פגשתי את מרים (שם בדוי) ביום שישי בבוקר. בדרך כלל, עד לפני שנתיים, היא הייתה עסוקה ביום זה בהכנות לשבת קודש, מסייעת לאמא במטבח, לובשת בגדים צנועים חגיגיים וממהרת לבית הכנסת הגדול ברובע ז', כדי להתענג על תפילות השבת. היום היא הגיעה לפגישה עם גופייה ושורט ג'ינס, מתחתיו ניתן לזהות בגד ים אופנתי, ומייד לאחר השיחה, היא קבעה להיפגש עם חברה בחוף הקשתות. "אני חולה על הים ועל השמש", היא אומרת בחצי חיוך.
מרים גדלה בבית חרדי, הוריה גידלו 11 ילדים לתפארת ועשו הכל להשריש בהם תורה ומצוות. גם מרים הייתה כזו, ואפילו התחתנה עם חרדי מבני ברק בגיל 17. הם הביאו שני ילדים לאוויר העולם, ולאט לאט האמונה החלה להיסדק במרים. זה היה תהליך שהחל לרקום במוחה בגיל צעיר יותר, ורק בגיל 23 אזרה אומץ, התגרשה והחלה חיים חדשים ביישוב הסמוך לאשדוד.
מרים מספרת: "הייתי ילדה חרדית ממוצעת, ואף אחד לא יכל לזהות שבעוד כמה שנים הילדה התמימה הזו תהפוך לאישה שבועטת במוסכמות ויוצאת לחיים חדשים. אחרי שהתחתנתי, הרגשתי שהעולם הזה חונק אותי, התחלתי לשאול שאלות את עצמי והבנתי שאני כבר לא יכולה לחיות בשקר הזה. ערב אחד הנחתתי את הבשורה על בעלי, וכבר לאחר חודש היינו גרושים. ביום שזה נודע להורים שלי, זה היה כמו יום אבל, כאילו שהודיעו להם שהבת שלהם נפטרה. הם הזהירו אותי שלא אוכל להיכנס לבית והם ינתקו כל קשר".
למרות זאת, מרים הייתה מספיק אמיצה לבצע את המהלך הדרמטי: "לאחר שסגרתי את תשלום המזונות מבעלי הרגשתי שאני יכולה להתמודד כלכלית עם המציאות החדשה ושכרתי בית ביישוב קטן ליד אשדוד. התחלתי לעבוד בחנות בגדים, והתרגשתי ללבוש בפעם הראשונה ג'ינס וחולצה קצרה. הנתק מההורים היה הכי כואב, אבל גם לזה התחלתי להתרגל. אני מנסה להעביר להם מסרים, מקווה שהם יסכימו לפגוש את הילדים שלי, אבל בינתיים ללא הצלחה".
מרים מצליחה להתמודד עם החיים החדשים בצורה חיובית. היא עומדת על הרגליים מבחינה כלכלית, מבלה עם החברות על בסיס קבוע ולא מוותרת על ביקור בחוף הים לפחות פעמיים בשבוע. במסגרת הסכם הגירושין, מרים הסכימה כי הילדים ישהו בבית האב באופן קבוע מיום חמישי עד מוצ"ש, כדי שלא יחללו שבת: "אבא של הילדים עומד על כך שהילדים לפחות ישמרו שבת ויזכו לטעום את הטעם של העולם הדתי, ואני החלטתי ליישר איתו קו. מראשון עד חמישי אני במרתון עם הילדים, ובחמישי בערב עד מוצ"ש זה הזמן הפרטי שלי, הזמן לבילויים, הנאות והחיים הטובים".
"אבא, אני יודעת שהדרך שבחרתי קיצרה לך את החיים"
מרים כתבה לאביה מכתב מרגש, בחרנו להביא אותו בפניכם כפי שהוא: "היי אבא שלי, הרבה זמן אה? אני כותבת לך את המכתב הזה ומנסה לבטא את הזמן בלי לשמוע ממך. את האמת מרוב שהתרגלתי להיות בלעדייך – אני כבר לא יודעת איך זה להיות לידך, לא זוכרת!
אני יושבת מוקפת במלא חברים ומנסה להסביר להם כמה זה כואב, הם בחיים לא יבינו… אתה יודע שאני כבר בת 25? שאביאל (שם בדוי) שנה הבאה עולה לכיתה ג' לבית ספר חדש? ששרה (שם בדוי) תעלה "לגן של גדולים" (ככה היא קוראת לגן החדש), הכי קשה לי זה הזיכרונות ממך. העצות שהיית נותן לי, אני נותנת לעצמי עצות ומנסה לשכנע את עצמי שזה מה שאתה היית אומר לי, למרות שמי יודע? אבל ת'אמת, מה שהכי כואב לי וקשה לי, זה שמעולם לא אמרתי לך שאני אוהבת אותך, תמיד הערצתי אותך את השקט שלך, את החוכמה שלך, אבל התביישתי להגיד לך!
לא קורה לי שאני שומעת את השיר "אבא" של שלומי שבת ואני לא מתפרקת ופורצת בבכי, עצוב לי לדעת ששרה לא מכירה את סבא שלה, את הסבא היחידי שיש לה, היא נקראה ע"ש אמא שלך, זוכר?
אתה יודע, אני כותבת עכשיו ובוכה, מבזבזת ערמות של טישו, כל דבר שקורה לי אני חושבת מה אתה היית אומר לי, בדרך כלל בדמיון שלי אתה כועס עליי, על הדרך שבחרתי לחיות בה. הדרך שלי שעשתה אותי מאושרת, בטוחה, שמחה! הדרך שקיצרה לך את החיים…
לא דיברנו כמעט שנתיים, נכון אתה לא היחיד שאיתו לא דיברתי, גם לא עם שאר האחים שלי, גם לא עם אמא… אבל למרות זאת, אתה ראוי להתייחסות מיוחדת, אחרת, כי בניגוד לכל המוזכרים, אלייך הלב שלי נשרף מגעגועים. כמעט שנתיים לא דיברנו!
אתה רק בנאדם ועם השנים התעייפת כמה שרק אפשר, בכית לאלוקים שיציל אותי, שיגרש את "השטות" הזאת שנכנסה בי, אתה בטח לא מצליח להבין איפה טעית בגידול שלי, איך מילדה קטנה עם עיניים גדולות ותמימות הפכתי לבחורה חזקה ועצמאית.
זה אולי הניסיון הכי גדול שאלוקים העמיד אותך בו. הסוף של ניסיונות ידוע מראש… זה נצרב לנו בגנים! כשהגיע היום שבו "עברתי את הגבול", "חציתי את כל הקווים", ידעתי שהמחיר יהיה כבד, אבל לא הבנתי עד כמה כבד.
אבא, אתה אבא שלי! האבא היחיד שאי פעם יהיה לי, האבא שתמיד יקרא אבא שלי, סבא של הילדים שלי. אתה יודע שאביאל חושב שאתה שונא אותו? שבוע שעבר הוא היה באשדוד ופחד לעלות להגיד לך שלום, הוא פחד להיפגע, להתאכזב, פחד שלא תרצה אותו!
אני מסבירה לו שזה לא נכון, אבל לך תסביר לו למה הוא לא זוכר אותך בקושי… למה אתם לא מתראים יותר, למה אתה כבר לא לומד איתו את פרשת השבוע ולמה הוא הילד היחיד בכיתה שאין לו שום סבא?
אני יודעת שרוח אלוקים מפעמת בך, והקשר שלך עם בורא עולם הוא קשר חזק , קשר של דם! אני זוכרת את הרשימות ששמתי לך בתוך המגירה של התפילין, אף פעם לא אכזבת, תמיד היה לי מה שרציתי. אני גם זוכרת את הכיסא הקבוע שלך בבית הכנסת, שהייתי קטנה הייתי יושבת לידך שם, לפעמים הפרעתי לך. כנראה כבר אז הייתי כזאת…
אני מתגעגעת למגש של המצות שהיית מסובב לנו על הראש ושר לנו "בבהילו יצאנו ממצרים…". הייתי תמיד מתכופפת וצוחקת, אתה זוכר? עכשיו אחרי פסח, אחרי ששאלנו את ארבע הקושיות, אבל אין לי ארבע, יש לי רק שאלה אחת – אתה שונא אותי?".
