כל הכועס חכמתו מסתלקת ממנו. כתוב בפרשה: "ויאמר אלעזר הכהן… זאת חוקת התורה אשר ציווה ה' את משה…". שישים ריבוא מבני ישראל עומדים לפני משה רבינו ומצפים לשמוע מפיו הלכות הגעלת כלים אשר שמע מהקב"ה, והוא עומד כנגד ושותק. במקומו יוצא אלעזר ואומר: "זאת חוקת התורה אשר ציווה ה' את משה". מיד תולים כל ישראל עיניהם במשה ותמהים, מדוע ידבר אלעזר במקומו?

הסיבה לכך הייתה: "כל אדם שכועס אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו….". ממשה נסתלקה באותו הרגע חכמתו ולא יכול היה לדבר לפניהם. למרות שכעסו של משה היה מוצדק שכעס על פקודי חיל שאמר להם החייתם כל נקבה…. ולמרות שהיה זה מוצדק נסתלקה ממנו חכמתו.

למדנו כאן על הטבע הרוחני של החטא, שאפילו מידה זעירה של כעס משכיחה לימוד. ואפילו משה רבן של ישראל שקינא לכבוד ה', ומטרתו הייתה להציל את כלל ישראל מחטא, גם הוא לא ניצל מהשפעתו ההרסנית של הכעס.
ועוד כתוב: "אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה… שנאמר אדם כי ימות באוהל…". אם כך, ק"ו לאדם שאינו מושל ברוחו וכועס על כל דבר קטן, הרי ברור שתסלק ממנו לימודו וחכמתו. אנו צריכים להודות לה' שנוהג עמנו "לפנים משורת הדין" ועדיין נשארה תורה בקרבנו.

בספר "אלופינו מסובלים" מסופר בצדיק אחד עני, לפני חג הסוכות, נזדמן לו אתרוג נאה ביותר, אך עלה המון כסף ולא היה בידו להשיגו, אחר מחשבה רבה לקח את התפילין שקיבל בירושה מאבותיו ורצה למכור אותו בכסף רב, וכך עשה. כשהגיע הביתה שמח וטוב לב, סיפר לאשתו את המעשה, והיא כעסה מאוד על שמכר את התפילין, וגם שלא הביא כלום לצורכי החג, מיד נטלה את האתרוג וזרקה אותו על הרצפה ונפסל. אמר הצדיק: תפילין אין לי, אתרוג אין לי, גם אני אכעס? אעשה עברה כה גדולה לכעוס? פנה הצדיק ממקומו ושב אל לימוד התורה.

שנזכה לביאת משיח צדקנו במהרה בימינו אמן.

דברים האסורים מי"ז בתמוז עד ט' באב:
א. אסור ללכת יחידי מחוץ לעיר, משעה 9 בבוקר ועד לשעה 3:30 אחה"צ. וכן יש להיזהר שלא ללכת מחוץ לעיר בין חמה לצל בשעות הנ"ל. שלא יסכנוהו המזיקים.
ב. אין לברך "שהחיינו" על פרי חדש או בגד חדש. בשבתות מותר לברך "שהחיינו", אבל אין ללבוש כלל בגד חדש מראש חודש אב (כולל שבת חזון) כדלהלן.
ג. אסור לרקוד ריקודים בימי בין המצרים אפילו ללא כלי נגינה.
ד. אסור לשמוע שירים המלווים בכלי נגינה, כולל שמיעה מטייפ, דיסק וכדומה.

שבת שלום!