צפיתי עם בתי המרכזית תאיר, בקומדיה צרפתית "כל הדרך אחרייך", העוסקת באהבה בין איש עסקים בכיר לבין אישה עם כיסא גלגלים. ההומור בסרט היווה מעטה למסרים העמוקים בו.
תוך הצפייה בסרט דמיינתי, מה יהא עם בני נועמיקו? מתי הוא יזכה לאהבה מהסוג הזה? האם עד אז באמת נצליח לסלול עבור המיוחדים את הדרך אליהם גם בתחום זה? מתי אצליח לראותו מחובק ולאו דווקא עם "תסמותקית", אלא עם כל מי שתחפוץ ליהנות מסל תכונותיו כולל יופיו (מודה, אני משוחדת)? ובתוך כל הסצנות ההומוריסטיות בסרט, הבחנתי עד כמה הקהל הרחב אינו תמיד מודע לצרכים המיוחדים. רק בדרך ההומוריסטית ניתן היה לחלחל ולהנגיש עבור הקהל מה באמת הצורך של אדם חרש, עיוור, גידם ועוד. אנו לעתים חיים חיים שלמים באופן מקביל לאחר, כשאין לנו מושג מיהו ומה באמת הוא צריך על מנת לחיות באופן מהנה ומכבד.
ובכלל התפיסות: שכל אדם עם צרכים מיוחדים הינו גם מוגבל בשכלו או כל מי שהוא על כיסא גלגלים – אין לו רגשות ותובנות עמוקות משלו. כל אלה יחדיו מגבילים את הסובבים אותו מלגשת אליו באופן פתוח ושוויוני בכל אינטראקציה אפשרית. ושם בסרט, הנכות הרגשית הייתה של איש העסקים, והתבונה העמוקה והרגישה הייתה של האישה הנאה עם כיסא הגלגלים, שהייתה כנרית וטניסאית מצטיינת.
החיים של המיוחדים הינם מיוחדים וזו עובדה מוגמרת, ועל מנת לחיות אותם באופן מלא, עלינו כחברה לאפשר אותם. כיצד? בכך שאנחנו נשכיל לבחור סביבנו גם אנשים מיוחדים. ושלא נראה אותם רק בקבוצות נפרדות ונתבונן בפליאה מן הצד. להיפך, עלינו לשאוף לזמן עבורנו ועבור בנינו ובנותינו סביבה מיוחדת.
השאיפה שלי שתהא "אפליה מתקנת" גם בתחום זה. כלומר, שיהא בחוק (לדאבוני רק כך זה מחלחל) שכל מסגרת חינוכית מגיל 3 חודשים והלאה, בבוקר ואחר הצהריים כולל חוגים, תהא 50% מיוחדת והשאר "רגילה", וכך גם בתחום הצבא והעבודה, וששכרם לא יהא זעום כי אם שוויוני. הרי כיצד באמת נצליח לייצר חברה סובלנית ושוויונית, אם לא נזמן את השניים יחדיו לצעוד הלכה למעשה מתחילת הדרך.
אני תמיד אלך אחרי דרכי נועם. אני פוסעת במשעוליו מרגע לידתו כבמטה של קסם. אני רואה, אני שומעת, אני מתבוננת ומאזינה בקשב רב לפעימות לבו, למוחו הקודח ולתחושותיו. אני משתדלת לזהות, מה בני מנכיח לי בדרך שלו, ואני אמשיך לשאוף להיות שם עבורו ועבור כל ילד/ה מיוחד/ת, אולם איני יכולה לעשות זאת לבדי. כל אחד ואחת מכם הקוראים הוא חלק חשוב ביצירת "השרשרת האנושית", ועל מנת שכולנו יחדיו נלך אחריהם ברגישות ובנחישות, וכדי שנייצר חיים מלאי משמעות ושופעי נתינה הדדית, עלינו להחליט כי אנחנו בוחרים זאת ולא בורחים מיצירת מציאות חיינו המיוחדת.
