דמותן הבולטת של נשים שנוטלות על עצמן את השליחות להמשך קיומם של בני ישראל. אכן, חז”ל זקפו את גאולת מצרים בזכות אותן נשים צדקניות. פרעה חשב שאם הוא גוזר מיתה על הבנים הנולדים, הוא יביא את בני ישראל לכיליון, הוא לא צפה שהנשים הן אלה שיובילו מהלכים של מנהיגות ואחריות. המשותף לכל הדמויות הנשיות הוא, לקיחת אחריות מתוך אומץ לב גדול במיוחד.
פורצות הדרך הראשונות היו שפרה ופועה – מיילדות עבריות שמחיות את התינוקות שנולדים למרות גזרת המלכות, ומנגד מסכנות את חייהן. על פי המדרש שתי מיילדות אלו היו שני דורות באותה משפחה – יוכבד ומרים. יוכבד אימם של מרים, משה ואהרן. מעשה האם היווה סימן לבת. הדוגמה האישית של אומץ האם גרר בעקבותיו את הבת להיות מיילדת אמיצה כאמה.
גם לבת פרעה, הנקראת בתיה היה חלק בלקיחת האחריות, גם היא כיוכבד ומרים מצילה ילד מילדי העבריים ואף לוקחת אותו לבית המלוכה של פרעה אביה. במהלך אמיץ זה, בתיה הצמיחה במו ידיה בבית המלוכה ממש את מנהיג ישראל – משה. אכן, לא לחינם בת פרעה זכתה לשם הנשגב: בת-יה.
ואחרונה הבולטת בפרשתנו היא ציפורה, אשת משה. לפי הכתובים אחות משה דיברה סרה בגיסתה אשת משה, כפי שמופיע בספר במדבר, לא ‘אהב’ את דיבורה הרע של מרים בציפורה ומעניש אותה בנגע הצרעת. ציפורה זוכה להערכה מאת ה’ בין היתר בגלל לקיחת האחריות מתוך אומץ לב בפרשתנו. היא מחליטה למול את אליעזר בנה, ובכך היא מטביעה בגוף בנה את המשך הברית בין ה’ לבניו, עוד מימי אברהם אב האומה. משה על פי הפסוקים והמדרש לא פעל פעולה זו עקב שובו למצרים לצורך הנהגתו את בני ישראל שם, ואף מלאך ה’ מבקש להמיתו על כך, אבל ציפורה היא זו שיוזמת ולוקחת אחריות למול את בנה בעצמה.
אכן, 4 הנשים בפרשתנו מהוות דמויות המשך ל-4 האימהות של ספר בראשית,
שבת של מנוחה ושמחה עם גשמי ברכה.