"וואו. כשהיא תגיד לי אמא אני לא יודעת איך ארגיש. אוי, כמה אני מחכה לזה כבר…". כשהמילה אמא עבור ליאת דהן בת ה-42, יוצאת מפיה היא מתחילה לבכות. לא עומדת בזה. אמא, מילה שרבות שומעות, היא מילה נדירה עבורה. מילה שחיכתה לה במשך 17 שנה!
כן, זו לא טעות. במשך 17 שנה ציפו ליאת ואבי דהן לתינוק או תינוקת משלהם. השניים עברו טיפולים והפריות ומעבר בין בתי חולים שוב ושוב, לעוד ועוד רופאים במחלקת הפרייה חוץ גופית. אינספור ניסיונות וטיפולי פוריות, אינספור מפחי נפש, אינספור שנים של בכי. עכשיו לאחר כל הזמן הנצחי הזה, נולדה להם תינוקת לפני 3 חודשים. עכשיו הם עם תואר חדש, הורים.
ליאת מדברת אתנו ולא יכולה לעצור את דמעות ההתרגשות. מה ששינה הכל והביא לעולם את הילה בת-ציון, הבת הקטנה שלהם, הייתה מבחינתם ההמלצה של הבעל אבי שאמר לאשתו: "אולי תפסיקי לקבל את זריקות ההורמונים, אולי זה מה שמונע ממך להיקלט?". הם החליטו בייעוץ עם הרופא שטיפל בהם לוותר זמנית על ההתערבות ההורמונאלית, והטיפול ללא ההורמונים ייעשה רק בתקופת הביוץ.
שבועיים לאחר הטיפול האחרון, השונה, עשתה ליאת בדיקת הריון ביתית. היא שוב חיכתה לתוצאה שלילית, כמו במאות מקרים לפני כן. ליאת מספרת: "עשיתי את הבדיקה והנחתי אותה בצד. כמו תמיד ניגשתי לראות, אבל עם הספקות הרגילות". אבל הפעם הבדיקה לא הייתה רגילה. "ראיתי משהו", מתרגשת מחדש ליאת, "אבל חשבתי שאני לא רואה טוב, אז חיכיתי. פתאום הפס הקטן שראיתי, הדהוי, הפך לשני פסים בולטים שאי אפשר לפספס אותם". אם אתם מתרגשים, תחשבו מה קרה לליאת… אבל היא שתקה. הייתה בטוחה שמדובר בטעות. 17 שנים של מפחי נפש, לימדו אותה להיות ספקנית.
ליאת ממשיכה: "עשיתי אחרי 24 שעות עוד בדיקה, ולא סיפרתי לבעלי. חיכיתי שיגיע הביתה. מרוב שרציתי לשמור על הבדיקה, הכנסתי אותה לקופסה של משקפי שמש. הוצאתי את המשקפיים ואמרתי לבעלי אבי: "תראה איזה משקפיים קניתי". אבי פתח את קופסת המשקפיים, ובמקום עיגולים ראה קווים… ראה את תוצאת הבדיקה החיובית. העיניים שלו שדמעו והחיבוק שנתן לאשתו, חיבוק של ציפייה ארוכה של כמעט שני עשורים, גרם לו לאחוז אותה מבלי לעזוב. שהרגע לא ייגמר לו, לה, להם…
אבי מספר על מה שעבר עליו באותן השניות הנדירות, עבורם: "לא יכולתי להגיד כלום מלבד להתרגש. ההתרגשות הייתה כל כך גדולה, אבל שתקתי. קיבלתי את הבשורה ופחדתי לדבר או לשמוח בכדי שחס ושלום לא יקרה משהו".ֿ
ובאמת ההיריון לא היה פשוט. היו הרבה דימומים במהלכו. ליאת הגיעה לפני 3 חודשים לבדיקה דחופה בבית החולים אסותא אשדוד. לאחר מוניטור אמרו לה שהיא מיד צריכה לעבור ניתוח קיסרי, כי הילדה במצוקה על פי המוניטור. ליאת: "הייתי בסוף חודש שמיני ותחילת תשיעי. מיד הועברתי ללידה כדי לא לסכן אותה". ב-4.9.18 זה קרה. לאחר 17 שנה הגיחה הבת של הילה ואבי. שם תואר שהוא כל כך יומיומי אצל רבים, אבל כל כך נדיר אצל הזוג דהן.
עד כמה חיכו לילדה הזו אפשר למי שמחפש סימנים, לקבל אותם מתאריך הלידה העברי של הילה בת-ציון. יום ההולדת העברי שלה ושל אביה הוא זהה. זה כבר סימן. אבל המדובר בסימן חזק יותר. תאריך זה הוא יום בריאת העולם, כד׳ באלול. מבחינת הילה ואבי זו הבריאה החשובה ביותר מאז בריאת העולם, אין ספק.
עכשיו כמו כל הורה הם היו צריכים להחליט על שם. הילה: "ראינו מלא שמות עד ללידה. אבל שום שם לא הסתדר. אמרנו שהשמות שבחרנו לא מתאימים לילדה, כך הרגשנו. בעלי ניגש אלי שכשהחזיק את הילדה, וכמו הייתה לו הארה, אמר לי שרק שם אחד מתאים לה, הילה. כי יש לה הילה מסביבה וכולה אור".
למחרת התקשרו השניים לרב מאיר אבוחצירה, הרב האשדודי המוכר, שליווה אותם בכל התקופה (ואגב לפני כל טיפול אבי היה נוסע לקבל את ברכתו של רבי דוד אבוחצירה מנהריה). הרב אבוחצירה ביקש: "תוסיפו את השם בת-ציון". "למה?", שאלה הילה. הרב אבוחצירה ענה לה: "ציון היא ירושלים. ירושלים חביבה על בורא עולם ומכאן שהילה בת-ציון תהיה חביבה עליו". הילה ואבי החליטו במקום להוסיף את השם.
אבי: "שהילה נולדה הייתה לי הרגשה עילאית. חיכינו הרבה זמן לאור המיוחד הזה שלנו, שיגיע וברוך השם זה קרה. אני מאחל לכל חשוכי הילדים את ההרגשה הזו. מאחל שהקדוש ברוך הוא ייתן להם את ההרגשה הזו גם".
כשהוא מדבר על ההרגשה הזו, אשתו ליאת יודעת בדיוק למה הוא מתכוון: "אני יודעת מה זה להיות בלי ילדים. היום אני מרגישה שהשלם לא חסר. אני רוצה להגיד לכל ההורים שמנסים, אל תתייאשו. תסמכו על בורא עולם, זה יקרה. אני יודעת מה זה רחמים של אנשים, שהסתכלו שהגענו לאירועים שקשורים לילדים. זו הפעם הראשונה שהגעתי לאחר הלידה לברית ולא אמרו לי 'בקרוב אצלך'. אתה יודע שפחדו לתת לי להחזיק תינוק באירועים כאלה, כדי שלא ארגיש מסכנה כי אין לי משלי. אתה יודע איזו הרגשה זו?".
שמחת הבריתה של הילה בת-ציון ב"בית האופרה" לא הייתה שלמה לגמרי. היו כאלה שלא זכו לראותה. אביה של ליאת, פנחס שמש, סבה של הילה, נפטר ולא זכה, וכך גם אחותה פנינה יחזקאל ובעלה של אחותה, אלי יחזקאל שגם הוא היה שם עבור בני הזוג. שלושתם חיכו לראות את ליאת מחזיקה תינוק או תינוקת בידיה, כמו שהיה בבית האופרה, ולא זכו.
הזוג דהן כבר חושב על הלידה הבאה. על אח או אחות להילה בת-ציון. ליאת: "כן, אני רוצה כבר ילד נוסף. עם האוכל בא התיאבון, רוצה עוד ילד".
עבור ליאת זה חלום, חלום שהיא לא רוצה להתעורר ממנו: "אני רוצה להיות לידה כל הזמן, כשהיא נרדמת, כשהיא מתעוררת. בכל רגע. רוצה להיות לידה כל החיים. כשאני שומעת בכי של תינוק אני שואלת את עצמי אם זה אצלי…".
