מספר הפעמים שהגברת ד' ואני רבנו, כבר עבר מפעמים להרבה פעמים. אפילו הרבה מידי פעמים (שזה המון בשפת הזוגיות). לא שאני גאה בזה, נהפוכו אני מאוד גאה בזה. כאילו מבולבלים? גשו בכעס לפסקה הבאה.

קודם כל תירגעו. ברור שאני לא גאה בזה, מה גם שאם מחלקים את זה באחוזים אז זה 80/20 לרעתי ב"הוא התחיל המורה"… ואני כבר מראש אומר שאני לא מאה… אז למה אני גאה? יפה ששאלתם כי בדיוק על זה רציתי לדבר אתכם. אני גאה כי תמיד בסוף, אנחנו מצליחים להשלים. למה? כי זה רק אני והיא. אנחנו לא מכניסים אנשים אחרים ולו לרגע לחיינו, גם אם נפרדנו, כעסנו ואמרנו מילים שרוצים לקחת בחזרה, בסוף לא צצים פתאום זרים שהופכים את הגברת ד' ואותי לזרים בעצמנו.

הנאמנות היא מילת המפתח בכל. ברור ברור, לא לצעוק גברת, ברור שצריך אהבה ותשוקה בכדי להאריך את "התוקף" לזוגיות, אבל הנאמנות היא למעשה הדבק שבכל. בלי זה כלום לא יחזיק. איך אמר המשורר: "כמה אההה (אפשר לשיר) שורפת היא הקנאה שהלב לא חס שאחד הולך שני נכנס"… כשיש נאמנות, הדלת שלכם סגורה, ורק אתם "נעולים" יחד בפנים. משפט לחיים. קחו.

ולפני שתשאלו אענה. ברור שלא להישאר ביחד בכוח. ברור שאפשר ללכת, הרי הלכתם ולפעמים לא חזרו לכם (תקראו את המשפט שוב…). אבל כל עוד אתם שם, תהיו שם אתם. אל תשאירו אפילו רווח קטן להכניס מישהו בינכם לבין בני הזוג שלכם… כי אחרת אתם עלולים לגלות שאת מקום הנאמנות תופס… הכאב…

וחכם סידי אומר: "לא עוזבים אישה עבור אישה אחרת"…