אם יצא לכם לעבור לאחרונה סמוך לרובע המע"ר, וודאי נתקלתם בשלט ורוד עליו מתנוסס השם "Lisa", מבט חטוף פנימה יגלה לכם מכון קוסמטיקה ענק, עם עשרות עובדות ומטופלות שמגיעות בעיקר בשביל לטפח את הציפורניים. הכל שם אסתטי מאוד והתורים דופקים כמו שעון. אך כמעט כמו מאחורי כל עסק מצליח, גם כאן מתחבא סיפור מעניין. על אישה שהתחילה מאפס ובנתה את הכל בשתי ידיה.

בתור אחת שרגילה לכך שהדבקת ציפורניים או מריחת לק עושים על שולחן קטן בצד המספרה או בבית, הסתקרנתי להכיר מקרוב את סיפור ההצלחה מעורר ההשראה ונפגשתי עם ליסה גלמן בת ה-34 ובעלה מרט.

ליסה, איך בעצם הכל התחיל?
"הכרתי את מרט בגיל 14 ומאז היינו יחד. בגיל 18, תוך כדי הבגרויות של כיתה י"ב נכנסתי להריון. כשנגמרו הלימודים ילדתי את בתי הבכורה. לאחר תקופה מסוימת בבית ניסיתי להתקבל לכל מיני עבודות ואף אחד לא קיבל אותי משום שלא עשיתי צבא ולא היה לי ניסיון. אפילו בחנויות בגדים לא הסכימו לתת לי צ'אנס. גרנו בבית של ההורים יחד עם הילדה ואמא שלי נפטרה באותה תקופה. כשהילדה הייתה בת פחות משנה עברנו לדירה משלנו, והיינו צריכים להתמודד עם תשלומי השכירות וכל החשבונות. בהתחלה מרט היה עדיין חייל בסדיר ואחר הצהריים עבד. אחרי השחרור הוא התחיל לעבוד בכמה עבודות במקביל והיה המפרנס היחידי בבית. אני עדיין הייתי בבית והתחלתי להשתעמם, הייתי הולכת לעשות בנייה בציפורניים אצל כל מיני בנות ואף פעם לא הייתי מרוצה מהתוצאה, אחרי שהייתי חוזרת הביתה הייתי ממשיכה להתעסק בציפורניים ולנסות לתקן אותן. בעלי היה מתעצבן עליי שאני גם מבזבזת כסף וגם עושה אחר כך לעצמי, אז שאני כבר יעשה לעצמי וזהו".

על ההתחלה במקצוע היא מספרת: "זה ממש התחיל בתור בדיחה, הלכתי לקנות ערכה לא מקצועית בסופר פארם ועשיתי לעצמי ציפורניים. מרט היה מתעצבן עליי שאני מרשה לעצמי לבזבז כסף על לקים ולהתעסק בתחביבים, זה היה נראה שאני מוציאה כסף על שטויות ועושה בשביל הכיף שלי בזמן שהוא נקרע בכמה עבודות בכדי לפרנס אותנו. היינו בקושי כלכלי גדול, והיה לנו קשה לסגור את החודש ולשלם את החשבונות, זה כמובן גם השפיע על האווירה בבית והזוגיות שלנו".

איך זה התקדם לכך שהתחילו להגיע אלייך לקוחות?
"להפתעתי עם הזמן השכנות ראו את הציפורניים ושאלו מי עשה לי אותן, סיפרתי להן במבוכה שאני עשיתי לעצמי והן נורא התלהבו. ככה זה התחיל, השכנות היו מגיעות לעשות אצלי בבית. כשכבר הגיעו אליי יותר לקוחות, הלכתי לקנות סחורה מקצועית יותר, עשיתי את הכל באופן אינטואיטיבי ללא שום ידע במקצוע. אחרי כמה זמן עשיתי קורס קצר, הוא לא חידש לי כלום אבל הביא לי תעודה. עם הזמן נולדה לי ילדה נוספת וכבר היו לי המון לקוחות, כל אחת הביאה את החברה שלה וזה עבר מפה לאוזן. במשך שבע שנים עבדתי בלי הפסקה, מהסלון בבית. בהתחלה היה לוקח לי המון זמן לעשות ציפורניים לכל אחת, והייתי חסרת בטחון במקצוע ובגלל הפרפקציוניזם שלי כל פעם חיפשתי לחדש ולהביא עוד. פיתחתי אלרגיה לאקריל וזה מאוד הקשה עליי לעבוד עם החומר הזה. הייתי עובדת עם זה במהלך היום ובלילה היו לי סימפטומים של אסטמה קשה. בשנת 2008 טסתי להדרכה בינלאומית באיטליה, ושם למדתי את שיטת הבנייה בג'ל, זה עלה המון כסף ובכל זאת החלטתי ללכת על זה. חזרתי עם המון ידע חדש שלא היה בשום מקום בארץ, ועם הזמן עיצבתי אותו כך שיתאים לאוכלוסיה בישראל ששונה מאירופה. בארץ אנחנו הנשים עובדות יותר ורוצות שזה יחזיק ליותר זמן. וכך פיתחתי שיטה חדשה, שילוב של הידע שרכשתי בחו"ל עם הצרכים של הארץ. מאז הפסקתי עם האקריל שהוא חומר מאוד מסוכן ועדיף לא להשתמש בו בכלל".

איך את ובעלך התמודדתם עם השינוי הזה?
"בשנת 2009 כשהייתי עם שתי בנות כבר הייתי מאוד מקצועית עם הידע מחו"ל. מרט ואני הסתכסכנו והוא עזב את הבית. נשארתי לבד עם שתי הבנות ולא רציתי שהן ירגישו ירידה ברמת החיים, אז התחלתי לעבוד בטירוף במשך 13-14 שעות ביום. תוך כדי למדתי לתואר במנהל עסקים וכלכלה במכללת אשקלון. החלטתי שאני חייבת לקדם את עצמי. את רוב הלקוחות הקבועות שלי השגתי באותה שנה קשה, ואני גאה לומר שהן עד היום אצלי. אחרי שנה בעלי ואני חזרנו והתחלנו להתקדם ביחד בתחום. הכנסתי הביתה את העובדת הראשונה שלי, ובעלי שהיה קודם יועץ השקעות עזב את העיסוקים שלו והתפנה לעזור לי בניהול העסק. עם השנים ילדתי עוד שני ילדים, עברנו לגור בוילה ופתחנו בה סטודיו עם עובדת, לאחר מכן התחלתי להכשיר בנות לשיטת העבודה שלי. עם הזמן העסק גדל והיו אצלי כבר 6 עובדות, התנועה התחילה להפריע לשכנים וחיפשנו מקום להעביר אליו את העסק".

וכך הגעתם למרכזון המע"ר?
"כן, זה המקום הראשון אליו עברתי אחרי הבית. כיום יש לנו 20 עובדות מכל המגזרים, מבוגרות וצעירות. אנחנו נותנים הזדמנות לכולן, רק שיוכיחו את עצמן".

יש כיום כל כך הרבה נשים שעושות ציפורניים, מהו לדעתך סוד ההצלחה שלך?
"לאורך כל השנים חיפשתי להתחדש ולעשות דברים מיוחדים. בשנת 2010 התחלתי לצייר על ציפורניים, ופתאום זה הפך לטרנד אופנתי מגניב שכולן רצו. אני חושבת שהייחודיות שלי הביאה אותי למקום בו אני נמצאת היום, וכמובן גם כוח הרצון וההתמדה. כשלא הייתי מצליחה הייתי יושבת להתאמן שעות על ציורים מיוחדים ועל טכניקות שונות. הכי חשוב זה ההתמדה, גם מי שיש לו כישרון חייב לדעת שבלי התמדה ופרקטיקה שום דבר לא קורה".

מה יש אצלך במכון כיום?
"המקום בגודל של 120 מטר, יש לנו 9 עמדות ציפורניים באולם המרכזי, 4 עמדות פדיקור. חדר של קוסמטיקאית לטיפולים מתקדמים בלייזר וטיפולי פנים קלאסיים, הסרת שיער, העלמת קמטים בעור ועוד. בנוסף, יש פה אקדמיה לציפורניים, אנחנו מכשירים טכנאיות ציפורניים בשיטה שלי של בנייה בג'ל. זה קורס מצומצם של 5-8 בנות, 15 מפגשים במשך חודשיים. במקביל רצים אצלנו כל פעם 2-3 קורסים. יש אצלנו השתלמויות מקצועיות ובנות מגיעות מכל הארץ, הן אומרות לנו ששינינו להן את החיים ונתנו להן מקצוע שבזכותו הן יכולות להתפרנס. אנחנו מאוד עוזרים לתלמידות שלנו, פונים אלינו מכל המכונים בארץ כדי לקחת תלמידות שלנו לעבודה, וכמובן שאת הטובות ביותר אנחנו לוקחים לעבוד אצלנו. שתי המנהלות של המקום הן קורל קקון וקארין בכר, הן עובדות איתנו מתחילת הדרך, עוד כשהיינו בבית. בתחום הזה הנאמנות למקום לא מובנת מאליה. יש הרבה בנות שיצאו מפה ופתחו עסקים מצליחים ואנחנו מפרגנים באהבה".

מרט, מה דעתך על העסק של אשתך?
"אני חושב שעשינו באשדוד ובכל האזור מהפכה בתחום, אנחנו מכניסים את כל השירותים של טיפוח האישה במקום אחד. בנות מבלות פה יום שלם, זה ממש יום בילוי. התקדמנו למקום שאנחנו נמצאים בו היום בזכות הצניעות וחוסר הגאווה. אם ליסה רואה לקוחה לא מרוצה, היא יושבת בעצמה ומתקנת לה עד שתצא הכי מרוצה שיש. למרות שהיא יכולה להרשות לעצמה לא לעבוד, ליסה עדיין עובדת ובונה ציפורניים ללקוחות הקבועות שלה".

ליסה, למה את בעצם בוחרת ללמד אחרות את המקצוע? הן הרי עלולות להפוך למתחרות שלך…
"המוטו שלנו אומר שאין סודות במקצוע, כל מי שרוצה לבוא וללמוד מוזמנת לקורס. אני לא מפחדת מזה שאני מגלה את המתכונים של סודות ההצלחה שלי. תמיד רציתי לחלוק את הידע שלי כי מבחינתי במקצוע שלנו אין מתחרות, יש קולגות, תמיד אפשר ללמוד ולפרגן אחת לשנייה".

לאן את שואפת להגיע? להתרחב מחוץ לגבולות אשדוד?
"החלום הוא להיות בפריסה ארצית. מגיעות אלינו כיום תלמידות מכל הארץ ולא רק מהסביבה הקרובה, יש תלמידות גם מנהריה, מאילת ממעלות ומחיפה וזה מרגש בכל פעם מחדש".
למרות ההצלחה המסחררת, ליסה היא בחורה אדיבה ונעימה מאוד, זוכרת מאין באה וממשיכה גם היום לעבוד במרץ במשך 13 שעות. ובתה הגדולה, שלי, שנולדה לפני 15 וחצי שנים, בתקופה בה הוריה התמודדו עם קשיים כלכליים, סוגרת מעגל ועובדת במכון בחופשת הקיץ.