פדות רוטנמר מוגדרת אולי כגמדה לפי הנתונים הפיזיים שלה, כשהיא מגיעה לגובה של 1.28 סנטימטרים בלבד, אך אם מסתכלים על נתונים נוספים, היא ענקית של ממש. פדות גדלה בצרפת ועלתה לארץ בגיל 5 עם משפחתה. נוסף על קשיי העלייה ואיתם גם קשיי השפה, בלט קושי נוסף, הגובה. "הייתי קטנטנה, פצפונת, הילקוט הגיע לי לקרסוליים והייתי הכי נמוכה בכיתה, לא הגעתי אפילו לברזייה. כילדה, לי זה לא הפריע כי היו לי חברות נפלאות, אבל כשהייתי חוזרת הביתה מבית הספר זה היה כואב. היו שתי דרכים לחזור הביתה, ארוכה וקצרה. אני העדפתי ללכת מהדרך הארוכה, בגלל שבדרך הקצרה הייתי עוברת ליד גן ילדים שבו היו לוטשים עיניים וקוראים לעברי כל מיני קריאות 'ילדה קטנה, ילדה נמוכה', אז העדפתי לא ללכת משם", היא מסבירה.
עם השנים פדות התרגלה למבטים, לשאלות ולא ייחסה חשיבות לקומתה הנמוכה. היא מתארת: "הגובה אף פעם לא הפריע לי, הוא הפריע לאחרים". למרות שהיא ידעה שגובהה הוא חריג בנוף, פדות מעולם לא חשבה שייקח לה זמן רב כל כך להגשים את חלומה בעקבות זאת. פדות חלמה מגיל צעיר לעסוק בהוראה והרגישה כי זה הייעוד שלה, עם המון מוטיבציה להגשים היא מסבירה בהתלהבות, למה בחרה בהוראה: "לכל אדם יש כישורים שאלוקים נתן לו וגם לי יש מתנה, אני רוצה להראות לתלמידים שגם הם יכולים, להוכיח להם שאפשר להגשים, ולהראות שהנתונים הפיזיים הם לא אלו שקובעים אלא הרבה מעבר. חשוב לי להיות דמות משמעותית לילדים בבית ספר, תלמידים לוקחים הרבה ממורים לחיים ואני ידעתי שאם אני רוצה להראות שהכל אפשרי, בהוראה אני אוכל לגעת בלב שלהם וכך בחרתי בכלי ההוראה והתאטרון בשביל להעביר את זה הלאה".
רוטנמר החלה בלימודי התואר אחרי התיכון, לימודי הוראה ותיאטרון ונתקלה באתגרים חדשים עם סיום הלימודים, להם לא בדיוק ציפתה, לדבריה: "ידעתי שלמצוא משרה כמורה ייקח זמן, כמו כל דבר שלוקח זמן. אבל לא ידעתי עד כמה זה ייקח ועד כמה זה יהיה מסע ארוך של סירובים וכאב". במשך תקופה ארוכה פדות ניסתה בכל בתי הספר שרק אפשר, ואחרי שהזמינו אותה לראיון הגיע הסירוב. במשך שנתיים הגישה פדות קורות חיים, מתוכם 17 סירבו לה לאחר הריאיון עמה. רוטנמר מספרת: "לכל ראיון שהגעתי תמיד עלתה עבורי ההתלבטות אם להגיד שאני נמוכה או לא להגיד. אני מחליטה להגיע כרגיל לראיון ואני רואה פתאום איך המנהלת מתחילה להזיע. היא שואלת אותי מספר שאלות ואחרי התשאול הקצר היא אומרת לי – בעיקרון כבר הסתדרנו. באותו שלב אני לא מבינה, 'איך את אומרת שהסתדרנו? הרי קראת לי לבוא, אהבת את הקורות חיים שלי אז איך הסתדרתם?'. ואז מגיע השלב שפתאום אני מרגישה שהגרון שלי נחנק והדמעות מתחילות לעלות. התחושה באותם רגעים היא שאני רוצה להגשים את החלום ואנשים אומרים לי רק לא ולא. אני מגיעה למצב שיש לי כל כמה ימים ראיון, ואיך שאני מגיעה יש תשובה שלילית. זה כואב מאוד, חלום ההוראה בער בי ופתאום את רואה שלהגשים את החלום זה לא כמו שאת חושבת". כשנשאלה האם היה לה ברור כי הסירוב נבע בגלל היותה נמוכת קומה, היא מבהירה: "היה ברור לי שיש משהו שמפריע ובסופו של דבר מסתבר שזה היה זה, כי בטלפון אומרים לי עד כמה הלו"ז פנוי וכמה מחפשים מורה, ואיך שרואים אותי אומרים אחרת".
אחרי אתגרים רבים בהם היא ראתה איך החלום מתמוגג, שיחת טלפון אחת שינתה את עולמה: "יום אחד מצלצל הטלפון, זה היה בבית ספר בירושלים ואומרים לי ששנת הלימודים התחילה ושהם נתקעו בלי מורה, אמרו לי שהם צריכים מישהי שתבוא עכשיו ללמד". פדות מספרת כי השיבה בחיוב ותוך כדי השיחה היא מתלבטת אם להגיד שהיא נמוכה או לא. בסופו של דבר היא לא ראתה לנכון לומר זאת והגיעה, כשהיא מלווה בהמון חששות תוך שהיא לא יודעת איך יגיבו אליה התלמידים וצוות ההוראה. על סיפור כניסתה לכיתה, כשבאה ללמד בכיתות א'-ב', היא מספרת בשקיקה ומתארת כי התלמידים היו מאוד מופתעים, אך היה לה לכך פתרון מעניין: "כשהגעתי לכיתה הבאתי איתי בובה שקוראים לה תשובה, נתתי אפשרות לכל תלמיד לשאול שאלות ועד היום הבובה הזו מלווה אותי כל שנה. כל פעם שיש שאלה מעניינת היא נותנת את האופציה לשאול ולענות על כך. הבובה אפשרה לילדים לשאול שאלות כמו 'למה אני קטנה?' ועניתי להם. זה היה מרגש כי התלמידים יצאו עם תובנה, הם השכילו להביט על האיכויות ולא לשפוט לפי מראה". אותם תלמידים עזרו לה להגשים את החלום, כאשר אין אחד לאחר סוף השיעור, שלא שמע על המורה פדות: "התלמידים רצו למנהלת ואמרו לה 'המורה פדות הייתה אצלנו ונתנה לנו אפשרות לשאול שאלות'. הם סיפרו על זה גם בבית, וככה פתרו גם את ההתמודדות מול ההורים, כי כשהילדים שמחים ומרוצים כולם שמחים ומרוצים. זו הייתה המתנה הגדולה שלי, הם שיגרו את הבשורה בכל בית הספר, כולם ידעו שהמורה פדות, הקטנה הגמדה הזו, נתנה לשאול שאלות בשיעור".
כיום בנוסף לבית הספר 'אהבת ישראל' בירושלים, בית ספר נוסף שפתח את דלתו בפניה הוא "שילה חמד" באשדוד. פדות מלמדת באשדוד את שכבת כיתה א' ומספרת על החוויה ללמד בבית הספר: "אין כמו העיר אשדוד, זו עיר מדהימה. אני נהנית לבוא וללמד בעיר, אני מרגישה זכות לבוא וללמד בכל פעם בבית הספר. הצוות מדהים וגם ההורים, יש שיתוף פעולה מלא בין כולם, ככה שאפשר להביא את הבשורה לתלמידים. נעמה היא מנהלת מדהימה ויש לה יכולת לזהות הזדמנויות ולתת הזדמנויות לאנשים. מה שהיא עשתה כאן, מאוד יפה ומיוחד, בזה שהיא אפשרה לתלמידים מורה נמוכת קומה, מורה שהיא בגובה העיניים שלהם, היא מוכיחה להם שהכל אפשרי ושלא הנתונים הפיזיים שלהם יקבעו להם מה יצא מהם. היא נותנת מתנה לחיים בלי שום חוברות או מצגת, אלא שיעור חי של כאן ועכשיו שאומר גם אתם יכולים להצליח".
"לכל בנאדם יש מתנה וצריך להשתמש בה"
את המסר שלה פדות מבהירה באופן ברור ומציגה אותו גם במופע תיאטרלי שזכה להדים רבים בעולם, כאשר הופיעה איתו על למעלה מ-400 במות, ביניהם צרפת, אנגליה, רודוס וקרואטיה, פדות מספרת: "חשוב לי להעביר את המסר שלכל בנאדם בעולם יש מתנה וצריך להשתמש בה. אסור לוותר על החלומות שלנו. צריך ללכת איתם עד הסוף, גם אם 'יגידו אין לך סיכוי', צריך להבין שאותו אדם רואה את זה מנקודת המבט שלו ועבורו זה נראה בלתי אפשרי כי אין לו את המתנה שלך. מה שמשנה זה לא הנתונים שקובעים אלא מה אתה בוחר לעשות איתם".
אחרי שהגשימה בגדול את חלום ההוראה ולא נתנה לשום סירוב או קושי להכניע אותה, החלום הבא שלה הוא להקים משפחה משלה ולהמשיך ולקדם את המיזם החינוכי שלה 'גילוי המתנה', בארץ ובעולם: "בשביל להגשים חלום, צריך תמונה ברורה של מה אתה בדיוק רוצה. כשתגלה את זה, אף אחד לא יוכל להזיז אותך מזה, לא משנה כמה 'לא' תקבל. מה שמשנה יהיה כמה לא אתה מסוגל לשמוע, כי אחרי הלא מגיע כן". פדות ממשיכה ומספרת על המיזם החדשני: "חינוך זה עולם שלם מורה יכולה לבנות תלמיד וחלילה להפך, החלום הבא שלי זה לטעת בלב של כולם לדעת שהם יכולים.
מטרתו של המיזם היא ליצור קשר עם התלמידים, לעורר בהם מוטיבציה ולגרום להם לתחושה של גאווה ביכולות שלהם. אני מעבירה את המיזם בארץ ובעולם בבתי ספר שונים ובו אנחנו עובדים בין היתר, על גילוי המתנה המיוחדת של כל תלמיד ותלמיד. הפרויקט נעשה בשיתוף עם התלמיד, ההורים והמחנכת, ובמהלכו התלמידים משתתפים בפעילויות שונות, תוך מענה על שאלון ומשימות שאני מביאה. כך אנחנו מגלים ביחד מהם נקודות החוזק של כל תלמיד ותלמיד, בין עם זה ריקוד, דרמה, תאטרון או כתיבה יוצרת ואני נותנת לתלמידים במשך השנה הזדמנות לבטא את הכישורים שלהם. זה מדהים וקידם תלמידים, מבחינה חברתית, רגשית ואפילו לימודית. תלמיד שהתקשה במקצוע מסוים והגשים את עצמו באמצעות תאטרון, זה גרם לו למוטיבציה להמשיך ולהשקיע וכך הוא התקדם במקצועות שבהם הוא התקשה. אחרי הכל, מה שחשוב זה ליצור שינוי ולעורר גאווה אצל כל תלמיד ותלמיד".
