אני מנסה לשים את האצבע ממה הכי נהניתי בתאילנד. בדיוק חזרתי לאחר שבועיים שם (אפשר לאכול את הלב… יש על מה…). האם זה מבנגקוק הגדולה והמסתורית, אולי מהאיים המדהימים של קוסומוי וקופנגן, או הצלילה באוקיאנוס, אולי זה סתם מהריחות והטעמים הלא מוכרים (אם כי בסוף חיפשתי פלאפל). אני כל הזמן מנסה להבין את הקסם שבטיול הזה, כמו גם בטיולים הקודמים בשנה שעברה לכמה יעדים באירופה, שנחרטו לי בזיכרון בסוף הבנתי (האמת כבר בהתחלה, אבל בסוף נשמע יותר טוב…), זה לא המקומות, זה עם מי הייתי במקומות האלה.
חמשת הקוראות והקוראים שלי, התוודעו בשנתיים האחרונות (או שנה ו-9, למי שסופר) לאחרונה לגברת ד'. הגברת ד' גרמה לי לאבד את הלבד שלי, ולחלוק אותו איתה. אני שכל חיי השתמשתי בביטוי (ועוד משתמש ואשתמש…) לא נולדתי איתך", שהמשמעות היא שבשנייה אפשר להיפרד, כבר 21 חודשים עם אותה אות, עם ד'. בכל פעם שאני יוצא איתה מחוץ לארץ, אני מבין למה אמשיך לספור איתה ימים….
לפני שנגיע לזה, עוד טוויסט חשוב בעלילה. נסעתי בעברי עם נשים לחו"ל, הייתי נשוי להן. רוב הזמן, אני זוכר (ומניח שגם הן), את המריבות וחוסר הנוחות מכל רגע. איך ספרתי את הרגעים לאחור בכדי כבר לחזור לארץ, גם אם צעדתי בגשר ברוקלין לכיוון מנהטן. הגברת ד' הבהירה לי שיש גשר אחר, הוא לא נמצא בעולם, הוא נמצא בין בני אדם, וכשאתה בגשר הנכון, בסוף אתה תגיע למקומות מופלאים…
מופלאים כמו הטיול הזה לתאילנד, שאני והגברת ד' נהנינו מכל רגע בו. חזרנו לארץ כי היינו חייבם, חזרנו לארץ, כי יש ילדים, מס הכנסה, עבודה ושאר "צרות" אחרות, טוב ילדים זה לא צרות, אבל זה פרויקט בפני עצמו, תודו. תודה. יכולנו להישאר גם עד יומנו האחרון, ולהרגיש בכל יום עם השמש המעירה, כאילו זה היום הראשון של הטיול, שלנו עצמנו, ולהצטער כשהשמש נפרדה מאיתנו, כי הבנו שמתישהו אחת הזריחות תהיה כבר בבית.
את הדוגמא הטובה ביותר, לטור הזה, קיבלתי באחת מחנויות הבגדים בקוסומוי. אל החנות נכנסו בעל ואישה ישראלים, שקנו לילדים שנשארו בארץ זיופים של מותגים (לא מתנשא… גם אני קניתי לי משהו דומה, זיופים שווים חחח). מה שבלט היו צעקותיה של האישה על הבעל. לא משנה מה אמר בנושא, היא הודיעה לו בקול רם כמה אין לו מושג. לא עניין אותה שחצי מהרחוב תאילנדי, והחצי השני לא, כי הוא ישראלי… הייתי שם במקום שלו. אני יודע מה זה (רק שהוא שתק ואני תמיד נבחתי חזרה…) במהלך הצעקות של הגברת ההיא על בעלה ההוא, עצרתי לרגע אחד של שקט אצלי במוח, הסתכלתי הצידה, וראיתי את הגברת ד' מודדת נעל… שמחתי על מקומי. שמחתי על מי שאיתי. היא לא הייתה עושה לי את זה לעולם… מבחינתי באותו רגע שהיא מדדה נעל, היא הייתה עבורי ההיא מהאגדות…
לצאת לחו"ל זו הכנה לא קטנה. מכינים מלונות, טיסות, תיקים, תכנונים, מה לא. כל הזמן חושבים על מה עוד לקחת, שלא נשכח… אבל העצה הכי טובה שאני יכול לתת לכם, זה לא מה לקחת, אלא את מי… תודה גברת ד'… שלי.
