את השם דודי שובל רובכם וודאי לא מכירים, אבל את היצירות על הקירות עם החותמת ONE LOVE המקשטות את העיר כולנו רואים.

שובל הוא אמן גרפיטי וציורי קיר אשדודי בן 25, שאוהב את כל מה שקשור בהיפ הופ ומתפרנס מתחביב ילדותו בצורה מעוררת השראה, הוא סטודנט לעיצוב תקשורת חזותית ב-HIT, אמן המצייר על קירות בכל רחבי הארץ, מעביר סדנאות וכבר הספיק לפתוח מועדון בעיר.

הכירו את הבחור שלקח את אמנות הרחוב לקדמת הבמה והפך חיסרון ליתרון.

איך בעצם התחיל הרומן שלך עם הגרפיטי? מה גורם לילד מוכשר לקחת ספריי ולרסס על קירות ולא לצייר עם עיפרון ודף?
"בתור ילד אהבתי לצייר דמויות אנימה, כשהגעתי לגיל 15 נחשפתי לאמנות הגרפיטי דרך כמה רקדני ברייקדאנס שפגשתי בחוף הקשתות. קראתי על התופעה בויקיפדיה והבנתי שהיא קשורה למוזיקת ההיפ הופ שחיבבתי.
כבר באותו היום הלכתי לקנות פחיות צבע בטמבור וכתבתי את השם שלי על קיר בגודל של עשרה מטרים במקיף ז' בו למדתי. ומשם התחיל סיפור האהבה. מה שהכי שאב אותי פנימה לפני האומנות זה הפליליות, הדחף לצאת לסיבוב וליצור, להשתלט על המרחב הציבורי ולהשאיר מסר. התחום ריתק אותי ובהתחלה למדתי קצת מרייטר (אמן גרפיטי) אשדודי וותיק ואת השאר למדתי עם הזמן מהרחוב, מהספרים ומהאינטרנט.

בהמשך למדתי במגמת אמנות, ופרויקט הגמר שלי לבגרות היה יצירת גרפיטי על שני מסדרונות בבית הספר, על צד אחד ציירתי אמנות ועל הצד השני ונדליזם והסברתי על ההבדל בין השניים.

לאחרונה הגשתי לבית הספר סקיצה לציור קיר גדול וזו סגירת מעגל שמאוד מרגשת אותי ואני מקווה שתצא אל הפועל."

איך הסביבה קיבלה את ההתעסקות שלך בגרפיטי בתור ילד?
"לפני הפרסום וההכרה המשפחה שלי לא אהבה את זה בכלל, ברגע שהם התחילו לראות את החתימה שלי על כל מיני קירות והבינו שאני משחית הם אפילו סילקו אותי מהבית. משהו כמו חודש הייתי רחוק מהבית ומאשדוד, נסעתי למרכז ולצפון וציירתי עם חברים שהתעסקו גם הם בגרפיטי.

חשוב לי שאנשים בישראל יחשפו וידעו שהיפ הופ זה עולם רחב ולא רק מוזיקה כמו שחושבים, זאת תרבות מדהימה המורכבת מארבעה אלמנטים:
הראשון זה המוזיקה, המקצב והגרוב המוכר. הדי.ג'י שמכתיב את הקצב. ומצטרף אליו הביט בוקסר היוצר את הקצב והמוזיקה באמצעות חלל הפה.
התחום השני הוא MC שזה ראפרים שחורזים, מאלתרים, נואמים, מופיעים, מנחים את הקהל ובעיקר אומרים כל מה שעולה על רוחם. דרך אומנות החריזה הזאת בעצם נוצר הסלנג ש'קילקל' את השפה.
השלישי זה תחום הברייקדאנס ועוד מגוון רחב של סגנונות ריקוד היפ הופ. והרביעי זה כמובן הגרפיטי, אמנות הרחוב שבדרך כלל מוגדרת כונדליזם והשחתה."

מה עשית בצבא?
"התגייסתי בשנת 2010 ושירתתי כלוחם נגביסט בחטיבת גבעתי בגדוד צבר, עם הזמן הייתי גם מפקד ואמל"חיסט ביחידת רימון, ותפקידי היה בנוסף גם ליצור בתפירה את ציוד הלחימה, שזו אמנות לכל דבר.
מאוד השתניתי מאז שהשתחררתי, ספגתי מהצבא רק ערכים של מוסר עבודה, רצינות ודבקות במטרה."

כמה שנים התאמנת עד שהרגשת מספיק בטוח לצייר במקומות ציבוריים?
"את הגרפיטי יוצרים ישר על קירות ציבוריים, בהתחלה עושים את זה במחברת ובמחתרת. אבל עם הזמן, ההשקעה והסבלנות הגיעו התוצאות. כדי להיות איש מקצוע אמיתי בתחום שמתפרנס מזה צריך להתבסס ולהתאמן המון שנים. אני כבר 9 שנים בגרפיטי, בשנה הבאה אני חוגג עשור."

מה הם הפרויקטים הכי גדולים שיצרת עד היום?
"ציירתי על המון קירות בהמון מקומות, הגדולים שבהם זה רשת הברים דרינק פוינט – מיתגתי אותם וציירתי להם על קירות של 30 סניפים בכל רחבי הארץ.
ציירתי גם על כל רשת מועדוני הכושר ספייס פיקס, כל סניף בערך 800 מט"ר, משהו מטורף.
בתערוכת הגרפיטי הכי גדולה בארץ שהתקיימה בתחנה המרכזית בתל אביב ציירתי על אוטובוס שלם מסרים אקולוגיים כחלק מפרוייקט חקלאי עירוני.
מעבר לזה ציירתי בכל רחבי הארץ על אין ספור מסעדות ועסקים, סטודיואים וחדרי כושר, בתים וחדרים, בתי ספר, מועדוני נוער ועוד.
דבר נוסף שאני גאה בו הוא שהעברתי הרצאה של שעתיים על תרבות ההיפ הופ, אמנות הגרפיטי וכל מה שביניהם במרכז הבינתחומי בהרצליה לבוגרי תואר שני."

על איזה קירות ציירת באשדוד?
"על שני קירות ענקיים ברובע ו', קיר ברובע ח', בגבעת יונה, ב'היובל', ב'זה', בלה לונה לופט, בלורנס, במתנ"ס תקוותינו, במרכז קהילתי עוזיאל ועוד."

מה דעתך בנוגע לתרבות והאמנות בעיר?
"אני מרגיש שיש עוד הרבה על מה לעבוד פה בתחום הנוער, התרבות והבילוי, אין מספיק תמיכה מהרשויות והקהילה.
יש פה הרבה רקדנים ומוזיקאים ויוצרים מכל שכבות הגיל שהם לא מקבלים מספיק גיבוי ממערכות החינוך ומההורים כדי להתקדם. אין מסגרת מסודרת, במיוחד לרקדנים. בשנים האחרונות יש התעוררות חיובית אבל יש עוד דרך ארוכה.

כיום אני מוביל יחד עם ימית שמעוני ונעמי הדר הופמן את 'פרויקט הפסנתרים' בו נמקם שבעה פסנתרים במרכזים קהילתיים ומתנ"סים שונים בעיר. והם יהפכו לנקודת מפגש לשיחה, יצירה והיכרות בין תושבי השכונה. על כל פסנתר אני מצייר בשיתוף הקהילה המקומית וזה מה שהולך להפוך את הפרויקט הזה למיוחד."

הבנתי שאתה גם שותף למועדון ה-DOPE שבנמצא באזור התעשייה?
"ביום שהשתחררתי מהצבא באתי לצייר על מועדון. הגעתי לשם, ותוך כדי שיחה ביקשו ממני לנהל את המועדון. לקחתי את ההזדמנות בשתי ידיים והפכתי אותו למקום שמרכז את תרבות ההיפ הופ. כמעט ארבע שנים שהצוות עובד על תרבות בילוי מיוחדת, הרפתקנית ובעיקר לא שגרתית.

ניסינו להביא לאשדוד את תרבות ההיפ הופ דרך דאנס בר ולגמרי הצלחנו, הקהילה התגבשה והתאחדה והמועדון קיבל הכרה ארצית וכבר מימיו הראשונים מגיעים אנשים מכל הארץ.

המקום מכוסה גרפיטי ובעל שני מפלסים, הוא עובד לקהל הרחב בסופ"שים ובחגים ומדבר בדרך כלל לחיילים וסטודנטים. יש בו מסיבות עם קונספטים מאוד מעניינים והפקות שונות כמו תחרויות ברייקדאנס, הופעות של אמנים ישראלים – נצ'י נץ', אורטגה ופלד, פישי הגדול ועוד. הכתובת בה נמצא המועדון כיום באזור התעשייה הו לא המקורית, התחלנו איתו ברחוב האורגים, ככה שציירתי אותו פעמיים. וממש עכשיו המקום משנה את פניו ומתרחש שיפוץ מטורף ואני הולך לצייר אותו שוב, בפעם השלישית.

כיום אני כבר לא מנהל את המקום, אבל באווירה טובה, יש בו עדיין את המסורת שאני הנחלתי וממשיכים לטפח אותה."

ומה בנוגע לסדנאות הגרפיטי שאתה מעביר? איך זה עובד?
"הסדנא החד פעמית שלי היא בעצם פעילות צביעת קיר עם הסבר מעמיק והצצה אל עולם ההיפ הופ. כיום יש לי סדנאות גרפיטי חוויתיות ותהליכיות.
בעודי חייל התחברתי לכמה גופים שמעבירים סדנאות ודרכם התחלתי לעבוד עם ילדים ונוער. טיפול באומנות זה תחום מרתק, דרך ציור של ילד אפשר להבין את החוזקות, המצוקות ומה שעובר עליו.

כשאני מזהה פוטנציאל בילד אני מתמלא בתחושה מטורפת שנותנת לי השראה, זה מרגש אותי עד דמעות כשאני רואה ילד שמנסה לבטא את עצמו באמת דרך ציור, ריקוד או שיר, זה ממש עושה לי את זה וממלא אותי. זה נותן לי הרגשה שמנצחת את הכל. ולכן אני מאוד רוצה להתמחות בתחום ולהתעסק בזה בעתיד."

איך אתה מצליח לנהל את כל זה לבד בגילך?
"לאורך השנים התקשיתי מאוד להיות סטודנט עצמאי עם מועדון, במיוחד כשהפכתי עוסק מורשה. ובגלל זה גם יצאתי לאחרונה מניהול המועדון, היו עליי המון לחצים.
אבל ברגע שמתעסקים במה שאוהבים זה כבר לא עבודה, אני מתעורר בבוקר שמח על כך שאני הולך לעבוד במה שאני אוהב ואומר על זה תודה. זה לא מובן מאליו ואני מאחל את תחושת הסיפוק וההגשמה הזאת לכולם."

תאר לי יום בחייך.
"זה מאוד משתנה, לפעמים אני עובד בימים ולפעמים בלילות. פעם לומד פעם מלמד, אני קם כל בוקר למשהו אחר ובגלל זה אני מאוד אוהב את זה.
זו שגרת חיים מאוד דינמית ודרכה אני מטייל, לומד ללא הפסקה ומכיר המון אנשים ומקומות חדשים. כיף לי."

מהו סגנון היצירה שלך?
"אני משתדל להתעסק בהכל אבל בעיקר אוהב לצייר דמויות ריאליסטיות על רקע גרפי ובשילוב של אותיות. ברוב העבודות המוזמנות אני בעצם מבצע ציורי קיר ולא עושה גרפיטי.

אני אוהב להיכנס למקום, לבחון את האנרגיה שלו ולהוסיף את הטאצ' שלי. זה מדהים איך צבע וציור יכול לשנות את התחושות של המקום והאנשים שבו.

אם נחזור קצת לאחור, לפני כמה שנים נעצרת וכמעט הסתבכת. מה היה שם?
"הייתי בן 21, לפני השחרור מהצבא, ריססתי על תחנת אוטובוס ברובע י"א, תוך כדי פעולה תפס אותי שלמה רוטנברג מהעירייה. הוא הזמין לי ניידת משטרה ופקחים של העירייה, תוך כדי שאני מוחק ומנקה את החתימה אני מתנצל ומספר להם על התרבות והאמנות שלי. הם רצו לתת לי קנס על ההשחתה  אבל שלמה היה עם ראש פתוח ולאחר שהבין שאין לי עבר פלילי או כוונות רעות, הוא ביטל את הקנס והתיק ומינה אותי לצייר הרשמי של עיריית אשדוד. ככה בעצם הפכתי את החיסרון ליתרון.

הפרסום הזה פתח לי כל מיני דלתות והשפיע עליי מאוד. בתור אמן גרפיטי שזו בדרך כלל התעסקות מאוד אלמונית ומסתורית פתאום הפכתי למישהו מאוד מוכר בעיר. הצטרכתי להחליף כינוי, ומאז על כל הקירות שאני מצייר אני חותם 'ONE LOVE'.

ONE LOVE. זה המסר שלי. שאני רוצה להעביר לעולם. אהבת חינם, אופטימיות, אחדות ואנרגיות חיוביות. עם הזמן זה הפך לתג הזיהוי שלי."

למה בעצם אתה לא חותם את השם שלך על היצירות?
"זה מקובל ברחוב, מכיוון שגרפיטי זה בדרך כלל משהו פלילי. חתימת אמן הגרפיטי לא תמיד קריאה וברורה, אנשים לפעמים מסתכלים וחושבים שזה קשקוש, אך רק מי שבתרבות יכול לקרוא את המסר.

האומנות הזו בעצם שברה את המוזיאונים, היא הביאה את האמנות לציבור הרחב, הפכה אותה לחינמית שנוגעת בכולם ולא נמצאת רק לאחר תשלום. במקום לראות אפור בכל מקום אנחנו מכניסים עניין וצבע."

מה המטרות שכבר סימנת לעתיד?
"המטרה הגדולה שלי היא לטייל ולצבוע את העולם. אבל כרגע אני רוצה למשיך בשלי ולהשתפר, להתחיל את דרכי בתור ארט דיירקטור ולהוציא קצת חולצות, כובעים, סטיקרים וכו'.

להמשיך ללמוד צילום, טיפול באומנות וטיפוגרפיה בחו"ל, ובעזרת השם לפתוח חברת הפקות ומרכז אומנויות תרבות רחוב יחד עם יוצרים משכילים נוספים מהתחום ולספק היפ הופ."