ביום שנפתח חדר המיון בביה"ח "אסותא" באשדוד, לוסי טיקולסקיאר לא עמדה בזה. היא יצאה אל מחוץ למיון ופרצה בבכי. היא דמיינה את אביה לואיס יוסף טיקולסקיאר, מגיע למיון, מסביר מה יש לו ובעיקר יש לו זמן לקבל טיפול. הרבה זמן. אבל אביה לא זכה לזה. הוא נפטר כי לא היה בית חולים באשדוד. הזמן במקרה של אביה של לוסי, היה קריטי. עניין של חיים ומוות. תרתי משמע.
הסיפור של לוסי טיקולסקיאר הוא אולי סיפור בית החולים "אסותא" באשדוד. בית חולים שאנשי אשדוד והסביבה חיכו לו בכל נפשם. הם ידעו שכל עוד אין בית חולים, זה מחיר יקר. מחיר החיים שלהם שנמצאים בסכנה. לוסי איבדה את אביה כשהייתה בגיל 7, לפני 24 שנים כי פשוט לא היה לו את ביה"ח באשדוד, והוא נאלץ לנסוע 40 דקות שהפכו להיות קריטיות. לוסי ידעה, ביום שדיברו על הקמת בית החולים, שהיא תהיה חלק מהצוות שלו, חלק מההקמה ולא משנה מה יהיה. זה יהיה עבור אביה. היא תסגור מעגל. היא תעבוד במקום שאם היה, אביה עוד היה איתה. לכן כשהמיון נפתח וסימל את פתיחת בית החולים רשמית, לוסי הרשתה לעצמה "להתפרק". בעיקר נפשית.
אבל נעשה סדר. הסיפור מתחיל לפני 24 שנים. אז לוסי הייתה בת 7. אביה לואיס יוסף לא חש בטוב. גבר בן 42 שלא סובל מבעיות רפואיות. בריא בדרך כלל. הוא סבל מכאבים בגרון והלך לרופא. לרוע מזלו הרופא הרגיל לא היה והרופא המחליף טען שהכל בסדר. אבל הוא החל להרגיש מחנק, רצה להיבדק ופנה לרפואה דחופה במד"א, יחד עם רעייתו מימי (דמות מוכרת מאוד בעיר), בכדי להגיע באמבולנס לביה"ח קפלן ברחובות, בית החולים הכי קרוב שהיה אז. אבל האמבולנס לא היה זמין, הוא היה תקוע בפקק ולא היה רופא תורן במקום.
לואיס ורעייתו מימי החליטו לנסוע לבית החולים קפלן. הנסיעה הייתה ארוכה, הסיפור כולו ארך 40 דקות. נצח. כשהגיעו לבית החולים, כבר לא יכול היה לדבר מרוב מחנק, הוא התמוטט במיון, היה מחוסר הכרה שבועיים ונפטר לצער בני משפחתו. אח"כ התגלה כי התפתחה אצלו "מחלת ילדים" שהיא נדירה מאוד אצל מבוגרים ולא אבחנו זאת. מה שמצער יותר הוא שהרופא התורן שטען כי הכל בסדר, היה בהכשרתו רופא ילדים ולא זיהה זאת.
לזמן בסיפור הזה יש מרכיב חשוב מאוד. מרכיב קריטי. ברור היה ללוסי כי אם היה בית חולים באשדוד, כמו שיש עתה, אביה היה מגיע בנחת, מסביר מה יש לו, מקבל טיפול וניצל. לוסי נותרה ללא אביה האהוב והיא ילדה קטנה. בראיון איתה מידי פעם "הילדה הקטנה" יוצאת ממנה ואת הבכי אי אפשר להפסיק. לוסי: "אם היה בית חולים באשדוד אבא שלי היה בחיים. 40 דקות לרחובות זה זמן חשוב. זמן של חיים שלמים מסתבר".
הכל חזר ללוסי כשהיא שמעה על העובדה שמוקם בית חולים בעיר. היא לא רצתה לשמוע על שום דבר אחר. היא ידעה שהיא תעבוד בבית החולים הזה. שלחה מיילים, פנתה, התקשרה, ביררה שוב ושוב, מה לא, עשתה הכל ובסוף זה קרה. במאי שנה שעברה היא התקבלה והפכה לחלק מצוות ההקמה של בית החולים. היום היא מנהלת לשכת סמנכ"ל בית החולים שלמה עמיר. לוסי: "תמיד ידעתי שבית החולים היה עוד בהתהוות, שאהיה חלק ממנו. עסקתי רק בזה. ידעתי שלפה אני אכנס". הביקור הראשון לאחר שהתקבלה לעבודה היה לאביה, לבית העלמין באשדוד: "הלכתי לספר לאבא שקיבלו אותי, שיהיה גאה בי שהתחלתי לעבוד בבית החולים בעיר. שיש לי חלק בהקמה וחלק בזה שמה שקרה לו, לא יקרה שוב לאף אחד אחר. צריך להגיד תודה למי שהיה לו חלק בזה שיש כאן בית חולים. הוא פשוט מציל חיי אדם בעיר ובאזור".
לוסי מכירה על בשרה מה המחיר ששילמו אנשי אשדוד והאזור כשלא היה כאן בית חולים. "האובדן היה גדול. היינו משפחה מאוד מאוחדת ומאושרת והכל נקטע בין רגע. אני צמודה לאמא שלי, מחוברת אליה. חוששת לקיומה מאז. אם היה פה בית חולים, כמה שזה היה שונה עבורי, עבור אימי, עבור המשפחה שלי. כל החיים מאז היו נראים אחרת".
בכל פעם שהיא והאמא מימי, היו עוברות ליד בית החולים ורואת את בנייתו, משהו בליבן היה נצבט. השיא היה כאמור ביום פתיחת המיון, ה-7.11.17. לוסי ידעה שהיום הזה לא יעבור לה בקלות. הכל הציף אותה, הכל חזר ובעוצמות שאפילו היא לא הייתה מוכנה להן.
"בלילה שלפני ה-7.11 לא ישנתי", היא משתפת אותנו. "הייתי בהתרגשות שיא. בכיתי. היו לי תחושות קשות. קמתי כבר בארבע וחצי לפנות בוקר והגעתי מוקדם. חיכיתי בהתרגשות כמו כולם לפתיחת המיון, שזה למעשה פתיחה רשמית של ביה"ח. הלכתי למיון, הכל פעל, הכל היה חדיש, מושלם בעיניי. אבל דווקא זה גרם הייתה לי לתחושה של מועקה, דופק מהיר, התכווצות של הלב. הלכתי הצידה, כי לא עמדתי בזה ודמיינתי איך אמא ואבא שלי מגיעים והוא עומד על הרגליים, יש לו זמן להסביר מה הוא מרגיש, מטפלים בו באהבה והוא הולך הביתה". הדמעות חונקות את גרונה של לוסי והיא בכתה גם עכשיו בזמן הראיון. קשה להביט בה ולא להבין עד כמה הדברים יוצאים מליבה, מנפשה. עד כמה האובדן שלה גדול ובעיקר המחשבות הטורדניות של מה היה אם…
במאי השנה הייתה קליטה ראשונה של עובדים חדשים ובהתכנסות עו"ד רחל שמואלי, מנכל"ית בית החולים, פתחה את נאומה בסיפור האישי של לוסי. מעבר לעובדה שללא נותרה עין יבשה בקהל, הבינו העובדים את החשיבות של מה שהם עושים עבור העיר ואנשיה. איך לוסי אומרת: "הנחמה שלי היא שמה שקרה לאבא שלי ולמשפחה שלי לא יקרה שוב. אף אחד לא ימות בעיר הזו מפאת חוסר זמן".
