פוסט קשה של ל', תשובת העיר שחזרה בשאלה וכותבת כי אינה יכולה לראות את ילדיה בחג, מעורר סערה ברשת החברתית בעיר. וכך כתבה ל' בפייסבוק:

"השעה מאוחרת. ואני ערה.. לא כי אני מזפזפת בפייס.. או רואה סרטים.. העיינים שורפות לי. ואני ממש עייפה. אבל הנפש שלי לא מוצאת מנוחה.. התבשרתי היום שהילדים שלי לא יהיו איתי בראש השנה. כי אפשר לסמוך עלי שאני אשמור עליהם מספיק טוב. אפילו שאני יהיה עם ההורים שלי. אצל אח שלי. והם חרדים. ובגלל שהם עדיין לא יכולים לסמוך עלי שבמשך 5 ימים ברציפות אני אטפל בילדים שלי מספיק טוב..

בכיתי. התחננתי. צעקתי הסברתי. הפצרתי. וכלום!!!! אטימות! הם כמו בובות. בובות על חוטים. שמנוהלות ביידי כח אכזרי. וממסד קר ומנוכר לכל ערך ורגש שניתקלתי בו..

עברתי המון בחיים שלי. ובחיי הנישואין שלי עברתי בכלל.. אבל את מה שעברתי בתקופה האחרונה אני לא יכולה לתאר לכם במילים.. וגם אין מאגר שיכיל את העוצמות ההזויות של העוול שנעשה לי.. אבל מה שקרה לי עכשיו הכי הרס אותי. יש לי 3 ילדים. הגדולה בת 5 וחצי. השני בן שנתיים וחצי. והקטנה בת שנה וחמישה חודשים. ציינתי כבר בפוסט הקודם שלי שאני רואה אותם רק ל4 שעות 3 פעמים בשבוע. ושהם עדיין לא ישנו אצלי לילה כבר כמה חודשים.

מה שלא ציינתי. זה את זה שאחותי. בשר מבשרי. הלכה לעורך דין. וכתבה תצהיר.. דבר שלוקח קצת זמן. וכסףף במידה וצריך. וכתבה מכתב לבית הדין. שאני לא שפויה בדעתי כרגע. וההחלטות שאני עושה הם על בסיס החולי הנפשי המעורער שאני נמצאת בו. ושהיא יודעת כמה אני לא בריאה לאורך כל השנים וכו וכו.. מה שהיא שחכה לציין זה. שאני עם בטן של חודש תשיעי הלכתי לנקות אצלה בבית. ושאני הייתי מכינה לה סלטים ואוכל להרבה הרבה שבתות. ואני היחידה שהייתי בבית עם הילדים והיה לי זמן בשבילהם. אבל מבחינתה. כל עוד אין לי מטפחת על הראש. יש לה עבודת קודש לעשות. וזה להציל את הילדים שלי ממני.

אז מה שקורה בסוף. כל ילד בחג יהיה אצל משפחה אחרת. איזה כיף להם? אבא שלהם באומן ירקוד ויתפלל עם כל הצדיקים ששמים זין על הנשים שלהם.. אמא שלהם בלית ברירה נאלצת לווצר על התענוג להיות אצל האחות הזאת שהרווחה מציעה להיות אצלה בשביל לראות את הילדים לארוחה… והם בסוף יהיו כל אחד במקום אחר.. מה דעתכם? תגידו לי אתם? הייתם נישארים שפויים? אני מרגישה שאני לא עומדת בזה יותר.. זאת התעללות. זה פשע. ועל מהההההה? שאני לא דתיה? התשובה שקיבלתי היא שאני לא לקחתי אחריות על הצעד שעשיתי שחזרתי בשאלה.. וזהו.. ככה אני עכשיו. עם כל החרה הזה בלב שלי. ואני מרגישה שאני כבר לא יכולה להכיל את הצער הזה. אני בסך הכל אמא שרוצה את הילדים שלה. הם תינוקים. הם בוכים כשהם הולכים.. מי ירים אותם כל היום? מי יחבק וינשק אותם. וידאג להם….?

אני משתגעת..