הכל החל בעצם לפני כמעט עשרה חודשים, כשאשתי צלצלה אלי ואמרה: "מאמי, הבדיקה מראה שאני בהריון". עזבי אותך מהבדיקות האלה, נפנפתי אותה… חכי לבדיקת הדם זה הכי בטוח, כשליבי מנסה לא לפתח יותר מידי ציפיות כדי לא להתאכזב. אולם נראה היה שלאותו לב לא כל כך הזיז שאני מנסה להנמיך ציפיות, ועל זה העידו דמעות ההתרגשות שהציפו את עיניי בלי לבקש ממני אישור בעודי נוסע על הכביש המהיר בין ת"א לאשדוד. אני עומד להיות אבא, מלמלתי לעצמי בהתרגשות, כאשר מוחי לא עוסק כלל בשאלה מה חושבים לעצמם נוסעי הרכבים האחרים בכביש, הרואים ברכב לצידם אדם הנראה כמו מאבטח אישיים במקרה הטוב… דומע וממלמל לעצמו, אבל באותו רגע שום דבר לא עניין אותי חוץ מלהגיד תודה לאבא שבשמיים.
אט אט עברו הימים, כשתמיד בתת המודע יש דאגה קלה שהכל יעבור בשלום. כשהייתי מספר על כך לחברים, הם היו אומרים לי – אתה חושב שההיריון מדאיג? הדאגה הגדולה זה לדאוג להם יום יום לאחר שהם נולדים, תהנה כל עוד אשתך בהריון… וכך הגיעו להם חודשים מתקדמים של ההיריון ואז הדאגה הופנתה לאפיקים אחרים של: "היא בעטה היום? הרגשת תנועות?" וכדומה…
עד שהגיע התאריך המשוער ללידה והפרפרים בליבי העלו הילוך. אין סיכוי שאני נכנס לחדר הלידה, דאגתי להזכיר לאשתי מידי יום, ביודעי שאני וקור רוח לא הולכים ביחד… וכך בשבוע 40 להריון, בבוקר חמישי חורפי במיוחד, אשתי הולכת לעשות בדיקה שגרתית בקופ"ח לבדוק את משקלו של העובר ולראות שהכל תקין. האחות שביצעה את הבדיקה אמרה שהיא לא רואה תנועות, אולם אל לנו להילחץ כי דבר זה הינו טבעי בשלב זה של ההיריון, כיוון שלעובר אין מקום כל כך לזוז בתוך הבטן. "מה שכן מדאיג אותי", אמרה בקול סמכותי, שבשקילה האחרונה שעשיתם לפני כחודש העובר שקל 2.800 ועכשיו הוא שוקל 2.850, מה שאומר שהוא כמעט ולא גדל בכלל, לכן אני מפנה אתכם לבית החולים, שם הרופאים יחליטו האם לתת זירוז וליילד, או לחכות לצירים טבעיים.
מה זאת אומרת העובר לא גדל? שאלתי את אשתי שנלחצה בלאו הכי, ובטח ובטח שהטון שלי לא הוסיף לה… "ניסע לבית חולים ונראה", ענתה. כל הדרך לבית החולים אני מתפלל ומבקש מבורא עולם: "אבא, ליוות אותנו כל כך יפה בכל ההיריון הזה ללא שום תקלה, בבקשה ממך אל תעמיד אותי באף ניסיון דווקא עכשיו לקראת סופו של ההריון".
בבית החולים, לאור הנתונים שהוצגו בפניהם, החליטו הרופאים לא לקחת סיכון ולתת לאשתי זירוז. אממה… שתשע נשים חיכו לפניה לזירוז, לכן אמרו לה הרופאים להישאר בבית החולים להשגחה עד שיגיע תורה. לא הלאה אתכם בפרטים ובשעמום הגדול הכרוך בלעשות שבת במחלקת נשים בבית החולים, אולם בשעה טובה ביום שבת בצהריים התפתחו צירים טבעיים ללא זירוז והורידו אותה לחדר הלידה. במעמקי הלב המשיך לנקר חשש קל לגבי חוסר הגדילה שאמרו הרופאים, אבל כבר סגרתי עם בורא עולם עוד בבוקר בדרך לבית החולים שאני סמוך ובטוח שכמו שהוא העביר בשלום הכל עד כה, כך יביא את הילדה בשלום ובבריאות.
בינתיים בחדר הלידה הזמן מזדחל לו בעצלתיים. "פתיחה 4", מכריזה המיילדת ואני מכין את עצמי לערב ארוך. עם צאת השבת הפלאפון שלי רטט עשרות פעמים מכל ההודעות השואלות אותי האם כבר אפשר לאחל לי מזל טוב. כשעניתי שעדיין לא, כולם ברכו ב"לידה קלה", למעט חבר אחד שכעס שהפסיד בהתערבות פנימית האם אשתי ילדה בשבת או לא… בשעה 22:15 בדיוק החלה לידה פעילה והופתעתי לגלות על עצמי שאני נשאר בחדר, תומך באשתי ומדבר איתה, בעוד ליבי ממלמל פרקי תהילים ותפילות. ככל שהלידה התקדמה, הלב שלי החסיר עוד פעימה. "תעשה שאיך שהיא תצא, היא תבכה", ביקשתי מבורא עולם, לאחר שקראתי בתחילת ההיריון שתינוק שנולד ולא בוכה זו בעיה. ואז בין שלל הדמעות של אשתי, מילות ההרגעה של אמא שלה ובקשותיה של המיילדת ללחוץ, זה קרה… ויצא החוצה היצור המתוק ביותר שראיתי בחיי! עוד שניה של מתח חלפה, וקול צווחני מילא את חלל האוויר ובשנייה אחת השתחררו אצלי כל הפחדים, הדאגות והמתחים שהסתתרו עמוק עמוק בתוך התת מודע שלי, ודמעות של אושר זלגו מעיניי בפעם השנייה בתוך עשרה חודשים.
חבקתי את בתי הבכורה בשתי ידיי והבטחתי לה בלי מילים שאבא תמיד פה להגן ולשמור עליה, למרות שתמיד כשקראתי על כך בספרים זה היה נראה לי הדבר הקיטשי ביותר בעולם. החזרתי אותה למיילדת כדי שתשקול אותה והמשקל הראה 3.405, לא 2.800 ולא נעלי אדידס… כל מה שאמרו הרופאים לגבי המשקל הגדילה וכ"ו התברר כטעות לשמחתנו, ובורא עולם שוב הוכיח לי שהוא, ורק הוא, מנהל את העולם.
הרופאים אומנם עושים ככל שביכולתם, אבל היכולת שלהם דלה מאוד. כל תהליך הלידה הוא נס ופלא גלוי ושאף אחד לא יספר לי אחרת על חוקי הפיזיולגייה וכל השטויות האלה, כי כשאתה עומד שם בחדר הלידה, אתה רואה מולך את אלוקים באופן מוחשי בכל פרט ופרט, ואת זה גם המיילדת שהעידה על עצמה שהיא לא נמנית על ציבור שומרי המסורת, יודעת וכהוכחה לכך כשהיא נתנה לי לחתוך את חבל הטבור, היא אמרה במבטא רוסי כבד: "תבקש כל מה שאתה רוצה, זה הזמן ששערי שמיים פתוחים".
לסיכום: החוויה הזו גרמה לי להעריך כל אישה ואישה אשר חווה לידה, הרבה יותר ממה שהערכתי עד היום. החוויה הזו גרמה להבין מה הוא אושר אמיתי, והחוויה הזו גרמה לי לזכור תמיד שאין עוד מלבדו.
שבת שלום וכל הישועות!
