אולי זו הקורונה שעשתה לנו סדר בחיים, ההבנה החד משמעית שיש דברים הרבה יותר חשובים. אולי זו העובדה שהבעלים של הקבוצה ברק אברמוב, עומד שם ביציע ואני רואה אדם שחוץ מכסף, אין לו שום דבר אחר להציע. אולי זו העובדה שהשחקנים רצים על כר הדשא בלי טיפת נשמה.. וההפסד האחרון שסתם את הגולל, עבר לו בדממה.

נולדתי בשכונת התקווה וינקתי בני יהודה מהיום הראשון בחיי.. גדלתי ונשמתי כדורגל כמעט בכל שנותיי. בני יהודה זו קבוצה עם היסטוריה ענפה ושורשית וזו ממש לא אגדה, את השם שלה קיבלה, כי נוסדה ביום בו נקראה פרשת השבוע 'ויגש', שמתחילה במשפט 'ויגש אליו יהודה'.

היא הוקמה על ידי יוצאי תימן דתיים, שיותר מאשר האמינו בקבוצה, אמונתם הייתה באלוקים. משפחת סולמי (משפחתה של אמי ז"ל( ניהלה את הקבוצה במשך שנים ארוכות, שנים שלא היו חפות ממריבות וצעקות. אך דבר אחד עבר כחוט השני בשנים האלה בעבר, האהבה לכדורגל והרצון לא להפסיד בעיקר.

בני יהודה הייתה קבוצה עם לב ונשמה, ונראה כאילו מישהו תלש את לבה של הקבוצה הכתומה. מישהו עקר לה את הלב, ובלי לב אין חיים וזו הקבוצה נכון לעכשיו, אסופת שחקנים ללא כל מאוויים. וכשאין כבוד לסמל ולמשחק אין תשוקה, שאתה לא מבין מאיפה באת וכל ההתנהלות מתוכן ריקה. אתה פשוט מתדרדר במדרון הטבלה ולהישאר בליגה זה רק חלום או משאלה.

זכיתי להיות בשלושה משחקי גמר גביע המדינה בהם בני יהודה זכתה.. הרגשת עושר מתוק שאין כמותה. הלב מתרחב ופועם בעוצמה, כאילו מאיים לצאת מתוך הגוף, יד ביד עם הנשמה. זאת תחושה נפלאה שפשוט קשה להסביר.. אתה מרגיש על גג העולם, נו טוב, גג העיר…

בני יהודה אני מודה לך שאפשרת לי להיות לצדך ברגעים מדהימים.. אני שמחה שיכולתי להיות חלק ממשפחת הכתומים. ידענו שמחה וידענו עתות די קשות.. כאבי לב ופצעים מדממים, כאלה שאי אפשר לרפא בתחבושות. הפעם משהו קרה, נפל דבר. את התנהגת בזלזול מעליב, כאילו אין מחר. כאילו אמרת לי: 'זה מה יש, אני כזאת ויש לך ברירה'. בגדת באהבתי הכנה ובא לי לומר לך שמכאן, אין דרך חזרה.

בא לי לומר לך בני יהודה שהכל בינינו נגמר.. בא לי לומר לך שאחרי 50 שנה ויותר, משהו בי נשבר. בא לי לומר לך שאני עוזבת אותך לתמיד ולא אכפת לי מה ילד יום ומה צופן לך העתיד. אבל איך אפשר לעזוב אהבה שכזאת? איך אפשר להפנות לך גב ושוב אותך לא לראות? איך אפשר לומר לך שלום ולא להתראות?