המשפט שרץ בוואטצאפים של חברי הקיבוצים והמושבים בעוטף עזה, באותה שבת שחורה בשבעה באוקטובר. ממש כך, כמו בשבעה, באבל, באוקטובר, היה – "שורפים לנו את הבית"… לידו הוסיפו באימה: "הם באים להרוג אותנו. הצילו!".
והמוח שלא שאל את העיניים שראו ולא האמינו שאפשר ככה לעשות, משהו שהשטן אפילו לא חשב שניתן, לקחו אותנו מיד לאותן זעקות דומות, שהתחילו בסוף שנות השלושים בגרמניה, והמשיכו להדהד שנים רבות אח"כ… "שריפה אחים שריפה"… שואה. אבל אז לא היינו אומה. היינו רק עם. היום אנחנו אומה גאה, אז איך? איך שוב יש שריפה בעיירה?
לא. הפסקה הקרובה לא תעסוק באשמים. לזה יש לנו מספיק זמן. מהיכרות עם העם שלנו, אנחנו לא רק נחפש, אלא גם נמצא, חלק בטוחים שכבר מצאו. אבל בינתיים, רק בינתיים, נספור עד השבע והעשר, לפחות… עבורם.
ברוב עוונותיי אני גם מורה בתיכון. ככה יצא. לא פעם מגיעים אליי תלמידים ואומרים לי שהם מפחדים, מבולבלים, חוששים, נאלמים, לא יודעים. הם שואלים אם זה בסדר. זה יותר מבסדר. זה אנושי. זה מבליט את האנושיות שבנו, העם הזה. שהשבר של האחר, נוגע בנו, כשכולנו מרגישים את הכאב המשותף. גם את ההלם והפחד. כן זה בסדר.
נכון, זה קרה לנו אחרי הרבה זמן של פילוג, אבל תראו מה גרמו לנו הניאו נאצים מהחמאס. גרמו לנו להבין שהאויב נמצא בחוץ, ואוי לנו אם ייכנס אלינו פנימה, הוא לא מבדיל בין יהודי ליהודי, או לדעות של היהודים.
אז מה יש לנו לעשות? ברשותכם איעזר באחד "האבות" לא מהרצף של אברהם יצחק יעקב, אלא מהרצף בגרסה האמריקאית, הנשיא ביידן. ג'ו אם יורשה לי, הפך ברגע לאחד "אהבות המייסדים" (אין פה טעות) שלנו. הוא הפך
