סימונה אל-חרר לא יכולה להתנתק מריחות הילדות בבית הוריה באשדוד. כבר בשבע בבוקר ארבעה סירים היו עומדים על הגז, והריח המשכר הציף את חדרי הבית וגרם לכל הילדים לקום, ועוד לפני שצחצחו שיניים, הם היו מציצים בסירים, לראות מה אמא גילה רקחה מחמש בבוקר.
הריחות האלה הובילו את סימונה הכי רחוק שאפשר, והיום היא שם דבר בבריסל בזכות המסעדה המצליחה שפתחה, "קיצ'ן 151". אפילו הכתב הנחשב של עיתון "הארץ" שלמה פפירבלט, הגיע עד בריסל כדי לטעום את החומוס של סימונה ופרסם מאמר מפרגן בעיתון הוותיק.
המסעדה של סימונה ממוקמת בין מטונגה, בפרבר איקסל, הוא אחד הרבעים היותר צבעוניים ומרתקים של בריסל רבתי לבין האזור היוקרתי האלגנטי של אבניו לואיז המארח את משרדי האיחוד האירופי. בכלל, מטונגה הפך בשנים האחרונות לאזור שוקק מסעדות, בתי קפה, ברים, גלריות, חנויות עם מיטב התוצרת החקלאית הטרופית והאקזוטית, ומספרות בהן קולעים בארבע ידיים את שיער הלקוח או הלקוחה לעשרות צמות זעירות…
באזור הזה נמצאת המסעדה של סימונה אל-חרר, מטבח אישי מאוד עם שורשים ישראלים-מרוקאים. שלמה פפירבלט מתאר את מה שחווה בגוף ראשון: "בערב שישי האחרון, כאשר המקום עלה על גדותיו, גדוש סועדים הומים, טבלתי פיתה שמנמנה וחמימה, מנומרת בזעתר, בחומוס של סימונה, ולרגע כמו פסקה ההמולה סביב. בועה של כיף נוצרה. זה היה החומוס הבסיסי של התפריט". סימונה אמרה לשלמה כי "את החומוס אני תמיד משתדלת לעשות לבד, לא סומכת על אנשי המטבח שלי. אנשים באים למסעדה לאכול אותו, ואני רוצה שהוא יהיה תמיד בדיוק אותו דבר, 90 אחוז חומוס יבש שבושל 24 שעות במים עם סודה לשתייה, והרבה כמון, פלפל חריף, שום, לימון. כל המרוקאי שבי נכנס לחומוס הזה. בבריסל אנשים רגילים לחומוס שהוא 80 אחוז טחינה, משהו נוזלי כזה. אצלי הוא מאסיבי, מוצק, עשוי חומוס".
סימונה כאמור גדלה בבית של אוכל, וכבר מגיל ארבע הייתה ליד אמא גילה בבישולים. כבר בגיל צעיר "השתלטה" על המטבח בימים מסויימים, וכל בני הבית אהבו מאוד את היצירות הקולינריות של סימונה. "אחותי מספרת שתמיד הייתי מכינה משהו לאכול, וגם אם זה היה הכי פשוט, תמיד הוא טעים מאוד", אומרת סימונה בחצי חיוך לעיתון "המגזין".
סימונה ממשיכה לתאר את מה שאהבה בילדתה: "אחד זיכרונות הילדות שלי זה ללכת בשבת לאזור ד' לאכול את הסחינה של דודה שלי אטואל, הסחינה הכי טובה בעולם. עד היום כמה שאני מנסה, אין הצלחות להגיע לרמה כזו. גם ממנה למדתי לא מעט".
סימונה ניהלה את מרכז המוזיקה "אלטרנטיבה"
סימונה בכלל גדלה סביב עולם המוזיקה באשדוד: "בצעירותי עבדתי בתחום הנוער והייתי מנהלת של מרכז מוזיקה באשדוד שנקרא 'אלטרנטיבה'. זה ממש אולד סקול, אבל כל חבריי המוזיקאים עדיין זוכרים את המרכז הזה. נדמה לי שהשלט עדיין קיים אחרי הפורום, איפה שהאולפן של יוסי עטר פועל בימים אלה. במשך שנים עבדתי במוזיקה וחשבתי שזה מה שאעשה כל חיי, אחר כך היה סלקום אשדוד שם עבדתי תקופה קצרה, ובשנים האחרונות בחברת קוסמטיקה ואחר כך גם עוזרת אישית של ניקול ראידמן. מצחיק אותי לחשוב על כל העבודות האלה כי כשהופכים להיות עצמאים, הדברים נראים שונים לגמרי".
ואז הגיע הפתעה… סימונה הכירה את השותף לעסקים שלה וגם בן זוגה טימי גרובנר, בריטי יליד מדגסקר. מדובר באומן, שבמשך שנים רבות סימונה עקבה אחר ציוריו. "היו לו תערוכות בכל רחבי אירופה והבנתי מקבוצת האמנים המשותפת שהוא עבר לבריסל ועומד לפתוח גלריה לאומנות, משהו שתמיד משך אותי. אחרי תקופה של שיחות הגעתי לבריסל וכשהוא בישל לי את הארוחה הראשונה, נראה לי שכבר התאהבתי בו כי הוא בעצם בישל למשפחה שלמה למרות שהיינו רק שניים, מה שתמיד הזכיר לי את בית אימי", אומרת סימונה. אגב, השניים צפויים להתחתן בחודש יוני הקרוב.
סימונה ממשיכה לתאר את החיבור שנוצר עם טימי, מה שהוביל לפתיחת המסעדה: "כשעברתי לבריסל ובישלתי לטים, אני זוכרת שהוא היה נדהם מהאוכל והיה אומר לי שאני נולדתי לזה ושהוא חייב שנפתח מסעדה ישראלית מזרחית. התחלתי לפתוח את הבית בחגים למלא ישראלים או יהודים שאני לא מכירה, הייתי מבשלת הכל בעצמי וקונה הכל, והאמת שתמיד הייתי מסורתית אבל פתאום החגים חשובים לך כי זו הייתה דרך בשבילי לבשל לאנשים. קפצתי על הרעיון והתלהבתי וכמובן שלא הבנתי כל כך מה זה כרוך, אבל הלכתי בעקבות ליבי ופתחנו את המסעדה kitchen 151 בין שכונת מטונגה הצפופה (אני קוראת לזה ניו יורק הקטנה), שכונה אפריקאית, לבין הפרלמנט היוקרתי. אהבתי מאוד את הקיצוניות שבין השתיים, ואני מאוד שמחה להיות במיקום הזה. זה שילוב של אזור ב' ואזור יא' באשדוד".
סימונה מתארת את חבלי הלידה של המסעדה: "בשנה הראשונה היה מאוד קשה ללמוד, לפרסם, להתמקד ולהאמין. לאט לאט קיבלנו יותר ויותר חשיפה והייתי די בשוק כמה אנשים בעצם אוהבים את ישראל ומטיילים בארץ ישראל, המון מכירים גם את אשדוד. בריסל זה עיר של קיבוץ גלויות, אז היה לי מאוד קל להתחבר לעיר. המסעדה היא מסעדה קטנה וצפופה, בתפריט אוכל מבית אימי, אבל עם סוויפט מודרני ומרכיבים חדשניים במנות. כתבו עלי כבר כמה פעמים שאני החומוס הכי טוב בבריסל, אני עושה חומוסים שונים, מחומוס שלג אדום לחומוס אבוקדו לחומוס כמהין. זה לא מסעדת חומוס אבל החומוס מאוד חשוב לי".
הגעגועים לאשדוד
סימונה מתגעגעת מאוד למשפחה, לחברים ובכלל לעיר אשדוד: "מזה ארבע שנים שאני בבריסל, לבוא לבקר באשדוד בשבילי זה ממש הוליווד… כשגרים שם כל יום, לא מעריכים, אבל להגיע לכאן לביקורים ולנהוג בכביש יא', כביש החוף ולשבת במסעדות השונות, הים המדהים, הריחות, האוכל המדהים, זה פשוט כובש אותי. יש מקומות שאני לא מוותרת עליהם, פלאפל הגשר באזור ד', זה הילדות שלי וגם בגיל 38 אני לא מוותרת על זה. קפה פאזל, הפריקסה של אזור א' בפינה, ואידי והצוות שלו שאירחו אותי כמה פעמים שרק פתחתי את המסעדה ולא ידעתי הרבה. אני אולד סקול במסעדות באשדוד למרות שברור שביקרתי בפסקאדו של יחי המדהים ובפבלה. וזה ישמע הכי מצחיק אבל אני לא אוכלת לא כשר, אז כבר ארבע שנים שאני לא אוכלת נקניק תה. אז כל פעם שאני מגיעה לאשדוד, אני הולכת לחנות של פנחס במרכזון יא', וקונה איזה 500 גרם של נקניק תה. בשורה תחתונה, כל זה חסר לי בבריסל הקרה וכמובן המשפחה. תודה לאל אני עושה מה שאני אוהבת ומאוד מאמינה בעצמי, אז זה משלים את החסר".
סימונה מסכמת ואומרת לעיתון "המגזין": "אחרי שנתיים וחצי שהמסעדה פתוחה, אפשר להגיד שמדובר בסיפור הצלחה. אני מלאה כל יום ואוהבת להאכיל אנשים ולפגוש אנשים. אני גם מלמדת פעם בשבועיים שיעורי בישול על אוכל ישראלי, וכמישהי שגדלה באשדוד קיבלתי ערכים טובים לגבי אוכל".
