מזג האוויר הסוער שפקד אותנו השבוע הכניס את ביתי לכוננות הפסקת חשמל. אחד מהמצבים שלא נעים להיקלע אליהם, הוא למצוא את עצמכם בחושך מוחלט בבית, כשהטלפון הנייד לא נמצא לצדכם ואינו יכול לשמש כסוג של אמצעי תאורה, ואתם נאלצים לגשש את דרככם למגירה שבה אתם שומרים את הגפרורים או את פנס הראש שנשאר מהטירונות של הבן. במקרים כאלה אני תמיד חושבת על האנשים שחווים "הפסקת חשמל" כל יום וכל היום, אבל מצליחים להאיר את דרכם באופנים אחרים.
אחד מהאנשים שלא נתן לחושך להשתלט על חייו הוא דרור כרמלי (51) מאשדוד. דרור, איש היי-טק לשעבר, איבד את ראייתו בהדרגה כתוצאה ממחלה ניוונית ברשתית. כבר בילדותו החלה הדעיכה בראייה אך מקורה לא היה ידוע. את הבשורה על כך שהוא הולך ומאבד את ראייתו, קיבל כשנשלח לבדיקת העיניים במהלך הטירונות. עד אז הוא עדיין חלם להיות חייל קרבי, אלא שבסוף הבדיקה הרופא הודיע לו: "ידידי, אתה מתעוור".
"סוף סוף קיבלתי הסבר לתופעות מהילדות: איבודי כדור, כוכבים שלא ראיתי בשמים והסתבכויות בפעילויות ליליות של תנועת הנוער", מספר דרור. למרות האבחנה החמורה, החליט דרור להמשיך בשירות הצבאי ושירת שש שנים בהתנדבות ביחידת המחשב של חיל האוויר. בהמשך הקים דרור משפחה, למד לימודים אקדמאיים ועבד באלת"א. העיוורון הלך והחריף, דרור ניסה לחיות כרגיל. "אתה חי בתחושה שאין לך מושג אם תפתח מחר את העיניים", סיפר. "אתה לא יודע מה הולך להיות איתך. מספר הסימנים הכחולים כבר הפך לבלתי נסבל. יש קטעים של ייאוש, שאתה מבין שכל מה שעשית בקלות עד היום, עכשיו אתה כבר לא יכול".
לפני חמש שנים וחצי כרמלי כבר לא יכול היה להסתיר את אובדן הראייה שלו. לאט לאט, העולם סביבו הפך חשוך. הוא נאלץ לעזוב את עבודתו והחל להיעזר בכלבת נחייה. כיום יש לדרור שרידי ראייה בלבד. את מה שאינו רואה, הוא משלים בעזרת הדמיון והזיכרון, הריחות והצלילים.
תוך כדי אובדן הראייה בחר דרור לנתב ולהקים את עצמו מחדש כמרצה, מאמן אישי לתזונה וספורטאי אתגרי שהחל לרוץ מרתון, להשתתף בתחרויות טריאתלון, איש ברזל, מסעות וטרקים אתגריים בכל רחבי הארץ והעולם. הוא פעיל מאוד בנושאי הנגישות בארץ ובאשדוד, מקדם ספורט ופעילות אתגרית בקרב אנשים עם מגבלה, חבר ב"קהילה נגישה אשדוד", חבר הנהלה במרכז הישראלי לכלבי נחייה, חבר בהנהלת קבוצת "כן ולא" העוסקת ברכיבת אופני טנדם ובשייט, ומרכז את קבוצת הרכיבה של אופני טנדם כביש, וריכז את תכנית "אבן דרך" של הגו'ינט בדרום, המפעילה סדנאות נגישות לאורח חיים בריא.
מתי התחלת לעסוק בספורט?
"כשהייתי בן 40 ועוד עבדתי באלת"א, נפל לידי פלאייר על פעילות של הורה עיוור וילד מטעם עמותת 'אתגרים', השירות לעיוור ועירית אשדוד, ואז גיליתי שיש אפשרות לעשות ספורט. עד אז הפסקתי לרכב, הפסקתי לטייל, הלכתי רק במקומות מוכרים. התחלתי בשייט, פעילות טיפוס עם חבלים, רכיבה על אופניים, והמשכתי לריצות ותחרויות טריאתלון. האפשרות לחזור לרוץ ולנוע במהירות היא חוויה מאד משמעותית וחזקה עבורי. הספורט בכלל והריצה בפרט הביאו אותי למצב בו הגוף שלי היום נמצא במצב טוב יותר משהיה בגיל 18".
כיצד מתגברים על מגבלת הראייה?
"יש מלווה, בשחייה אנחנו מחוברים בחגורה דרך המתניים, בריצה אנחנו מחוברים במעין גומייה באזור המרפק ובאופניי טנדם הרכיבה זוגית".
הספורט, לדבריו, הוא אמצעי לשבירת מחסומים חברתיים. "בעיניי, העיסוק בספורט הוא גם דרך לשבירת סטיגמות. כשאני כעיוור רץ, אני מעביר מסר שלמרות מגבלת הראייה אני יכול לרוץ. המסר הוא הן לאוכלוסייה הרחבה והן לאנשים עם מוגבלויות שונות ויש לכך ערך רב. החשיפה של הציבור לאדם עם המוגבלות מציגה את החלקים הבריאים, ומראה שהשד אינו כל כך נורא ושלא צריך לפחד".
