סמלת סלומה חסן (20), תושבת אשדוד, היא עולה חדשה מצרפת אשר מחזיקה בתפקיד לא-שגרתי במיוחד: בעוד רוב בנות גילה משרתות בתפקידים עורפיים, התגייסה סלומה לצה"ל כטכנאית מסוקים, ועוסקת בתיקון מסוקי השרף (אפאצ'י–לונגבאו), ובהכנתם לכשירות מרבית לפעילות מבצעית.

"עליתי לארץ לפני חמש וחצי שנים מהעיר מרסיי בצרפת", מספרת סלומה. "עליתי לבד בגיל 15, אחי עלה שלוש שנים לפניי. בשנה הראשונה הייתי מוגדרת כתיירת, ואחר כך ההורים עלו והגיעו לאשדוד. למדתי באולפנה בגבעת וושינגטון בפנימייה. היינו שם בערך 40 בנות צרפתיות דתיות. בשבתות הייתי אצל אחי ופעם בחודש היינו נשארנו כל הבנות בפנימייה. אני לא הייתי דתייה, אבל כשהגעתי לישראל התחזקתי. אני לא לובשת חצאיות, אבל אני שומרת שבת. למדתי שלוש שנים עד גיל 18, עשיתי בגרות ואחרי זה התגייסתי. הגעתי לבסיס של חיל חינוך, עברתי קורס של אולפן במשך חודשיים, וקיבלתי מנילה לחיל האוויר, שם עברתי קורס טכנאית מסוקים בן שלושה חודשים".

היה לך רקע טכני?
"לא, בהתחלה לא הבנתי שום דבר בקורס. רמת העברית שלי הייתה נמוכה, היה לי קשה. אמרתי למפקד שאני לא מבינה כמעט כלום, לא מבינה את אוצר המילים של הטכנאים ואיך מתקנים מסוק. רציתי לעזוב, אמרתי שאני מעדיפה תפקיד אחר, אמרתי שלא אצליח כי זה קשה גם ללמוד שפה וגם מקצוע, אבל הם כל כך התלהבו שעליתי מצרפת ורצו שאשאר, ואמרו שיעזרו לי, שיש מש"קית חינוך שיכולה לתרגם לי את כל השיעורים. היא גם נתנה לי שיעורי עזר בעברית, וגם תרגמה לי את הכול, וזה מאוד עזר. מש"קית החינוך הייתה איתי שלושה חודשים בקורס, אני התקדמתי, עברתי בהצלחה בציון ממש טוב, הגעתי לבסיס שלי במצפה רמון והתחלתי את התפקיד.

היום אחרי שנתיים וחצי אני ראש צוות, יש לי חיילים, אני נותנת פקודות, בודקת את עבודתם, יש לי הרבה אחריות, הוסיפו לי עוד בדיקות, עשיתי עוד קורסים להתקדם וחתמתי שנה קבע. אני צריכה להשתחרר באוגוסט".

יש הרבה בנות בתפקיד?
"אין הרבה בנות בתפקיד, רק החזקות… מתוך מאה חיילים יש אולי 30 בנות, אבל האמת שלא הרגשתי שונה, קיבלו אותי כמו את האחרים".

איך מתנהגים החיילים הפקודים שלך. קשה להם לקבל פקודות מבחורה?
"זה בטוח. אני מנסה להיות נחמדה, במיוחד כשיש כאלה עם אותו פז"ם כמו שלי, הם עשו איתי את הקורס ביחד, אבל אני מתחשבת בהם, לא מרימה את האף, זה לא האופי שלי. הם יודעים כמוני את התפקיד, כי הם הגיעו איתי באותו זמן, ואני סומכת עליהם קצת יותר מהחדשים, ונותנת להם להרגיש אחריות. גם הם דואגים לי, הם יודעים שאני עולה חדשה".

מסוקי השרף (אפאצ'י–לונגבאו), נחשבים לטובים בעולם. זוהי מכונת מלחמה מתקדמת, שלא סתם הפכה להיות אימת אויביה של ישראל. המשימות העיקריות של המסוקים הן תקיפת מטרות, וסיוע לכוחות הקרקע. לכל חייל בצוות יש אחריות אדירה. אין ספק שהטייסים שלנו נחשבים לטובים בעולם, אבל בלי הצוות הטכני – מכונאים, חמשים ושלל תפקידים נוספים – אין סיכוי שהמטוס שלהם יעלה לאוויר.

מה דורש התפקיד שלך?
"התפקיד שלי הוא להכין את המסוק לטיסה וגם לבדוק אותו אחרי שהוא נוחת. כשמכינים אותו בודקים את המערכות, דלק, כל מה שמסביב. כשהוא נוחת בודקים אם הכול בסדר, אם אין נזק. אנחנו אחראים על החיים של הטייסים. אם קורה משהו אנחנו אשמים".

"רציתי להרגיש ישראלית לגמרי, ואת זה גיליתי בצבא"
במסגרת תפקידה הספיקה סלומה לקחת חלק במאמץ המלחמתי במבצע "צוק איתן". "בצוק איתן מן הסתם הייתה יותר עבודה, זה היה יותר אינטנסיבי", היא מספרת. "הרגשתי שתרמתי את התרומה שלי עוד יותר, כשהמסוק חזר, והיינו רואים תוצאות ושומעים חדשות, הרגשנו שעשינו משהו, גאים שמגנים על המדינה כמו שצריך. זה פשוט אושר כזה, אני מרגישה שהנה הייתי פה, ונתתי את כל כולי, וזה משמעותי. לא ראיתי את ההורים שלי חודש באותה תקופה".

ואם הזכרנו הורים, האם פטרישיה הקימה אתר אינטרנט בשם "אשדוד קפה", שמטרתו להנגיש את אשדוד לעולי צרפת. היא מתרגמת חדשות מעברית לצרפתית, מפרסמת מה שקורה באשדוד, ומה שאפשר לעשות באשדוד. מוריס, אביה של סלומה, מתנדב בבסיסי צה"ל. "יש ארגונים של צרפתים באשדוד שמארגנים את זה אם מישהו רוצה להתנדב, שולחים אותו להתנדב בבסיסים שונים. לפני שבועיים הוא תיקן מכשירי קשר, לפני שבוע הוא היה בבסיס והכין אותו לפסח. הוא רצה תמיד להתגייס. הוא עשה צבא בצרפת, אבל החלום שלו היה להיות חייל של צבא הגנה לישראל, והוא לא הספיק בגלל הגיל, אז הוא אמר שאם הוא כבר בארץ, למה לא להתנדב ולתרום למדינה. יש לו הרבה זמן חופשי, הוא מרגיש שהוא עושה משהו משמעותי, הוא לובש מדים ופוגש חיילים".

עולים רבים מגיעים מצרפת בגלל אווירת האנטישמיות. גם את חווית זאת כילדה בצרפת?
"אני לא כל כך הרגשתי כי בצרפת גרתי בסוג של ישוב קטן ליד מרסיי. לא היו שם הרבה ערבים, וגם מי שהיה, לא היה קיצוני. עכשיו כשאני רואה את החדשות, אני רואה שזה ממש החמיר. יש לי שם משפחה: אחות של אימא, בני דודים ומשפחה מצד של אבא. הדודה שלי חושבת על עלייה, אבל זה לוקח זמן, זה תהליך ארוך. גם כשהם באים לחופשה, הם לא רוצים לחזור. גם בגלל מזג האוויר, השמש. וגם בגלל האנטישמיות, כי הם מרגישים לא בנוח".

מה תרצי לעשות בעתיד, אחרי השחרור מהצבא?
"אני רוצה ללמוד, למצוא מקצוע טוב, רוצה להיות אקטיבית, בחוץ, לזוז, להיות בתנועה, לעבוד עם אנשים, להרגיש שאני עושה משהו, ולהמשיך את מה שהתחלתי בצבא. אני רוצה ללמוד הנדסת מכונות, ולהמשיך לחיות בארץ, זה בטוח. מצאתי את המקום שלי, ואני לא חושבת לעזוב. אני מרגישה כאילו תמיד הייתי פה, ואולי גם אתחתן עם ישראלי צבר. אני מנסה להיכנס לתרבות הישראלית, להכיר אותה, לכן התגייסתי. רציתי להרגיש ישראלית לגמרי, להכיר את השפה, את התרבות, ואת זה גיליתי בצבא. ואני גם רוצה להיות אימא צעירה".

ואם תהיתם איך נשמעת פטריוטיות ציונית, סלומה עושה את בצורה מרשימה: "אני עושה תפקיד שבחיים לא הייתי יכולה לעשות בצרפת. נותנים לבני 18 אחריות על הכתפיים. זה מפחיד, ואנחנו בכל זאת לוקחים על עצמנו, ומתבגרים. זה ניסיון שאין בשום מקום בעולם. אמרתי למשפחה שאני גאה בזה שקיבלתי את התפקיד, ושאני גרה פה, וכל מה שלמדתי פה זה מושלם, גם עם כל המלחמות. אין ספק שזו גאווה. בחיים לא הייתי רוצה להישאר בצרפת, גם אם היה שם יותר רגוע. אני רוצה לחיות בארץ, להרגיש יהודיה, לא להסתיר את עצמי, לחיות במדינה שלי ושימשיך ככה. שלא יגמר".