מצאתי עצמי יושב ביום שבת וחושב על המקום שלי בחיים. היה לי המון זמן לעצמי, אולי יותר מידי. שיטוט קטן בין עמודי הפייסבוק והאינסטגרם, הראה לי אתכם מחויכים בכל פינה בארץ, עם משפחה, עם חברים, עם אני לא יודע מי. למרות שברור לי שלא תעלו תמונה של ריב, עדיין התמונות הראו את הרגע הזה שלכם שבו אתם נמצאים. שבת אנשים, היא הרגע הכי האמיתי לדעת את הסטטוס שלך בחיים.
בשבת אתה יודע בדיוק מי אתה. מי מקיף אותך, מי לא מקיף אותך. מאחר ואני גלוי כאן בטורים האלה, נמצא כנראה מוקף בעיקר בעצמי. אז לכן מצאתי את עצמי בשבת יושב ובעיקר מסתכל עליכם. איפה אני? כנראה שהמקום הזה שאני נמצא בו כרגע, לא טוב לי. אני יכול לעבוד על עצמי כל השבוע עם עבודה, טלפונים, עיסוקים בלה בלה ועוד בלה בלה, אבל בשבת, אני מסתכל לתוך עצמי. ואם אני לבד, אז כנראה שאני צריך לשנות משהו. כנראה שהרגע הנתון הזה, הוא לא טוב עבורי.
שבת היא היום שאתה יודע בדיוק מי איתך, שאתה יודע בדיוק אם אתה רוצה להיות במקום הזה. זה רגע נקי, אישי. רגע שבו אין מי שיקשקש לך בענייני דיומא. זה רגע, או נכון יותר יום, או הכי נכון מצב, שהאדם מרגיש בדיוק איפה הוא עם הסביבה שלו. או נכון יותר מי הסביבה שלו.
להיות לבד בשבת זה עונש נפשי. אני לא מאחל את זה לאף אחד מחבריי הקרובים או שונאיי הרחוקים. להיות לבד בשבת, משול לאדם בודד. נכון, זה רגע נתון שישתנה, אין לי ספק. נכון, יכול להיות שזו בחירה, נכון ונכון ונכון… אבל בשורה התחתונה, כשאתה בשבת פותח עיניים ורואה את הריק, אתה מבין, משהו השתבש לך בדרך.
יש לי ילדים, אבל אולי גם זה מלמד משהו. אני אגיד כאן משהו שלכם אין אומץ, כי אתם חוששים. הילדים שלכם כשיגדלו ידאגו בעיקר… לעצמם. זה משפט קשה מאוד לעיכול, אבל אני מצטער, הוא אמיתי. לכן לא פעם כשנתתם הכל לילדים וויתרתם על עצמכם, אתם מגלים שגם הם וויתרו עליכם, ועכשיו לכו תחפשו את אלה שהשארתם מאחור עבורם. קחו המלצה, תדאגו להם… אבל תדאגו גם לעצמכם. את שלי אמרתי. רוצים תקבלו, לא רוצים, אל. זו האמת.
אמרה לי מישהי, שפעם אהבתי להיות בחברתה, כי לעולם אני לא אהיה מרוצה. זה לא נכון. הייתי במקומות שבהם הייתי מרוצה, לא ידעתי לשמור עליהם. עשיתי כל מיני טעויות שעלו לי אחר כך במצב הנתון הזה שאני כותב עליו פה. זה תמרור אזהרה למי שקורא אולי את הדברים האלה. יש לכם משהו שאתם מרוצים ממנו, אוהבים אותו, שמרו עליו. אח"כ כשזה לא יהיה תגידו עד כמה שאתם מצטערים על הרגע. ואוי, איך אתם תצטערו עליו. יהיו לכם הרבה שבתות לבד לחשוב על זה.
אם הייתי חושב שרק אני במצב הזה של שבת עם עצמי, הרי שפה הייתי מסיים את הטור ואומר שזו בעיה שלי. אבל זה לא אחד ולא אחת שקמים לשבת ריקה מתוכן. אין לזה גיל כמעט אגב. את הטור הקשה הזה, לא במילים, אלא ברגשות, הרבה מכם יקראו בשקיקה ויגידו כי זה בדיוק הם. כי גם הם הבינו עד כמה השבת שיקפה את מצבם בחיים. כי אתם עוצרים מכל הפעילות שאותה עשיתם בשבת על מנת להתענג מהביחד עם… ואם אין עם, אז למה לרוץ כל השבוע עד הרגע הזה.
להיות עם יכול להיות רק עם עוד אדם אחד. יכול להיות עם משפחה שלמה, יכול להיות עם חברים, יכול להיות הכל. להתעורר בשבת לעצמך, זה רגע שאדם חייב לעשות דין וחשבון לעצמו. אני עושה. עוד לא הגעתי לאומץ לשנות, אבל ברגע שהבנתי את זה, זו תחילת הטיפול.
ברור לי שיהיו כאלה כמו בכל טור שיגיד שיפסיק לבכות ויגיד תודה שהוא לבד בשקט שלו, ולא עם כל הרעש שעושים לכם ביום המנוחה שלכם. אז קודם כל אני לא בוכה, אני כותב… ככה אולי אני הכי בוכה שאפשר, וחוץ מזה בכי אינו פתרון. אני מדבר, מדבר אולי קצת מלנכולי, אבל מדבר. כי אני רוצה שתקשיבו. חוץ מזה, הרי מי שיש לו שקט, רוצה רעש ומי שיש לו רעש, רוצה שקט. זה ידוע…
אל תקראו את הטור הזה רק בעיניים ביקורתיות כלפיי. תקראו את זה כלפיכם. תבדקו את עצמכם תראו איפה אתם. טוב תשמרו, לא טוב תשנו. את מה שאני צריך לעשות אני יודע. הגיע הזמן לעשות את זה ומזמן.
נכון, אין כרגע סוף אופטימי לטור הזה. אני מבטיח לעשות את זה בקרוב. לעצמי, עבורי. קודם לי אח"כ לי ורק בסוף לי. מותר לי. אני מבטיח לעצמי שאני אתעורר כבר בקרוב בשבת אסתכל ימינה או שמאלה ואגיד לעצמי….עם זו, עם אלה, אני רוצה להיות בשבת. זה המצד נתון שלי…וטוב לי איתו….אוי כמה טוב יהיה לי איתו….אני מבטיח שזה יקרה. לא לכם….לעצמי.
