסיסת ציפורניים, רובם גברים אגב. כן, מה לעשות שאנחנו הנתבעים. הפקידה שלחה אותי לכתוב מכתב ולהביא אישור ועוד אישור ועוד נייר ועוד נייר.
רצתי והבאתי. אבל אז אמרה לי פקידה אחרת, לה חיכיתי עוד ארבעים וחמש דקות לערך, שהרימה חצי עין מהשולחן ועוד כעסה עליי שהעזתי להתנגד, כי חסר לי מספר, אחרת לא אקבל זה ועוד זה.

הלאה. המשכתי לרוץ, הפעם כבר הבנתי שלא הולכים לבד להוצאה להורג, סליחה לפועל ושכרתי את שירותה של עורכת דין. עורכת הדין הגישה בקשה מנומקת והוחלט כי חלק מהשכר שנלקח לי, משהו כמו חמישים אחוז מהשכר (בואו נראה את אחד הפקידים הלא נחמדים מתקיים מחמישים אחזור שכר. חמישים שקלים אם ייקחו לו הוא יוציא להוצאה את הפועל…), יוחזרו לי מתוכם איקס שקלים. הוחזרו? חחח הצחקתם לי את חשבון הבנק, או נכון יותר גרמו לו לבכות. לי הכוונה (האמת לא יזכו לזה).
אני כבר חצי שנה מנסה לקבל את ההפרש. אבל לא שלחו, למרות שקבעו. נסעתי כמובן שוב ועל חשבוני ויום חופשה כמובן, והבאתי את החלטת הרשמת, זה השם, רשם או רשמת, שזה איש/ה, על תקן שופט/ת שמקבל 100 אלף פניות וצריכים להתמודד איתן. הפקידה, נשבע לכם, אמרה לי: "אתה צריך להזכיר לנו כל חודש להעביר לך את הכסף". "מה"? התפלצתי. "אבל יש פה החלטת רשמת להחזיר לי". הפקידה, בלי להניד ריס או להרים את התריס, ענתה לי בטון של סוהר בכלא שמור: "מה אתה חושב שכל פעם נעלה את התיק שלך לראש הרשימה". יענו, את הכסף תיקחו, אבל מה, מגיע לא תחזירו? כן, ממש ככה.

בכלל, ההרגשה היא שכל מי שחייב כסף, הוא פושע. כאילו הפקידים שאמורים לתת עזרה, מקשים. כמה פעמים שמעתי, שמעתם את המילה "לך למנהל". שירות? מה זה שירות? הם לא פה לשרת אותנו, אנחנו פה להפריע להם מבחינתם. הפקידים, שהן בעיקר פקידות וכבר נקודת הפתיחה שלהן היא שאתה חייב כסף לגרושה שלך, במקרה הטוב מסתכלים עלינו וגם אז כאילו אנחנו אלה שרצחנו את רבין. לא פעם שמעתי פקידה מרימה קול על חייב והוא מתקפל לשניים. ההרגשה היא שאתה במילואים והגעת להילחם. רק הפעם על חייך, הכלכליים. שזה האמיתיים. האמת בא לי לעקל את שר האוצר או ראש הממשלה, אגב זה ייעשה בשנייה ואפילו אקבל נגדם עיכוב יציאה מהארץ (לכו תדעו לאיזה כותבת ישלחו לראש הממשלה עם 3 דירותיו, אז יתכן שלא יראה את זה. או שלא ישלחו בגלל זה. אבל יעקלו. הרי לא יקראו באמת נגד מי העיקול…), כי מספיק לטוען כפי שטענו נגדי בעבר, שאני עלול לא לחזור (למרות שאני מורה בבית ספר, עיתונאי ואבא, שזה הכי חשוב) ונקבע לי עיכוב יציאה מהארץ. שתבינו לא הייתי חייב, פשוט רצו לטרטר אותי. וזהו. לא להאמין? להאמין.

בואו נחזור להוצאה לפועל. הגעתי שוב, בפעם המי יודע כמה ושוב ביקשתי שלפחות את הכתובת יעדכנו לי, שכאשר אזכיר להם להחזיר לי את מה שקבעו, ישלחו לכתובת הנכונה ולא לכתובת שגרתי בה בעבר.

"כמובן, אמרה הפקידה, אבל תביא אישור, צילום תעודת זהות". נראה הגיוני נכון? ממש לא נכון. קיבלתי אחרי שבוע הודעה שלא אישרו לי שינוי בכתובת, כי לא הבאתי צילום של שכירות או בעלות על דירה. דהיינו אני לא גר ולא יכול לקבוע לאן ישלחו לי את המסמכים או האישורים, או העיקול. הבנתם? כי אני לא הבנתי. בסוף לאחר עוד אישורים ועוד ניירת, אישרו. אבל באותה נשימה דחו בקשה אחרת.

אותה בקשה שבה בסך הכל ביקשתי שבכדי שלא יטרטרו אותי וכל פעם אבקש את ההחזר שקבעה לי ההוצאה לפועל, ואצטרך לבוא לבקש מהם, שיורידו לי מהשכר רק את מה שנקבע. אבל כמובן שלא… הרשמת כתבה : "לא ברורה בקשת החייב, שכן בתיק אין הגדלה שוטפת. אני זה מפנה להחלטתי מיום 28.8.18 שבה הוריתי על ביטולה. על החייב להבהיר בקשתו ככל שהוא עומד עליה". אתם הבנתם? כי אני לא. ומה זה "עומד עליה". לא סתם הגעתי שנה לפה, בשביל הספורט. ברור שאני עוד עומד עליה. עוד מעט אבל נופל כבר.

אבל אני רק טיפה בים הסוער, שמטביע כל יום עוד ועוד אדם. מדינת ישראל צריכה לעשות משהו לשפר את השירות בהתחלה, ולהקל אותו במקום לעקל אותנו. יותר ויותר אנשים בגלל המצב הכלכלי מגיעים לשערי הגיהינום, קרי הוצאה לפועל. הם הולכים שם לאיבוד, הופכים לעוד פרצוף ללא תווים. אני מצטער שאני מצייר תמונה כזו, אבל זו האמת. בעצם אני לא מצטער. זו האמת.

אני מתאר לעצמי שייקחו לי עוד כמה חודשים וניירת על גבי ניירת על גבי ניירת בכדי לקבל את מה שכבר נקבע לי. אבל אני התייאשתי, הטור הזה הוא הכח היחיד שעוד נותר לי מול ההוצאה היומיומית שלי להורג, בהוצאה לפועל, מעין מכתב אחרון של הנידון לעיקול….