פעם שמעתי אגדה ערבית יפה, עם מוסר השכל שתקף בכל שפה. חסן היה גר עם אשתו לילה ועם אמו תחת אותה קורת גג, את אמו אהב אהבה עמוקה, ואל אשתו השתוקק וערג. האישה שקינאה באהבה של חסן לאם, טענה שהשהות של האימא אצלם, פוגעת באושר שלהם.
חסן שרצה לעשות טוב לאשתו, זרק את אמו האהובה מביתו. אך האישה לא נרגעה, היא דרשה מבעלה האוהב, להפסיק לבקר את אמו ואליה לא להתקרב. חסן עשה כרצונה של האישה המרשעת, שהשתלטה לו על החיים, הפסיק לבקר את אמו, למרות שלבו נקרע מגעגועים.
אך מסתבר שהאישה לא עצרה ולא ידעה מנוח, היא ביקשה מחסן בעלה את אמו היקרה לרצוח. היא דרשה ממנו לעקור את לבה של האם מגופה ולהביאו כהוכחה, לאשתו הרעה והיפה. חסן לא חשב להתווכח, או להמרות את פיה של המרשעת, הוא לקח את הסכין והלך לבצע מעשה שלא יעלה על הדעת.
הוא הביט בעיניה של האישה שאין מישהו בעולם שכמותה אותו אוהב, רצח אותה בדם קר ועקר מגופה את הלב.
הוא שם פעמיו לעבר ביתו, עם הלב בידיו להביא אותו כהוכחה לאשתו, לפתע נתקל באבן, נפל, והלב המדמם נשמט מידיו. ואז נשמע מתוך הלב, קול ענוג ומוכר, קול שכל כך אהב. הקול ששמע מהיום בו נולד "בני היקר, נשמתי, אני מקווה שלא הכאבת לעצמך, זה יעבור אל תפחד".
אגדה ערבית עתיקה, שבצידה מוסר השכל אחד ויחיד- אימא שלך תאהב אותך תמיד. הגדולים בעולם, רומיאו ויוליה לדוגמא, שאהבתם הגדולה הביאה למותם. אף אהבה לא משתווה לאהבת אם לילד אותו הביאה לעולם. הדאגה הבלתי פוסקת שלעיתים שורפת את הלב, הימים, הלילות, המחשבות, העולם שסביב ציר הילדים תמיד סובב.
ואם חשבת שכאבי הבטן של תינוקך, אלה שגורמים לבטנך להתהפך בקרבך, אם חשבת שהילד ההוא שנשך את ילדך בגן, או הילד שהעיר לבת שלך על השומן, אם חשבת שזו נקראת דאגה גדולה, טעית בגדול, זה רק הפרומו לכל העלילה.
הלב של אימא עובד שעות נוספות, הוא פועם בשבילך ילד, הוא פועם בכל השפות, הלב הזה אוהב בצורה חד משמעית וללא תנאים.
היו בריאים ילדים שלנו, ישמור עליכם אלוקים.