עזבו אותי. אני לא דוגמא אני "מפרק סדרתי". אם הייתי זה שמוכר את הארטיקים בים וצועק אני הולך. הייתי בטח הולך בלי לצעוק. פשוט הולך. ככה אני. אני לא דוגמא. אם לא טוב לי, אני הולך. מתקדם. לאן? למקום שבו ארגיש רצוי, מקום שבו ארגיש לא מצוי. כמה הלכתי… אתם שואלים? אין לכם קנה מידה לזה… ולי כבר לא נותר כסף בגלל זה…
למי שעד עכשיו עוד לא סגור על מה הטור הזה, אז אפתח עבורו את ההסבר על פי סידי, אני מדבר על הזוגיות. אבל כזו שלא מתקדמת לשום מקום. זוגיות מהזן הזה של לחיות יחד, אבל לחוד. לא להיות לבד, אבל להיות הכי בודד שיש. זה לא בשבילי. זה לא אני. אני רוצה כל הזמן להרגיש את היד שלה עליי, את הגוף החם, במיוחד שקר, ולא רק, כל הזמן להיות נאהב. חולה אני יודע. אבל אולי רק בקנה המידה שלכם. אצלי זה הסטנדרט, זו ברירת המחדל. ואם היא לא כזו, אז אין ברירה, יש רק מחדל, ואז… "אני הולך" (עם המוזיקה של מוכר הארטיקים בים..)… וכמה שיותר רחוק מקו "החוף" שלה.
אני מבין בהחלט שיש כאלה עכשיו שקוראים את הטור, מסתכלים לצד (מוסיפים קללה בשפות שונות כולל משהו מחלל הפה) ואומרים, באמת "חתיכת גיבור, אתה מר סידי. בוא נראה אותך הולך כשיש ילדים. יש לי תשובה. לא צריך לחכות תשעה חודשים בשביל זה, פשוט לרדת שורה.
אז למי שהצטרף. אני מבין את הטענה בפסקה הקודמת. אפילו מעריץ שלכם בגלוי, הנה כאן מעל דפי העיתון. אבל בגלל שאני הלכתי כשיש לי ילדים, אני יכול להגיד שזה לא יחזיק מעמד. אז תחכו שהילדים יגדלו, ואתם תזדקנו? הנה משפט לחיים, מהילדים לא מתגרשים. אני לא מעודד חס וחלילה אתכם לפרק את החבילה, תנסו להציל, אין בחוץ באמת אבירים עם סוס לבן או דוגמניות על שרק מחכות לכם (בדרך כלל יש חיקויים של מה שהיה לכם וגם זה על חמור שחור או עקבים גבוהים מידי). אבל אם אתם מרגישים שאתם מגיעים כל יום "למות" מחדש ביחד, הגיע הזמן לחיות.
ויש לזה סימנים. אם אתם יושבים אחד ליד השנייה ולא מחליפים מילה. אם אתם על הספה ואין מגע, אם אתם ישנים במקומות נפרדים, אם אתם הולכים ברחוב ורחוקים אחד מהשנייה מרחק של אנשים זרים, אז די. אבל הכי הכי זה אתם לא רוצים לחזור הביתה. אז הגיע הזמן להגיד את האמת, לעצמכם. לתת לאמת המכוערת להרים את ראשה… ובדרך את ראשכם, ולהסתכל רק קדימה.
אני יודע שזה טור כבד. טור קשה לעיכול. אבל מתישהו תצטרכו לעכל את זה. כל אחד "ומערכת העיכול" שלו. כל אחד לוקח את הזמן שלו. רק תראו שלא תגיעו להבנה בגיל שכבר לא מבינים בדיוק מה אתם רוצים… והאמת זה גם כבר לא מעניין אף אחד.
