רוחה אלדר (53) מאשדוד היא פצצת אנרגיה. במשפחה קוראים לה "מצחיקולה", והאחרים מכנים אותה "רוחה לא נחה", ובצדק. רוחה נשואה, אם לחמישה ילדים, סבתא לארבעה נכדים, ובקרוב מחתנת עוד בן. לפני 15 שנה, כאשר ילדה את בת הזקונים, החליטה לצאת למסע להגשמת חלומות ילדות. את האהבה שלה למחול מזרחי היא החלה לממש בתחילה בחדרי כושר, "בקטנה", כהגדרתה. "ידעתי שאני לא רוצה לנהל את החיים שלי על בסיס של בית ועבודה, ואני רוצה לעשות עוד דברים", היא אומרת. "מגיל אפס חלמתי לעשות דברים שקשורים לאדמה, לאוויר, לרוח ולאש, ולכל מה שזז ורוטט מעלי ומתחתיי. המחול המזרחי תמיד דיבר אליי, ועם הניסיון שרכשתי הופעתי גם לבד, גם עם להקה, גם במופעים, הפקות ופסטיבלים. במקום לישון או לשבת מול המקרר, כיף לי לצאת, לתת מעצמי, ולעשות דברים שאני אוהבת".
המחול המזרחי הוא תחום מאוד נשי, אך ביום יום רוחה עובדת בחברה גדולה, יחידה בתפקידה, ומניעה עשרות גברים. מזה 30 שנה היא עובדת ב"אלקטרה מעליות" כאחראית בקרת אבטחת איכות וניהול בקרת הבטיחות, ובנוסף היא אחראית רעלים ארצית וחברה בוועדת בטיחות. "העבודה באיכות ובבטיחות משתלבת עם המרץ והתזזית שיש בי באופן טבעי", היא מסבירה, "זה סוג של עבודה גברית מלאת אדרנלין, מהבוקר להיות צומת שדרכו עוברים מחוץ וגם בתוך החברה דברים חשובים, צריך להיות ראש גדול, לעשות מערך עבודה ולטפל בכמה דברים בו זמנית, וזה מתאים לי. אפילו בלילה כשאני רואה טלוויזיה, אני חייבת לעשות עוד משהו במקביל. לא רק העיניים עסוקות, גם הידיים עובדות ויוצרות".
מחול מזרחי בקוסטה ריקה
בדרך כלל קוסטה ריקה מתקשרת לסיפורי גלים וגולשים. אצל רוחה זה מתקשר לנענועי גוף, אבל על היבשה. "לאחי שגר שם יש בית מלון", היא מספרת, "והוא הזמין אותי ללמד מחול מזרחי את הנופשים, וכך במשך שלושה שבועות לימדתי בנות ונשים במלון. יום אחד קראו לי מאחת המסעדות, הייתה שם קבוצה של ישראלים, והם ביקשו שאגיע. זה החמיא ועשה לי כיף. החוויה בקוסטה ריקה דרבנה אותי להמשיך ולהתמקצע. הרגשתי שיש לי מעוף, שיש בי תנופה לדחוף קדימה מי שרוצה ללמוד לרקוד. וכך, אחרי שרקדתי בלהקה כמעט שמונה שנים, החלטתי ללמוד במסלול להכשרת מורות למחול מזרחי. כשסיימתי את ההכשרה ביקשו ממני בחדר הכושר 'פיטנס' לבוא להעביר חוג, ואני פשוט אזרתי אומץ ופרשתי כנפיים לחיי התחלות חדשות. מזה חמישה חודשים יש לי קבוצה קבועה של בנות, ואנחנו נפגשות פעמיים בשבוע. לצד הבנות הקבועות יש כאלה שמתחלפות, בדרך כלל בנות שרוצות לדעת מה זה. לשמחתי, התחלתי ללמד את הבנות מהבסיס, כי הן באו בלי ידע קודם, וזה עשה טוב ליכולות שלי, חידד אותי, דרבן אותי ואפילו העליתי סרטונים מערכי שיעור ליו-טיוב.
התלמידות שלי הפכו לחברות טובות, אפילו נפגשנו אצלי בבית, יצאנו להליכות, ישבנו לכוס קפה, אני 'רוחה בגובה העיניים'. בימים אלה חתמתי על חוזה, ובשנת הפעילות הבאה, באחד בספטמבר, אני מתעתדת להעביר חוג גם במתנ"ס טנה ברובע ה'. אני מצפה לזה מאוד, כחלק מההתפתחות שלי. בנוסף, אמרתי לאחראי על החוגים במתנ"ס, קובי, שאני רוצה לתרום לקהילה ולהעביר מפגשים מול אוכלוסייה עם צרכים מיוחדים".
מה מעניק המחול המזרחי לרוקדות אותו?
"המחול המזרחי משפר את היציבות והתנועה. אני הולכת יציב, לא כפופה, טווס במלוא מובן המילה. שיפרתי את יכולת הנשימה ואת הפעלת הראש על ידי ותוך כדי מחשבה לחלוקת קואורדינציה ושיתוף פלגי גוף בנפרד ובו זמנית. המחול משפר לנו את שפת הגוף, את המודעות העצמית שלנו ומשפר את הדימוי העצמי, את תחושת ההעצמה האישית והנשית, ומאפשר ביטוי אישי לכל אחת ואחת באופן אישי. המחול המזרחי מחזק שרירים ומקומות בגוף ש'רופאי נשים' ממליצים לחזק. כבר קרה לא פעם שאישה שסבלה מכאבי גב סיפרה על הטבה משמעותית לאחר שהתחילה לרקוד".
את מצליחה להכניס סימני היכר משלך לריקוד?
"אצלי לצד המוזיקה המצרית יש גם מקצב אפריקאי, שבטי, מרוקאי, פלמנקו, מצרי. אני מנסה דברים שהרבה מורות אחרות לא ניסו, כמו לרקוד עם מניפות או צעיפים מיוחדים או נוצות או לרקוד עם אש על הראש, דבר שדורש תעוזה. זה שיפר לי המון את הדימוי העצמי, את הביטחון העצמי ואת תחושת הנשיות. גם קודם היה לי ביטחון עצמי גבוה, הוא דחף אותי קדימה והניע אותי להתקדם, אבל הריקוד נותן גם יכולות גבוהות של ביטוי אישי, זה משדר כוח. בתוכנו חבויים רגשות עזים, זה הזמן והמקום להבין, לקבל ולשחרר. לתת חופש וביטוי עצמי. אני גם ממשיכה ללמוד בעצמי. אחת לשבועיים מגיעה לאשדוד אורית מפציר, שהיא אחת המורות הטובות בארץ ובעולם. מגיעות אליה מורות מכל הארץ, והיא מביאה למחול גם את תחומי הקלאסיקה, ומשלבת בו דימויים".
רוחה מספרת שהאהבה למחול מזרחי אף סחפה שתיים מבנותיה. "הבת דנית, מהנדסת כימיה, שילדה לא מזמן, היא גם מורה לריקודי בטן וגם מופיעה, והבת הקטנה דורין (15) רוקדת מגיל שלוש ריקודי בטן", היא אומרת, "הבת השלישית דקלה, מנהלת פלאפון אשדוד, לא בתחום".
ומה חושבים שאר בני הבית על העיסוק?
"יש לי שני בנים. אחד מהם חרדי, לומד בישיבה, הוא הקישוט של המשפחה, אחת המתנות היפות שקיבלתי בחיים. הוא מעריך ומכבד מה שאני עושה. בעלי תמיד פרגן לי. הוא מעולם לא אמר לי לא. הוא נתן לי להתקדם לכיוון שאני אוהבת מהרגע שיצאתי ללמוד ולרקוד. גם במסיבות, גם אם אני עולה על השולחן, הוא מעודד אותי".
איזו סבתא את?
"אני אוהבת להשתולל, לדבר שטויות, לצחוק ולהצחיק. האחים שלי קראו לי מצחיקולה, הילדים שלי קראו לי מצחיקולה, והנכדים קוראים לי מצחיקולה. לא סתם מכנים אותי רוחה לא נחה. עם הנכדים אנחנו עושים שטויות, אני סבתא של השיעורים וסבתא של הבובות, ובכלל אני מאוד נהנית בכל פעם לצאת עם נכד אחר ולבלות איתו זמן איכות. אני גם נהנית כשהבת טסה לחו"ל, ואז אני סבתא של 'לבוא כל יום'. לצערי, הנכדים גרים מחוץ לעיר".
את לא מתעייפת?
"מה זה מתעייפת? את יודעת איפה 'נחים'… אני מלאת אדרנלין. אני לא חושבת שאני ישנה. גם מתוך שינה אני חושבת. אתן לך דוגמה. התלבושות של המחול המזרחי הן עסק יקר. אז למדתי עיצוב ויצירה, ואני נוסעת לנחלת בנימין, ואני קונה חליפות דרך האי-ביי, מדברת עם סוכנים, מחפשת גם לחברות שלי מה לרקום ולהדביק, וגם בלילה עולים לי מחשבות ורעיונות על מה לרקום ומה לעצב או להדביק, ואני קמה ומיישמת לא משנה מה השעה".
לא מנסים לעצור אותך?
"אומרים לי 'תנוחי', שואלים אותי 'איך את מספיקה?', אבל אני 'רוחה לא נחה'. אני כל כך נהנית לתת ולתרום, והתמורה שלי שהחברות מחבקות אותי. זה עושה הכול".
