לפני 14 שנה דפיקה אחת בדלת, גרמה לכך שחייה של ב' מאשדוד השתנו מן הקצה אל הקצה. דפיקה בדלת שהביאה איתה 14 שנות סבל שהסתיימו רק לפני שבוע, אחרי שנים ארוכות של עגינות.
ב', היום בשנות החמישים לחייה, הייתה בשנות השלושים המאוחרות שלה, כשהדפיקה בדלת בארבע לפנות בוקר העירה אותה ואת שני ילדיה (אז צעירים מאוד), מהשינה. היא לא הבינה מי עומד מולה כשפתחה את הדלת. ב' מספרת: "פתחתי את הדלת ועמדו 4 אנשי משטרה ישראלים ואנשי משטרה שאינם ישראלים עם מדים שונים. התברר לי אח"כ שהם היו מהאינטרפול, המשטרה הבינלאומית. הם היו עם צו בידם והודיעו לי לעמוד בצד וכי הם מחפשים את בעלי".
הבעל ג', שאיתו חיה 20 שנה, מאז עלה מצרפת, הבין מיד מדוע הגיעו. הבטיח שיסביר. הוא נאזק בידיו וברגליו ליד אשתו ושני ילדיו ונלקח. ב', שהציצה מהחלון, ראתה עוד שוטרים רבים למטה מקיפים את הבית. היא הבינה שמשהו לא בסדר, אבל לא דמיינה מה שתדע בהמשך. היא התחננה לשוטר שיספר לה על מה לקחו את בעלה, הוא הבטיח שיחזור עם תשובה מיד בבוקר.
ואכן בבוקר התקשר השוטר. ב' מספרת בהתרגשות גם עתה: "הוא אמר לי שהוא רואה שאני עם ילדים קטנים, ומבין שאני לא יודעת על מה מדובר, אבל הסביר לי שבעלי נעצר בגלל רצח". השפופרת נפלה מידה של ב' והיא נאלמה דום. האיש לו היא נשואה 20 שנה מואשם ברצח? אביה ילדיה מואשם ברצח? ומה איתה ועם הילדים עכשיו? חוסר ודאות שמהול בפחד ממה שהעתיד יביא איתו.
הבעל נלקח למגרש הרוסים בירושלים, אפילו לא השאירו אותו באשדוד. עד כדי כך העניין היה קיצוני. בימים שעברו ב' אספה פיסת מדע אחר פיסת מידע והגיעה לתמונה המלאה. הסתבר לה כי הבעל לו היא נשואה מואשם ברצח של אישה בצרפת בשנת 1979, וכי אחרי שנה הוא נמלט לארץ ומאז יש נגדו צו הסגרה בצרפת. "הוא הואשם ברצח של ככל הנראה מי שהייתה בת הזוג שלו לשעבר", אומרת ב'.
כאן החלה מסכת הייסורים של ב'. אבל היא לא ידעה שזה רק קצה הקרחון מבחינתה. אירוע שהתחיל ויסתיים רק אחרי 14 שנה. ב': "הלכתי עם הילדים למגרש הרוסים. בעלי אמר לי שהוא לא יודע מה רוצים ממנו". נשארו רק שבועיים לפני חוק ההתיישנות על האירוע, ולכן היה לחץ גדול לתפוס אותו. בסופו של דבר הייתה הסגרה לצרפת והבעל עבר לכלא בצרפת. בצרפת הוא קיבל עונש מאסר של 11 שנים. ב' ביקשה וקיבלה את הפרוטוקולים של המשפט: "ישנתי עם האויב 20 שנה היא אומרת. פשוט לא ידעתי מי האיש לצידי".
הבעל כאמור בכלא בצרפת, אבל ב' וילדיה נותרו בארץ. כאן החל הנתק שבסופו של דבר כאמור נמשך 14 שנה. ב' החליטה לאחר ההסגרה כי היא רוצה להתגרש מאחר והאיש שחי איתה, הוא אדם שונה לגמרי ממי שהיא האמינה שהוא. היא פנתה אליו וביקשה ממנו גט. ב': "הוא התקשר אליי מהכלא ואני אמרתי לו שאני רוצה גט, כי כל החיים חייתי בשקר".
אבל הבעל החליט כי הוא לא נותן לה גט. ב' פנתה תחילה דרך הרבנות בישראל, שם עזרו לה להגיע גם אל איש קשר ברבנות בצרפת והיא התנהלה בין הרבנות בישראל לזו של צרפת. היא גילתה כי יש שליחים מיוחדים שמגיעים לכל מקום בעולם, בכדי לשכנע את סרבני הגט שלא נמצאים בארץ לאפשר גט ולמנוע מנשים להיות עגונות. אבל ללא הועיל. גט היא לא קיבלה.
בסוכות האחרון היא חשבה שמשהו עומד להשתנות. הודיעה לה ברבנות בארץ כי ייתכן שהוא יחתום. הוא כבר שוחרר מהכלא וייתכן מאוד שזה יקרה. כשחזרה לדעת לאחר הסוכות מה היה, שוב שמעה הודעה שגרמה לה למפח נפש. "הוא לא רוצה לחתום", אמרו לה שם. "אבל אל תאבדי תקווה, אולי זה יקרה".
"לי כבר נמאס". מספרת ב'. כעת כבר היו לה נכדים והיא עדיין עגונה. היא החליטה שדי, היא תישאר במצב הזה. החליטה בינה לבין עצמה שהיא מוותרת. אפילו אמרה לאנשי הרבנות בארץ: "נמאס לי, לא באה יותר, אני כבר סבתא. נמאס, עייפתי".
אבל לפני כשבוע הגיעה אליה שיחת טלפון שהיא לא ציפתה לה כלל. בשעות הערב. בצד השני הייתה נציגה של "מחלקת עגונות ברבנות". תהיי מחר ב-11 אצלנו ברבנות", אמר הקול מהקו השני. ב' שאלה מדוע. הנציגה אמרה לה: "הוא החליט לתת גט מעבר לים". ב' התרגשה, אבל חשבה ששוב מדובר במפח נפש. אבל הנציגה הייתה מאוד בטוחה: "תגיעי. הפעם זה יהיה שונה. הוא ייתן, הוא כבר חתם. את צריכה להגיע לרבנות ולבצע את הטקס במקביל לצרפת והסיפור גמור".
למחרת הגיעה ב' ועשתה את כל מה שצריך על פי כללי הטקס שהיה במקביל בצרפת. למחרת התקשרו אליה ואמרו לה: "ב', את יושבת? את גרושה. הכל חתום ומאושר ובדרך לרבנות באשדוד. זהו, יצאת לחופשי".
"אומנם זה היה מפתיע", אומרת ב', "אומנם חיכיתי לזה 14 שנה, אבל דווקא ברגע הזה לא התרגשתי. אולי כי כבר התרגלתי לצורת החיים הזו". ב' מעריכה כי ייתכן שבעלה ירצה לחזור לארץ, וכי החתימה הזו שלו תאפשר לו בכל עת שירצה להגיע לישראל, בלי כל בעיה.
חיים שלמים… היו לך אפשרויות לחיים חדשים בכל התקופה הזו?
"דחיתי על הסף כל ניסיון שהיה לי והיו לי, מפאת כבודי לילדים ולמשפחה שלי. אני חינכתי את הילדים שלי לפי ההלכה. לא מאחלת לאף בת ישראל לעבור את מה שאני עברתי, לחיות ככה 14 שנה. לתת לי להיות עגונה. ככה עם ילדים שהם קטינים. אבל אני עם ראש מורם. מצד שני, אני מאוד מאוכזבת שאין אפשרות אחרת לאישה במצבי. האם לא ניתן לחוקק חוק, או פסק הלכה שהיה נותן פיתרון או ייתן פיתרון בעתיד לנשים במצבי? צריך לחוקק חוק כזה. אם מישהו נמצא בארץ אחרת ומסרב לתת גט כל כך הרבה שנים, צריך להתיר לאישה להשתחרר ממאסרה האישי".
איך הסתדרת כל השנים האלו לבד?
"ברוך השם המשכתי ללמוד, לעבוד ולעזור אפילו לאחרים".
אבל ממש נעצרו לך החיים?
"נכון, אבל המשכתי. חיתנתי את הילדים, הפכתי להיות סבתא, גילתי את עצמי בדברים אחרים".
רק בנינו, איך חגגת את הגירושין?
"יצאתי עם שתי חברות ששרתו איתי בצבא. הם אמרו לי שאני חייבת לחגוג. אכלנו מלא עוגות ודברים מתוקים על שנים מרירות וחזרתי הביתה. כמו תמיד".
