"אני אוהב אתכם, תבינו אותי, אין לי ברירה אחרת", כך אמר א' בן ה-67 מאשדוד, רגע לפני שלגם ממנת הרעל הקטלנית. 15 דקות מאוחר יותר הוא עבר לעולם שכולו טוב בלי סבל ובלי כאבים. זה היה החלום של א' בשנתיים האחרונות – להניח בצד את הכאבים הבלתי פוסקים לאחר שמחלת הסרטן התפשטה בגופו.
א' עלה לאשדוד לפני כ-30 שנה מאחת ממדינות חבר העמים. הוא הצליח להשתלב מצוין בעיר הנמל ופתח עסק של ייצור חומרי אלומיניום, התבסס כלכלית וגידל את ילדיו באושר גדול. לפני חמש שנים עולמו חרב עליו לאחר שחלה במחלת הסרטן. לאחר שנה של טיפולים כואבים, הוא התבשר כי ניצח את המחלה. זה היה ניצחון חלקי, בחלוף שנתיים היא חזרה בעוצמה גדולה יותר ולאחר זמן קצר התפשטה בגופו. הכאבים הלכו וגברו וא' הבין שאין לו סיכוי לנצח את המחלה הארורה. בשלב מסוים החל לבדוק אפשרות של המתת חסד בשוויץ, ולאחר מספר שיחות טלפוניות ומפגש אחד מעבר לים, המהלך קרם עוד וגידים ולפני שלושה חודשים טס לשוויץ כדי לעבור את ההליך הקשה והלא נתפס הזה, סוג של התאבדות במודע.
א' שילם 4,000 יורו לחברת "דיגניטס", ויחד עם עלויות הטסת הגופה חזרה לארץ והוצאות נוספות, א' הוציא כ-50 אלף שקל כדי לשתות רעל ובכך לסיים את חייו.
א' אמר לבני משפחתו ברגעיו האחרונים: "אני לא רוצה למות. אני באמת לא רוצה למות, אבל אני לא יכול לחיות עם הכאבים האלה. תבינו אותי ותהיו חזקים, אני הולך למקום טוב ומשאיר את הכאבים מאחור".
אבקת הסם פנטוברביטל מהולה בכוס מיץ פירות
דיגניטס (בלטינית הפירוש הוא "כבוד") הוא ארגון שוויצרי ללא כוונות רווח, שמטרתו סיוע להפסקת החיים של אנשים הסובלים ממחלות חשוכות מרפא גופניות או נפשית, שמקום מושבו כאמור בציריך. דיגניטס הוקמה בשנת 1998 על ידי עורך הדין השוויצרי לודוויג מינלי. כשהיה בן 14 לודוויג נתקל לראשונה בסוגיית המתות החסד סביב מותה של סבתו. אלה המבקשים לשים קץ לחייהם נפגשים עם צוות הארגון, הכולל גם רופא חיצוני בלתי תלוי. בקשת הלקוח לשים קץ לחייו מתועדת הן במסמכים משפטיים, והן בצילום וידאו המתעד את הבעת בקשתו בדעה צלולה ורצון חופשי.
מספר דקות לפני שניתנת תרופת המוות מובהר לחולה כי המנה תהרוג אותו. תוך כדי התהליך הוא נשאל שוב ושוב אם ברצונו למות או להפסיק את התהליך ולחשוב שוב על בקשתו לשים קץ לחייו. לאחר שמבהיר המטופל שוב ושוב את רצונו המוחלט, ניתנת המנה הקטלנית.
כך מתבצע ההליך הקטלני: תחילה ניתנת תרופה נוגדת הקאות, לאחר כ-30 דקות ניתנת מנה קטלנית של אבקת הסם פנטוברביטל, מהולה בכוס מיץ פירות. התרופה מדכאת את מערכת העצבים המרכזית וגורמת למטופל להפוך ישנוני ולהירדם בתוך 10 דקות מרגע השתייה. השינה הופכת לתרדמת, והחולה נושם בכבדות עד הפסקת נשימה המתרחשת בתוך 30 דקות משתיית הסם.
על פי מקורות שונים הגיעו עד כה לדיגניטיס כ-1,000 איש לביצוע המתת חסד, 60% מהם מגרמניה. כ-70% מאלה המגיעים לייעוץ ראשוני ומקבלים אישור לתהליך חוזרים בהם ובוחרים להמשיך לחיות ולהיאבק במחלה.
התהליך אינו זול: דיגניטס גובה עבור שירות ההמתה כ-4,000 אירו לצורך ההכנה להמתה, ו-7,000 אירו למבקשים בנוסף לדאוג לטיפול רפואי עד ההמתה, לסידורים ולהלוויה. אף שדיגניטס היא חברה ללא כוונת רווח, מנהליה מסרבים לחשוף את ספרי החשבונות בפני הציבור.
כ-50 ישראלים עשו שימוש בהמתת חסד בשוויץ
כולם זוכרים ומכירים את המקרה של שדרן גלי צה"ל עדי טלמור, שהחליט לסיים את חייו בשנת 2011 בשוויץ בהמתת חסד, לאחר שנלחם במחלה קשה. בן 58 היה במותו.
על פי בדיקה שעיתון "המגזין" ביצע מול גורם ישראלי העומד בקשר עם מנהלי החברה השוויצרית, עולה כי קרוב ל-50 ישראלים עשו שימוש בהמתת חסד ב-17 השנים האחרונות. בחברה אומנם סירבו למסור לנו נתונים עדכניים בנוגע למספר הישראלים המנויים בחברה ואשר השתמשו כבר בשירותיה, אולם על פי ההערכה, למעלה מ-100 ישראלים היו מנויים בחברה, ו-50 ישראלים כבר התאבדו באמצעותה. הראשון עשה זאת בשנת 2001, כאשר השיא היה ב-2003, אז שמו קץ לחייהם ארבעה ישראלים באמצעות החברה השוויצרית.
החוק בישראל, כמו במדינות רבות אחרות, אינו מתיר המתת חסד, ועל כן ישנם הישראלים שנאלצים לטוס כאמור לשוויץ שם החוק מתיר זאת. כיום, ניתן בישראל רק לבקש שלא לקבל טיפול מאריך חיים במקרה שנקבע כי אדם חולה במחלה סופנית ונותרו לו פחות משישה חודשים לחיות. אולם תומכי "מוות בכבוד" מכנים את החוק "גבינה שוויצרית", מכיוון שלא ניתן למדוד תוחלת חיים לגבי חולים סופניים רבים. "אני לא מאמינה שאי פעם תהיה בישראל המתת חסד פעילה", אומרת דמות במערכת הבריאות בישראל, שמקדמת את נושא המוות בכבוד בישראל, והוסיפה כי "זה מנוגד לדת ואני לא מאמינה שתהיה ממשלה שתעז לחוקק חוק כזה".
גורם אחר במערכת הבריאות אומר כי "המתת חסד כן קיימת בישראל, אך בסתר, ויש את עמותת ליל"ך המנסה להוביל לכך שהדבר יעשה בצורה חוקית, גלויה ובטוחה יותר. העמותה מנסה כעת לקדם חוק שיתיר לרופאים לתת תרופות מסיימות חיים לחולים סופניים שנותרה להם פחות מחצי שנה לחיות, כאשר ההחלטה לגבי השימוש בתרופות תעשה על ידי החולה, בביתו. חוק דומה קיים במדינת אורגון בארצות הברית. האם זה יותר מכובד להכריח אנשים לקפוץ מגשר או מול רכבת, מאשר לתת לאדם לסיים את חייו על פי החלטתו, ללא כאבים וללא סיכונים?".
