גילוי נאות: את תושבי אשדוד המופיעים בכתבה לא הייתי מכירה לולא היו התלמידים שלי. לפני כשבועיים נפתחה כיתת פנסיונרים באולפן המרכזי בסיטי באשדוד. במשך כשנה הם יגיעו שלוש פעמים בשבוע לאולפן, ומי שתלמד אותם לקרוא, לכתוב ולדבר עברית היא… אני. בשנים האחרונות רוב הלומדים בכיתות הם עולים חדשים מצרפת ומברית המועצות לשעבר (רוסיה ושלל מדינות חבר העמים).
לימדתי בעבר הרחוק כיתה שהיו בה עולים מרוסיה, ארגנטינה וברזיל, אבל הפעם קיבוץ הגלויות התעלה על עצמו. בכיתה הנוכחית לומדים עברית עולים חדשים בטווח הגילאים 60-83, שהגיעו מדאלאס, ארה"ב; מומביי, הודו; קראקס, ונצואלה; מוסקבה, קזאן וחצי האי קרים, רוסיה; פריז ואנטיב, צרפת, ותיירת מטורונטו, קנדה. אם מישהו היה צריך המחשה לרב התרבותיות של אשדוד, היא נמצאת לנגד עיניו. אם אתם נמנים על תלמידי י"ב שקראו בשיעור אזרחות במגילת העצמאות ש"מדינת ישראל תהא פתוחה לעלייה יהודית ולקיבוץ גלויות", לזה התכוון המשורר.
"הילדים אמרו 'נתגעגע', החברים אמרו השתגעת?"
אברהם סולומון סמסון (83) ואשתו עדנה (73) עלו לפני כחודש ממומביי. "כל המשפחה שלנו כאן", הם מספרים, "האחים ואפילו ההורים שלנו ז"ל חיו כאן. יש לנו שתי בנות באשדוד ובת בראשון לציון, שעלו לפני יותר מ-20 שנה, ויש לנו בן בקנדה, בטורונטו".
מדוע רק אתם נשארתם בהודו?
"הייתי פעיל בקהילה, 38 שנים כיהנתי כנשיא בית הכנסת 'מגן חסידים'. הייתי היו"ר והמייסד של הפדרציה ההודית-יהודית, פדרציה גדולה שחברים בה בתי כנסת, בתי ספר יהודים וכל המוסדות היהודים בכל הודו. אפילו כתבו עלי בספר. כל החברים היהודים בכו כשעזבנו. כמו כן, היה לי עסק גדול, בית חרושת למברשות, שעבדו בו 175 איש. אני איש עסקים מגיל צעיר, ואני עדיין עובד. אמנם מכרתי את המפעל בהודו, אבל כאן בישראל פתחתי עסק באותו השם שהיה למפעל, 'מנורה', ואני מייבא נעליים ובגדים".
איך תסכמו חודש באשדוד?
"באנו לפה כל כך הרבה פעמים, אנחנו מכירים את אשדוד. זה מקום נעים ונחמד, אבל לא נשכח את הודו".
חוויתם אנטישמיות במומביי?
"הודו בטוחה ליהודים, לא הייתה אנטישמיות. אנחנו מסתדרים עם כולם, בית הכנסת היה מוקף במוסלמים, והיחסים היו טובים. כולם חיו זה לצד זה". עוד מסתבר, כי אברהם מגיע ממשפחה ידועה, ולא רק בקהילה היהודית. סבו, למשל, היה מנהל בית הסוהר בקראצ'י.
התחברתם עם מישהו מהכיתה?
"לאט לאט אנחנו מכירים את כולם. אנחנו מדברים עם לילי מקנדה, היא נחמדה מאוד. היא מטורונטו, וגם הבן שלנו גר שם. יש לנו נכד שהוא רופא בבית חולים בארצות הברית, ולה יש בן בניו יורק".
לילי קובן (70) מקנדה, יושבת במרכז הכיתה, ומשוחחת עם דוברי האנגלית והרוסית. היא נולדה בגיאורגיה, ועלתה ב-1971 עם בעלה לישראל. "לאחר שנה עזבנו", היא מספרת. "לבעלי יש משפחה באמריקה, ומשם עברנו לקנדה. אני רציתי לחזור לישראל. כיום אני אלמנה, בתי גרה בטורונטו, יש לה חמישה ילדים, בני גר בניו-יורק, ובארץ יש לי משפחה גדולה. באשדוד יש לי בני דודים, והאחים שלי בירושלים. אני אוהבת את ישראל, ולמרות שאני לא יודעת את השפה, אני מרגישה בבית. זה הבית שלי. אני יכולה לבכות כשאני מדברת על זה".
כשאני שואלת את לילי מדוע בחרה לגור באשדוד, ולא בירושלים, היא מספרת שבתה מבקרת לעיתים קרובות בישראל, ובעבר הייתה שוכרת דירה. "לפני עשר שנים אמרתי לה לקנות פה דירה במקום לשכור דירה. היא הייתה בנתניה בביקור, והשכירות הייתה שם יקרה וגם לקנות דירה היה יקר, אז היא קנתה באשדוד, כי פה היה זול, והיום אני גרה בדירה של בתי".
מה את אוהבת באשדוד?
"אני אוהבת את הדקלים באשדוד, את הים, את הטיילת, אני יוצאת להליכות כל יום. אני אוהבת שזאת עיר שהיא לא סואנת כמו ירושלים ותל אביב. היא מזכירה לי את טורונטו, שקטה ושלווה".
איך קיבלה המשפחה שלך את ההחלטה לעלות לישראל?
"כשאמרתי שאני רוצה לעלות לישראל, הילדים אמרו 'נתגעגע', החברים אמרו 'השתגעת? עכשיו זה לא הזמן', ואני אומרת שמה שהגורל שלך מזמן לך, זה מה שיקרה, ולא משנה אם תהיי באשדוד או בטורונטו. אני לא אפסיק לחיות. הבת שלי מגיעה לבקר אותי, והיא לא מתכננת עליה אבל אי אפשר לדעת… בכל זאת ישראל זה הבית שלנו. בטורונטו לא הרגשתי אנטישמיות, אבל זה לא אומר שלא הייתה שם. אותו הדבר בגיאורגיה. אנשים לא מדברים, אבל לא בוטחים. אנטישמיות יש בכל מקום".
"למשפחות צעירות עם מחויבויות קשה יותר לעלות"
העולים מצרפת הם יעקב בן שימול (70), דניאל ג'ירו (70) והאחיות אוולין פיטוסי (68) ואירן הרוש (65). לכולם משפחה בישראל ובאשדוד. האחיות עלו לישראל לפני כשנה וחצי. הבעל של אוולין לומד עברית בכיתה סמוכה. עולים רבים מצרפת, כמו יעקב, נמצאים על קו ישראל-צרפת. יש לו בן בירושלים, אבל שלוש בנות עדיין גרות עם משפחותיהן בפריז. הבת של אירן עלתה לפני שלושה חודשים לארץ, אבל יש לה עוד שתי בנות בפריז, והילדים של אוולין גם גרים בצרפת ואינם שוקלים כרגע עליה, למרות המצב ומתקפת הטרור שהייתה בסוף השבוע בפריז. "הם מפחדים מאוד שיקרה אסון, והילדים הולכים לבית ספר פרטי יהודי", אומרת אירן. "אנחנו אוהבים את ישראל", מסבירה אוולין, "אבל למשפחות צעירות זה לא פשוט לעלות. יש להן מחויבויות. יותר קל לעלות כשאתה יוצא לפנסיה".
מה לדעתכן יקרה בצרפת של אחרי מתקפת הטרור?
אירן: "הצרפתים מאוד אוהבים את הערבים. הם מעריצים את מחמוד עבאס. יש הרבה נישואי תערובת של צרפתים וערבים. הרבה צרפתיות מתחתנות איתם והולכות עם רעלה. ובו בזמן הם מבוהלים מהם. אחרי הפיגועים היו מוסלמים שאמרו, שמה שנשאר זה לבחור ערבי לנשיאות צרפת. וזה מה שיהיה בסוף".
העולים מצרפת יודעים לדבר ספרדית, וקלטו אליהם את פרלה צרפתי (81) מוונצואלה, שעלתה לפני כשלושה שבועות לישראל. "יש לי בן באשדוד שגר כאן כבר עשר שנים, בן במיאמי ובת בספרד. יכולתי לגור בכל אחד מהמקומות, אבל רציתי את ישראל", היא אומרת. "ביקרתי בה הרבה פעמים, ואני אוהבת את ההיסטוריה שלה. לא יכולתי לעלות קודם, כי בעלי היה חולה ולא יכולתי לעזוב. אמנם אני לא יוצאת הרבה מהבית, אבל אני אוהבת את אשדוד, זו עיר יפה. בוונצואלה אין ביטחון, יש הרבה גנבים, שודדים, הנשיא לא טוב וגם יש אנטישמיות".
"עם מחירי המזון אנחנו מסתדרים, אבל מחירי השכירות…"
גם העולים מרוסיה מספרים כי עלו לאשדוד בעקבות הילדים והנכדים. התלמיד היחיד שעלה לפני בתו הוא איליה מרקוביץ׳ (78). "אני החלוץ", הוא אומר, "היא תבוא אחרי". כשאנו משוחחים על אשדוד, נדמה כי מדובר בתושבים ותיקים. "אשדוד יפה, אבל יש בה חלקים מלוכלכים", אומרת אלה סיזקינד. "לפעמים היא נקייה, לפעמים היא מלוכלכת, והלב שלי חולה כשאני רואה את זה. באשדוד יש ים, האנשים מחייכים, יפה פה. אני הולכת בשדרות מנחם בגין, וכואב לי לראות אם יש לכלוך". איליה, ארכיטקט במקצועו, מחמיא למבנים בעיר. "אני אוהב לראות את הארכיטקטורה של אשדוד, היא יפה, אבל הבעיה פה זה שכר הדירה. האוכל, הלחם, זו לא הבעיה, שירותי הבריאות ברמה גבוהה, אבל דירה זה דבר יקר מאוד". ועל כך כולם מסכימים.
אתם כיתה מאוד מגוונת, יצרתם קשר עם העולים מהארצות האחרות?
"אנחנו אומרים אחד לשני שלום ולהתראות בעברית. האנגלית שלי לא כל כך טובה, אבל לילי מדברת גם אנגלית וגם רוסית, והיא מתווכת בינינו. במסגרת השיעור אנחנו שואלים אחד את השני שאלות שאנחנו לומדים בעברית".
"אולפן מרכז השכלת מבוגרים הוא בבואה של החברה הישראלית, של השונות הבינאישית בין התלמידים כפרטים", אומרת מנהלת האולפן יהודית אסרף. "רב התרבותיות שמקורה במגוון תפוצות עדות וזרמים, מזמנת אתגר תרבותי וחברתי, ומאפשרת לקבל ולהכיל את השונה והאחר. משנות ה-90 אני עוסקת בקליטת עלייה כמדריכה וכמנהלת אולפן, כשאמרתו של ג' אל ברקר נר לרגלי: 'חזון עם עשייה יכולים לשנות עולם'. בחזון שלי אני שואפת לזמן לתלמידי חוויות הצלחה ברכישת השפה העברית. ההוראה באולפנים היא בגישה תקשורתית במטרה להביא את הלומדים לתפקוד יעיל בחיי היום יום במצבי החיים השונים. האגף לחינוך מבוגרים במשרד החינוך בשיתוף עירית אשדוד ומחלקת חינוך מבוגרים במינהל החינוך הקימו סביבה לימודית מקוונת באמצעים טכנולוגים מתקדמים מאוד. לרשות התלמידים חדר מחשבים, לכל כיתה אתר כיתתי מקוון שבו הם יכולים ללמוד גם מרחוק, כל השיעורים בכיתה מתנהלים באופן מקוון באמצעות מקרן ולוח חכם המאפשרים למידה אישית ושיתופית, וכל המורים באולפן שותפים בהובלה פדגוגית איכותית תוך מתן מענה לשונות הלומדים".
עיריית אשדוד הקימה את המרכז להשכלת מבוגרים, שהוא המבנה היחידי בישראל שנבנה מראש לשמש לצורכי השכלת מבוגרים. המרכז כולל תחת קורת גג אחת אולפן, אולפני המשך וקתדרה עממית. מנהלת מחלקת חינוך מבוגרים בעירית אשדוד היא פרידה שטרית, שנכנסה השנה לתפקיד. פרידה, בעלת תואר שני במינהל מערכות חינוך, מורה למתמטיקה 21 שנה, הייתה רכזת שכבה וחברת הנהלה במקיף ג'. "אני מרגישה בעבודה שלי שליחות", היא אומרת. "מצד אחד המרכז נותן מענה לצרכני התרבות הרבים של העיר אשדוד באמצעות הקתדרה העממית שמציעה העשרה במרחק הליכה עם מגוון רב של קורסים וסיורים לימודים חווייתיים, ונתיב נוסף במרכז הוא האולפן לעולים חדשים, שבו אנו פועלים על פי חזון ראש העיר האומר 'עברית לכל עולה'. עם פתיחת השנה לומדים באולפן 585 תלמידים עולים. זוהי כמות גדולה, שתלך ותעלה במהלך שנת הלימודים. בליווי ובתמיכת עירית אשדוד ומינהל החינוך אנחנו מהווים בית חם לעולים, מקנים עברית לכולם ומחבקים את כולם".
"אמרו לנו שאשדוד היא העיר הכי טובה בעולם"
איתנה ודוד פרקינס, בני ה-70, עלו מדאלאס, טקסס, יחד עם בנם, שון. אין להם משפחה באשדוד. "אנחנו אוהבים את ישראל", הם מספרים, "רצינו להיות פה, רצינו לתמוך. כבר 25 שנה אנחנו מדברים על כך שאנחנו רוצים לעלות לארץ. יש לנו ארבעה ילדים, שלושה בנים ובת. בן אחד עלה איתנו, הוא רוצה להתחתן עם אישה מישראל. גם הילדים האחרים ומשפחותיהם מתכננים לעלות בעתיד. יש לנו חבר שהוא קצין משטרה באשדוד. הכרנו אותו בדאלאס לפני שמונה שנים, והפכנו לחברים. אנחנו חשבנו בהתחלה לחפש דירה בחיפה, והוא אמר שאשדוד היא העיר הכי טובה בעולם, שהוא מכיר את השכונות, שיש בה תחבורה טובה. הוא עזר לנו לבחור את מקום המגורים שיתאים לנו, שיענה על הצרכים שלנו, וגילינו שהוא צדק.
האנשים כאן פתוחים ועוזרים לנו כאילו הכרנו אותם מאז ותמיד. אם יש לנו שאלה, אנשים יוצאים מגדרם כדי לעזור לנו. כשעוד לא הכרנו את העיר, נסענו באוטובוס ושאלו אישה איך להגיע לכתובת מסוימת. היא ירדה איתנו בתחנה, ולקחה אותנו לאוטובוס אחר. זה מדהים".