מענדל ראטה (רוט), צעיר חרדי (25) תושב אשדוד, בן למשפחת אדמו"רים מ"שומרי אמונים", אחת מהחסידויות המחמירות ביותר, נחוש לחולל מהפכה שתחזיר את החסידות לחסידים. הוא כותב שירים ולאחרונה הפיק קליפ מושקע לשיר שכתב והלחין, הוא מעביר שיעורי תורה מלווים בגיטרה, כותב מאמרים בבלוג, מפעיל דף פייסבוק ואפילו מקשיב לעידן רייכל ובוב דילן כדי להעשיר את עולמו המוזיקלי. זה אולי נשמע דבר של מה בכך למי שאינו משתייך לקהילה החרדית, אבל בעולמם של החרדים מדובר במהפכן. מענדל הוא דור עשירי לבעל שם-טוב (הבעש"ט), מייסד תנועת החסידות. הוא נצר לשושלת ירושלמית בת שלושה דורות, נינו של מייסד "שומרי אמונים", רבי אהרן ראטה, שבנה את שיטתו על קדושה, חסידות, פרישות ותפילה בקול רם. אפשר לומר כי הוא נחשב ל"כבשה השחורה" של משפחתו. מענדל מסביר את השוני בהשקפותיהם בדרך הבאה: "אבא שלי שובר אייפונים כדי להחזיר מתרחקים מהדת, ואני משתמש באייפונים כדי לקרב מתרחקים מהדת".
לטענתו, החסידות בדור האחרון התנוונה והתאבנה, ויש צורך לחדש את התנועה ולהפיח בה מחדש תוכן ורוח חיים. וכך, בדרכו המיוחדת, הוא משלב בין החסידות האותנטית והמקורית של הבעש"ט לבין גישה עדכנית ואקטואלית. לאחר שהפך לסנסציה ופרץ לתודעה של אלפי צעירים חרדים, הוא קיבל במה באתר "חדרי חרדים", וכותב שם בבלוג העונה לשם "הבלוג של המשפיע". וכך הוא הציג את עצמו: "קוראים לי מענדל ראטה (בעברית קוראים את זה 'רוט'), ואבא שלי הוא האדמו"ר מ'שומרי אמונים' אשדוד. אני הולך לי בדרך משלי. מי שמכיר או מי שלא, אני מנגן על גיטרה, מלחין שירים, עורך קומזיצים, אוהב לכתוב יומנים, וגם מחליף מצבי רוח כמו גרביים. לפעמים שקט וביישן, לפעמים עצוב ומתוסכל ולפעמים ממש מלא אנרגיה ורוח נעורים שובבה".
אתה מנסה לחולל שינוי. מתי השינוי חל בך?
"בגיל 15 התחולל השינוי הראשון. נחשפתי לקסמו של רבי שלמה קרליבך, קניתי גיטרה והתחלתי לנגן ולשיר. הבחנתי שבין רעיון החסידות שהגה סב-סבי, ה'בעל שם טוב', לבין החסידות בת ימינו – קיים מרחק עצום של שמים וארץ. החסידות של ימינו הפכה לבדלנית, שמרנית וסגפנית. לא היה לי את האומץ לצאת חוצץ כנגד החצר שממנה הגעתי, אבל התחלתי להתקרב לחב"ד ולברסלב שנחשבות לפתוחות יותר. כל העולם עמד נגדי – המשפחה, הישיבה, הקהילה, אך נשארתי מחובר למשפחה. זה לא סוד שהם לא מתלהבים ממה שהפכתי להיות, אבל הם לא ניתקו איתי את הקשר. אפשר להגיד שאני מחולל דרך חדשה או מחיה דרך ישנה, אך היא שונה. חרדי רגיל לא נשאר אדיש למה שאני אומר, כי זה שונה מהמקובל. אני מרבה לומר ביקורת במאמריי על נושאים שבעיניי צריכים שינוי. אני לא אנטי נגד רבנים אלא אומר שבכל זרם יש עיוותים שנוצרים עם הזמן ללא כוונות זדון, וצריך לתקן אותם ולהתאים אותם לדור הצעיר. אנחנו בדיוק בזמן בו הראש שלנו נפתח ומתחיל לחשוב אחרת על הרבה נושאים.
זה קורה לנו בגלל הרבה סיבות ביחד. גם בגלל שכל הרצאה או קורס שלישי היום הוא על פסיכולוגיה או חינוך או תרפיה או משהו כזה, גם בגלל שאנחנו בדור מרושת ואנשים פתאום מקבלים ברשת מידע על העולם שסביבם. אנחנו בתקופת התפתחות והתפכחות. עלינו להתנהג בזהירות, לדעת מה כן ומה לא. איך לשנות ולהשתנות מבלי לפרק את מה שבנינו במשך דורות. אני אומר שישנם אורות וישנם כלים. התלמוד והגמרא זה האור, אבל בלי כלים בריאים וחסינים אין לצעירים מקום נכון להכיל את האור".
עם אביו האדמו"ר היו העניינים מסובכים מעט יותר: "הוא לא רצה אותי ככה, ולקח שנים רבות שהוא התחיל להבין קצת. היום הוא שומע מאנשים שמתחזקים ברשת דרכי, אז הוא אומר לפעמים: אולי מהשמיים הזיזו אותך לשם. באופן כללי, אבא לא זורם עם כל הסגנון, אבל היום אנחנו בקשר טוב. יש חילוקי דעות ולא פירוד לבבות.
אברך, זמר, מלחין, שחקן
מענדל יוצא נגד ההטפה החרדית לניתוק מהעולם. "האמונה שלי היא שהדרך היותר נכונה להיות יהודי, היא דווקא מתוך חיבור מלא לעולם, ואם התרבות העולמית איננה מתאימה לגמרי להשקפת עולמנו, אז יש לתת לה אלטרנטיבה. במקום מועדון ופאב – בית מרזח יהודי חסידי, קולנוע יהודי חסידי, תיאטרון יהודי חסידי. אנחנו חייבים לתת במה לאמנות, למוזיקה, למשחק, לריקוד. בעולם שבו גדלתי, לא מצאתי מענה לכך. רעיונות כמו 'מימוש עצמי' ובמה לאמנות, מוזיקה ומשחק – נתפסים כביטול תורה, במקום להיתפס כביטויי הנפש והרוח. הרבה מטיפים נגדי, אך מצד שני מצאתי גם הרבה מעריצים שהתחברו מאוד לסגנון, ואמרו שזה בדיוק מה שחיפשו".
נאמן לדרכו, משתמש ראטה ב"כלים", מתחזק עמוד בפייסבוק, ומעביר ברשת שיעורי חסידות על פי ספרו של הרבי מאיז'ביצא, "מי השילוח", ספר חסידי בן 140 שנה המדבר על רעיונות כמו מימוש עצמי והליכה עצמאית אחר הלב. "דרך המדיה אני עושה 'ריסטארט' לתנועת החסידות; שחזור ואתחול מחדש". בקיץ האחרון נסע מענדל לאוקראינה, ערש החסידות, כדי לשאוב השראה. הביקור הזה הוליד את הקליפ לשיר "מנחה" המביא את סיפורה של עיירה יהודית והדמויות הטיפוסיות בה. בקליפ השתתפו לא פחות מ-50 שחקנים.
איך מגיע אברך חסידי לככב בקליפ כ'שחקן'?
"חוץ מהחלום שהיה לי להיות תלמיד חכם גדול וירא שמיים, תמיד חלמתי לשיר לפני רבים, לכתוב שירים, לנגן על כלי נגינה… עולם המשחק אצלנו כיום, אין צורך לומר, איננו תפקיד מרכזי בתעשייה שלנו. 'קולנוע'. זו היא אחת המילים שהכי גורמות רתיעה לאנשים בציבור שלנו. כשהייתי ילד, תמיד חלמתי לשחק באיזו הצגה, או משהו כזה, בבית הייתי עושה עם האחים שלי כל הזמן הצגות. עשינו הכנות וכתבנו מילים לשירים. בחיידר בכיתה ט' גם הייתי שחקן ראשי בהצגה שעשינו. 'תיאטרון', מה שאנחנו קוראים לזה 'הצגה'. דווקא פעילות כזו יש די הרבה בשנים האחרונות, באמריקה. פה בארץ כמעט ולא. אבל סרטים? אין דבר כזה, כמעט. כשהייתי בחור צעיר והייתי מסתובב ברחובות בבין הזמנים או בחול המועד, והייתי רואה במודעות הגדולות את פרסומי הענק על כל הסרטים שיש לנשים ובנות, וכל האחיות שלי היו הולכות ומספרות אחר כך בהתרגשות מה שהן חוו אמרתי לעצמי: למה אין דבר כזה לבחורי הישיבות? 'ביטול תורה'? איזה 'ביטול תורה', מדובר בכמה שעות של צפייה, ובנינו, כמה שעות הבחורים כבר לומדים בבין הזמנים, שעתיים ביום? יותר קצת? אז האם סרט אחד או שניים מלאים במסרים חינוכיים עדינים, זה מה שיהרוס אותם? הדור שלנו מתאפיין בתרבות עשירה ופורחת, במוזיקה, בשירה, במשחק, ובריקוד. הצורך באלטרנטיבה של תרבות יהודית וחסידית היא אדירה. אנחנו עוסקים בעיקר במלחמה מול הרוע שבתרבות הכללית, ואנחנו שוכחים שהמענה הנכון הוא לתת משהו אחר, משהו יהודי, משהו לנשמה. במקום להילחם בסימפטומים, תבריאו את זה מבפנים. יצרנו חומות גבוהות ויפות, אך שכחנו שבתוך החומות צריך לבנות עיר שלמה ובריאה. שלמה המלך אמר 'חנוך לנער על פי דרכו' לא על פי דרכך. אני לא ויתרתי על קוצו של יו"ד, אני אוהב ללמוד תורה, אבל היום אין להרבה צעירים יכולת ביטוי, והם נושרים. הם נראים חרדים רק מבחוץ, ויש שנושרים רשמית. זה מאוד כואב".
הספקת להתחתן ולהתגרש. זו עוד סיבה לביקורת בקהילה?
"החברה שלנו יצרה סטיגמה על אנשים גרושים שהם כביכול אברכים מסוג ב', זה המוסד היחיד של אנשים שסובלים גיהנום, ולא מספיק שהם סובלים גיהנום, אלא שהחברה עוד מנדה אותם בנידוי חברתי מסוים. המילה 'גרוש' הינו כיום מילה נרדפת למילה 'דפוק' בעוד שהם אברכים שבסך הכול 'נדפקו' להם החיים בגלל חוסר חשיבה מספיקה של הורים, או סתם חוסר מזל, וכמובן הכול מאת ה'. להתגרש זה לא סוף העולם. זה אמנם הדבר האחרון אחרי כל הניסיונות האחרים, אבל אם אחרי הכול לבך אומר שזה 'מקח טעות', ואחרי התייעצות מרובה עם יועצים ואנשים שמבינים היטב לנפשך הייחודית, מותר לאזור אומץ ולקום לעשות מעשה. כשאני מדבר עם אברכים שהתגרשו אני אומר שזה רצון השם. זו הזדמנות או ליפול או לעלות, תלוי מה אתה מקרין. אם תשדר עוצמה, ביטחון אישי ואומץ, אז יעריכו אותך".
כשאני שואלת אם הוא רואה עצמו נישא בשנית, הוא משיב בחיוב. הכלה המיועדת תצטרך להחזיק בדעותיו, כמובן. ובינתיים, מענדל מקליט אלבום ומתכונן לפרויקטים הבאים, שסביר להניח ששוב יטלטלו את המגזר. "אני עובד על אלבום, יהיו בו 13-14 שירים בסגנונות שונים: רוק, פופ, קאנטרי, רגאיי. אני מאזין לכל מיני סגנונות על מנת להרחיב אפיקים, שומע את עידן רייכל, אביב גפן, בוב דילן. כשאוציא את האלבום זה יעשה רעש, כי זה לא סגנון חסידי, אבל מה שחשוב זה היופי של המוזיקה, התוכן שאני מעביר בשירה, שזה תוכן נקי וקדוש וטוב, שיכול רק לקרב". בהמשך הוא שואף לצלם סרט סביב חייהם של בחורי ישיבה שעזבו את הישיבה ומחפשים את דרכם. ברגע שיימצא תקציב, כמובן. "הקב"ה עזר לי עד היום להגשים הרבה מחלומותיי", הוא אומר. "למדתי שצריך להעז לעשות דברים גדולים. אני מאמין שמיום ליום אגשים את כל חלומותיי ושאיפותיי".
