בשלבים הראשוניים של ההתאהבות, אנחנו כמעט ולא זקוקים לשפה. המבט בעיניים, הפרפרים בבטן, דפיקות הלב והמגע עושים את העבודה. לאט לאט עם השנים, עם השחיקה, עם הילדים, העבודה המשכנתא וכו', כל אלה נעלמים ואינם. מגיעה תחושה לא פשוטה, של מחסור, של מיכל ריק, המצפה למישהו, למשהו, שימלא את החסר.
התחושה הלא פשוטה הזו של חוסר, קיימת אצל כולנו, ומתגברת עם השנים.
אך מהו אותו חומר, הממלא אותנו? אותו מגע, אותו מבט, אותה מילה, אלו העושים את ההבדל וגורמים לנו לחוש נאהבים?
ג'רי צפמן, בספרו "חמש שפות לאהבה", מפגיש אותנו עם עולם שלם המבקש ללמוד ולזהות את המקום הזה בדיוק. מה ממלא אותי? מה גורם לי לחוש נאהב? מה נותן לי תחושה שאני עדיין רצוי?
ומנגד, מה גורם לי לחוש מרוקן? חסר? מה אני מבקש? איך לומדים לבקש? ובכלל, איך בונים שפה שממזגת את שתי השפות, שלי ושל בן /בת הזוג שלי? השפה הזו, שחובה ללמוד ולהשתמש בה בבית, יום יום שעה שעה, ותוך כדי כך ללמוד איך בדיוק לזהות את אותו הצורך אצל ילדינו.
חלק מאיתנו זקוקים למילים, מחזקות, מלטפות. "תגיד לי משהו טוב", אני למדתי לבקש עם השנים. אני זקוקה למשוב, למילה מחזקת. אך לא כולם זקוקים לאותו דבר כדי לחוש אהובים.
יש אנשים הזקוקים למגע, לחיבוק, לנשיקה על הלחי, לכתף להישען. הימנעות ממגע גורמת להם לחוש דחויים, לא רצויים, מרוקנים. יש אנשים העסוקים בעשייה, "הכנתי לך אוכל, סידרתי את הבגדים, הארון" וכך הם מרגשים בחיבור. חוסר עשייה מרוקן אותם. זו השפה שלהם. מבחינתם, מילים לא קונות בית מסודר או כביסה מקופלת.
יש אנשים הזקוקים לתשומת לב, הם זקוקים למבט, ישיר, אוהב. מבחינתם ברגע שאתה לא מביט, שקוע במסך כלשהו "אתה לא סופר אותם", אפילו אם המסך המרצד עוזר לך להתרכז ולהקשיב.
יש אנשים הזקוקים למתנה, מושקעת, ממותגת, כזו שמצריכה כיתות רגלים ומחשבה, יש כאלו הזקוקים למזכרת, עלה שלכת המזכיר להם פגישה רומנטית שנשכחה. יש כאלו שחשוב להם פשוט להיות נוכחים בחיים שלך, לדעת איפה אתה, לשתף. חוסר מידע, מרוקן אותם והם חשים דחויים.
מניסיוני, זוגות רבים שלמדו לזהות את השפה שלהם, ולקחו על עצמם ללמוד את השפה של בן/בת הזוג שלהם, צלחו משברים רבים. הרי מה אנו רוצים, אם לא לחוש אהובים, להרגיש שיש מישהו שחושב דואג ורואה אותנו ואת הצרכים שלנו.
הרעיון החשוב ביותר כאן, הוא לא לוותר, על מילה שחסרה לי, על חיבוק שנעלם, על זר פרחים שכל כך רציתי, על ארון מסודר, ארוחה מוכנה, או מתנה ארוזה בסרט. כל כך חשוב לדבר, לשתף ולבנות שפה שפשוט ממלאה אותי בתחושה נפלאה.
