חייה של נועה (שם בדוי) נהרסו לפני שש שנים. היום, בגיל 21, נועה מנסה לעמוד על הרגליים, אך בכל פעם שהיא עושה צעד קדימה, הזיכרונות מהאונס הכואב שעברה בגיל 15 חוזרים ומכים בה בעוצמה, כמו גלים בים סוער. היא מוכרת כבעלת 100 אחוזי נכות ע"י המוסד לביטוח לאומי ומוגדרת נפגעת פוסט טראומה, כולל טיפול בכדורים פסיכיאטריים ואשפוז קבוע בבית החולים "אברבנל".
בתחילת השבוע פגשתי את נועה, כשהיא מלווה בעורך דינה דניאל שריד, שמלווה את המשפחה עקב לצד אגודל. עו"ד שריד הגיש תביעה נגד משרד הרווחה וכפר הנוער בהיקף של 900 אלף שקל, תיק שמתנהל בימים אלה בבית המשפט. אולי בזכות עו"ד שריד משפחתה של נועה, שגם כך מתמודדת עם מציאות כלכלית איומה, תצא לחיים חדשים.
הכל התחיל לפני שש שנים. בשל מצב כלכלי קשה, אם המשפחה שגידלה את שתי בנותיה לבד, נאלצה לעבור איתן לגור אצל חברה קרובה. נציגי רשויות הרווחה הגיעו לשיחה עם האם, והודיעו לה כי הם מעבירים את נועה לכפר נוער בדרום. מדובר בכפר נוער שפועל במסגרת משרד הרווחה, ואמור לספק בית חם לצעירים המגיעים ממשפחות מצוקה. הכפר ממוקם סמוך ליישובים בדואים בדרום, ולמרות זאת מערך האבטחה במקום היה בעייתי, בלשון המעטה.
נועה הגיע לכפר הנוער, והיה לה קשה להתאקלם בשל המרחק מהאם והאחות הקטנה. למרות זאת, היא החלה להתרגל לתנאים במקום, ואז בוקר אחד חייה השתנו לחלוטין.
נועה משחזרת במונולוג מצמרר מה עברה ביום האונס: "זה היה יום שישי בצהריים. ישבתי עם כמה ילדים מחוץ לביתן שלי, ואיתנו היו שתי בנות שירות בגילאי 18, שהיו איתנו לאורך כל השנה. רציתי לעשן בשקט והלכתי מאחורי הביתן. גדר פשוטה שניתן לכופף אותה הקיפה את כפר הנוער, ושמעתי רעש מוזר מאחורי, ולפתע בחור ערבי ניצב מולי. הוא כופף את הגדר ונכנס. ניסיתי לרוץ לכיוון הביתן, אבל הוא תפס לי ביד, חסם לי את הפה ודחף אותי לרצפה. הוא דיבר במבטא ערבי שאם אצעק הוא יהרוג אותי. נכנסתי להלם ולא יכולתי להוציא מילה. הוא הוריד לי את המכנסיים, תפס אותי בגרון והחדיר את איבר המין שלו לפה שלי, תוך שהוא צועק ומאיים שלא אומר מילה. הוא לא הרפה במשך כמה דקות והכאיב לי בגרון, תוך כדי שהוא נוגע לי בכל הגוף בכח ועושה לי סימנים כחולים. גם לאחר שהוא הגיע לסיפוקו, הוא לא נרגע והמשיך לגעת בי וניסה להוריד לי את התחתון. למזלי היו רעשים שמישהו מגיע מהביתן, אז הוא דחף אותי אחורה ורץ לכיוון הגדר. תוך כמה שניות הוא נעלם מהמקום, ואני התחלתי להקיא את הנשמה".
נועה ממשיכה לשחזר: "הקאתי פעם אחר פעם ולא יכולתי להוציא מילה. הייתי עדיין בלי מכנסיים על גופי וחזרתי לכיוון הביתן. אף אחד לא ניגש אלי ונכנסתי לחדר כדי להתלבש ולהירגע. גם שם הקאתי ובכיתי בלי הפסקה. אחת מבנות השירות הגיעה לחדר ואז סיפרתי לה בבכי בלתי פוסק מה עברתי. היא לא הגיבה יותר מידי, וביקשה שאעלה לנוח ולהירגע. במשך יותר משעה הייתי לבד בהלם מוחלט, לא האמנתי שככה מתייחסים לבחורה שעברה אונס. בת השירות עדכנה את מנהל הפנימייה, וגם הוא לא עשה את מה שהיה צריך לעשות וזה לקרוא למשטרה, וביקש ממני להתקלח ולהירגע. רק לאחר שקראו לאמא שלי, היא עשתה בלגן והזעיקו משטרה. היה כאן מחדל גדול וזה מה שגרם לי למצב נפשי חמור יותר. במקום לעזור לי ברגעי המשבר האלה, התעלמו ממני ונתנו לי להתמודד לבד כמעט 24 שעות עם המצב הזה. חשבתי שהערבי יחזור לרצוח אותי או שמישהו בפנימייה יפגע בי כדי שלא אספר מה קרה. נכנסתי ללחץ גדול ומאז אני סובלת מהידרדרות במצב הנפשי שלי. המצב נשאר עד היום כל כך גרוע, שאני מתאשפזת בית חולים פסיכיאטרי על בסיס קבוע. חוסר היחס מצדם היה מאוד קריטי ומהווה חלק גדול מהסיפור. ברגע שפניתי אל בת השירות, קיוויתי שהיא תנחם אותי, תגיד לי משהו, לא יודעת, ציפיתי למשהו, 'אני לא מאמינה שזה קרה לך', 'בואי נעשה עם זה משהו', אבל היא אמרה 'לכי לישון, הכל יסתדר'. אין יותר משתיק מזה. אין לי מושג למה לקח להם כל כך הרבה זמן להזמין משטרה. כל דקה ושעה ויממה שעוברת מובילה לראיות שנמחקות מהמקום, עברו משהו כמו 12 שעות עד שהתחילו לטפל בזה, ובהן פחדתי ובכיתי. כשאתה ער כל הלילה, השעות נמחקות לך".
"נאנסה לאור הראש הקטן וקלות דעת של המערכת"
שש שנים אחרי, מגיע כאמור כתב התביעה נגד הפנימייה ומשרד הרווחה. עו"ד דניאל שריד, בא כוחה של הצעירה ומומחה לדיני נזיקין: "המערכת כשלה והשאירה אותה חסרת מגן. לא ייתכן כי צוות הפנימייה לא הזעיק את משטרת ישראל לאלתר ולא קרא בדחיפות למגן דוד אדום. מדובר באסון של ממש. המערכת, אשר תפקידה לשמור על התובעת מפני סיכונים ונזקים, הפקירה את מרשתי לידיו של האנס. מדובר ברשלנות פושעת אשר יכלה להימנע בנקל. מרשתי נאנסה לאור 'הראש הקטן' וקלות דעת המערכת. אפעל למען מלוא הפיצויים לה זכאים מרשתי אשר חייה נהרסו כליל.
המערכת כשלה במשימתה והותירה אותה חסרת מגן. תפקידנו כעורכי דין הוא לדאוג להגנת קטינים חסרי ישע, ולמנוע את הפקרת ביטחונם. התביעה הוגשה לבית המשפט ואני סמוך ובטוח שמערכת המשפט תדאג שמשרד הרווחה יפצה את מרשתי בכדי שתוכל לכל הפחות להתחיל ולשקם את חייה".
