אנחנו לא מוכנים לוותר על הגאווה המטופשת שמכלה כל חלקה טובה, החברה לימדה אותנו שמי שמתנצל הוא החלש, שמי שמתנצל הוא האשם או המודה באשמה, מלמדים אותנו לשמור על הכבוד שלנו, להיות תמיד עם ראש מורם, לזכור "כמה אנחנו שווים ושגם אם הם ילכו, אנחנו נסתדר בלעדיהם.." ועם כל הכללים המקולקלים האלה, אנחנו מנסים לבנות בית ומתפלאים מדוע הבית הזה לא מצליח..
טרם כניסתו של האדם תחת חופה וקידושין, עליו לדעת שהוא מתחתן על מנת לתקן. אנשים רבים סבורים כי לאחר החתונה הם יחיו באושר ועושר ולא יהיו להם בעיות או ניסיונות.. הם לא מבינים שהחיים שלהם רק מתחילים, ועם החיים באים הניסיונות, עם החיים באה העבודה האמיתית.
הנישואין הם העבודה שלנו על עצמנו, על המידות שלנו, הנישואין הם הדרך העיקרית שלנו להגיע לתיקון אמיתי של עצמנו.. שהרי בן הזוג הוא המראה שלנו, פתאום לאחר החתונה מוטחים בפנינו אינסוף טענות על כל מה שמקולקל אצלנו, על כל החסרונות שלנו, על כל הצדדים הפחות יפים, כל הדברים שהתאמצנו להסתיר במשך שנים ארוכות.. והנה, אתם בונים בית עם אדם שנוצר במיוחד בשבילכם, ואתם מגלים פתאום שהוא שם מראה למול פניכם וגורם לכם לראות את כל "החטטים" האלה שכיסיתם במשך השנים בשכבות של "מייק אפ".. ועכשיו כל האיפור יורד, הכל גלוי, אין מסיכות יותר.. ואין ברירה אלא להתמודד.
נשמע מפחיד, לא? אבל האמת היא, שזה לא באמת כזה מפחיד, אם אתה באמת מבין את המהות של הקיום שלך, אם אתה בא עם נכונות לעבוד ולהשתפר, אם אתה מאמין שבורא עולם לא עושה טעויות וזה שהוא החליט שאתה תתחתן דווקא עם אשתך (ואת עם בעלך) ולא עם מישהו אחר, זה לא מקרה.. אלא זה כי הוא האדם המתאים לך ביותר, חייך ייראו אחרת. עלינו לזכור ש"כפי שפרצופיהם שונים, כך דעותיהם שונות" (ברכות, נח', ע"ב) – אנחנו לא דומים לבן/בת הזוג שלנו וזה בסדר, גדלנו בבית שונה, עם מנטליות אחרת וערכים אחרים, חשיבה שונה וחינוך אחר.. על כן טבעי והגיוני שלא נסכים על כל דבר ועניין. אך מה קורה לאחר שלא הסכמנו?
האם אנחנו מצליחים להביא את עצמנו למצב שאנחנו שמים את השלום במקום הראשון – לפני האגו, הכבוד, הגאווה, הצדק? האם אני מוכן למסור נפש למען שלום הבית שלי – אבל באמת ולא רק להגיד שאני מוכן אלא באמת לעשות? לדבר כל אחד יכול.. לעשות? זה כבר סיפור אחר. סיפור של גיבורים.
