יוסי בולגנים (69), לוחם קרבי דאז, לחם במספר מלחמות ישראל, אך גלויה אחת ממלחמת יום הכיפורים השאירה לו חותם וזיכרון שנקרה בדרכו שוב לפני מספר חודשים. בולגנים לחם במלחמת יום הכיפורים בתעלת סואץ כחייל מילואים ביחידת הקומנדו הישראלית, יחידה 101 של קצ'ה, חברו של אריק שרון אשר הקים את היחידה. במהלך המלחמה כל חייל קיבל חבילה מאנשים שונים בעורף, ביניהם גם ילדים מבתי ספר שונים בארץ. בולגנים מספר: "קיבלנו במסגרת פלוגתית חבילות שהגיעו מהעורף, גם מכתבים וגם חבילות. כשחצינו את התעלה חפרנו בתוך האדמה, ישנו ואכלנו בתוך השוחות, לא היו מוצבים ולא היו מים להתקלח, היו מלא פרעושים ותנאים קשים. לא היה חשמל והמים של התעלה היו די מזוהמים, הלוגיסטיקה הייתה קשה. בנוסף, מעל לשלושה חודשים הייתה לנו פעם אחת לצאת הביתה, גם כשחצינו את התעלה נשארנו שם, לא היו יציאות הביתה ולא היו טלפונים".
בין החבילות שהתקבלו הגיעה גם לבולגנים חבילה. את החבילה הוא קיבל מילד ושמו בני רוזן שהיה אז בן 8 ממושב ערוגות (מיישובי הסביבה). כתוצאה מהחבילה יוסי שלח אל בני מכתב תודה ורוזן השיב לו בגלויה ששואלת לשלומו של בולגנים, מספרת גם על אביו של בן ה-8 שנקרא למלחמה ונחתמת באיחולי ברכה לחזרה הביתה מהקרב בשלום.
השניים כאמור לא הכירו מעולם וחיו במקומות שונים בארץ. אף אחד לא ידע על גורלו של השני והסיפור הסתיים בהתכתבות בגלויות. אך כיום, 45 שנה לאחר מלחמת יום הכיפורים, סיפורם של בולגנים ורוזן מתחדש במפתיע. יוסי כיום מתגורר בהרצליה, נשוי ואב לארבעה ילדים ושתי נכדות. בנו של בולגנים התחתן לפני כחודשיים ולכבוד החתונה בני המשפחה הכינו לו מצגת. בין התמונות שחיפשו למצגת החתונה נמצאה הגלויה של רוזן, שמורה כמעט כחדשה. יוסי ואשתו ניסו לאתר את רוזן כבר לפני כמה חודשים, כך הוא מספר: "ניסיתי לפני חודשיים להתקשר ולא היה מענה חיפשתי את הטלפון ב-144 כי תיארתי לעצמי שבני רוזן שם במושב אין הרבה, אבל לא הייתה תשובה". יוסי ומשפחתו לא התייאשו וניסו שוב לפני ערב חג ראש השנה לנסות ולאתר את הילד ששימח ברגעי הקרב הלא פשוטים: "אמרתי בוא ננסה עוד פעם, ענתה אשתו ונתנה לנו את הפלאפון של בני".
בני רוזן, כיום בן 53, מספר כי השיחה ריגשה אותו מאוד ושהוא תחילה כלל לא זכר את הגלויה ששלח כילד, אלא זכר רק את החבילה: "השיחה שימחה אותי מאוד כי לא זכרתי מהמכתב הזה. עברו כל כך הרבה שנים הייתי אז רק בן 8, זכרתי שכשהיינו ילדים עשינו שי לחיילים, אבל לא זכרתי בדיוק את כל הסיפור". על השיחה המיוחדת בין השניים רוזן מתאר: "מרגש שאחרי 45 שנה הוא התקשר, כי התנתק הקשר, אני לא מכיר אותו והכל היה במכתבים. לא ידענו אם הם חזרו חיים או מתים כי גם אצלנו מהמושב יש שלא חזרו הביתה מהמלחמה, מאוד ריגש אותי שהבנאדם חי. זה יפה מצדו להתקשר אחרי 45 שנה, זה המון שנים. דיברנו הרבה זמן בטלפון, הוא שאל עליי וסיפר לי עליו, על המשפחה שלו וכמה זמן היה במלחמה וקבענו שניפגש אחרי החגים".
כששאלתי את יוסי מה גרם לכך ששמר על הגלויה שנים רבות ומה היא סימלה עבורו ברגעי הלחימה, הוא השיב בגבורה: "היינו במלחמה הקשה ביותר, בתקופה של יום כיפור התחושה הייתה כאילו מדינת ישראל מושמדת וזה לא רק אני חוויתי אלא כל עם ישראל. הגלויה הזו נגעה לליבי והיא מאוד ריגשה אותי כי היא הייתה מעל ומעבר לחבילות ולבגדים וכל מיני ממתקים ששלחו. היה בזה משהו שחיבר ונתן את התחושה שגם העורף חושב עלינו. זה סימל הרבה מאוד ונתן הרבה כוח, הגלויה הזו סימלה גורל משותף של עם ישראל".
ועם כבר גורל, אז בולגנים מספר כי אחרי כל כך הרבה שנים זוהי ללא ספק מקריות שבני עובד ומנהל פרויקט בדיוק היכן שבנו גר, בקיבוץ סופה. שם הוא ואשתו מנהלים מכינה קדם צבאית שנה לפני גיוס של נערים צעירים, ולדבריו של יוסי הם עוזרים שם מאוד ומרימים את המורל עם עבודתם בקיבוץ, תוך הכנסת נוער צעיר אל המקום.
כמו כן, את מכתב התודה דאז ששלח בולגנים לרוזן, בני בטוח שנשמר אך מציין כי הוא אינו יודע היכן הוא נמצא, כך הוא מסביר: "אני לא יודע איפה המכתב שיוסי שלח לי. אימא שלי אז הייתה שומרת דברים כאלו אבל היא נפטרה. אני לא יודע אפילו איפה זה נמצא, אחרת הייתי מחפש לראות גם את המכתב. אבל היא נפטרה כבר לפני 10 שנים, אין לי גם איפה לבדוק ולראות".
נוסף על כך רוזן מספר כי אומנם נולד וגדל בערוגות אך הייתה תקופה שבה עזב, לדבריו של בני מזל שחזר עם משפחתו אל היישוב אחרת הסיכוי להיפגש עם בולגנים היה כמעט אפסי. כך הוא מסביר: "מזל שחזרנו כי אם לא הייתי חוזר לערוגות הם לא היו מוצאים אותי, כי איפה היו מחפשים אותי בארץ". רוזן סיפר על תגובתו הראשונית לסיפור ותגובת משפחתו: "התפלאתי בהתחלה, פתאום אני מקבל הודעות כאלו ואז הוא שלח לי את התמונה של הגלויה. זה ריגש אותי מאוד, ריגש אותי וריגש את המשפחה שלי. יש לי כבר ילדים גדולים וסיפרתי להם את הסיפור, הילדה שלי התרגשה והייתה עם דמעות בעיניים".
גל רוזן, בתו של בני, מסבירה על הסיפור יוצא הדופן של אביה שנגע לה ללב: "זה מאוד מרגש, לפעמים לא יודעים איך דבר קטן מתפרש אצל אנשים, כי עובדה שעבורו זה היה מאוד משמעותי אם אחרי כל כך הרבה שנים הוא שמר על זה. יכול להיות שהיו לו ימים קשים במלחמה וזה נתן לו תחושה של בית ותקווה".
אין ספק כי בכל מלחמה, ובפרט מלחמת יום הכיפורים, הותירה סיפורי קרבות וזיכרונות קשים מהמלחמה של ישראל עם מדינות ערב. כיום, מעל לארבעים שנה אחריה, נותר רק לראות את כוחו של ילד בן 8 וגלויה אחת שהותירה לשניים חיבור וזיכרון מהאיגרת שהביאה תקווה ועודדה ברגעים הקשים ביותר.
