שימו את היד על הלב…קצת יותר גבוה, עכשיו למרכז, מעט שמאלה, עוד קצת…זהו. יופי אתם במקום. אז עם היד בדיוק על הלב, או הכי קרוב שניתן לשם, כמה פעמים רבתם בעבר עם אנשים, וכשאתם באים להיזכר בפרטים, אתם כבר לא זוכרים על מה זה היה. מה שכן אתם זוכרים שמישהו נפגע מכם, וגם אם אתם מאוד רוצים להתחרט, קצת מאוחר…הוא או היא…כבר לא שם…
מה שהכי כואב בסיפור הוא שאלה דווקא האנשים הכי קרובים אלינו שאנחנו מרשים לעצמנו לדבר אליהם הכי נמוך שיש, כי זה הם. הם תמיד, או כמעט תמיד יסלחו לנו. דווקא אל אלה שאנחנו צריכים להיות הכי נחמדים, אנחנו הכי רעים, כי הם הרעים שלנו…עצוב. אבל אמיתי. בדרך כלל עצוב ואמיתי הולכים יחד…או אחד מגיע אחרי שעצוב. אמת…הסתבכתם? יופי. אז אל תריבו יותר…יאללה לפסקה הבאה…
אם אתם כבר פה, אז שנמשיך? יאללה נמשיך…המילה, כל עוד היא בפה שלכם, היא שלכם. משפט חכם, שחבל שאני, שהמצאתי לי אותו, למדתי אותו מאוחר מידי. גם חבל2 שאני לא משתמש מוקדם יותר, לפני הריב. כמה פעמים יכולנו למנוע את הריב אם היינו מבינים שהמילה היא שלנו בלבד, והאיש או האישה מולנו עוד לא שמעו אותה, ואם ישמעו אותה, היא תחדור אליהם כמו חץ מדויק, שיודע בדיוק לאן לפגוע. הרי אנחנו יודעים בדיוק היכן לפגוע בהם כי אנחנו מכירים אותם, את האנשים הקרובים אלינו, אז לא צריך הרבה, צריך מילה אחת חדה, והחץ פגע. בהם. או אולי בנו.
לא אולי, בנו בעיקר. מאוחר יותר כשאנחנו רוצים להתחרט, כבר קשה יותר. גם אם הם יגידו שהם סלחו, המילה הקשה חרכה להם את הנשמה, והרי אח"כ תקראו להם "נשמה", אז למה לעשות את זה…
הרי לא אפתור אתכם מהטור הזה בלי איזה טיפ, או כמה מילים שיעזרו לכם להימנע מהאיש הזה ש"גר" אצלכם שיוצא בל להודיע לכם…נו, האיש הפחות נחמד. אבל במקום מילים אציע הפעם…מספרים. לא, לא נפלתי על הראש. עובדה שאני מספיק בהכרה לא להגיע להפגנות בשבתות נגד הממשלה (חח הייתי חייב). ההצעה שלי היא כזו פשוטה שבזה גאונותה. אני מציע שרגע לפני שהמילה תצא ואתם תפגעו באחרים…פשוט תמלאו את אותו המקום בלע במספרים ותספרו לאט עד עשר. ככה 10, 9, 8, רגע רגע לאט יותר, 7, 6, יופי ככה, 5, 4, 3, 2, 1….וזהו. ראיתם איזה קסם? זה מרגיע…(אפשר להוסיף עוד עשירייה אם לא נרגעתם). זה גרם לכם להישאר עם המילה הקשה אצלכם בלבד…אבל ימנע מכם להישאר לבד…
