כל דיירי הרחוב השקט בגן יבנה וסביבתו הכירו ואהבו את הזוג המבוגר שיצא לטייל מידי ערב, כשהם צועדים ואוחזים ידיים. ההליכות המשותפות הללו פחתו עד שהפסיקו כליל לפני כחצי שנה בשל מצבה הבריאותי של האישה. ביום חמישי שעבר, בני הזוג האוהב והאהוב עלי (84) וצביה (81) פריזר ז"ל, בחרו לסיים את חייהם באופן טראגי, והשאירו מכתב למשפחתם, שבו הסבירו כי העומד מאחורי החלטתם הוא מצבם הבריאותי הקשה.
צביה ועלי נמצאו בצהרי יום חמישי ללא רוח חיים במרפסת האחורית אשר בגינת ביתם, כשבגופם סימני ירי מאקדח אותו החזיק עלי ברישיון. הגנן, אשר הגיע לטפל בגינה, מצא את השניים ישובים "כמו זוג נאהבים", מתארים בני המשפחה. הוא רץ בצעקות אל הרחוב, ושכנתם מיכל יצאה מביתה, ראתה את המראה הקשה, והזעיקה את המשטרה. "לקראת 12 שמענו צעקות בחוץ", היא סיפרה לכלי התקשורת, "הסתכלתי מהחלון וראיתי את הגנן מסתובב בהיסטריה צורח וצועק. הוא אמר לי 'תרדי, תרדי, הם מתים'. יצאתי החוצה ושאלתי מה קרה? הוא הוביל אותי ואת הבן לתוך הגינה. הם ישבו שניהם בכיסאות כאילו הם יושבים לכוס קפה בבוקר, הם היו ללא רוח חיים. התחלתי לבכות. קשה, קשה, אנשים אהובים ונחמדים".
כאמור, בני הזוג הותירו מכתב פרידה, ובו ציינו כי אינם רוצים להיות לנטל. השניים מיעטו לשתף את משפחתם בנוגע למצבם הבריאותי, וחלק ממנו נחשף בפניהם לראשונה במכתב, אם כי את הידרדרות במצבה של צביה בשנה האחרונה לא ניתן היה להסתיר. שכנתם סיפרה כי כזוג הם דאגו מאוד אחד לשני, ועלי היה תמיד מעודד את אשתו. "אנשים חמים, טובים, רק שהמצב הרפואי הלך והידרדר", אמרה.
"ביום חמישי ההורים שלי, עלי וצביה פריזר, בחרו להיפרד מן העולם הזה", כתב הבן עוזי. "בחייהם ובמותם צעדו יחדיו, בחרו ללכת מכאן בתנאים שלהם ובדרך מצמררת וכל כך קשה, והשאירו אותנו עם כאב גדול, ריק וחלל בלב, וידיעה שלא נראה אותם יותר בארוחות, בחגים ובכל הצמתים המשמעותיות של חיינו. נוחו על משכבכם בשלום, אהובים".
דרכם של עלי וצביה הצטלבה לפני כארבעה עשורים. עלי למד בארה"ב, וחזר לישראל עם אשתו יעל ושני בניו בשנת 74'. המשפחה השתקעה בדימונה. שבע שנים לאחר חזרתם ארצה יעל נפטרה. כאשר עלי נישא לצביה, מסלול חייהם של עלי ובניו, עוזי ועופר, התמזגו למשפחה אחת עם צביה ובתה רחל. צביה ידעה בעדינות ובחוכמה לחדור אל לב הנערים. "36 שנה היא הייתה לחלוטין דמות אם", אומר עוזי, ובני המשפחה מציינים עד כמה גאה ואוהבת הייתה צביה כאימא וכסבתא, ועד כמה עלי וצביה היו סבא וסבתא נפלאים, בעלי סבלנות אין קץ. "אנשים עם לב רחב, מעורבים ואכפתיים, אנשים מקבלים, מכילים ונותנים אהבה אינסופית", נפרדה מהם כלתם.
עלי עבד כמהנדס כימיה ב"תרכובות ברום", צביה הייתה יועצת חינוכית, וזמן קצר לאחר יציאתם לפנסיה לפני כעשרים שנה הם עברו לגן יבנה. בני המשפחה מספרים כי צביה ועלי רצו להיות נגישים יותר לילדים ולנכדים, לעבור צפונה מבלי לוותר על מגורים בבית פרטי עם גינה. "הוא קרא לזה 'בית חלומותי'", מספרת אחותו. בני הזוג היו אנשים פעילים מאוד, יצאו לטיולים, השתתפו בקורסי העשרה, שמעו הרצאות וצביה התנדבה בקהילה, כאשר לימדה אחרי הצהריים ילדים יוצאי אתיופיה.
בניו מספרים כי עוד טרם התקבלה הודעה רשמית מטעם המשטרה, הם זיהו את בית המשפחה מתמונות שהועלו באתרי חדשות ארציים. "זה עוול גדול", אומר עופר. הוא ראה את הידיעה באתר, זיהה בתמונה את בית והרכב של אביו, וצלצל לאחיו על מנת לשאול האם הוא מעודכן ואולי יודע משהו. "לא קיבלנו הודעה רשמית, אבל הבנו ממה שאמרו בתקשורת שזה מאה אחוז הם, ובמקביל התקשרנו למשטרה כדי שיאשרו לנו שאלה אכן הם".
ביום ראשון בצהריים ליוו אותם בדרכם האחרונה מאות אנשים, שהתקשו להאמין כי צביה ועלי אינם, בין חברי הצוות החינוכי שלימדו עם צביה בחטיבת הביניים זינמן בדימונה, נכח ח"כ מאיר כהן, לשעבר ראש עיריית דימונה, שהתחיל את דרכו כמורה לשל"ח וצביה ליוותה אותו כאשר התקדם בתפקידיו במערכת החינוך.
כשאני שואלת האם בדיעבד, היו למעשה רמזים מקדימים, עונה עופר: "לא היה שום רמז, להיפך. ערב לפני כן דיברנו וסיכמנו שנדבר למחרת". "אבא הוא אדם של אהבה טוטאלית", אומר עוזי, "אדם ישר כמו פלס, חכם ומעשי, בעל חוש הומור ואמיץ. אין בנו כעס, רק כאב גדול וגעגוע". צביה ועלי הותירו אחריהם שלושה ילדים, 12 נכדים וארבעה נינים. יהי זכרם ברוך.
