בשנים האחרונות הנהלת בתי הדין הרבניים, הנמצאת בירושלים, משקיעה הון על מנת לשים את ידה על סרבני גט, שממררים את חייהן של נשותיהן ומשאירים אותן בחוסר וודאות מוחלט, ובפעמים רבות גם חסרות אמצעים כלכליים. לצורך כך, נקשרת ההנהלה עם בלשים וחוקרים מהטובים בארץ, במטרה לשחרר את האישה ולפעמים גם את הגבר לחופשי.
כזכור, לפני מספר שבועות נחשף סיפור מדהים בכל קנה מידה, שיש לו קשר ישיר לעיר אשדוד. הנהלת בתי הדין הרבניים הודיעה על שורת סנקציות חברתיות והלכתיות קשות נגד סרבן גט בשם ירון אטיאס, תושב העיר, הכוללות שלילת רישיון, לא להושיבו בבית הכנסת, לא להעלותו לתורה "ולהתרחק מעליו ככל האפשר," כך כתבו וחשפו את פרטיו האישיים. לאחר סערה גדולה, שהעסיקה במשך שבועיים את רוב גופי התקשורת בארץ, אטיאס נתן גט לאשתו וזו שוחררה לחופשי.
מסתבר שהשיטה של בתי הדין הרבניים עובדת, אך לסיפור הבא איש לא ציפה, ולצערנו הרב גם כאן מדובר על זוג שהבעל מסרב לחתום על גט, והאישה (תושבת אשדוד) נותרת כלואה מבחינה נפשית וכלכלית. במבצע בילוש דרמטי וחוצה יבשות הצליחו שליחי בית הדין הרבני לשחרר את אשתו העגונה ולהפשיר את התנגדותו של סרבן גט, שהינו עבריין נמלט.
המקרה פורסם ע"י דוברות בתי הדין הרבניים, שם כתבו כי "עבריין ישראלי, חבר כנופיית פשע בישראל, הסתבך לפני מספר שנים בשוד אלים ומזוין שהתרחש בארץ, ולאחר מאבק ממושך העבריין (סרבן הגט) פצע קשה את המאבטח שניסה למנוע את השוד, וכתוצאה מכך הפך אותו לנכה. הוא נלכד, נידון למאסר ממושך וישב 5 שנים בכלא הרוסי. עם שחרורו מהכלא, לאחר שסיים לרצות את עונשו, הוא נתבע על ידי המאבטח הנכה במיליוני שקלים". אם לא הספיק לו כל זה, ע"פ תחקיר בתי הדין הרבניים, גם עבריינים מקומיים חיפשו אותו בשל חובות לא פטורים שלו כלפיהם.
בעקבות זאת נמלט האיש מהארץ כדי לחמוק מאימת הנושים, כאשר הוא משאיר באשדוד את אשתו עגונה, כשמצבה בכי רע והיא נואשת לגט, לאחר שמספר שנים שהיא ממתינה לכך עוד בהיותו אסיר חודשים ספורים לאחר הפשע שביצע, במטרה להשתחרר מהעול שהשאיר בעלה, לה ולילדים המשותפים שלהם.
בשלב זה נכנסו לתמונה אנשי אגף העגונות בהנהלת בתי הדין הרבניים, ולאחר תחקיר מעמיק ויסודי הפעילו צוות של חוקרים פרטיים, בראשותו של החוקר המיוחד ויקטור סננס, שחתום על מספר חקירות מיוחדות שבוצעו בישראל.
פעולה רצינית שבוצעה על ידו ועל ידי צוות חוקרים נוסף, הובילה לכך שהוא אכן הצליח לאתר את מקום מגוריו וכתובתו המדוייקת של סרבן הגט, אי שם בעיירה נידחת בברית המועצות, במרחק של 600 ק"מ מהעיר מוסקבה, זאת לאחר שנמלט מאימת הנושים והעבריינים שרדפו אותו.
בפני הנהלת בתי הדין עמדה החלטה לא פשוטה כלל, שכן מצד אחד ברצונם לשחרר את האישה מעגינותה, אך מאידך מהלך פזיז עלול לסכן את חייה, בעיקר נוכח האנשים המסוכנים שחיפשו אותו וסבבו אותו במקום כ"כ רחוק, מבלי שיוכלו להסתייע בכוחות הביטחון הישראליים.
הנהלת בתי הדין הרבניים ואנשי אגף העגונות קיבלו החלטה אסטרטגית – להטיס את אשתו העגונה, תושבת אשדוד, יחד עם בתו מישראל לרוסיה, ולשגר אותם יחד עם רב וסופר דיינים רוסי, לאותה עיירה נידחת במטרה להפסיק את הסבל של אשתו ולשחררה מעגינות.
אנשי הצוות איתרו את מקום מגוריו של העבריין סרבן הגט, כפי שנמצא בתחקיר המקדים שנעשה על ידי החוקרים הפרטיים, ובמבצע מדהים הפתיעו אותו באשמורת הבוקר, וביקשו כי באותו המעמד הוא ייתן גט לאשתו בו במקום (בפתח הבית), כפי שהבטיח לאשתו שוב ושוב כשהיה בכלא הישראלי, שהוא ייתן לה גט מיד עם שחרורו מבית הסוהר.
תחילה סירב האיש בתקיפות וגרם לחששות כבדים אצל אשתו, אך נציגי בתי הדין לא אמרו נואש והחליטו לקחת את העניין צעד אחד קדימה, כאשר אחד הנציגים מטעם בית הדין הסביר לו כי אם לא ייתן גט, הוא ייחשף לגורמים השונים המבקשים את נפשו וכספו.
לאחר ויכוח גדול שהתרחש במקום מגוריו בו מצאו אותו, הרוחות נרגעו והוא נאות לגרש בו במקום את אשתו כדת משה וישראל, כאשר דיין סופר סת"ם (כותב תפילין, מזוזות וגט), וכן שני עדים כשרים הגיעו במיוחד ע"פ בקשת בתי הדין הרבניים בארץ בכדי לעשות את מלאכתם, וכל זאת אי שם בעיירה נידחת בברית המועצות.
לאחר שחזרו בשלום, מנהל בתי הדין הרבניים הדיין הרב דוד מלכא, בירך את ראש אגף העגונות הרב אליהו מימון ואת החוקר הפרטי של האגף ויקטור סננס, וכל המסייעים בעבודת קודש זו על האומץ, התושייה ומסירות הנפש ואמר כי "זהו מסר לכל סרבני הגט הנמלטים כי בסופו של דבר יאותרו בכל פינה נידחת בעולם".
הגרושה הטרייה חזרה למקום מגורה באשדוד יחד עם בתה, אך לאור בקשתה, פרטיה ופרטי משפחתה נשארו חסויים, ובית הדין הרבני טשטש את התמונות מהשטח שצולמו ע"י משרד החקירות שהשתתף במבצע ההרואי.
בעקבות המקרה שפורסם בישראל, נמתחה ביקורת קשה על בתי הדין הרבניים, בטענה שהכסף הרב שבוזבז לא שווה את הסיכון הרב שנגרם למסורבת הגט מאשדוד ולבתה, אך ברבנות הראשית ובבתי הדין מסופקים מהתוצאה וטוענים שאין מנוס מלפעול בשיטות אלה על מנת לשחרר נשים מעגינות.
