בכל שנה, ב- 18 בינואר, מגיע דוד לייטנר (85), המכונה "דוגו", ממושב ניר-גלים אל פלאפל צנעני שברובע ה', על יד קניון לב אשדוד, כדי לנקום את נקמת אושוויץ-בירקנאו הפרטית שלו באכילת שתי מנות פלאפל גדולות עם כל הסלטים אחת אחרי השנייה, גם אם תכאב לו הבטן. הפעולה הסמלית והפרטית שלו הפכה בשלוש השנים האחרונות לנחלת רבים, כאשר מאות אנשים באשדוד וברחבי הארץ יוצאים לאכול פלאפל ולהצטלם עם השלט "עם ישראל חי". ב-18 בינואר 1945, בצהרים, בקור מקפיא של 18 מעלות מתחת לאפס, הוציאו הגרמנים כ-60 אלף איש לצעדת מוות מאושוויץ-בירקנאו. "אחד הימים הקשים שלי זה ה-18 בינואר", מספר דוגו. "הייתי ילד בן 14 וחצי, בלי אוכל, בלי כוח, לבוש במכנסיים, כשמכנס אחד בסדר והשני רק חצי מכנס, בחולצה עם כפתור אחד וברט. הלכנו שלושה ימים בלי לעצור. 60 אלף איש יצאו ו-40 אלף נשארו בדרך. מי שנפל יותר לא קם. זה תאריך שאי אפשר לשכוח. בגלל זה, כל שנה ב-18 בינואר, אני מפנק את עצמי בשתי מנות פלאפל". אל הטקס הפרטי הזה הצטרפו בשנים האחרונות בני משפחה.

"אבא נהג לספר לנו על המנה הכפולה רק בצהריים, אחרי שחזר מאשדוד", מספרת בתו זהבה קור. "שמענו ממנו בעל פה ולא השתתפנו. זה היה אירוע פרטי שלו ביוזמתו, כמובן גם בלי אמא. אנחנו היינו מספרים על זה לילדים שלנו בתור קוריוז. ויום אחד הצטרפנו, זה קרה מעצמו עם הדור הבא". הנכדים והנינים של דוגו כבר הודיעו לו שהם אוהבים לנקום למען סבא את אותה נקמה בדיוק. דוגו אף תיעד את מסורת "ה-18 בינואר" שלו במסגרת תערוכת "צילום בגיל" שמוצבת בבית העדות במושב ניר גלים, ומאז אותה תערוכה מורשתו של דוגו פסקה להיות פרטית, ונחגגת בריש גלי בשלוש השנים האחרונות. לפני כשנתיים הצטרפו אנשי בית העדות ויזמו את "מבצע דוגו", ובאמצעות הפייסבוק קראו לאנשים לצאת לאכול פלאפל ולהצטלם עם שלט "עם ישראל חי!", הקריאה שבה דוגו חותם כל עדות שלו. וכך, במקום ללכת לאכול לבד, הגיעו לאשדוד קרוב ל-200 איש, משפחות מניר גלים וקבוצת תלמידים מקבוצת יבנה שדוגו ליווה אותם במשלחת לפולין, ואכלו פלאפל. "הכנתי את הבעלים", מספר דוגו, "וסיפרתי לו על מבצע דוגו- עם ישראל חי". אל דף הפייסבוק של דוגו נשלחו תמונות של משפחות וחברים שציינו את "המבצע" בערים אחרות או במטבחם הפרטי.

עם ישראל חי וקיים ומבסוט!
דוגו נולד ב-1930 בנירגיהאזה שבהונגריה, למשפחה דתית בת שש נפשות. כשהיה בן 14, זמן קצר לאחר פלישת הגרמנים להונגריה, הועברו דוגו ומשפחתו לגטו ומשם שולחו לאושוויץ-בירקנאו. מיד כשהגיעו לבירקנאו הופרדו הגברים של המשפחה מאמו של דוד ומשתי בנותיה, והן שולחו להשמדה. אביו ואחיו נשלחו לבוכנוולד ומשם לברגן-בלזן. דוגו נשאר בבירקנאו עם עוד 4,000 ילדים. מכיוון שהיה נער גבוה וחסון, הוא שרד את הסלקציות. בראש השנה וביום הכיפורים נלקחו אלפי ילדים להשמדה. הוא ניסה להתגנב לטרנספורט שיצא מבירקנאו אך נתפס ונענש במלקות. בשמחת תורה נמנה דוגו עם המיועדים להשמדה והוצעד עם מאות הילדים אל המשרפה. כל הדרך זעקו הילדים "שמע ישראל", קראו להוריהם והתחננו למשיח שיצילם. הילדים הופשטו מבגדיהם, אך לפתע פסק הכול: היה צורך בכמה עשרות ילדים לפריקת תפוחי אדמה מרכבת אספקה. 51 ילדים נבחרו, בהם דוגו, וחייו ניצלו שוב. בינואר 1945 הוא נשלח בטרנספורט למטהאוזן. אנשי האס.אס חבטו בילדים, שלחו אותם להתרחץ והשאירו אותם ללא בגדים במשך שלושה ימים בקור מקפיא. באפריל החל הפינוי ממטהאוזן. דוגו ואלפים רבים הוצעדו לגונסקירכן ובדרך ניזונו מעשבים ומשבלולים. מקץ שלושה ימים של הליכה בגשם שוטף הגיעו לצריפים חסרי גג, שם הצטופפו באלפיהם בתנאי מחיה נוראים, ורבים מהם מתו. ב-4 במאי נודע להם כי הגרמנים ברחו. דוד הלך לעיר סמוכה ואושפז במשך שישה שבועות בבית החולים. הוא חזר לביתו ההרוס, מצא את אחיו, שמואל, שסיפר לו כי אביהם נספה בצעדת המוות מברגן-בלזן. לאחר שלוש שנים בהכשרה עבר דוד לצ'כוסלובקיה עם ארגון "הבריחה" ומשם לאוסטריה ולאיטליה וב-1949 הגיע לישראל.

כבר באנייה גויס לצה"ל והגיע היישר אל הבקו"ם. ב-1950 לאחר תקופת שרות קצרה נשלח לניר גלים, שהיה אז יישוב ספר, שם פגש את שרה ויינברג, ילידת הארץ ממשפחת חסידי גור, שהתנדבה לשירות במקום, ונישא לה. לזוג שתי בנות, עשרה נכדים "ובלי עין הרע קבוצה גדולה של נינים", הוא מספר. "לעתים, כשאני מסתכל על אמת היד כהוכחה לכל התופת שעברנו, אני לא מאמין איך שרדתי והקמתי משפחה עם אשתי שרה, שלימדה במשך 36 שנים בקונסרבטוריון 'אקדמא', ושתי בנותינו המוכשרות – זהבה, סופרת בנושא השואה ומדריכה ב'בית העדות' שבמושב, ואראלה, העוסקת בתחום המוזיקה – שהמשיכו את השושלת של המשפחה".

משנת 1990 דוגו הוא "איש עדות" המספר את סיפור חייו למשלחות בארץ, ובנסיעות לאושוויץ ולאתרי זיכרון אחרים שבהם התרחשה השואה. לתלמידים הוא אומר: "מפה לא יוצאים עצובים. עם ישראל חי! עם ישראל חי וקיים! עם ישראל חי וקיים ומבסוט!". בשנת 2004 נמנה עם מדליקי המשואות ביד ושם בירושלים, וסיפור חייו כונס בספר "הסיפור של דוגו", שנכתב על ידי בתו זהבה קור-לייטנר, ויצא לאור בשנת 2011 בהוצאת "ידיעות ספרים". בעיניו, העובדה שהיה קרוב למוות פעמים כה רבות, שרד את הסלקציות ו"זכה" להיות בין היחידים שקיבלו שני מספרים על היד, מכשירה אותו לשליחות החשובה: "זה התפקיד שלי, לספר ולספר מה עברה משפחתי ומה ראו עיניי. גם אחי שמואל שרד את התופת ועלה לארץ, אך נפטר צעיר, בתל אביב, ואין ספק שגופו נחלש במשך השנים מכל האירועים הנוראיים שחווה ועבר. היו לי רגעים עצובים, אך אני ממשיך את צוואת אבי לחיים, כי הבטחתי לו שאעשה הכול כדי לשרוד ולחיות, לספר ולהמשיך לחיות בשמחה, וזה המוטו שלי בחיים והניצחון הגדול שלי על הגרמנים". בדרכו האופטימית ניגש דוגו לסדנת "צילום בגיל", שהתקיימה במועדון לוותיק בניר גלים.

13 צלמים וצלמות, ניצולי שואה, יצאו למסע יצירתי בעקבות סיפוריהם. את הסדנה יצרה והפיקה סיגל הראל מור, אליסיה שחף נתנה הדרכה בצילום ואת הסיפורים של הניצולים העלתה על הכתב רונית קרן. "העבודה הטובה ביותר בעולם" הוא שם צילומו של דוגו, שבו הוא נראה אוחז בשתי מנות פלאפל טריות של "פלאפל צנעני" באשדוד. "זה צעד המבטא מחאה על מצעד המוות שעבר העם היהודי בהמוניו", הוא אומר. "הפלאפל מייצג בשבילי את המאכל הכי ישראלי במדינה, כמובן, בתוספת הסלטים הטריים והצבעוניים העשויים משפע הירקות הגדלים כאן אצלנו ברחבי הארץ". אל התמונה צירף דוגו קטע מספרו, שמתאר את אחת מעבודותיו בגטו: "אספו 20 נערים חזקים והיה לי מזל גדול להיכלל ביניהם. הקאפו כינה אותנו 'עשרים סוסים גזעיים הונגריים', ובמחנה קראו לנו השַייסקוֹמַנדוֹ. מנקי המחראות. זאת העבודה הכי טובה בעולם אם אתה במחנה ההשמדה, ומי שנבחר ידע שאולי יישאר חי. אני הייתי קדימה. על הכתף שלי הונח צינור ענקי לשאיבת הטינופת, ואני הלכתי בראש מורם ושרתי. לא היה לי מושג מה קורה מטר ממני. גם לא רציתי לדעת. בתוך הטינופת הגניבו לפעמים מכתב למישהו במחנה הגברים, חבילה למישהי ממחנה הנשים, גם חומר נפץ העברנו, היינו דואר נע בדליים. ועדיין לא שאלתי אף אחד מה קורה פה. לא רציתי להפסיק להיות ילד".

כששפילברג קיבל מדוגו ברכת כהנים
משימתו כאיש עדות אינה נפסקת. מאז 1990, חוזר דוגו מדי שנה אל אושוויץ, צועק "עם ישראל חי", ועשרות תלמידים קוראים אחריו "עם ישראל חי". לפני כשלוש שנים היה חלק ממשלחת שארגן במאי הקולנוע סטיבן שפילברג לרגל 70 שנה לסיום מלחמת העולם השנייה, "אני גם כהן, תפסתי אותו ובירכתי אותו את ברכת הכהנים", מספר דוגו. לפני מספר שנים, הגיע דוגו לשאת דברים במקיף ז', שהעלה הצגה במסגרת פרויקט "תיאטרון עדות" שיזמו עזרא ועירית דגן. שם, על הבמה, העלו תלמידים מכיתה ט' וניצולי שואה מאשדוד, הצגה שהמחיזה את סיפורי הניצולים. באותו המעמד אמר דוגו: "לכל איש יש שם שנתנו לו הוריו, ושנתנו לו מחנות ההשמדה. ולכן יש לי עוד שם שהורי לא בחרו בשבילי, אבל הוא הולך אתי מאז שאני בן 14 וחצי. הוא כתוב לי על הגוף: B 14671. נוער אשדוד היקר! אנחנו שכנים. כשאתם עולים על רכב ויוצאים מהעיר תראו מימין לכביש הראשי מושב נחמד עם גגות אדומים. מושב ניר גלים. שם אני גר. יש לנו שם בית עדות. זהו מושב של ניצולי שואה. כשהקמנו אותו, חברי ואני, כל מה שהיה לנו זה המספר על היד. לא רכוש, לא הורים ולא משפחה. תזכרו את זה כשאתם עוברים לידינו בדרך. יצאתי למצעד המוות מבירקנאו למאטהאוזן בתאריך 18 בינואר 1945 בקור אימים בלי אוכל, בלי בגדים, אבל עדיין נעול בנעליים שהבאתי מהבית. אני זוכר את זה כאילו זה היה היום, וכך גם כל אחד ואחת מהיושבים פה, כי את זה אנחנו לא יכולים לשכוח.
אנחנו זוכרים הכול. שנים רצינו לשכוח. מה לא עשינו כדי לפתוח דף חדש. עלינו ארצה, התגייסנו לצבא, התאהבנו, התחתנו, הולדנו בנים ובנות, סיפרנו בדיחות בעצמנו, וצחקנו מבדיחות של אחרים. בלי הומור לא היינו מצליחים להמשיך. כמו שנכתב בספר שלי 'הסיפור של דוגו': מה, לא מספיק שאני יתום אז שאני גם אהיה עצוב? בטח לא אני, דוגו. כלפי חוץ ניהלנו חיים רגילים אבל מבפנים בער בתוכנו הר געש שביקש להתפרץ. ויום ההתפרצות בא. אני מסתכל עליכם, הנערים והנערות הנחמדים שמופיעים פה היום על הבמה, אתם בגיל שאנחנו היינו אז, ואני אומר לעצמי: 'אלוהים אדירים! כל כך ילד הייתי כשכל זה קרה! זה נורא!' אבל אף פעם לא איבדתי את האמונה שאני חייב לשרוד, כדי לחיות ולספר לדורות הבאים. לחיות כדי לספר לפי הצוואה של אבא שלי, שלא זכה".