"הצבא זנח אותי", כך במילים לא פשוטות מתאר אבי (אלברט) שריקי, 63, תושב אשדוד (שעלה לארץ ממרוקו בשנת 1955), פנסיונר של צה"ל, את מה שעובר עליו ב-12 השנים האחרונות, בהן הוא נלחם לקבלת הכרה של נכה צה"ל כהלום קרב. 12 שנה בהן הוא מרגיש שמתנערים ממנו.
אבל לפני זה צריך ללכת אחורה, או נכון יותר 44 שנים אחורה בדיוק, לחודש אוקטובר 1973. בשנה זו פרצה מלחמת יום הכיפורים, ב-6 באוקטובר פרצה המלחמה (עד ה-24 באוקטובר. אחת המלחמות הקשות שידעה מדינת ישראל, אם לא הקשה שבהן), ובאותו היום פרצו כוחות סורים גם למוצב החרמון, ובקרב שנמשך כמעט יממה כבשו את המוצב החשוב. הייתה זאת אחת מהמכות הקשות שידעה הארץ, החרמון נפל.
ב-21 לאוקטובר 1973 הוחלט לכבוש מחדש את החרמון. אבי (אלברט) שריקי היה בין הלוחמים שקיבלו את הפקודה לכבוש מחדש את ההר. הוא היה לוחם בגדוד 51 של גולני, הגדוד שנבחר לכבוש מחדש את החרמון והגדוד ששילם ברבים מלוחמיו. שריקי: "אמרו לנו גולני איבד את המוצב, גולני יחזיר אותו". שריקי, שכל שירותו הסדיר מאז התגייס בשנת 1970 היה בפעילות צבאית, אם בתעלת סואץ במצרים, אם בעזה ואם במלחמת יום הכיפורים, מספר: "היינו תשושים מהלחימה הארוכה. לא נתנו לנו דקה של מנוחה. אנשים לא שמעו מילה מהתדרוך ואנחנו הולכים לכבוש את המקום אולי הכי קשה, לטפס על ההר ולכבוש אותו, שם חיכה לנו קומנדו סורי וצלפים סורים שטבחו בנו. בדרך אנשים שאלו מה צריך לעשות כי היו כל כך עייפים שלא שמעו או הבינו את התדרוך. שמו לנו סרטים לבנים על הרצפה ואמרו צריך לתקוף פה. בנסיעה לכיוון החרמון אנשים החלו לברר מה אמרו. היה ברור לנו שחלק מאיתנו לא יחזור משם בחיים, אבל את התדרוך לא הבין כמעט איש".
שריקי וחבריו מגדוד 51 של גולני החלו בטיפוס על החרמון, זה החל ב-21 באוקטובר לפנות בוקר. שריקי: "ספגנו אש צלפים. לידי אנשים נהרגו, ראיתי איך הם מקבלים כדור בראש, איך הם מדממים, איך אנשים נפגעים בכל גופם, ידיים, רגליים וזועקים. לקחתי חלק מהם על הגב ופיניתי, וכל זה תחת אש כבדה ואש צלפים".
בסופו של דבר אחרי יום שלם כמעט של לחימה שבו נפלו 55 חיילים צה"ל ועשרות נפצעו, הצליחו גם אלברט וחבריו להגיע אל ההר ולכבוש אותו. שריקי: "היינו בודדים שהגיעו אל המוצב. הסורים לא ידעו את סדר הכוחות שלנו והחליטו להיכנע. רבים מחבריי מתו ונשארו על ההר והכל מול עיניי".
אבל כאן מסתבר זה לא נגמר. לדברי אבי (אלברט) שריקי, איש לא חיכה להם בירידה מההר: "איש לא אמר אפילו תודה, בטח שלא דיברו איתנו". המדובר מבחינתו בטראומה קשה והוא אינו מבין כיום איך איש לא חיכה להסביר, לדבר. במיוחד אחרי המחזות הקשים שהם ראו במשך 24 השעות של הלחימה על החרמון. משם לדבריו ללא כל זמן מנוחה נוסף, העבירו אותו לג'וליס שם עבר קורס לנהיגה בטנק והחליף חיילי שריון ושם גם סיים את המלחמה.
אשתו נעמי, שיושבת לצידו, אמרה למעשה את השורה התחתונה: "מה שהוא עבר זה גרוע מפיגוע. מה שהוא ראה, הזוועות הנוראיות שהוא ראה לידו והעובדה שאיש לא היה שם עבורו בוודאי אח"כ, פגעה בו. הוא יכול לשבת במקום אחד ולא לזוז שעות, שלא לדבר על כך שהוא קם מהמיטה לעיתים בזעקה ולעיתים תכופות אינו ישן. מה שהוא עבר בכיבוש החרמון זה אחד הדברים הקשים ביותר שאדם יכול לעבור".
שריקי, לאחר מספר שנים בודדות כאזרח, המשיך לצבא קבע בשנת 1977 ושימש כנגד משמעת של בית הספר לצניחה, חיל הנדסה ופיקוד דרום, וכן העביר מידי פעם מורשת קרב על כיבוש ההר לקבוצות שהגיעו. מבחינתו כך הנציח גם את זכר חבריו. הוא השתחרר בגיל 45 בדרגת רס"ב. במהלך שירותו הצבאי הוא רצה להיאבק על קבלת המעמד כ"הלום קרב" ולקבל הכרה כנכה צה"ל, אך חשש שזה יפגע בו ובפרנסתו ולכן לא עשה זאת.
בשנת 1996 שריקי השתחרר מצה"ל, מאז הוא מנסה לקבל כאמור הכרה של "הלום קרב" ומעמד של נכה צה"ל. אבל דווקא הצבא ומשרד הביטחון, שלהם נתן את חייו ולא פעם כמעט תרתי משמע, לא מוכן לקבל את בקשתו, למרות שצירף חוות דעת רפואיות (שלא נפרסמן מפאת צנעת הפרט), ולמעשה הוא עדיין נאבק בכדי שיוכל לקבל מבחינתו את מה שמגיע לו.
תגובת הצבא ומשרד הביטחון הגיעה במכתב שנשלח אליו ב-9 באוקטובר 2016 (כמה סמלי, בדיוק 43 שנה לאחר מלחמת יום הכיפורים) על ידי קצינת התגמולים, בתגובה לבקשתו להכרת זכות נכה. בתגובה נכתב בין היתר: "הנני להודיעך כי בקשתך נדחית לאחר שהגעתי למסקנה, כי לא הוכח קשר סיבתי בין תנאי שירותך הצבאי במלחמת יום הכיפורים לבין מצבך הנפשי. החלטתי התקבלה על בסיס החומר העובדתי שעמד בפני, לרבות חוות הדעת מיום 30.8.2016 של ד"ר ברוריה פסטרק גונן. אין בך בכדי לאשר את הטענות העובדתיות שעלו על ידך".
כך בצורה יבשה במכתב בין כמה שורות, הוא נדחה. אלברט שריקי ממשיך להיאבק, ולצערו דווקא בצבא ובמשרד הביטחון להם נתן את חייו. להיאבק בצבא אותו אהב ואוהב. מאבקו מבחינתו צודק והוא לא יפסיק להילחם על כך. כשזה מגיע מאדם שלא חשש להלחם בסורים על ההר ונלחם כמעט עד מותו, יש לקחת את זה ברצינות.
