תעשו לי טובה רדו ממני ואל תתקרבו אליי, קחו מרחק ומהר. לא סולח, לא שוכח ולא בא לי לוותר לכם. עלאק יום הכיפורים. מה חשבתם שקוראים לי משה פראייר? וואלה לא. אני לא סולח אפילו בקצת למי שפגע בי או ניסה לפגוע בי או להזיק לי בכל דרך אפשרית. ההפך אני שונא אותם. מה אתם אומרים על זה?
כי יש בעיניי משהו מאוד מתחזה, לא אמיתי, לא מוסרי, שיקרי, בכל אלה שכל השנה חרשו מזימות איך לפגוע בי ובאחרים בסוף באיזו מילה אחת – "סליחה", הם מצפים שכולם יקפצו עליהם באהבה, בחיבוק ובעיניים דומעות ויגידו להם כמה הם אנשים טובים. חר…(א). לא אצלי. אני לא אהיה שטיח לרגלי אנשים שמה שעשו כל השנה או ניסו זה להשתמש ברגליים שלהם לדרך עליי. נראה לכם?
אני יודע שאכעיס לא מעטים עכשיו, שלא להגיד רבים (לא משנה יש תור ארוך שמחכה לי בפינה) אבל למרות שאני שומר מסורת (נשבע לכם בכל הקדושים), יש משהו מאוד מרגיז בואכה מכעיס בכל מי שחושב שאם הוא קנה כסא בבית הכנסת, כי יש לו "חבילות" לזה בכיפור והוא יצעק בקולי קולות (כאילו אלוהים לא שומע בשקט) שיסלחו לו, אז הוא מסודר. מה חשבתם שאפשר לעבוד על האל. אם הייתם אנשים גועל נפש, אז לא יעזור שתיפנו אלי האל באמצעות "סקייפ" בצורת בית כנסת. הוא גם לא מוותר. בוודאי על מה שעשיתם לאחרים. הוא ראה הכל. רשם הכל… אז תצומו עד סוכות, תשמעו לי, לא בטוח שהוא ישמע אתכם.
אני תמיד הייתי כזה. אמיתי. בגלל זה החברים האמתיים שלי נספרים על יד אחד. ידעתי אומנם לקרב את האויבים שלי, אבל אם הם הגזימו, ידעתי לתת להם את בעיטת הדרך. לא בא לי להיות כל הזמן חכם, בא לי לפעמים גם להיות צודק. זה צודק בעיניי שאם מישהו כל הזמן או אפילו חלק מהזמן ניסה לחבל לי בהצלחה, אז המינימום הוא לבקש ממנו לעוף לקיבינימט ולא להתקרב אליי. אז מה חשבתם שלחיצת יד פלוס מילה שלא מתכוונים אליה, או חושבים שמתכוונים כי זה כיפור, תגרום לי לחשוב עליכם הפוך? חחח הצחקתם לי את גיד האכילס.
נכון, אם מישהו יגיש לי יד ויגיד לי "סליחה" בכיפור, אני אגיש לו יד בכאילו (בכדי שיניח לי) ואפילו אטפח לו על השכם, אבל זה בכדי שאוכל לדעת בפעם הבאה איפה לשים את הסכין, זה כי הם לימדו אותי שכל פעם שטפחו לי על השכם הרגשתי אחר כך את הכאב החד של השקר/בגידה/ריכול. אז מה עבר להם בראש שאני אחרי ש"דקרו" אותי אסכים במילה אחת לרפא את הפצע. חחח פעם שנייה. אל תדאגו אני כבר בגיל הזה שאי אפשר כבר "לשחוט" אותי מבלי שארגיש… בחיי הפכתי ל"קצב" עם הזמן. עצוב. אבל אמיתי. לפחות אני לא מבקש סליחה אח"כ.
היה לי חבר כזה ניגש אליי וניסה להגיד סליחה. עניתי לו בקצרה, בנפנוף ותוך כדי תנועה ממנו "אם היית חבר אמיתי שלי לא היית זקוק להגיד לי סליחה". תחשבו על זה, למה לבקש סליחה, מראש אל תפגעו. ותאמינו לי ממרום גילי (נראה נהדר לגילי את זה אתן כבר יודעות קוראות יקרות), הבנתי שאפשר להצליח מבלי אח"כ לבקש סליחה. אפשר להצליח ולקבל כל הזמן תודה. בלי לדרוך על אנשים. כן אפשר, תנסו. לא כואב.
נכון גם אני פגעתי באחרים. אין לי ספק. אני אומנם מנסה לצמצם את זה למינימום (שוב נשבע באיזה קדוש שאתם תבחרו), אבל לעסוק בעיתונות, זה קצת בעייתי לא לפגוע. כי מה שטוב לאחד רע לשני (זה נכון לכל דבר בחיים). אני כשאני פוגע אני בעיקר מבקש סליחה… מעצמי. מבקש סליחה שהגעתי למצב הזה. כי אדם באמת לא צריך לפגוע באדם אחר ומכאן לא לבקש סליחה. ואם הגעתי למצב שפגעתי במישהו אני מבקש מהמצפון שלי סליחה, מהנפש שלי שתסלח לי שהבאתי אותה למצב הזה. כי בסופו של יום במי אנחנו עוסקים? בני אדם. כמוני, כמותכם. מה ניקח מכאן איתנו? כלום. מה נשאיר? את שמנו הטוב. שמנו הטוב מה לעשות תלוי ביחס שלנו לבריות האחרות. על זה צריך לעבוד קשה, אז נראה לכם שבמילה אחת אסלח למי ששכח את זה? באמת מהיכרות איתי, נראה לכם?
בעצם גם אתם למה שתסלחו לאנשים כאלה. למה שבקלות של לחיצת יד והנהון לא מחייב בראש, תגידו לאותו אדם/אישה שפגעו בכם, שאתם מחקתם את הכל? למה. למה שלא תגידו כמו היום הקדוש הזה, כיפורים האמיתי הזה, מה שאתם באמת חשובים עליהם. שילכו הביתה ויבדקו למה אתם לא סולחים להם. זה אני בטוח ימנע את הפגיעה הבאה באדם הבא.
